הרעיון שהוא אתם

הפנטזיה הרומנטית מתה וקמה לתחייה מחדש בדמותם של אנשים יותר מדי מוכרים. ביקורת על "הרעיון שהוא אתה" (עם ספוילרים)

הסרט הכי נצפה היום של שירות הסטרימינג "אמזון פריים", בלא פחות מ-102 מדינות (!), הוא The Idea of You ("הרעיון שהוא אתה", בתרגום הרשמי). עד כאן אין חדשות מרעישות. גם הקומדיה הרומנטית הקודמת בכיכובו של ניקולס גליצין, "אדום לבן וכחול מלכותי" שהתה שם במשך שבועות ארוכים, וכך גם זאת שלפניה – המחזמר "סינדרלה". אבל "הרעיון שהוא אתה" עשה גלים גדולים עוד הרבה לפני שעלה לשירות הסטרימינג, ולמעשה עוד לפני שגליצין בן ה-29 נהיה אורח קבוע בשטיחים אדומים.

ממש בקצרה, "הרעיון שהוא אתה" מבוסס על הרומן באותו שם מאת רובין לי ומגולל את סיפור אהבתם של סולין, גרושה ואם לנערה מתבגרת שבדיוק מלאו לה ארבעים, והייז קמפבל, חבר להקת בנים בן עשרים וארבע (בספר הוא בן עשרים). סולין, בגילומה של אן האתווי, היא בעלת גלריה לאומנות המתגוררת בלוס אנג'לס. הייז, בגילומו של גליצין, הוא זמר ונגן מכוסה בקעקועים ממוצא בריטי.

הטריילר לסרט "הרעיון שהוא אתה", שהוא גם הטריילר הנצפה ביותר לסרט סטרימינג אי פעם

לא צריך לדעת מעבר לכך כדי להבין ש- "הרעיון שהוא אתה" מבוסס בצורה די מפורשת על הארי סטיילס, חבר "וואן דיירקשן" לשעבר ומושא תשוקתן של מתבגרות רבות עד עצם היום הזה (גם אם הסופרת תכחיש זאת, ציוץ עבר מהטוויטר שלה אומר אחרת). לא צריך גם לחפש את סטיילס בגוגל כדי להבין שעלילת "הרעיון שהוא אתה" מבוססת על הרומן הידוע לשמצה שניהל לפני כמה שנים עם הבמאית והשחקנית אוליביה ויילד, שהייתה אז מבוגרת ממנו בעשור (הוא בן 28, היא בת 38). היא הייתה גם מאורסת לשחקן שמגלם את "טד לאסו" ואם לשני ילדים קטנים, שעברה בעקבות הרומן פרידה ומשפט מכוער מאוד על המשמורת על ילדיה, אבל ההיבט הזה לא מצא את דרכו לספר או לסרט.

"הרעיון שהוא אתה" הוא אפילו לא הסרט הראשון שמופק בהשראת סטיילס, אם מתייחסים גם לחמשת הסרטים של סדרת "אחרי ש", אבל הוא הראשון שזוכה להצלחה בקרב הקהל הרחב. הצלחה, שיש שיראו אותה כמדאיגה. לא כי יש משהו פסול בלפנטז על רומן עם מישהו כמו הארי סטיילס, חלילה. האינטרנט בכלל, ואתר וואטפד בפרט, מלא בפאנפיקים שהפכו בחלקם לספרים וסרטים מצליחים. "חמישים גוונים של אפור", שמבוסס על "דמדומים", הוא בדיוק פאנפיק כזה, וגם הוא פורסם במקור לצד יצירות מעריצים שתיארו רומנים עם חברים של להקות בנים. חלקם, אגב, אפילו מופיעים באותם פאנפיקים בשמם האמיתי. ובכל זאת, יש משהו בעייתי מאוד בלקחת סיפור של אדם אמיתי, במיוחד סיפור כואב, ולהפוך אותו למוצר מסחרי (ספר או סרט) בלי ידיעתו והסכמתו – במיוחד במקרה של "הרעיון שהוא אתה".

תחשבו על הפרק "ג'ואן פשוט איומה" ב-"מראה שחורה", זה שמהלכו הגיבורה מגלה שאפליקציית הסטרימינג בטלפון שלה מפיקה סדרה על חייה, שלא בדיוק מציגה אותה באור מחמיא. אף אחד מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ואן, אבל כשמדובר בסלבריטאי – במיוחד אחד שרובנו לעולם לא נפגוש בחיים האמיתיים – פתאום זה בסדר.

הטריילר לפרק "ג'ואן פשוט איומה", שאולי מייצג גם את האימה של סטיילס

מעבר לכך, בחלקו השני "הרעיון שהוא אתה" מנסה לשוות לעצמו צביון פמיניסטי. הוא מציג את המחיר שסולין משלמת לכאורה על חשיפת הרומן שלה עם הייז באמצעות הטוקבקים המיזוגניים שהיא קוראת באינטרנט, כמו גם ההטרדות שבתה עוברת בבית הספר. אחת מחברותיה גם אומרת לה ש-"אנשים לא אוהבים לראות נשים מאושרות". זאת אמירה ששוב, הייתה אולי נוקבת בנסיבות אחרות, אבל צורמת בהתחשב במחיר המאוד אמיתי שויילד נאלצה לשלם על הרומן שלה עם סטיילס. מאז סיום הרומן עם סטיילס והגירושים המתוקשרים היא נעלמה לחלוטין מהתודעה, ואפילו מהרשתות החברתיות, בעוד הוא ממשיך להוציא סינגלים מצליחים ולהופיע בסרטים.

רחוק יותר

לזכותו של "הרעיון שהוא אתה" ייאמר שהוא מאוד מתאמץ ליצור פנטזיה. גם האתווי, שנראית מדהים בגיל 41, היא סוג של פנטזיה (כדי כך שמדהים שהסכימה להשתתף בסרט הזה), ואפשר להבין איך כוכב פופ בשנות העשרים לחייו עשוי להימשך אליה. בנוסף הסוף של הסרט, ששונה לחלוטין מהסוף של הרומן, הוא פנטזיה רומנטית לכל דבר ועניין. בספר, סולין נפרדת לבסוף מהייז וטוענת שמעולם לא הייתה מאוהבת בו, אלא רק ב-"רעיון שהוא מייצג" (להלן שם הספר). בסרט, היא מציעה שייקחו פסק זמן, וינסו שוב לנהל מערכת יחסים כשהתהילה של הייז תחלוף בעוד חמש שנים – הצעה שהוא מיישם, כנגד כל הסיכויים.

האם כל זה מספיק כדי שנאמין שסטיילס הוא לא יותר ממקור השראה לסיפורים מהסוג הזה? לא ממש, בראש ובראשונה כי "הרעיון שהוא אתה" לא באמת עוסק בפער הגילאים בין הדמויות, שבפועל היה הסיבה האמיתית לפרידה של ויילד וסטיילס. גם בספר וגם בסרט, קשה להאמין שהם מנהלים שיחה בוגרת אחת, בין כל הסצנות האינטימיות, או שיש להם תחומי עניין משותפים. קשה גם להאמין שתהילה של כוכב פופ אמורה להימשך יותר מעשור וחצי (הזמן המצטבר בין האודישן הראשון של הייז לפרישה שלו), כאמור, אלא אם כן קוראים לו הארי סטיילס.

ואם היה לכם ספק לגבי הדמיון להארי סטיילס, הנה השיר Closer מתוך הסרט שגם נכתב – הפתעה הפתעה – בידי הכותבים של להקת "וואן דיירקשן"

על כל פנים, כנראה שבשנים הקרובות נראה הצפה של ספרים וסרטים בסגנון של "הרעיון שהוא אתה", שאולי גם יגיעו למסכי הקולנוע, ולא רק לסטרימינג. לא מן הנמנע שלפחות בחלקם, ההישענות על פאנפיקים ועל אנשים אמיתיים תהיה דומיננטית יותר. זאת מגמה מסוכנת, שאני מקווה שמישהו בהוליווד – ועדיף קודם לכן, בזירה הספרותית – ישים לה גבולות בהקדם. לא רק בגלל ההיבט הרכילותי, או אפילו המשפטי, אלא כי אני רוצה להאמין שאפשר לקבל השראה מסיפורי חיים של אנשים מבלי לחקות אותם על המסך, בחוסר רגישות ובלי הסכמתם, למטרת הפקת רווח.

היוטיוברית נעמי קניבל סוקרת בהרחבה את המחלוקת סביב "הרעיון שהוא אתה", כולל התגובה האגרסיבית של סטיילס לסדרת "אחרי ש" שהתבססה על דמותו בצורה אפילו יותר מפורשת

מעבר לכך, אם אתם כותבים שמקבלים מאותם סיפורים השראה, אפשר להכיר בעוול שנעשה במסגרתם לדמויות המקוריות מבלי לסלף את העובדות ולהציג אותם מחדש באור תקין פוליטית. אוליביה ויילד היא אולי לא שה תמים, והמשפחה שלה שילמה מחיר נורא על הרומן שלה עם סטיילס, אבל אני די בטוחה שהיא רואה את הדברים אחרת מאיך שהם הוצגו ב-"הרעיון שהוא אתה". עם כל הכבוד לפנטזיה הרומנטית המהנה, לבני אדם – לפחות כל עוד הם עדיין אתנו – מגיע שלא ימחקו אותם מסיפור החיים של עצמם.

וממתק לסיום, למעריצי ניקולס גליצין – ציטוט אירוני של דמות הנסיך האנגלי שהוא מגלם בקומדיה הלהט"בית "אדום, לבן וכחול מלכותי"

המהתלה שלא נגמרת

לקורא ישראלי מצוי שירים את התרגום ל-"מהתלה אינסופית" (במקור Infinite Jest) יידמה, אולי בצדק, שהמהתלה היא למעשה על חשבונו. לא פחות מ-1,053 עמודים נדרשים כדי לקרוא את היצירה המונומנטלית של דיויד פוסטר וואלאס, 930 בלי הערות השוליים ושאר הנספחים.

טכנית, מדובר בגרסה "מקוצרת" לעומת המהדורה באנגלית, שמקיפה 1,079 עמודים. אולם בעברית, כפי שיאמר לכם כל מתרגם, יש הרבה יותר מילות שייכות וקישור. התוצאה היא ספר שנראה ומרגיש דחוס, הן מבחינת גודל הגופן, הרווח בין השורות, ואפילו הצפיפות של הפסקאות, בעברית אפילו יותר מאשר באנגלית.

יש כמובן לא מעט ממים באינטרנט סביב קריאת הספר, לרבות חולצות "סוף מסלול"

מהתלה אכזרית

אז נתחיל מהסוף – "מהתלה אינסופית" הוא לא טרילוגיית "שר הטבעות", "זה", או "עולם ללא קץ" – וספק אם אלף העמודים שלו יעברו לכם ביעף. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי מודע היטב לעצמו, וככזה הוא דורש יכולת ריכוז והתמדה.

"מהתלה אינסופית" קשה לקריאה, קודם כל, בגלל שהקו העלילתי שלו מאוד לא-ליניארי, אלא אם כן אתם מחשיבים את הניסיון של וואלאס לחקות את המבנה הגאומטרי של משולש שרפינסקי לליניארי. ישנם למעשה מספר קווי עלילה, כולם בגוף שלישי, וכמעט כולם פארודיים מכדי שיעוררו הזדהות עם הדמויות (אולי למעט זה שמגולל דרמה משפחתית קורעת לב, אם כי הוא היה קצת אובר-דה-טופ מבחינתי). עם זאת, יש בקווי העלילה הללו כמה רעיונות מאוד מקוריים ומעניינים, כפי שארחיב בהמשך.

"מהתלה אינסופית" גם לא מתאמץ במיוחד לקרב אליו את הקוראים מבחינת הכתיבה, או השפה. נכון שבכריכה האחורית נטען שהספר מצחיק, אבל אני אישית לא איתרתי את ההומור המוצלח שהפך ממוארים של פוסטר וואלאס, כמו "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" או "אקספרס הדיבור הישיר", למהנים וזכירים. לעומת זאת, "מהתלה אינסופית", גם ברגעים היותר אירוניים שלו, תיאר לי תמונה עגומה למדי של האנושות בהווה ובעתיד (אם כי לא מעט קוראים טוענים את ההפך).

ואם לא די בכך, "מהתלה אינסופית" הוא ספר שמתיימר להיות "אימרסיבי", כלומר להפוך את הקורא לפעיל בחוויית הקריאה. בעשותו כן, הוא לא מפסיק להפנות את הקורא לסוף הספר עבור הערות שוליים והסברים לראשי תיבות, רובם ארוכים לא פחות מהחלק שאליו הם מתייחסים וחלקם מיותרים למדי – ברמת הערה צינית שהמחבר הוסיף למשפט רנדומלי.

ככה נראה, בערך, עותק של "מהתלה אינסופית" אצל קורא שלוקח את המשימה ברצינות

לימים, אמר פוסטר וואלאס שבנה כך את הספר בדומה לחוויה של משחק טניס, אמירה לא מפתיעה ממי שכתב מסה מהללת על הטניסאי רוג'ר פדרר. פוסטר וואלאס מצפה לראות את הקוראים שלו, בדומה לשחקנים במשחק טניס, חובטים בעמודים הכבדים של הרומן קדימה ואחורה, מנסים לעקוב אחר כתיבה שלעתים זורמת מהר מכדי שיכולת הריכוז האנושית תוכל לעקוב אחריה. 

