תגיות

, , , ,

באחת ההרצאות שניתנו בכנס "אלכסון" בשבוע שעבר, "מחשבות" כפי שמייסדי הכנס מבקשים לקרוא להן, דן פרופסור גלעד הירשברגר באופן שבו מעצבות מטאפורות את תפישת המציאות. "מטאפורה", הגדיר הירשברגר, "היא תחבולה לשונית, שבה משתמשים בדבר אחד כדי להאיר על תכונותיו של דבר אחר". קשה היה להתחמק מהאירוניה בהגדרה זו, מדויקת ואובייקטיבית ככל שתהיה, על רקע כנס שעסק באמצעי תקשורת, המתווך לקהל באמצעות מלים.

"אלכסון", ככלות הכול, הינו כתב-עת אלקטרוני, כלומר בלוג, המוקם על פלטפורמת   wordpress סטנדרטית ומורכב משילוב של מלים, תמונות ו-plug-ins חברתיים, כמתבקש מכל אמצעי תקשורת המונים במאה ה-21. המילים של כתב-העת הן ביטים, יחידות בשפה, המשתלבות זו בזו לכדי עולם תוכן מורכב ומגוון ובו מאמרים מתחום המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות. חלק ממאמרים אלו הם מקוריים וחלקם מתורגמים, אך לכולם תכלית משותפת, לדברי מייסדי האתר: "לעורר מחשבה, כלומר בהכרח לעודד סקרנות". על מנת להסיר ספק, מבהירים מייסדי כתב-העת, בהמשך דף "האודות" שחולק למשתתפי הכנס:

אנחנו שואפים ליצור אנטיתזה לרעשים ולהפרעות האלימות שהרשת העברית כרגע מלאה בהם, לסיווג האוטומטי ונטול המחשבה, לטוקבקים של מילה אחת ולשנאות של העדר

המלחמה ש"אלכסון" מבקש אפוא להצהיר עליה היא מלחמת מסמן אחד במסמן אחר, מלים כנגד מלים. השאלה הבלתי נמנעת שנובעת מכל זה, היא עבור איזה מסומן. כלומר, איזו תפישת מציאות נובעת מעולם התוכן של כתב-העת, ואילו "תכונות" של הסביבה מוארות דרך השימוש המגוון במקרי מבחן ובמטפורות. מובן שלא מדובר כאן בתפישת מציאות של עיתון או כתב-עת אקטואלי, ומייסדי "אלכסון" לא מבקשים להציג אותו ככזה. הם אינם מעוניינים ללבן את פניה של המציאות או בהכרח להביא לשינוי שלה. יעקב בורק, יו"ר עמותת "מגדלור", אשר מממנת את פעילותו של "אלכסון", מסביר שתחומי העיסוק של כתב-העת נמנעים במכוון מאקטואליה ומספורט משום ש"אנו אזרחי העולם". "המימד הזהותי", דהיינו האינדיבידואליות של "אזרחי העולם", מסביר בורק, נשחקת במרחב היום יומי (כלומר, המסומן) אשר לדבריו של בורק מאופיין בריבוי של הסחות דעת. במלים אחרות, עבור בורק, המציאות כשלעצמה הינה הסחת דעת מהמסמן שלה, המלים. מלים, כפי שהדגים הירשברגר מאוחר יותר, עשויות בהחלט להעניק פרספקטיבה חדשה על דבר ידוע. המטפורה המדברת על המצב המדיני של ישראל, כאילו היה תלוי על "מצוק הקיומי" , עשוי לדוגמה לגלם ביתר מוחשיות את תחושת האימה הקיומית של התושבים. יחד עם זאת, מלים אלו, כפי שציין הירשברגר, עשויות גם לשנות, עד לעוות, את האופן שבו אנו חושבים על המציאות.

             תמונה

בנימה אישית אני רוצה להעיד שכמי שעקבה אחר כתב-העת מימיו הראשונים ברשת, מצאתי בו פעמים רבות עניין, אם לא השראה של ממש. גם אם השיח בחלק מהתכנים היה גבוה עבור הציבור הרחב, הרי שעל פי רב ניכר שהנושאים המתפרסמים ב"אלכסון" נבחרו בכתיבה ונכתבו או תורגמו היטב. במקרים רבים נראה היה שהחומרים המתפרסמים ב"אלכסון" אינם נופלים ברמתם מכתבות המגזין, המתפרסמות בכתבי-העת או במוספי סוף השבוע, אשר גם גובים תשלום מקהל קוראיהם.  מאמר כמו "האוכל הבריא האמיתי (ברצינות)", לו היה משותף בתפוצה רחבה, היה ללא ספק זוכה לתגובות נזעמות משוחרי המזון האורגני ומטבעונים, ולאחרים-היה מספק חומר רב למחשבה. בנימה זאת יש גם לציין לחיוב את הנגישות של האתר, את הנכונות שלו להשקיע בפרסום תכנים מעמיקים ואף אליטיסטיים על גבי הרשת, ללא פגיעה בסביבה וללא גביית תשלום מקהל הקוראים.