לאור כל אלה, לא מפתיע לגלות של-"מהתלה אינסופית" יצא עם השנים שם של ספר סדיסטי, כזה שרוכשים מלומדים מטעם עצמם כדי שיתפוס מקום (מכובד) על המדף ויחלץ קריאות השתאות, מבלי לקרוא אותו לעולם. הוא אפילו נחשב לאחד הספרים המכוננים של תרבות האינסלים בארצות הברית, שנודעה לפני שנים ספורות ככזאת שמוציאה לפועל פעולות טרור בשם גברים אמריקנים לבנים שהמזל לא שפר עליהם עם נשים. לזכותו של "מהתלה אינסופית" ייאמר ששמו נקשר לתופעה בעיקר לאחר שרשור טוויטר ויראלי במיוחד שציין את הספר בתור "דגל אדום" לגבריות רעילה לצד ספריהם של ארנסט המינגווי וצ'רלס בוקובסקי. פוסטר וואלאס הוא אולי הסופר המודרני יותר מאלה המופיעים ברשימה, ובכל זאת – ספק אם היה בכוונתו להטיף לאלימות מגדרית.

הג'וקר, אולי הגבר הרעיל האולטימטיבי, מנסה לשווא להרשים את הארלי קווין בקריאת "מהתלה אינסופית"

מהתלה עכשווית

יש הרבה שיטענו שהמבנה המתוחכם של "מהתלה אינסופית" הוא הסיבה העיקרית לקריאת הספר, אבל לדעתי ההפך הוא הנכון. דווקא כששמים את ההתחכמויות בצד, ומתעקשים לעקוב אחר קווי העלילה בצורה ליניארית יחסית (לבד או באמצעות סיכומים באינטרנט, באדיבות חוגים לספרות באוניברסיטאות אמריקניות), מתגלה תמונה מעניינת יותר. פוסטר וואלאס מסתמן כך כאחד שחזה לא מעט מהמגמות שאנחנו מזהים היום בתקשורת, ואולי גם חוזה את מה שצפוי לנו בהמשך.

ואם לא מספיקה לכם ביקורת של אלף מילים על ספר באורך אלף עמודים, הנה סרטון שמסכם את הספר בעשרים דקות בלבד

הנה דוגמה אקטואלית במיוחד: ב-"מהתלה אינסופית" הנשיא האמריקני הוא ג'וני ג'נטל, זמר ואישיות טלוויזיונית לשעבר, שהטריטוריה עליה הוא אחראי מכילה בפועל לא רק את ארה"ב, אלא גם את קנדה ומקסיקו, וככזאת היא צורכת הרבה מאוד חשמל. לג'נטל יש את הרעיון הלא-כל-כך מבריק להשליך את הפסולת מתהליך ייצור החשמל לאזור הצפוני של הגבול, ולצורך כך הוא מציע לתושבי אותו אזור להתפנות. רק שהתנאי לפינוי הוא שתושבי אותו אזור לא "ייראו כמו פליטים" ולא יצטלמו לתקשורת עם עיניים מצועפות. ייתכן שכל זה מעלה אסוציאציות לדונלד טראמפ, לחומה עם מקסיקו, או למשבר האקלים. פוסטר וואלאס בוודאות לא היה יכול להעלות את כל אלו בדעתו, שהרי הוא כתב את "מהתלה אינסופית" בשנות התשעים.

דוגמה נוספת: "מהתלה אינסופית" מרפרר למעשה לסרט שמוזכר בתוך הספר שמי שצופה בו מתמכר אליו ברמה כזאת שהוא מוכרח לצפות בו שוב ושוב. הוא כל כך פופולרי שהאישה המושכת שמופיעה במרכזו הופכת למנהיגת כת, ונאלצת לכסות את פניה בווילון כדי שמעריציה יפסיקו להרהר ביופייה על חשבון הסרט שבו היא מופיעה. פוסטר וואלאס למעשה חזה את תרבות המשפיענים הרבה לפני שהיא נהפכה למגמה השולטת היום ביחסי ציבור, והשימוש הספציפי שלו בווילון – אמצעי חזותי בעל דמיון מטריד לבורקות של היום – מעורר דיון מחודש בשאלת יכולת ההצגה של נשים במרחב ציבורי שמסרב לראות בהן יותר מאשר פרצוף יפה.

ואם כבר סרטים, ב-"מהתלה אינסופית" הדמויות צופות בטלוויזיה דרך מסך-בתוך-מסך, קצת בדומה למה שהיה נהוג בתיאטרון הקרטונים ביפן של פעם. אם מתעקשים, אפשר לראות כך את הדמיון לחוויית הצפייה של היום, שבה אנחנו צופים בסרטון יוטיוב מפוצל שבו יוצר אחד מגיב על סרטון של יוצר אחר, כשתוך כדי אנחנו גוללים את ההודעות או את הפיד שלנו במכשיר נוסף. ב-"מהתלה אינסופית", כמו גם בחיים המודרניים, אנשים שצופים בכמה מופעים במקביל לא יכולים באמת להתרכז באף אחד מהם, ומסיימים את הצפייה כשהם בעיקר מחפשים אחר העונג הבא.

ככה, מינוס הטרול בהתחלה, נראית הצגת תיאטרון נייר ביפן – ואולי גם הצפייה בטלוויזיה ב-"מהתלה אינסופית"

מהתלה עגומה

אז למה טענתי שהתמונה שפוסטר וואלאס מתאר היא עגומה? כי הציר המרכזי שמלווה את כל עלילות המשנה ב-"מהתלה אינסופית" הוא שני סוכנים כפולים (או משולשים, או מרובעים, הפסקתי לעקוב באיזה שהוא שלב) שעומדים על פסגת הר באריזונה על רקע תמונת הפסולת המושלכת אל מעבר לגבול. הם מנהלים דיאלוג חסר תוחלת לכאורה סביב הסרט "מהתלה אינסופית", כשהארגון שמייצג אחד מהם מעוניין להשתמש בו כנשק להשמדה המונית, לא פחות.

מתוקף רגישות לקהל הישראלי, אסגיר בהקלה שהרומן לא נגמר בהשמדה המונית, וגם לא ברצח עם של האמריקנים או האומות המסופחות להם. אבל הדיונים הבלתי נגמרים על הסוף שבאופק, תרתי משמע, לא יכלו שלא להזכיר לי את "מחכים לגודו". יותר מכל הם הזכירו לי את הסוף של אותו מחזה, שבו הדמויות מחליטות סוף סוף להתייאש מההמתנה וללכת, אבל בפועל לא עושות כלום.

זאת, לתחושתי, בדיוק הציפייה שיש לפוסטר וואלאס מהקוראים שלו. אלה אמורים, בדיוק כמו הדמויות העומדות על הצוק, להמשיך לצפות ברעיונות המתפתחים, מבלי שאלה מתגבשים לשיא חד-משמעי. הדבר, אם תרצו, דומה לצפייה בליצן חצר שמציג אינספור בדיחות שלעולם אינן מגיעות לפאנץ' ליין, או אפילו ליצן החצר מהמחזה "המלט" שפוסטר וואלאס עצמו אולי מרפרר אליו בכותרת "מהתלה אינסופית". יש קהל לא מבוטל, כולל שורה ארוכה של כותבים אמריקנים קנוניים מג'ונתן פרנזן ועד זיידי סמית, שעדיין יפיקו מכך עונג. אחרים צריכים להצטייד בכמויות נדיבות למדי של סבלנות.  

דירוג: 2 מתוך 5.

"מהתלה אינסופית" (2023), מאת דיוויד פוסטר וואלאס. תרגמה מאנגלית: מיכל ספיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1,064 עמודים

בין נקמנות לצדקנות: שיעורים שלמדתי על המלחמה תוך כדי קריאה ב-Poppy War

רומן הביכורים של ר.פ. קואנג עוסק בשאלות של מסירות ונאמנות בשיאה של מלחמה עקובה מדם, עם תיאורים דומים בצורה מטרידה לאירועים שאותם אנו חווים בימים אלה

במעין בדיחה משונה של הגורל, השאלתי את The Poppy War מהספרייה הרבה לפני מתקפת השבעה לאוקטובר, וטכנית גם לפני החגים. קיבלתי עד אז כמה המלצות עליו, וגם מהכריכה האחורית הוא נשמע כמו עלילה אפית וקצבית, משהו שבאותה מידה היה יכול לעבוד גם בסדרת אנימה.

בקצרה, The Poppy War, שמעתה נתרגם אותו ל-"מלחמת הפרגים", מגולל את סיפורה של רין, יתומת מלחמה מכפר נידח בארץ שאמורה להיות שחזור פיקטיבי של סין העתיקה, קצת כמו ב-"גשר ציפורים". בעוד היא חולמת על גורל טוב יותר מזה שנגזר עליה כשפחה שתימכר עם הגיעה לגיל נישואים, רין לומדת במרץ על מנת להתקבל לאקדמיה הצבאית היוקרתית סינגרד. גם כשהיא לבסוף מתקבלת לשם, עליה לשרוד את השנים הראשונות במוסד כשהיא מתמודדת עם קורטוב נכבד של התנשאות בשל מוצאה ומגדרה וגזענות בשל צבע עורה הכהה יחסית. גם כשהיא צולחת את המכשול הזה, עליה למצוא את מקומה בעולם כשמלחמה פורצת ובוחנת את הנאמנות שלה לעקרונותיה ולאנשים שלהם היא נשבעה אמונים.

טריילר של הספר לממהרים

אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר על אוטובוס, בשעה רבע לחמש בבוקר, בדרכי לטיול בירדן, מכל המקומות. צלחתי בקלות מאה עמודים עוד לפני שהגענו לגבול. בדרך חזרה, ביום שבת בצהרים, כשמתקפת השביעי באוקטובר הייתה בעיצומה, לא הצלחתי לגעת בו. לזכותו של הספר ייאמר שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהביט מחוץ לחלון ולקוות שאף אזעקה לא תתפוס אותי באוויר הפתוח. המלחמה שאליה חזרתי הייתה אמיתית מדי, קרובה מדי, ובכל פעם שפתחתי אתר חדשות, היא רק נהייתה מפחידה יותר.

לקח לי שבועות לחזור לקרוא בספר שמלחמה מילולית מופיעה בכותרת שלו, תוך כדי שאני מפנימה את המציאות העקובה מדם שבה מצאתי את עצמי. כשלבסוף חזרתי לספר, נשאבתי אליו בלי בעיה, ובכל זאת "נדחפתי" החוצה מדי פעם, עקב אירועים בדיוניים אך מציאותיים, שהכותבת מן הסתם לא הייתה יכולה לחשוב עליהם, אי שם כשכתבה את "מלחמת הפרגים" ב-2018. אירועים, שמן הסתם הייתי מסתכלת בעיניים אחרות לחלוטין אילו הייתי קוראת עליהם לפני "חרבות ברזל", בעידן שבו הם היו נראים לי כמו תוצר של דמיון מעוות.

המשך הביקורת הזאת יכיל ספוילרים מסוימים למתרחש ב-"מלחמת הפרגים". אם התרשמתם עד כה שהספר יכול לעניין אתכם, אני ממליצה להפסיק לגלול כאן ולחזור לפוסט בסיום הקריאה. "מלחמת הפרגים" הוא ספר מעניין ומלא אקשן, גם כשהוא לא מחדש הרבה בז'אנר, אבל אולי יהיה לכם הרבה יותר קל לסיים אותו אחרי שהמבצע בעזה ייגמר, רצוי כשידה של ישראל על העליונה. בכל מקרה, למי מכם שמתכוון להמשיך לקרוא, הנה המחשבות שלי על קורותיה של רין.

"משחקי הכס" בסין

הדבר הראשון שמרשים תוך כדי קריאה ב-"מלחמת הפרגים" הוא העולם הבדיוני, שרק הולך ומתפרש על יריעה רחבה יותר ככל שהקריאה נמשכת. זהו עולם שבו ממלכת ניקרה הבדיונית נמצאת בקונפליקט מתמיד עם כוח הידוע בשם "הפדרציה של מיוגן" על טריטוריה, ובעיקר על הפרג הגדל בשטחה. קונפליקט, בשלו היא נכנסה כבר לשתי מלחמות ונאלצה לראות בין השאר את צי הלוחמים שלה, הספירלים, עובר רצח עם בידי צבאו של מיוגן.

אלא שניקרה לא השכילה ללמוד משתי המלחמות הקודמות. היא עדיין מציבה בראשה את אותה קיסרית כריזמטית שרצח העם קרה במשמרת שלה, ואת אותם הגנרלים שמעדיפים להתבוסס במאבקי כוחות מאשר לדאוג למוכנותם הצבאית למתקפה הבאה. היא גם שכחה לחלוטין כמה אכזריים כוחות הפדרציה שהכחידו את ספיר, האי של הספירלים, או מה עשתה למעטים מתוכם ששרדו. אבל אמיתות אלו, כמו האמיתות המוכרות למדי של "חרבות ברזל", לא יישארו לנצח בתהום הנשייה. ההיסטוריה הרי נידונה לחזור על עצמה, והאלים זוכרים הכול.

וכמובן שיש ביוטיוב אמיצים שהחליטו לסכם את ההיסטוריה בעצמם

מכשפת האש

"מלחמת הפרגים" הומלץ לי במקור במסגרת הרצאה באייקון שעסקה בדת בספרות, אבל יהיה זה חטא נגד הספר לטעון שהוא עוסק בדת. מופיעות בו דמויות מסוימות, כמו רין, שביכולתן לנכס לעצמן כוח שמקורו באלים, אבל כפי שמובהר שוב ושוב, בסופו של דבר בני האדם הם שמחליטים מתי ואיך לבקש את כוחם של האלים, ולא להפך. רין, שמגלה בשלב מסוים של הספר שביכולתה לנכס את כוחה של אלת האש, הפניקס, אינה יוצאת דופן.

אלא שרין טובה, אולי אפילו יותר מדי טובה, בניכוס הכוחות שמזדמנים לידה. היא מסיימת במקום הראשון את שנת הלימודים הראשונה שלה בסינגרד, למרות נתוני פתיחה טובים בהרבה משל חבריה. היא מצליחה איך שהוא לעצור את המתקפה של הפדרציה על בית הספר, באמצעות כוח שלא ידעה שיש לה ושהמורה שלה אסר עליה להשתמש בו. היא מושווית שוב ושוב לאלטן, הבוגר הכי מהולל של האקדמיה, שבהמשך מתגלה שהיא גם חולקת את המוצא הספירלי שלו (כמה נוח). ועוד לא התחלתי לדבר על מה שרין עושה בסיומה של "מלחמת הפרגים", אבל על כך מוטב להרחיב בהמשך.

רין טובה, בין השאר, כי היא נחושה להצליח בתפקידה כחיילת, וכי החלופה לתפקיד זה היא חיים כעקרת בית נטולת זכויות. בשם נחישות זו היא אפילו הופכת לעקרה (!) באמצעות שיקוי רעיל לרחם שרוקחים עבורה באקדמיה. אבל המסלול המהיר שעליו שמים את רין הוא גם הנתיב המהיר לטירוף, הגורל שממנו כולם מזהירים אותה, והמקום שאליו היא לבסוף מגיעה כשהיא מבצעת נגד הפדרציה את מה שנתפש בעיניה כעונש מידתי על פשעיה, ובפרט על הטבח בגולין ניס.

אש תחת אש

מה קרה בגולין ניס? כדי לא לעורר יותר מדי את הטראומה שרבים מקוראי הבלוג בטח עדיין חווים אחרי זוועות השביעי לאוקטובר, אסכם בקצרה שמדובר בעיר שהפדרציה ביצעה בה מתקפת פתע, בעת שצבא ניקרה הוסב לשמירה על גבולותיה הימיים.

ואם זה כבר נשמע מוכר, אציין שצבאות הפדרציה טבחו בכמעט כל תושבי העיר וביצעו פשעי מלחמה כלפי כל מי שנותר ולא הספיק להסתתר. ברשימת הפשעים, שאתם רובם אני חוסכת לכם, אפשר למנות הוצאות להורג המוניות, רצח ילדים (לרבות תינוק שנשלף מרחם אימו ההרה) וכן אונס קבוצתי של חיילות ואזרחיות. כשמתגלים ממדי המתקפה, אחת מחברותיה לשעבר של רין, ששרדה בתור שפחת מין של החיילים, אומרת לה:

"I don't need your pity. I need you to kill them for me. You have to kill them for me […] You have to burn them. Whatever it takes. Swear it on your life. Swear it. Swear it for me."

Her eyes were like shattered glass.

It took all of Rin's courage to meet her gaze.

"I swear."

Page 425

כבר הפסקה הזאת, עוד לפני שנודע בהמשך אם רין עמדה בהבטחה שלה או לא, שמה אותי בדילמה לא פשוטה. כאמור, אם הייתי קוראת אותה לפני חודש ומשהו, כנראה שהייתי מזדעזעת. הייתי חושבת כמה נוח שחיילי הפדרציה מתוארים כאנשים מרושעים ואכזריים, בני מוות שלא אכפת להם למות ולהרוג אחרים למען קדושת המטרה שבשמה הם נלחמים, ולא כחיילים שמילאו פקודות של גנרל אכזר מחשש לחייהם שלהם. הייתי מאמינה שהדבר האחרון שכדאי לעשות במלחמה הוא להשיב מלחמה, במיוחד אם המחיר הוא הרג אזרחים או חיילים שלא ביצעו שום פשע. הייתי מאמינה שאת הדין צריך למצות נקודתית, עם האנשים שפשעו, ולא עם כל העם שממנו הגיעו.

אם מתעלמים מהרטוריקה של "מדכא" ו-"מדוכא", יש פה מערכת ערכים יותר מדי מוכרת

אבל בפועל, כאמור, קראתי את הדברים אחרי שהתחוורו ממדי הטבח בעוטף עזה, שגורם למה שקרה בגולין ניס להישמע קצת כמו מגרש ניסויים של החמאס, ולו משום שלא היו מעורבים בו חטופים. למעשה, קראתי את הדברים תוך כדי שאני מתנדבת במקביל בחמ"ל הסברה ומוצאת את עצמי מסבירה למגיבים מחו"ל דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, כמו העובדה שחמאס הוא ארגון טרור, שהמשמעות של שירת "מהנהר ועד הים" הוא שלא תהיה מדינת ישראל בתוך אותם גבולות, ושאין שום תוחלת להפסקת אש כל עוד אחרון החטופים לא חוזר הביתה. לא תאמינו על כמה אוזניים ערלות נפלתי, ועל כמה אנשים שהתעלמו בבוטות מאמירות תוקפניות של בכירי חמאס ונאמניהם תוך כדי שהם כותבים שקרים על מהי מדינת ישראל ומי האנשים המרכיבים אותה (רמז – לבנים, יהודים, שגונבים שטחים מאחרים).

אז נכון שאותם מגיבים לא מייצגים את כל גולשי האינטרנט, או אפילו לא את כל "רשת הטרולים" הידועה בכינויה "טוויטר" או X. רוב האנשים, השפויים והסבירים, הפנימו את עומק הזוועות של השביעי לאוקטובר ועומדים לצד ישראל. זה לא אומר שאין רשע בעולם. גם אני גיליתי, אומנם באיחור, שיש אנשים באינטרנט – לא רק מטעם ארגוני טרור – שטוענים שהטבח של החמאס הוא מאבק לגיטימי של "לוחמי חופש", במקרה הטוב, ושהוא "צעד לניקוי העולם מיהודים", במקרה הנורא. דיווחים עקשניים ב-X ובטיקטוק אומרים, אגב, שגם הסופרת רבקה קואנג נמנית על אותם אנשים, אם כי לא מצאתי לכך עדות אחת ברשתות החברתיות שלה.

לנצח הוא רק אפר

האם יש תגובה מידתית לאנשים כאלה, או לחמאסניקים שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי, או שישראל נידונה לפעול כמו רין ומילולית, להפוך את כולם לאבק? אני רוצה להאמין שלא. הרי גם בסדרות אנימה, לצורך העניין, תמיד מגיע הרגע שבו הגיבור מחליט להיות טוב יותר מהנבל, ולהראות מידה של חמלה, גם אם הנבל ינסה לנצל אותה לרעה וימות בתאונה תוך כדי. עובדה שישראל הכניסו משאיות סיוע, אפשרה לאנשים לחזור לעבודה. זה הצעד הראשון בניצחון על הרשע, נכון? נכון??

כנראה שלא. כנראה שכמו ניקרה, גם מדינת ישראל לא תחזור להיות כשהייתה, הרבה אחרי שהאבק ישקע. נצטרך לעשות בדק בית מעמיק כדי להבין מה אפשר לחמאס להוציא לפועל את המתקפה הרצחנית ומה ניתן לעשות כדי לשקם, או לפחות לנסות לשקם, את העוטף, התושבים, והחטופים שבתקווה עוד יצליחו לחזור הביתה. אי אפשר לעשות את כל זה עם זעם, כי זעם נוטה לשתק. אחווה, לעומת זאת, מניעה לפעולה.

וזה אולי הדבר היחיד שמשותף למי שהייתי לפני חודש ומשהו ולמי שאני היום. אם היה לי כוח כמו של רין, לא הייתי שורפת אלפים בלי הבחנה. הייתי מגייסת את כל מי שאפשר כדי לצאת למתקפה מאורגנת, מחושבת היטב, שתנחית מכה ניצחת על האויב ותביא לי ניצחון לטבח הארוך. למרות כל הרשע, הייתי מנסה למצוא את האור, ואני רוצה להאמין שזה מה שרוב הישראלים היו עושים. לשם ההשוואה, זה בדיוק מה שרין לא עשתה, למרות כל כוחה ונחישותה, וזאת הסיבה שרשע בספרים כמו "מלחמת הפרגים" – ולא רק הוא – ממשיך להתקיים, ככלות הכול.

וחיוך לסיום – הסופרת לא הייתה ממליצה על "מלחמת הפרגים" לילדים. מעניין למה.

דירוג: 4 מתוך 5.

The Poppy War by R.F. Kuang. Harper Voyager by Harper Collins Publishers. 530 p.

דיסטופיה מתחילה בתרבות הביטול

על העיבוד הטלוויזיוני העכשווי של "פרנהייט 451", שכבר קשה לקרוא לו "מדע בדיוני", במיוחד ב-2023

גיא מונטאג הוא fireman, מה שבעברית היה מתורגם ל-"כבאי", אלא שגאי לא מכבה שריפות. הוא חי במעין אוטופיה שבה שריפות לא פורצות, בין השאר כי אלימות היא תופעה נדירה, ולכן תפקידו הוא להצית שריפות. במקרה שלו, מדובר בשריפות של ספרים.

עד כאן, עלילת הסרט של HBO (שזמין בסלקום טי וי) נאמנה לחלוטין לחומר המקור, קלאסיקת המדע הבדיוני של ריי ברדבורי. אלא, שספרו של ברדבורי ראה אור לראשונה בשנת 1953, בעוד הסרט של HBO שוחרר לסטרימינג בשנת 2018, הפרש של 65 שנה. בזמן הזה בני אדם התרגלו לקרוא פחות, לחלוטין מבחירה. הם גם למדו לפתח חשיבה ביקורתית שאז יוחסה לספרים ממקורות אחרים, כמו האינטרנט, שזמין בכל בית ולא ניתן למגר אותו בכוח של שריפות בודדות.

מעבר לכך, בזמן הזה "פרנהייט 451" כבר זכה לעיבוד קולנועי אחד (של פרנסואה טריפו), לתסכית של ה-BBC, למחזה, למשחק וידאו וגם ליצירות אחרות שמתבססות עליו באופן סמוי וגלוי, ביניהן הסרט "שיווי משקל" מ- 2002 והספר The Fireman של ג'ו היל מ-2016. מעיבוד לעיבוד, גם העיסוק של "פרנהייט 451" במקומה של האומנות כמעודדת חשיבה ביקורתית פינה את מקומו לעיסוק ברגשות ככאלה שמעודדים אלימות ומוות, ואפשר להתייחס אליו למעשה כסיפור שהתחילה את כל טרנד ה-"עתיד אוטופי נטול רגש" ביצירות מדע בדיוני, עיין ערך סרטים כמו "שווים" מ-2015 וספרים כמו "המעניק" מ-1993.

מאפייני דיסטופיה כפי שהתעצבו, בין השאר, דרך "פרנהייט 451"

תשעה ירחים של לייקים

הסרט של HBO כמו מודע לכל זה, ולכן העולם שהוא בונה סביב "פרנהייט 451" מורכב יותר. הבידור האינטראקטיבי הזמין בכל בית ובכל עת שברדבורי מתאר בספרו, שנשמע היום כמו פיסת מציאות אותנטית לחלוטין, מתוגבר באמצעות עוזרת קולית חכמה בשם YUXIE, מציאותית אף היא (שמתגלה כ-"מלשינון" בעת הצורך, הקצנה של היכולת של העוזרות החכמות הקיימות לדווח על נתונים של משתמשים שלהן לחברות צד שלישי, למשל בתרחיש של חקירה פלילית). תושבי המציאות העתידנית של "פרנהייט 451" גם מכירים את האינטרנט, שם הוא מכונה The Nine. באמצעות The Nine הם גם צופים בשריפות הפומביות של הספרים אותם גאי וצוותו מוצאים. שריפות, שמוקרנות בשידור חי על גבי גורדי השחקים בעיר ומקבלות לייקים ותגובות מהצופים, משל היה מדובר בסרטון של משפיען בטיקטוק.