הסתודדות שלי בחלל הכנס הבהירה שהקהל של "אלכסון", או לפחות הקהל שהגיע מבין 60 אלף המנויים לניוזלטר, אדיב, סבלני וכנראה משכיל, אך גם שקט מאוד. כל כך שקט, שדיבור מרובה נוצר בכנס לראשונה רק כאשר יצא הקהל לעמוד בתור, בהמתנה לבר המשקאות החופשי. יתכן שהסיבה לשקט של הקהל, הגוף שבו מעוניין כתב-העת לעורר סקרנות ומחשבה, הוא הפנייה למכנה המשותף הרחב של הנוסטלגיה למילה היפה, לעומת הסלידה מהמילה הכתובה.

הדובר הראשון בכנס "אלכסון" היה כאמור המו"ל יעקב בורק, אשר הציג עצמו לקהל כאיש עסקים וטען כי הוא "מכיר את הפער בין רעיון מבריק למוצר מתפקד". בורק אומנם לא התייחס בדבריו ל"מוצרים שאינם מתפקדים"—אולם כל מאזין היה יכול לשער לעצמו למה הכוונה: מוצרי צריכה המבוססים על מלים ומכילים אוסף של רעיונות מבריקים, אך נכשלים בשל בעיות מימון וביורוקרטיה. עיתונים וכתבי-עת אחרים, בקיצור. אחריו עלה לדבר הסופר חיים באר, שהרחיב על תהליך הכתיבה, בדגש על האספקט המוסרי שלו ועל חשיבות ההנאה ממנו ("סאדו מאזו" הוא כינה את אותו תהליך). באר סיפר על התרבות שעליה בחר לכתוב בספרו האחרון, התרבות האדמו"רית, ועל הנושא אשר בחר ללוות אותה—נושא הבחירה החופשית. בחירה חופשית פחות ייחס באר לעיתוני האקטואליה היומיים, אותם הוא כינה "אוסף של קומוניקטים", אשר מכאן גם נכתבים על ידי יחצ"נים. מיד אחריו עלה לדבר דב אלפון, עורך "אלכסון" ולשעבר גם עורך ראשי בעיתון "הארץ" ובהוצאת הספרים "כנרת זמורה ביתן". אלפון התייחס בקצרה לאמצעי תקשורת המונים אחרים, שלדבריו מבוססים על תוכן ומבנה הפונה לקהל הרחב. הוא טען כי העיתונים והרומנים מבוססים על מודלים טכנולוגיים וכלכליים שהקהל אינו שותף בעיצובם ולפיכך גורס שבעידן האינטרנט, היציבות שלהם אינה מובטחת עוד. לדבריו, בשנים הקרובות נחזה בעוד ועוד כתבות בעיתונים שמקורן בבדיון, ומנגד בפחות ופחות כותרי עיון בהוצאות הספרים, לרבות כותרי מתכונים ובילויים. "הרעיון תופס את מקומם של כל אלו", אמר אלפון. "האינטרנט מאפשר לנו לשבת ולקרוא על נושאים ספציפיים שמעניינים אותנו".

הכותבים והקהל של "אלכסון" הם, אם כן, מקשה אחת. זהו קהל משכיל ובעל אוצר מלים נרחב, שמעריץ את המילה כיחידת תוכן, ומכאן גם מעוניין להעמיק לתוכה, לחקור אותה, לעתים תוך בידוד מוחלט מהשדה הסמנטי אשר סובב אותה ואשר אחראי למשמעויות אשר מיוחסות לה בשפה. חבל שכך, משום שיתכן שדווקא בפנייה לטריטוריות שנויות במחלוקת, מאקטואליה ופוליטיקה ועד לספורט ועסקים, כמו גם בחשיפתן של מניפולציות קוגניטיביות ושיווקיות בשפה, יש כדי לערער באופן משמעותי הרבה יותר על תפישת העולם של קהל הקוראים. בפעולות גרילה שכאלה, אותן ניתן לבצע רק בהיעדר מודלים כלכליים וטכנולוגיים מסואבים, אפשר ליצור עניין וסקרנות, לעורר מחשבה ואפילו להביא אותה לרמה של פעולה. במלים אחרות, ל"אלכסון" ישנו כוח שאינו מוטל בספק להפוך את המסמנים שלו למסומנים, באמצעות חשיפת השקר שב"הסחות הדעת" להן לכאורה חשוף הקהל שלו והצעת חשיבה אלטרנטיבית ורציונלית יותר. הדרך למיצוי של הכוח אינה עוברת רק בתווי "הוואלס" של מוריס ראוול, כפי שניגן אותם באופן מופלא הפסנתרן בוריס גילטבורג. היא עוברת בתרגומן של יחידות המידע למחשבות הנגישות לתודעתם של בני אדם, מחשבות החושפות את מבנה העומק של השפה ולפיכך, גם של הביטוי האמנותי והתרבותי העשוי ממנה. הקהל שנשאר לצפות בגילטבורג זכה לשמוע כיצד הוא חושף את מבנה עומק זה, דרך סיפור חיים של המלחין ראוול וההשפעה שהייתה למלחמת העולם הראשונה על השקפתו ויצירתו.

מודעות פרסומת