הצצה ל-YUXIE ול-The Nine מתוך "פרנהייט 451"

עם זאת, העתיד של "פרנהייט 451" לא נטול רגש. הדמויות שמאכלסות אותו מודעות לכך שהן בנות אדם, עם רגשות ושאיפה לבטא את עצמן. המפקד של גאי מונטאג כותב שירה בסתר, אותה הוא שורף מדי בוקר לפני צאתו לעבודה. הוא מעודד את גאי להכיר את היצירות אותן הוא שורף, ואפילו לקרוא בהן, כדי להבין מה מסוכן בהן ומדוע יש לשרוף אותן. הסיבה לכך דווקא לא קשורה לחשיבה ביקורתית, או לחתירה תחת העולם האוטופי/ דיסטופי של הסרט, אלא ל-"טירוף" של ממש לדברי המפקד. לשיטתו, יש בספרים כדי לגרום לאדם לאבד את שפיותו, נטו דרך "פגיעה" (offending), כשהאלטרנטיבה להיעדר פגיעה היא אימוץ הדעות החשוכות המופיעות בספרים.

בעולם של הסרט, כמו בעולם שלנו ב-2018, "פגיעה" היא מושג רחב. גאי מונטג, שבסרט של HBO מגלם השחקן האפרו-אמריקני המוכשר מייקל בי ג'ורדן, עלול לכאורה "להיפגע" מדמותו של העבד ג'ים ב-"האקלברי פין" של מארק טווין. היוצרים מן הסתם מודעים היטב ליצירות קלאסיות אחרות שלא שרדו את מבחן הזמן, לפחות מבחינת המסרים הפוגעניים שבהן, כמו "חלף עם הרוח", "בילבי בת גרב", ויש שיטענו גם "המשחק של אנדר", המהווה לדעת מבקרים מסוימים "כתב הגנה למעשיו של היטלר", לא פחות.  

במילים אחרות, לגיבורים של הסרט מותר להרגיש, אבל קיימת מודעות לכך שרגש הוא עניין נפיץ, שיכול בקלות להתפשט לממדים מסוכנים ולגרום לאלימות, בין השאר עקב מסרים פוגעניים ששכיחים בספרות בפרט ובאומנות בכלל. לא בכדי מפיצי הספרים בעולם הזה נקראים "צלופחים" (eels, עוד כינוי שלא הופיע בספר), בשל יכולתן של חיות אלה להוליך חשמל בקלות. במילים אחרות ולמרבה האירוניה, דווקא מפיצי הספרים נתפשים כנטולי חשיבה ביקורתית, וככאלה שעלולים להוביל למלחמת אזרחים באמצעות הפצת רעיונות מסוכנים לאנשים אחרים, שנעדרים אף הם את היכולת לשקול אותם לכאן ולכאן.

הדיסטופיה של הביטול

"פרנהייט 451" לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שהוא מציג, מה שמסביר כנראה את הביקורות החלוקות שקיבל עם הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן ב-2018. בסופו, עדיין לא ברור מה גרם לגאי מונטאג לזנוח את הכול, ואף לנהוג באלימות כלפי אחרים לטובת הפצת ספרים. ולא, הרומן שיש לו עם המידענית מהמחתרת, קלאריס, רחוק מלספק לכך תשובות שאינן נגועות בשנאת נשים.

עם זאת, הסרט עושה עבודה מעולה, יותר מהרבה סרטים דיסטופיים שאותם השלמתי לאחרונה כחלק מתחקיר לספר הבא שאני כותבת, בבניית עולם שהוא מספיק מוכר כדי לא להיחשב לעד-כדי-כך עתידני. אפשר אפילו לטעון שב-2023 הוא ריאליסטי יותר מכפי שהיה ב-2018, ולו בשל הממדים אליה תפחה "תרבות הביטול".

הסופר הבריטי סבסטיאן פוקס מתחייב לא לתאר יותר נשים בספריו מחשש שייפגע ברגשות הקוראות, למרות שמעולם לא הואשם בתיאורים פוגעניים

המונח "תרבות ביטול" למעשה נטבע לאחר צאת הסרט, ב-2019, כמעין התפתחות של תנועת "מי טו" שקרא "לבטל לחלוטין" ישויות שנויות במחלוקת כמו השחקנים קווין ספייסי ועזרא מילר בשל הפגיעות המיניות שיוחסו או עדיין מיוחסות להם. בהמשך, התרחב המושג להבעת דעות פוגעניות ואפילו למעשים שמובהקותם הפלילית מוטלת בספק, כמו הציוצים סרי הטעם של במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שהביאו לפיטוריו מאולפני מארוול עשור (!) לאחר שפרסם אותם בטוויטר, או השנאה באינטרנט כלפי אמבר הרד, שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה בעלה לשעבר ג'וני דפ כתוצאה ממשפט הגירושים המתוקשר ביניהם (משפט שבו הפסיד דפ, והפך כך בעצמו לקורבן של "תרבות הביטול").  

בספרות, המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה התנועה הקוראת לביטולה של ג'יי קיי רולינג בשל דעותיה הטרנסופוביות, גם אם אלו אינן נוכחות בספרי "הארי פוטר". קיימת כבר שנים רבות מחלוקת אם לנקוט בגישה דומה כלפי מריון זימר בראדלי, מחברת "ערפילי אבלון", שהואשמה לאחר מותה בהתעללות מינית בילדים ואף באונס ילדיה שלה, הגם שהספרים שכתבה רחוקים מלעודד מעשים איומים שכאלה. ועוד לא דיברנו על ה"פ לאבקראפט, סופר האימה המחונן שהגה את דמותו של קת'ולהו והיה ידוע כאנטישמי וגזען, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיפוריו.

הסופר דן קובליק מספר על ספרו Cancel This Book שעוסק, למרבה האירוניה, בתרבות הביטול

האם ניתן להחרים, כמיטב המסורת של "תרבות הביטול", יצירות שאין בהן בעיה של ממש, מלבד העובדה שאזכור שם הכותבים שלהם יגרום לחלק מהקוראים חלחלה? שאלה קשה, שהמדרון מאחוריה חלקלק מכפי שנדמה. יותר מדי סופרים של יצירות קרובות לשלמות הם בני אדם מאוד לא מושלמים. לחלק מהם יש דעות חשוכות של ממש, שעדיף לא להנציחן בכתב. חלקם אפילו לא חשבו שהדעות שלהם עשויות להיתפש לימים כבעייתיות, משום שהביעו אותן בעידן שבו הן היו מקובלות לחלוטין, ולא מן הנמנע שהיום היו חושבים, או לכל הפחות מתבטאים, אחרת לגמרי.

לספרים שכתבו, לעומת זאת, עדיין מגיע מקום על המדף, עד שהוכח אחרת. למעשה, דורות רבים של קוראים עשויים לנבור בהם מבלי לדעת שאי פעם היה בהם משהו בעייתי. לפיכך, צנזורה שלהם – נטו משיקולי "לא בבית ספרי" – היא חרם לא מוצדק, שעשוי להשאיר על המדף רק ספרים שנזהרים לא לעורר רגש, מכל סוג, ובכך, למרבה האירוניה, לעודד בורות.

"What is freedom of expression? Without the freedom to offend, it ceases to exist."

סלמן רושדי

בינתיים נראה שהמו"לים, לפחות בארה"ב, נזהרים שלא ליפול במלכודת. המהדורות האחרונות של "בית קטן בערבה" וספריו של "ארנסט המינגווי" פורסמו עם אזהרות חריגות המבשרות על מסרים בעייתיים שעשויים להימצא בהם, משל היה מדובר באזהרות טריגר לסדרות בנטפליקס. לא מן הנמנע שאזהרות דומות יופיעו בעתיד על ספרי "הארי פוטר" ושאר יצירות שיש המבטלים אותן בשל מחבריהן, הפעם עם אזהרות מתונות יותר. לנפגעים בקלות, אזהרות אלו ממילא כבר מופיעות באינטרנט באתרים ייעודיים.

דיון מעניין ברדיט בשאלת היעילות של אזהרות טריגר בספרים

אין ספק שהפתרון הזה עדיף על שריפת ספרים או על עדכון מיותר שלהם ברוח התקופה, אבל הפתרון הטוב יותר יהיה כנראה שיקול דעת בריא, שמפריד בין הכותב ליצירה שיצאה תחת ידיו. במקרה של מעשים פליליים, המקום הטוב ביותר ללבן מחלוקות יהיה, כנראה, בית המשפט. זה בדיוק השיח שספרות, במיטבה, מבקשת לנהל – ולמרבה הצער יש לו פחות מקום בתרבות שבה גיבורים עולים ונופלים לפי כמות הרעל בתגובות.

נערה עם מסור חשמלי

"גברים, נשים ומסורים חשמליים" סוף סוף רואה אור בעברית, והשאר חגיגה

*אזהרה – פוסט זה מכיל אזכורים של אלימות פיזית ומינית בסרטי אימה

את "גברים, נשים ומסורים חשמליים" ניסיתי להשיג לראשונה כשלמדתי באוניברסיטה, עבור עבודת סמינר על נשים בסרטי אימה, וכבר אז הוא בקושי היה בנמצא. גם בשנות התשעים שבהן ראה אור, ונחשבו לעשור שבו סרטי אימה כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" זכו סוף סוף לאהדת הקהל הרחב, כתיבה על סרטי אימה באקדמיה נחשבה לנישתית. ניסיון לדבר על אותם סרטים מזווית פמיניסטית היה בכלל מועד לכישלון, ולו בשל המוניטין השוביניסטי שיצרו לז'אנר סרטי האקספלויטיישן בעשורים הקודמים, אלה שהונעו ממעט מאוד עלילה והרבה עירום ואלימות.

עטיפות Men, Women, and Chainsaws. שתיהן עם תמונות מסרטי "המנסרים מטקסס"

בסופו של דבר מצאתי את הספר בחנות בת שבע קומות בלונדון, והוקל לי לגלות שהוא לא עוסק בכלל בסרטים מהז'אנר האחרון. המחברת קרול ג'יי קלובר מעדיפה להתעמק בסרטי ה-"סלאשר", אלה שאכן זכו לפופולריות מואצת החל משנות השבעים ושמו במרכזם ניסיון הישרדות של כמה צעירים (בדגש צעירות) אל מול רוצחים סדרתיים אלה ואחרים. רוצח סדרתי, שלצורך העניין יכול להיות בן אדם ("המנסרים מטקסס"), מפלצת בלבוש אדם ("האלווין") או מפלצת על-אנושית ("הנוסע השמיני"). יוצא הדופן היחיד הוא "קארי", על בסיס הרומן של סטיבן קינג והסרט של בריאן דה פלמה, שבו הרוצח מתגלה במערכה האחרונה כגיבורה הראשית, קארי.

עוד נערה אחת ודי

למרות שהיא עוסקת במגדר, הדבר האחרון שקלובר רוצה הוא להציג את סרטי האימה כפמיניסטיים. מדובר אומנם בז'אנר שבזכותו המציאה קלובר את מושג "הנערה האחרונה" (The Final Girl), שכמיטב המסורת היא נערה נבונה יחסית, בעלת עבר טראומטי ולרוב גם בתולה, שגוברת על הרוצח החזק ממנה בהרבה במה שנראה כמו שילוב של אומץ ומזל בלתי רגיל. עם זאת, מדובר גם בז'אנר שנהנה בצורה בלתי פרופורציונלית להציג אלימות נגד נשים, בדגש על אלימות מינית.

הסבר מקיף על מושג ה-final girl כפי שטבעה אותו קלובר

אני לא מדברת רק על דוגמאות קיצוניות כמו "אני יורקת על קברך" אלא גם על סרטים פופולריים כמו "מוות אכזרי" (Evil Dead), שבגרסתו המקורית הדיבוק הרצחני מתחיל מאונס של הגיבורה הראשית בידי ענפים (!). למעשה, אפשר לטעון ש-"אני יורקת על קברך" הוא סרט פמיניסטי בהרבה מ-"מוות אכזרי" משום שלפחות הוא מאפשר לגיבורה לנקום באנסים שלה בדרך שהיא מילולית "עין תחת עין" (getting even במקור), כפי שטוענת קלובר וכפי שנידון בהרחבה גם בפרק הזה של הפודקאסט הישראלי המצוין "טראש טוק".

עוד על מגדר בספרות ובקולנוע:

קלובר, בכל מקרה, לא שופטת את היוצרים של סרטי האימה הללו בחומרה. להפך, היא שופכת אור על קהל היעד לסרטים שלהם, על פי רוב גברים צעירים, שמוצאים עצמם במחצית מהסרט מריעים לרוצח שרודף אחרי השורדת האחרונה, ובמחצית השנייה מריעים לה בעת שהיא מביסה אותו – תוך שהם מזדהים עם שני הצדדים. הם בה בעת מגשימים פנטזיות אלימות אפלות, וגם מדחיקים את ההתנהגות האלימה באמצעות ניצחונה של הגיבורה הטובה, עם העבר הטראומטי שאיתו הם יכולים להזדהות, על הרוצח "הרע".

הנערה והדם

יוצאת הדופן היחידה היא, כאמור, קארי – שלה מוקדש הפרק הראשון והמעניין ביותר בספר. קארי מקיימת בעצמה את הניגוד של הרוצח אל מול הנערה התמה. אנחנו ממשיכים לחוש חמלה כלפיה גם כשהיא סובלת מבריונות בבית הספר וגם כשהיא רוצחת את אימא שלה ובהמשך, את כל חבריה לשכבה. "קארי" גם עוסק במובהק בנושאים שקהל היעד של סרטי אימה אמור להרגיש מאוד לא בנוח איתם, ממחזור חודשי ועד לדימוי גוף של נערות, ועם זאת הוא זכה להצלחה אדירה כספר וכסרט והניב שפע של גרסאות מחודשות (כולל בברודווי), שלא לדבר על ממים באינטרנט.

לאמיצים: המחזמר המלא בגרסה המוצלחת יותר של 2013 (יש גם גרסאות מוצלחות פחות ביוטיוב)

למה? כי "קארי" גם מייצגת לפי קלובר את כל מה שמפחיד גברים בנשים, ובכך היא לא שונה בהרבה מהסימבוליזם הנשי של ה"ג גייגר בסרט "הנוסע השמיני". היא אישה שמוגדרת דרך הדם, רוצחת כשהיא שטופת דם, ולא הייתה מגיעה למצב אליו הגיעה לולא בגרותה המינית, שהובילה למשבר ביחסים עם אימה ולשאיפתה להיות מלכת הנשף.

הנערה כבר לא נערה

הרבה דם ניגר על המסך מאז ש-"גברים, נשים ומסורים חשמליים" ראה אור. היום כבר לגמרי מקובל לראות נשים צעירות אוחזות במסורים חשמליים בסרטים כמו Freaky ובסדרות טלוויזיה כמו העיבוד של Resident Evil. במספר לא מבוטל של יצירות, נשים מגלמות את הנבל, בלי קשר למיניות או לנשיות שלהן בכלליותה. יתרה מכך, היום מאוד לא מקובל להראות על המסך אלימות מינית, לא רק בשל תנועת 'מי טו' אלא כי גם הרבה נשים רואות סרטי אימה, בטח יותר מבעבר. ובעוד סף הריגוש של הקהל לאלימות גרפית רק הולך ועולה עם השנים, הסובלנות לאלימות מינית – ירדה לאפס. 

מוסכמת ה-final girl, לעומת זאת, נותרה כפי שהיא. למעשה, היא כל כך מקובעת שהיא מושא לפארודיה, כפי שנראה בסרטים מהשנים האחרונות כמו Final Girls או Cabin in the Woods, או בספרים כמו Final Girls Support Group של גריידי הנדריקס ו-Final Girls של ריילי סייגר. במובן הזה, הז'אנר לא התקדם הרבה מימי "העלמה במצוקה" שגבר כלשהו היה נדרש להציל מידיו של הרוצח, ולו משום שגבר המתעמת מול רוצח – יהיה נחות ממנו פיזית או מנטאלית ככל שיהיה – עדיין נתפס כבעל סיכויים יותר טובים מאישה באותו תפקיד.

טריילר לסרט Final Girls מ-2015 שהוא פרודיה שנונה למדי על כל מוסכמות הז'אנר

לכל הפחות, נראה בשנים האחרונות שה-final girl היא כבר לא כל כך girl. זוכת האוסקר ג'יימי לי קרטיס ממשיכה לככב בסרטי Halloween למרות שהיא כבר מזמן לא נערה מתבגרת, וכנ"ל לגבי כוכבי סדרת "צעקה" שממשיכים להפציע בסרטי ההמשך אף שהדמויות שלהם כבר לא מתגוררות בעיר שבה מתרחשות הרציחות. הקהל צמא לנוסטלגיה, כמעט באותה מידה שבה הוא משווע למשב רענן בז'אנר, מה שמאלץ את יוצרי האימה למצוא פתרונות יצירתיים. אולי בעתיד final them יהיה אחד מהם.

פרסומת ללהיט "The Hunt" מ-2020. הכוכבת הראשית, בטי גילפין, היתה בת 33 בעת צאתו לאקרנים

דירוג: 5 מתוך 5.

"גברים, נשים ומסורים חשמליים", מאת קרול ג'יי קלובר. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עריכה מדעית: ענבר שחם. הוצאת עם עובד. 334 עמ'

מאחורי פריחת הדובדבן

הרשימה המלאה של הספרים שכדאי לקרוא לפני טיול ליפן, וחובה לקרוא אם רוצים להבין אותה

טיול ביפן, יאמר לכם כל מי שחזר משם, שונה מטיול בכל יעד אחר. יפן היא שילוב של הרבה מאוד ניגודים. היא מדינה מתקדמת שלעולם תעדיף את המנהגים המסורתיים על פני ההשפעות שמגיעות אליה מהמערב. היא הביאה לעולם את הסמוראים והנינג'ות אבל דוגלת בשלום, איזון, והרמוניה עם הטבע. היא בקושי דוברת אנגלית, אבל מנהלת עסקים עם כל העולם, וכן הלאה. 

מרגישים את זה כבר משלב תכנון הטיול. יפן היא לא יעד שמגיעים אליו בספונטניות. היא דורשת תכנון מוקדם, רצוי של כמה חודשים מראש, ולא רק בגלל מחיר הטיסה (שעדיין מופרז, אגב, משום שהמדינה הייתה סגורה לישראלים עד אשתקד). יפן דורשת הרבה מאוד למידה, למשל של סוגי הלינה השונים. בשום מקום אחר בעולם לא תידרשו לבחור בין לינה מסורתית (ריוקן), למלונות אהבה, מלונות קפסולה, מלונות רגילים ואכסניות (גסט האוסים) – שכולם מספקים חוויה נקייה ולא רעה בכלל בפני עצמה. 

אחד השערים למוזרויות שבתרבות יפן: רחוב טקשיטה שברובע שינג'וקו, טוקיו – ואני 🙂

גם עם ההגעה ליפן, יש הרבה מאוד דברים שיפתיעו אתכם, והיפנים לא יראו לנכון לספר לכם מראש. הם לא יספרו לכם, למשל, שהסיבה שבהרבה מרחצאות ציבוריים (אונסנים) אסור להיכנס עם קעקועים היא שהיפנים היחידים שמסתובבים עם קעקועים הם אנשי היאקוזה, או שרוב הנשים לובשות הקימונו שמסתובבות ברחובות קיוטו (ויש לא מעט כאלו) הן בכלל לא גיישות. בכלל, יחסית למי שיש להם תרבות עשירה, היפנים לא אוהבים לדבר עליה יותר מדי. הם רק ייראו נורא מופתעים אם תאכלו תוך כדי הליכה, או תעשו כל אחד מאלפי הדברים שנהוגים בכל מקום בעולם שהוא לא יפן.

עבורי, המבוא הטוב ביותר לתרבות של יפן היה דווקא הספרים שקראתי לפני ובמהלך המסע. הם עזרו לי להבין דברים שראיתי, להסביר חוויות שהיו לי, ובעיקר להרגיש שאני לא רואה רק את מה שרוצים שאראה. יפן, שוב יותר מהרבה מקומות אחרים בעולם, הוא מקום שרב בו הנסתר על הגלוי, ושלמעשה תושביו מתגאים ביכולת ההסתרה שלהם. רק נסו לאחוז ידיים ברכבת התחתית, או לומר בקול רם "אני אוהב אותך", ותראו אילו מבטים תקבלו. ביפן, רגשות הם פשוט לא משהו שמפגינים כלפי חוץ, להבדיל מאדיבות – שבה תיתקלו בכל פינה.

משום שלמטיילים שונים יש דגשים שונים ומסלולים שונים, חילקתי את ההמלצה לקטגוריות. תרגישו חופשי לקרוא, כמובן, יותר מספר אחד. אני הופתעתי בכל פעם מחדש מהדברים שקראתי, ואני כאמור מטיילת ששמה דגש על תרבות והיסטוריה. אני מניחה שגם מי שמתמקד בטבע או בקולינריה ימצא שפע ספרים בנושא, כמו הספר הישראלי הזה שראה אור לאחרונה.

לישראלים: "חוויה יפנית" מאת שפרה הורן

קשה לתאר כמה פרקים מהספר הזה השאירו אותי שמוטת לסת וכמה הייתי צריכה לקרוא אותם, בתור ישראלית. יש מנהגים בתרבות היפנית שלא הייתי מאמינה שקיימים אם הייתי שומעת עליהם בדרך אחרת. יש גם תופעות – כגון האנטישמיות ביפן (כן, כן) – שאף יפני שדיברתי איתו עליהן לא הסכים להודות בהן מחוץ לספר הזה, ואולי טוב שכך. על כל פנים, מדובר במבוא חובה לכל ישראלי שמתכנן לבקר במדינה, והוא נקרא בשטף ומבלי לחסוך, כאמור, גם את הצדדים הפחות יפים של המדינה.

טעימה מתרבות העבודה היפנית הספרטנית בכתבה של "כאן"

למאמלקים: Introduction to Japanese Culture

מצאתי את הספר הזה במבואה של מלון Tune Stay בקיוטו והוא עשה לי המון סדר, גם בדברים שראיתי ברחוב ביפן וגם במאכלים שיצא לי לטעום (מתברר שליפן יש סצנת קינוחים עשירה במיוחד). אם אתם קצרים בזמן וזקוקים למבוא באורך 104 עמודים קצרים וצבעוניים בלבד, שהן יותר כרטיסיות מאשר ספר, המדריך הזה עשוי לעשות את העבודה.

רק ביפן: הופכים אזור כפרי ליעד תיירותי באמצעות "הלו קיטי"

לחובבי פשע אמיתי: "לילות טוקיו" מאת ג'ק אדלסטיין

סיפורו של עיתונאי יהודי-אמריקני שהתגלגל לגוף תקשורת יפני הוא הרקע לממואר של ג'ק אדלסטיין, שהוא גם מעין פילם נואר על היאקוזה מנקודת מבט מערבית. יש כאן גם המון ירידה לפרטים על מערכת החוק והמשפט ביפן, שהיא מושחתת מהיסוד ומתעקשת משום מה לראות ביאקוזה גוף עסקי לגיטימי. גם אחרי ביקור במדינה, לא ברור לי למה.

ואם כבר פשע, יש ספר קצת פחות מוכר של הרוקי מורקמי בשם Underground: The Tokyo Gas Attack and the Japanese Psyche שהוא מעין תחקיר עיתונאי על הרעלת הסירין ההמונית מ-1995 שבגללה היפנים הוציאו את כל פחי הזבל מהרחובות והרכבות. יושב אצלי על המדף אבל טרם זכיתי לקרוא בו.  

ולמסתקרנים מהיאקוזה: הנה היסטוריה מקוצרת שלהם מפי חבר לשעבר

לרומנטיקנים: "זיכרונותיה של גיישה" מאת ארתור גולדן

לא באמת התכוונתי לכתוב רשומה על ספרים על יפן תוך התעלמות מ-"זיכרונותיה של גיישה", אולי רב המכר הגדול ביותר על יפן בכל הזמנים. רק שהסיבה האמיתית שהספר הזה ברשימה היא הפופולאריות העצומה שלו בקרב תיירים, שבגללה כל מדריך תיירים בקיוטו יוביל אתכם לגשר בעיר העתיקה שבו הגיישה הצעירה ממררת בבכי באחת הסצנות המרכזיות בסרט וכמובן לבית הקפה הסמוך שבו מתרחשות כמה סצנות נוספות. 

סצנת הגשר בקיוטו מתוך העיבוד הקולנועי ל-"זכרונותיה של גיישה" מ-2005

לחובבי הייאו מיאזאקי: "הטירה הנעה" מאת דיאנה וויין ג'ונס

מכל האטרקציות ביפן, הזמנת כרטיסים למוזיאון ג'יבלי שבטוקיו או פארק ג'יבלי שבאוסקה היא חוויה מתסכלת במיוחד, בראש ובראשונה כי היא כמעט סגורה לחלוטין לתיירים או מי שמתגורר מחוץ ליפן, ולפי השמועות היא משתלמת רק לחסידיו האדוקים ביותר של האולפן. עם זאת, מזכרות בהשראת סטודיו ג'יבלי מפוזרות בחנויות בכל רחבי יפן וחלק ניכר מהן מושפע מ-"הטירה הנעה", שהוא למיטב ידיעתי הסרט היחיד של ג'יבלי שנכתב בהשראת רומן בריטי וגם תורגם לעברית.  

הטריילר ל-"הטירה הנעה"

לחובבי חיות: "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה

בכל פינת רחוב ביפן יציעו לכם להיכנס לבית קפה שמלטפים בו חתולים, כלבים, ינשופים, או חזירים. בכלל, יחסית למדינה שכמעט אין בה מסעדות לצמחונים, היפנים ממש נהנים להפגין חיבה לבעלי חיים, ואחת הדוגמאות לכך היא הספר הזה – אודיסאה מקסימה על חתול רחוב שמאומץ בידי יפני ומתחיל לפתח כלפיו רגשות אנושיים להפליא. לא תלמדו ממנו המון על התרבות היפנית, אבל ללא ספק תתרגשו עד דמעות

ואם כבר יפן, הנה אי שמורכב מיותר חתולים מאנשים

ספרי מופת שכדאי להשלים בלי קשר לביקור ביפן:

"שוגון" מאת ג'יימס קלאוול

אחד הרומנים הכי מעובדים בתולדות יפן ובמרכזו דיווח בדיוני על עלייתו של טוקוגאווה איאיאסו לכס השוגון (שליט יפן ששני בכוחו רק לקיסר). למתעניינים בהיסטוריה של השוגונים מומלץ לבקר את מוזיאון הסמוראים שבקיוטו, שם גם ניתן לשמוע על סיפורם של 47 הרונין.

"פרחי הירושימה" מאת אדיתה מוריס

אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של יפן מבלי לדבר על הירושימה, עיר שיש בה כמה וכמה מרכזי הנצחה למאות אלפי התושבים שנהרגו בהפצצות על העיר במלחמת העולם השנייה. "פרחי הירושימה" מביא את סיפורה של משפחה אחת ששרדה את המתקפה ונשארה לחזות במאמצי השיקום של העיר לאחר מכן, גם כשאלה גובים מהם מחיר. ואם עוד לא השתכנעתם מהביקורת המקוצרת שלי, הנה השבחים שהרעיפו על הספר בבלוג "יפן מונוגטרי".

מקרקשת

ביקורת שופעת קיתונות (וספוילרים) על ניסיון לברוא אלה פמיניסטית בשם "קירקה"

אפתח ברטרוספקטיבה. מאוד מאוד נהניתי מספרה הקודם של מדלין מילר, "שירו של אכילס", ואני לא היחידה. טיקטוק מלא בסרטונים של בלוגריות דומעות שסיימו לקרוא את הספר כשהן שטופות יגון בגין הטרגדיה של אכילס ופטרוקלוס, שבידיה הרגישות של מילר הופכת לסיפור אהבה רב עוצמה ושובה לב.

מיטב קטעי הטיקטוק על "שירו של אכילס" (ייתכנו ספוילרים פה ושם)

ייתכנו בהחלט סיבות נוספות לכך ש-"שירו של אכילס" היה כזה סיפור הצלחה מסחרר. הוא רוכב, בין השאר, על טרנד הרומנים ההומו-אירוטיים הספקולטיביים שנהיו פופולריים במיוחד בשנים האחרונות, עיין ערך "לורד העקעק". אבל, אפשר לפטור את העניין המסחרי בקורותיהם של אכילס ופטרוקלס כצירוף מקרים. אחרי הכול, הרומן שלהם די מפורש גם ביצירה המקורית של הומרוס, שלא לדבר על רוח התקופה שבה "האיליאדה" ממוקמת – זאת שבה רומן עם גבר נחשב אף למכובד יותר מרומן עם אישה. במובן הזה, "שירו של אכילס" לא מתרחק יותר מדי מהמקור ולא עושה פרפרזה שחוטאת לו יותר מסדרת "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן, או אפילו "המיתולוגיה הנורדית" של ניל גיימן.

"קירקה", ביותר ממובן אחד, הוא סיפור אחר. בראש ובראשונה, משום שמדובר בסיפור שולי יחסית ברוחב היריעה של "האודיסאה", ממנה הוא לקוח. קירקה מתוארת שם כבתו של אל השמש, מכשפה רבת-עוצמה, שקסמה המפורסם ביותר הוא הפיכת גברים לחזירים. לא בכדי, יש רבים המחשיבים אותה לאם הקדמונית של אימה החורגת של שלגייה ושאר המכשפות מטילות האימה המוכרות לנו כיום, בדגש על אלו שמתמחות במטמורפוזה. הרי אלו היו אלו מכשפות שהפכו את הנסיכים מ-"היפה והחיה" ומ-"הנסיכה והצפרדע" מבני אדם יפי תואר לחיות פרא ולצפרדעים, ועוד לא דיברנו על המכשפה מ-"עמי ותמי" שגם מפתה את התאומים לתוך ביתה עם אוכל, בדומה למה שקירקה עושה למלחים הנקראים אל האי שלה.

עם זאת, מלבד היותה דימוי זכיר, לקירקה לא היה סיפור דומיננטי לספר, לפחות לא ביצירתו של הומרוס. ידוע רק שנפגשה עם אודיסאוס. מה שקרה באותה פגישה לא לגמרי ברור, אם כי ידוע שבסיומה אודיסאוס גרם לקירקה לבטל את הכישוף על אנשי הספינה שלו, לא לפני שקרסה לפניו והתחננה לרחמים. קצת בדומה לכל מפלצת אחרת, אם תרצו, לו יכלה לדבר בקולה של אישה מובסת. לא בכדי, בגרסאות שנעשו ל-"אודיסאה" עם השנים רואים אותה מנוצחת על ידו בקרב, ננטשת על ידו לעייפה לאחר שהתאהבה בו, ושאר דימוים מיזוגניים שהיו מעוררים היום קרינג'.

בדרכם של אולפני דיסני

בהיעדר סיפור של ממש, מדלין מילר "מלבישה" על קירקה סיפור שכזה. היא טווה עבור הדמות חוטי עלילה שנשזרים בילדותה באולימפוס ובגלותה על האי שבו אודיסאוס מוצא אותה ולפרקים, החוטים הללו מוליכים חשמל של ממש. קשה שלא להזדהות עם האישה הצעירה שנדחית על ידי הגבר שהיא אוהבת, מוקעת על ידי משפחתה, ומוצאת נחמה בבדידות לצד נימפות אחרות וחיות פרא. אפילו כשמילר מצדיקה את כישוף המטמורפוזה של קירקה בחוויה טראומתית קשה שעברה, קשה לנו לנטור לה בשל כך, הגם שהדבר מלווה בלא מעט תיאורים גרפיים אלימים קשים לעיכול.

רק שאז מילר נצמדת שוב לסיפור מתוך היצירה המקורית, ובלבו המפגש עם אודיסאוס. בנקודה זו מתגלה שוב החולשה העיקרית שהעיבה גם על "שירו של אכילס", לולא סיפור האהבה שבמרכזו היה עוצמתי כל כך, והוא דמותו של אודיסאוס. מילר מלאת כל כך הרבה הערצה לדמותו של אודיסאוס, שהיא לא יכולה שלא להקרין את הערצתה באמצעות הדמויות האחרות שהיא כותבת. בכך, היא גורמת להן להיראות כפחות מעניינות, ואף כריקות מתוכן, לעומת האיש החכם ביותר בסביבה. גם קירקה, ברגע שנשבית בקסמיו, נותרת דמות משנה בסיפורו שלו ותו לא, ולא עוזר שהסיפור שלה נעדר לפתע התרחשויות שהיו מעירות אותו בחזרה לחיים.

כל זה מעלה את השאלה המתבקשת מדוע שאפה מילר מלכתחילה לשכתב את סיפורה של קירקה. בנקודה מסוימת, נכתב על אודיסאוס, מנקודת מבטה של הדמות ש-"לימים יספרו שנפלתי למרגלותיו והתחננתי לרחמים", כשכמובן המציאות ברומן היא אחרת. האם כוונתה של מילר הייתה לתאר דמות נשית חזקה יותר, נערצת יותר, שביצעה בחירה מודעת ועומדת מאחוריה? כי לשם כך אין צורך ברומן שלם. מספיק סיפור קצר, או אפילו פרק אחד בעלילותיו של אודיסאוס. כל השאר הוא בגדר אנקדוטות לסיפוק תחושת הצדק של הקוראים, קצת כמו הפרקים המוקדמים ב-"קירקה" שעוסקים בדמותו של דדלוס ומתארים אותו כקצת פחות אשם בשרשרת האירועים שהובילה להולדת המינוטאור. אחרי הכול, כפי שמוצג שם, הוא בסך הכול היה כלי ביד היוצר של המלכה הנקמנית, זאת שאיך שהוא התעברה משור תוך שהיא לבושה בתחפושת.

הוולוגרית זואי וונג מסכמת את המחלוקת סביב "קירקה"

בדומה ל-"מליפיסנט" של דיסני, "קירקה" שואפת לספר סיפור שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים, כזה שכל תכליתו להזיח את האישה המרכזית בסיפור מתפקיד הנבל. רק שהוא נוחל בכך הצלחה חלקית בלבד, משום שעם כל האמפתיה לקירקה, אין ספק שהיא אינה הצדיקה בסיפור שלה. אדרבה, הקלות שבה היא גוזרת גורל איום על הסובבים אותה, תוך כדי פיתוח חיבה תלותית באודיסאוס, גורמת לנו לנטור לה עוד ועוד טינה ככל שהעלילה מתקדמת.

על כרעי חזירים

"קירקה" הוא לא הפעם הראשונה שבה ניסיון לספר סיפור מחדש מתגלה כחרב פיפיות, במובן הביקורתי או המסחרי. מה שמבדיל הפעם את "קירקה" מניסיונות מוצלחים יותר, כמו "מליפיסנט" של דיסני, או "מרשעת" של גרגורי מקגוויר (לסיפורה של המכשפה הרעה מהמערב ב-"הקוסם מארץ עוץ", שהפך לימים למחזמר מצליח) או אף מהניסיון הקודם והמוצלח יותר של מילר לספר סיפור חדש, הוא דווקא רוח הקרב של המחברת, שבאה פה על חשבון הכתיבה.

הניסיון של מילר "להלביש" על הגיבורה סיפור שאינו שלה וכדי כך, להוכיח באמצעותו נקודה עקרונית, חורה ל-"קירקה" כשם שהוא חורה לעלילה ב-"עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי". הוא הופך את הספר לצפוי, מטיפני, ולא נורא מעניין, כמו בהרבה מקרים של "ספרי אוטוריטה". רק שהפעם הגורל הזה היה יכול להימנע מ-"קירקה", גם בזכות הכישרון המוכח של מילר, וגם כי סיפורה של קירקה הוא כביכול טריטוריה לא מוכרת. זהו מקום שבו הייתה למחברת לא מעט חירות אומנותית – כולל האפשרות לחרוג מהסוף המקורי, בלי להקים עליה את כל שוחרי המיתולוגיה היוונית ואת מי שעדיין מפנטזים על בראד פיט בתור הליהוק הראשי.

אז אולי לא כל הסיפורים על נשים שנויות במחלוקת ראויים לשכתוב ברוח המניפסט הפמיניסטי של התקופה. בעצם, אולי לא כל הסיפורים ראויים לשכתוב בכלל. אולי מוטב לנשים שוחרות רוע לכפר על עוונותיהן בעבר, ולפנות את מקומן לגיבורות אכזריות פחות, מורכבות יותר, שעושות את הבחירות הקטנות שיש ביכולתן לעשות כדי לשנות את חייהן לטובה. אולי גם אלה הסיפורים שהיינו מעדיפים להמשיך לספר, בטח בתקופה שבה יש עדיין הקוראים לנשים חזקות "מכשפות".  

מושל מישיגן מכנה פוליטיקאיות שהצביעו עבור הדחתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ "מכשפות", בהקלטה ששודרה בשנה שעברה ב-"פוקס"

דירוג: 2 מתוך 5.

"קירקה" (2022) מאת מדלין מילר, תרגום: נעה סמלסון, הוצאת הכורסא, 392 עמודים

חברו האנוכי של האדם

על חתולים ואנשים בעקבות הרומן "זיכרונותיו של חתול נודד" והמשחק Stray

אני לא מכירה הרבה אנשים שהם "אנשי חתולים", בטח בהשוואה לכל אלה שמגדירים את עצמם "אנשי כלבים", ובדרך כלל מתגאים באיבתם לחתולים. אלה נתפשים בעיניהם כיצורים אנוכיים ומפונקים, שמנצלים את בני האדם למטרות השגת מזון, תוך שהם משחיתים את זמנם בהפלת חפצים, השחזת ציפורניים במקומות הלא נכונים, משחקים בכדור ושאר הסחות דעת.

הם כנראה לא טועים. לא מובן מאליו לצפות בחתול מפגין רגשות כלפי בני אדם, בטח בהשוואה לכלב. למעשה, אחת התוצאות הראשונות בחיפוש ספרים על חתולים בגוגל היא "כל החתולים הם על הספקטרום האוטיסטי" (תרגום חופשי) – שלא קראתי ואני לא בטוחה עד כמה לגיטימי המסר שלו, מבוסס ככל שיהיה. אז כן, אל תצפו מחתולים, גם אם הם חיים אצלכם כמה שנים, להתכרבלויות וליקוקי פרצופים. תגידו תודה אם הם מתחככים לכם ברגליים או לא נוטשים אתכם ברגע הראשון שמתאפשר להם כדי לברוח חזרה לחיים ברחוב.

זה, בעצם, מה שהופך אותם למעניינים כל כך מבחינה ספרותית. החיבה אליהם ושלהם נרכשת. אפילו האינטליגנציה שלהם מתגלה רק בהדרגה. ואם לא די בכך, הם ניחנים בכושר הישרדות ושאיפה לעצמאות שבני אדם, על תלותם בקורת גג וקרקע מוצקה, יכולים רק לקנא בהם.

אני מודה שלקח לי זמן לגלות את קסמם של החתולים הספרותיים. לא התאהבתי בהם באותה מהירות כמו הבעלים שלהם ביצירות כמו "חתול ושמו בוב". גם ליצירות שמלוות את נקודת המבט הייחודית שלהם, כמו "אני חתול", היה לי קשה להתחבר. אולי הייתי צריכה יצירה שמספקת גם וגם, וזה בדיוק מה שקורה ב-"זיכרונותיו של חתול נודד".

טריילר לסרט המבוסס על הספר מ-2018 (הסרט המלא זמין ביוטיוב עם כתוביות באנגלית)

זהו סיפורו של ננה, או כך לפחות בעליו קורא לו. ננה הוא חתול רחוב בכל רמ"ח איבריו. הוא מתגאה בעצמאות שלו ולא מתחבר לרבות מההתנהגויות הרגשניות של בני האדם, או לכלבים, או לאוכל שלא מוגש בדיוק כפי שהוא רגיל ואוהב. אבל כשתאונה מחברת בינו לבין אדם בשם סטורו, ננה מוצא את עצמו הופך לחתול בית מבחירה. הוא מתעקש להמשיך להיות כזה גם כשסטורו מנסה למסור אותו בגלל סיבה מסתורית, המתבררת בהמשך.

במקביל לנקודת מבטו של ננה, הספר גם מתלווה לנקודת מבטו של סטורו והנפשות הסובבות אותו. היא משלימה בחמלה את התובנות המעשיות (והאנוכיות) של ננה וגם חושפת פיסות מציאות שהחתול לא יכול, ואולי גם לא רוצה, להבין. וזה בדיוק מה שהופך את "זיכרונותיו של חתול נודד" לרומן טראגי, ואפילו מרגש, כדי כך שהשלמתי את הקריאה שלו תוך כדי שאני מתייפחת לאורך עשרות העמודים האחרונים.

חתול מרובה תעלולים

לגמרי במקרה, קראתי את הספר תוך כדי ששיחקתי ב-Stray  לפלייסטיישן 5. גם במשחק, הפרוטגוניסט הוא חתול. לא חתול ביוני, חלילה, וגם לא חתול שמכיל נשמה של בן אדם. סתם חתול. רק שהחתול הזה ממוקם בעולם פוסט אפוקליפטי (גם הוא דובר בחלקו יפנית, כמו יפן של "זיכרונותיו של חתול נודד"), ריק מבני אדם ומלא בדברים אחרים, טובים יותר ופחות, שטיבם נחשף בהדרגה.

הטריילר של המשחק Stray

יש כאן יתרונות וחסרונות לשימוש בחתול כגיבור הראשי. מצד אחד הוא גיבור פעולה אולטימטיבי – יכול לדלג בין בניינים בקלילות, לרוץ במהירות, לנוע בשקט, לקפוץ מגובה מבלי להיפגע ומה לא. מצד שני, הוא לא יודע להתמצא או לשתף במידע לגבי העולם שבו הוא נמצא. יותר פשוט להורות לו לעשות דברים "חתוליים", כמו להשמיע "מיאו", להשחיז ציפורניים על רהיטים ושטיחים (ברצינות), או להפיל עציצים מגבהים משתנים. בעולם שבו אין השלכות למרבית הפעולות הללו, אולי למעט במקרים שצריך להתגנב בשקט, זה מתגלה כמהנה בצורה מפתיעה, גם אם מיותר.

ואולי זה כל הסיפור. חתולים הם מעין כוכבי רוק – מצד אחד נתונים להערצה בשל יכולותיהם והקוליות שבה הם מתייחסים אליהן ואל המציאות, ומצד שני נתפשים כמסתוריים, בלתי מושגים ואף מנוכרים. אנחנו נכספים לחיבתם אבל צריכים לחזר אחריהם במידה ממושכת כדי להרוויח אותה ולביית אותם. אפילו הביות הוא זמני, בידיעה שבכל רגע הם יוכלו לחזור לטבע ולשגשג שם באותה מידה, אם לא יותר. מה הפלא שכולם רוצים להיות חתולים?

דירוג: 5 מתוך 5.

זיכרונותיו של חתול נודד (2021), מאת הירו אריקווה. מיפנית: אירית ויינברג. הוצאת הכורסא ומודן, 215 עמודים

אותו שם, לא אותה יצירה

אל תאמינו להוליווד כשהיא מוכרת לכם עוד סרט שמבוסס על ספר שאהבתם, או להפך. זאת הסיבה

עד לא מזמן, התהליך היה ברור. קודם היה ספר, שבשלב מסוים לכד את תשומת לבו של תסריטאי, מפיק, או במאי. הוא היה מקבל עיבוד לסרט או לסדרה, מודפס מחדש עם כריכה שקשורה לאותו עם עיבוד ומדבקה בסגנון "עכשיו הסרט!" וזוכה מיד בנתוני מכירות משופרים. ראינו את זה לאחרונה בעברית עם "חולית" ולא חסרים מקרים אחרים, של ספרים שאף תורגמו במיוחד לעברית לכבוד צאת העיבוד, כגון "האישה בחלון" ו-"12 שנים של עבדות".

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בתהליך שמועיל לכל הצדדים. הסרט או הסדרה מפיצים את המסרים של הספר לקהלים נוספים, בעוד הספר עצמו נקרא בידי יותר אנשים שנחשפו אליו לראשונה דרך העיבוד למסך הגדול או הקטן. ומשום שהגרסה הספרותית כמעט תמיד טובה יותר מהגרסה המצולמת (למעט, אולי, במקרה של "שר הטבעות"), קריאה בספר מאפשרת העמקה שלא תמיד אפשר להגיע אליו כשבהפקה מעורבים שחקנים בשר ודם. למשל, כשאנחנו רוצים לדעת מה הדמות חושבת או מרגישה לנוכח סיטואציה מסוימת, או להעמיק בפרטים על העולם הסובב אותה, או פשוט לדמיין אותו בעצמנו.

קריאה בספר היא גם יופי של הכנה ליציאה של סרט מתוקשר, וראינו זאת כשרבים הזדרזו להשלים את קריאת "חולית" לפני צאת הסרט. במקרה של "השפעה", הסרט החדש של נטפליקס על פי ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, הקריאות באינטרנט לרכוש את התרגום הנפלא של לי עברון עלו בנסיבות אחרות. הסרט נאמן באופן רופף למדי לסיפור המקורי, וגם מכיל תעלולים עלילתיים לא קשורים בעליל כגון שבירת "הקיר הרביעי" והפיכת אן אליוט לדקוטה ג'ונסון, מה שעורר עליו את זעם הצופים והמבקרים כאחד, ואף גרר את הטור המתוקשר (והדי מוגזם) הבא שקרא "לזרוק את היוצרים לכלא".

למיטיבי לכת: 40 דקות על מה השתבש בעיבוד ל-"השפעה"

המקרה של ספר המבוסס על סרט או סדרה מורכב יותר, אם כי הוא גם היה כאן מאז ומעולם. זאת תופעה שנוכחת במיוחד בספרי ילדים, בדגש על הספרים של אולפני דיסני. אין סרט ילדים מצליח שלהם שלא זכה לכמה גרסאות ספרותיות, גם כאלו שמגוללות את סיפור המקור הקולנועי מחדש וגם "מעבדות" אותו להרפתקאות נוספות, למשל כאלו שמעורבות בהן כמה נסיכות.

אבל גם קהלים בוגרים יותר זוכרים כמה גרסאות ספרותיות להרפתקאות שכבר הופיעו על המסך, כגון אלו של "באפי ציידת הערפדים" או "באטלסטאר גלקטיקה". חלקן אפילו הקדימו לצאת בהשוואה להרפתקה הקולנועית עליה היו מבוססות, כגון הספר "קרוסרודס" על פי הסרט באותו שם בכיכובה של בריטני ספירס.

למרות שהם מבוססים על חומר קיים, רבים מהספרים הללו מתאפיינים ברמת כתיבה גבוהה יחסית, ויעידו על כך הביקורות לכותרים כמו סדרת הספרים של "הנוסע השמיני", Let The Right One In, או The Strain (שגם נכתב על ידי אותם היוצרים מסדרת הטלוויזיה). אין ספק שהכותרים הללו גם מלאים באהבה רבה לחומר המקור, לא פחות מספרות המעריצים שכתבה בהשראת אותם כותרים, שמתרחשת באותו עולם, ולעתים אף מתחרה איתן על אותן שאילתות חיפוש באמזון.

גם "היו זמנים בהוליווד" התחיל כתסריט לפני שהפך לספר (תורגם לעברית בידי גיא הרלינג, הוצאת כתר)

יש גם מקרים שבהם המעבר לפורמט ספרותי קאנוני עושה לסרטים ולסדרות רק טוב. למשל, כשמדובר בסיפור רקע של דמויות פחות מרכזיות (כמו דמותו של זוקו, הנבל/אנטי גיבור מסדרת "אווטאר"), בהמשך הסיפור של דמויות קיימות (העונה השמינית של "באפי ציידת הערפדים"), או כשיש ליוצרים יותר מדי סיפורים לספר ופחות מדי זמן מסך (סדרת הקומיקס של "שאזאם").

ובכל זאת, יש הבדל מהותי אחד בין ספרות קאנונית בהשראת סרטים וסדרות (מה שבהוליווד אוהבים לכנות tie in) לבין ספרות מעריצים. הספרות הקאנונית אושרה בידי היוצרים המקוריים, מה שאומר שהם מקבלים חלק מהרווחים על המכירות שלה. זה גם מה שהופך את ספרות ה-tie in למוצר מסחרי מובהק, מרצ'נדייז אם תרצו, כמו כל ספל או חולצה שנמכרת למעריצים בחנות קומיקס. ושוב, לרוב אין עם כך בעיה, מבחינתי או בכלל, על אחת כמה וכמה אם מדובר במוצר ספרותי באיכות גבוהה.

אלא שלאחרונה, כפי שהראה העיבוד של נטפליקס ל-"השפעה", הגבולות מיטשטשים גם בין סרטים שמבוססים על ספרים וגם להפך. כל זה מעלה את השאלה ההכרחית – מתי קידום המכירות הוא שירות עבור המעריצים, ומתי הוא לא יותר מאשר הונאה שלהם?

בין ספר לסרט או סדרה

בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר משבר הקורונה, העיבודים לספרים נעשו משוחררים יותר. הוליווד כבר לא מרגישה צורך להיות נאמנה לחומר המקור, אפילו אם נכתב לפני שנים ספורות. במקום זאת, היא "מעדכנת" אותו כך שיהיה בעל מסרים ליברליים יותר ולעתים קרובות, דחוס יותר באקשן. שימו את "השפעה" בצד לרגע. מקרה בוטה הרבה יותר הוא סדרת "המוסד" של אמזון פריים, שכל קשר בינה לבין חומר המקור של אייזק אסימוב הוא מקרי בהחלט, למרות שאפשר לומר דברים דומים גם על "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שהתרחק מאוד מחומר המקור של לואיס קרול, או על "מי מתגורר בבית היל" שיש קשר רופף מאוד בינו לבין הרומן של שירלי ג'קסון.   

כל ההבדלים בין הגרסה הטלביזיונת והספרותית של "מי מתגורר בבית היל"

ובעוד שהעיבוד המשוחרר עושה לעתים חסד עם חומר המקור, בין אם במובן של עדכון המסרים ובין משום שהוא חושף אותו לקהלים חדשים, הרי שהיצירה הספרותית נותרת כפי שהיא. זה לא שבעקבות צאת הסרט או הסדרה יבקשו מכותב בן דור המילניום לשכתב את אייזק אסימוב או ג'יין אוסטן ברוח התקופה. ולכן, כשבית ההוצאה לאור מוציא מחדש את הספר עם המדבקה המכירתית של "עכשיו הסרט", הוא עושה לקוראים עוול. הרי במקרים רבים – אין שום קשר בין הספר שיקראו למה שיצפו בו על המסך, לטוב ולרע.

קחו, לדוגמה, את העיבוד החדש שיצא ל-Salem's Lot מאת סטיבן קינג. הפער בין העלילה המקורית לעלילת הסרט החדש (שטרם יצא) כנראה כה מהותי שאנשי ההוצאה לאור מצאו לעניין פתרון שיווקי יצירתי. הם הדפיסו על כריכת הספר, שיוצא מחדש חודשיים לפני הקרנת הסרט, "טיזר" שמראה את כוכבי הסרט – בתמונה שמזכירה באופן לא מפתיע את "מועדון הלוזרים" של הסרט It. זאת, כנראה כדי להבהיר שעלילת הסרט תהווה בראש ובראשונה סיפור התבגרות, ואולי כדי לעודד את הקוראים להדגיש אותו גם בקריאה בספר עצמו.

העלילה של הסרט מ-1979 רחוקה מלהיות דרמת מתבגרים

בין סרט לסדרה או ספר

Halo היא אחת מסדרות משחקי הפעולה המצליחות בעולם, שכבר זכתה למספר עיבודים ספרותיים וכמעט קיבלה עיבוד קולנועי שנכתב בידי אלכס גרלנד ("העולם שאחרי: הכחדה"). וכמו כל סדרה שיש עניין ער בסיפור המקור שלה (lore כפי שגיימרים אוהבים לקרוא לו), Halo  משיקה מגוון רב של תכנים להורדה השופכים אור חדש על העולם שלה. אחד מהם היה אמור להיות פריקוול למשחק Halo Infinite, אך יוצרת המשחק– 343 Industries – חשפה לאחרונה שיושק באמצעות ספר, ולא פורמט משחקי כלשהו.

המעריצים, איך לומר בעדינות, לא התלהבו. עוד בטרם יצא הרומן של קלי גיי, הם האשימו את האולפנים בתאוות בצע, והתאכזבו מכך שלא תהיה להם אפשרות לחקור בעצמם את מהלך העלילה, או להשפיע באמצעותו על משחקים אחרים. חלקם גם פשוט הודו שרק רצו ללמוד עוד על סיפורו של הנבל – לא "לקרוא 352 עמודים מייגעים".

הקליקו על הציוץ כדי לקרוא את התגובות (הקוטלות)

אז במקרה הזה, הבחירה בפורמט ספרותי פשוט לא הייתה נכונה. אולי היא כן תשתלם לאולפן, לפחות במונחים מסחריים, אבל היא לא עודדה רבים מהמעריצים להעמיק בסיפור כפי שהיוצרים כנראה קיוו.

והמקרה של Halo עוד מינורי יחסית, שהרי הרומן המדובר הוא עדיין קאנוני – כלומר, הוא חלק בלתי נפרד מה-lore של המשחק. במקרים אחרים הספרים הללו, הגם שמאושרים בידי היוצרים של הסרט, הסדרה, או המשחק, אינם קאנוניים בהגדרה. קוראי הספרים של "על-טבעי", למשל, יוכלו להצביע על מספר סתירות בין העולם המתואר שם לעולם של הסדרה. זאת, בעוד היוצרים של סדרות "מלחמת הכוכבים" המודרניות התעלמו לגמרי מהפריקוולים הספרותיים שכתב ג'ורג' לוקאס. מה הטעם לקרוא ספרות קאנונית, אם כן, אם היא לא קאנונית בכלל?

אז מה, להתעלם מהספרים הללו?

אם אתם מעריצים של מלחמת הכוכבים, באפי ציידת הערפדים, או המשחק Halo, כנראה שאתם קוראים ספרות מעריצים בלי קשר לאם היא קאנונית או לא. וטוב שכך, כי כאמור חלק מהיצירות הללו לא רעות בכלל. כן כדאי לקחת בחשבון שקריאת הספר מזמנת חוויה שונה מאשר צפייה בסרט או בסדרה, ולא רק במובן החושי. למעשה, יהיו פעמים שבהם תצפו בעיבוד לספר שאהבתם, או תקראו ספר שעל כריכתו תמונה מסדרה שאהבתם, ותבינו באיחור שאתם צורכים סיפור מסוג אחר לחלוטין.

האם זה מתאים לכם? תלוי. קודם כל, תתאמו ציפיות. תשאלו את עצמכם למה אתם מחפשים להעמיק בסיפור ולמה דווקא בפורמט הזה. תבדקו באינטרנט אם יש פער שכדאי להיות מודעים אליו כדי שלא תתאכזבו, במיוחד אם מה שאתם קוראים לא משפיע בשום צורה על היצירות האחרות באותה הסדרה. ואחרי שתסיימו לקרוא, תדונו. אולי תגלו שיכולתם לחסוך עיון מחודש ביצירה שלא שווה יותר מדי. ואולי, רק אולי, תגלו שקיבלתם נקודת מבט מרעננת וחוויה שלא יכולתם למצוא בשום מקום אחר.  

גשם של מטבעות קריפטו

על היעדרה של הקריסה הכלכלית בספרות האפוקליפטית הישראלית ובכלל

אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.

הטריילר של "כפית של כסף", שנקרא באנגלית Spoiled Brats

צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.

טריילר לסדרה "מרוששות" המתארת את המאבק של שתי מלצריות לצאת לעצמאות כלכלית

אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.

גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.

למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?

אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.

אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.

אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.

לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.

כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?

אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות

לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.

אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים

כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד.  ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.

Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.

היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?

מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.

כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.

מרגרט אטווד משתפת מהתובנות שמאחורי "והלב הולך אחרון"

לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.

דירוג: 3 מתוך 5.

והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים

כשספרי פרוזה הופכים להרצאות (לא טובות)

על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות

זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.

באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.

בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.

אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.

גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.

המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות

הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.

איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?

בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.  

תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:

  1. הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
  2. הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
  3. תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
  4. הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
  5. הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
  6. הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
  7. בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
  8. בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
  9. בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.

אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.

מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?

אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.

"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.

אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.

ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.

תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא

כל ספר הוא דלת: ביקורת על "ספריית חצות"

מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב

בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.

ביקורות אחרות בבלוג על ספרים שיצאו לאחרונה:

השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.

הטריילר של "מה אם?"

אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.

גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.

עטיפת הספר

לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.

ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.

מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.  

פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.

"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.

העיקר שתהיי מאושרת

על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.

אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.

בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.

ציון: 4/5

"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'

גורלה של קיסרית

מחשבות על The Great, "קיסרית" של שאן סה ושאר קיסריות שהאמת לגביהן היא בחלקה השערה ובחלקה בדיה

The Great, הדרמה הקומית התקופתית היחסית חדשה של hulu (יחסית, כי בימים אלה כבר סיימו לצלם את עונתה השנייה), מתהדרת בסלוגן an occasional true story. זאת גרסה כמעט פיקטיבית לחלוטין לסיפורה של יקטרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שסיפחה למדינה שטח עצום והייתה ידועה בגישתה הנאורה, שבאה לידי ביטוי בשלל רפורמות ליברליות.

הקשר הרופף בין קתרין הטלוויזיונית ליקטרינה ההיסטורית הוא סוד הכוח של הסדרה, וגם הסיבה העיקרית לביקורת כלפיה. מי שיצפה לראות כאן גרסה רוסית של "משחקי הכס" ימצא את עצמו צופה במשהו שדומה יותר ל-"ברידג'רטון". חצר המלוכה של טוני מקנמארה, יוצר הסדרה שביסס אותה על מחזה שכתב עשור קודם לכן (וחתום גם על התסריט של "המועדפת"), הוא מקום הדוניסטי יותר מאשר מאיים. יש בו יותר מקום לקללות מאשר לפוליטיקה והניאוף שכיח בו תחת כל עץ רענן. יתרה מכך, במקום רוסית מדברים כאן אנגלית במבטא בריטי, ואת חצר המלוכה מאכלסות דמויות שקוראים להן "ארקדי" או "ניקולאי", אבל גוון עורן אינו לבן.

עוד פוסטים על סדרות טלוויזיה:

המשכתם לקרוא? יופי. כי גם הדמיון בין קתרין הבדיונית ליקטרינה ההיסטורית נעצר בשם. בעוד הקיסרית המקורית נולדה בפולין (לשעבר פרוסיה), קתרין היא אוסטרית. בעוד יקטרינה החזיקה מאהבים רבים, קתרין חשה אשמה מלהחזיק במאהב אחד. ועוד לא דיברנו על ההפיכה שהפכה את יקטרינה ליקטרינה הגדולה, שהתרחשה בהצלחה כשיקטרינה הייתה בת כ-33. כלומר, 18 שנים לאחר נישואיה לקיסר פיוטר. בסדרה, דמותה של קתרין (המגולמת בכישרון רב על ידי אל פאנינג) מתחילה לרחוש מזימות עוד בטרם מלאו לה 20.

10 מהדיוקים והאי-דיוקים הבולטים בסדרה:

קיסרית לא נולדת, היא מחותנת

על מה שנעדר ממנה בדיוק ההיסטורי, The Great מפצה בסיפור עלייה לגדולה שמתחמק מקלישאות כמו מכוסות יין מתנפצות אחרי ברכת "נזדרוביה" (Huzzah, באנגלית של הסדרה). קתרין של The Great מגיעה לממלכה בתור נערה עם קונספציות רומנטיות שגויות לגבי הגבר שאתו היא הולכת להתחתן, ועוברת מסע שבמהלכו היא מקבלת על עצמה שליחות להביא לרוסיה את בשורת הנאורות, מבלי להבין שרוסיה אולי לא מוכנה (או רוצה) לקבל אותה בשלב הזה.

זה גם השלב שבו הסדרה מתחילה גם לבקר את קתרין על השאפתנות שלה, שמתגלה לעתים כמנותקת מהמציאות, כפזיזה או ככזאת שדורשת מהסובבים אותה לשלם מחיר יקר ולא הוגן. קתרין מתגלה גם כאחת שלא מסוגלת לנהוג באלימות, תכונה שנדרשת מכל מהפכן בהיסטוריה שלפני העת המודרנית, על אחת כמה וכמה במקום רב תהפוכות כמו משפחת המלוכה הרוסית. וחשוב מכל, קתרין לא יודעת למה בעצם היא רוצה להיות שליטת רוסיה, חוץ מהעובדה שהיא לא אוהבת להיות נשואה לפיטר ושבספרים שהיא קוראת, לרבות "הנסיך" של מקיאוולי, העולם יכול להיות מקום יפה יותר. בכמה מהסצנות היא מסבירה "אני אוהבת את רוסיה", אמירה שזוכה ללעג רב מהסובבים אותה, לא רק משום שקתרין אינה רוסייה, אלא משום שברור שהיא לא באמת אוהבת את המדינה שאליה הגיעה.

מה יקרה כשקתרין אכן תשיג את הכתר? נקודה למחשבה:

לא בכדי, מי שבקלות גונבת לקתרין את ההצגה היא אליזבת (ברלינדה ברומילו), דודתו של פיטר. לאורך כל הסדרה, אליזבת עושה רושם של אדם רגיש ואפילו טוב לב, תכונה לא מובנת מאליה בממלכה שמתייחסת למותם של חיילים ומשרתים בתור היפטרות ממטרד. היא מוטרדת ממראות המלחמה עם השוודים ולא מהססת להרביץ מוסר בפטר ובקתרין כשהם חוזרים להתעסק בשיגעונותיהם הפרטיים. מעבר לכך, היא לא מפחדת מאלימות, ואף לא מהססת לנקוט בה כשנראה שקתרין קופאת על השמרים. מדוע קתרין לא השקיעה אפוא את מרצה בלהפוך את אליזבת לקיסרית? או להסתמך עליה בתור שותפה להפיכה? הפשרת היחסים ההדרגתית ביניהן רק מראה שכשזה נוגע ליכולת של נשים להסתמך אחת על השנייה, דרך ארוכה עוד לפנינו.

קיסרית נידונה להיות מוקעת

אולי אפילו ארוכה מכפי שחושבים. צפייה ב-The Great הזכירה לי את וו דזה טיין, קיסרית היסטורית אחרת, שדמותה היוותה השראה לרומן "קיסרית" של שאן סה. וו דזה טיין, שנבחרה לשמש כפילגש של הקיסר טאיז-דונג בהיותה בת 13, פילסה אט אט את הדרך לשלטון ולבסוף הייתה לאישה היחידה שנשאה בתואר "קיסר סין". כלומר, לא באופן סימבולי ולא כהחלפה לגבר (אב או בעל) שהלך לעולמו.

כריכת "קיסרית" של שאן סה (כנרת זמורה ביתן)

כמו יקטרינה הגדולה, גם תקופתה של וו דזה טיין התאפיינה בשגשוג חסר תקדים. הקיסרית סלדה מהמינויים הפוליטיים שאפיינו את הקודמים לה בתפקיד והחליפה את אנשי החצר במלומדים ובמשכילים. היא עודדה את המסחר עם מדינות אסיה והמזרח התיכון ובזכותה האימפריה הסינית רק הלכה וגדלה.

אבל וו דזה טיין לא עשתה לעצמה בני ברית רבים, ולבסוף היא הודחה על ידי היועצים שדרשו ממנה לוותר על כסאה. בימיה האחרונים, מתואר בספר איך צפתה בעיניים כלות כשבניה התקוטטו ולבסוף קטלו זה את זה במריבה על הכתר. אחרי שמתה בשיבה טובה השתרר בממלכה כאוס. שלושת ממשיכיה בתפקיד נשארו בו למשך חמש שנים, שנה ושנתיים בלבד. הקיסרות התפלגה לחמש ממלכות, שלפי הספר "גוועו כל אחת בתורה".  

יתרה מכך, אם הייתה ציפייה ששלטון הקיסרית יהווה תקדים לשלטונן של נשים אחרות בממלכה, הרי שהביקורת שנמתחה על וו דזה טיין עם השנים סתמה עליו את הגולל.

"הקיסרים המשיכו לקיים את תחרויות המנדרינים שייסדתי והשתמשו בתיבת האמת שהמצאתי… אלא שהפכתי לסמל הסטייה הנשית… ברבות הימים איבדו האמיתות את תוקפן והשקרים הכו שורש… נשים אחרות שלטו מאחורי הווילון. נשים אחרות משלו בקיסרות, אבל אף אחת מהן לא ייסדה שושלת".

עמ' 347

למרבה האירוניה, גם המשותף לסיפוריהן של יקטרינה הגדולה ושל וו דזה טיין הוא שהאופן שבו מספרים אותם מורכב משילוב של אמת ובדיה. ככה זה, כשהיסטוריונים רבים משאירים חלקים רבים בסיפורך מושחרים רק משום שאת אישה. אבל לשתי הנשים לא היו גיבורות אחרות בסיפורים שלהם, או לפחות בנות ברית שיוכלו להמשיך לספר את סיפוריהן באופן שיעשה איתם צדק. כך נותרנו עם עוד טרגדיות על שלטונות שבאו לקצם בלי שנמצאו להם יורשים ראויים, או לכל הפחות מי שילמד מההישגים בתקופה שעוד ניתן היה לשחזר אותם.

קיסרית (2007) מאת שאן סה. תרגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 349 עמ'

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.
החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג