לקורא ישראלי מצוי שירים את התרגום ל-"מהתלה אינסופית" (במקור Infinite Jest) יידמה, אולי בצדק, שהמהתלה היא למעשה על חשבונו. לא פחות מ-1,053 עמודים נדרשים כדי לקרוא את היצירה המונומנטלית של דיויד פוסטר וואלאס, 930 בלי הערות השוליים ושאר הנספחים.
טכנית, מדובר בגרסה "מקוצרת" לעומת המהדורה באנגלית, שמקיפה 1,079 עמודים. אולם בעברית, כפי שיאמר לכם כל מתרגם, יש הרבה יותר מילות שייכות וקישור. התוצאה היא ספר שנראה ומרגיש דחוס, הן מבחינת גודל הגופן, הרווח בין השורות, ואפילו הצפיפות של הפסקאות, בעברית אפילו יותר מאשר באנגלית.
מהתלה אכזרית
אז נתחיל מהסוף – "מהתלה אינסופית" הוא לא טרילוגיית "שר הטבעות", "זה", או "עולם ללא קץ" – וספק אם אלף העמודים שלו יעברו לכם ביעף. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי מודע היטב לעצמו, וככזה הוא דורש יכולת ריכוז והתמדה.
"מהתלה אינסופית" קשה לקריאה, קודם כל, בגלל שהקו העלילתי שלו מאוד לא-ליניארי, אלא אם כן אתם מחשיבים את הניסיון של וואלאס לחקות את המבנה הגאומטרי של משולש שרפינסקי לליניארי. ישנם למעשה מספר קווי עלילה, כולם בגוף שלישי, וכמעט כולם פארודיים מכדי שיעוררו הזדהות עם הדמויות (אולי למעט זה שמגולל דרמה משפחתית קורעת לב, אם כי הוא היה קצת אובר-דה-טופ מבחינתי). עם זאת, יש בקווי העלילה הללו כמה רעיונות מאוד מקוריים ומעניינים, כפי שארחיב בהמשך.
"מהתלה אינסופית" גם לא מתאמץ במיוחד לקרב אליו את הקוראים מבחינת הכתיבה, או השפה. נכון שבכריכה האחורית נטען שהספר מצחיק, אבל אני אישית לא איתרתי את ההומור המוצלח שהפך ממוארים של פוסטר וואלאס, כמו "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" או "אקספרס הדיבור הישיר", למהנים וזכירים. לעומת זאת, "מהתלה אינסופית", גם ברגעים היותר אירוניים שלו, תיאר לי תמונה עגומה למדי של האנושות בהווה ובעתיד (אם כי לא מעט קוראים טוענים את ההפך).
ואם לא די בכך, "מהתלה אינסופית" הוא ספר שמתיימר להיות "אימרסיבי", כלומר להפוך את הקורא לפעיל בחוויית הקריאה. בעשותו כן, הוא לא מפסיק להפנות את הקורא לסוף הספר עבור הערות שוליים והסברים לראשי תיבות, רובם ארוכים לא פחות מהחלק שאליו הם מתייחסים וחלקם מיותרים למדי – ברמת הערה צינית שהמחבר הוסיף למשפט רנדומלי.
לימים, אמר פוסטר וואלאס שבנה כך את הספר בדומה לחוויה של משחק טניס, אמירה לא מפתיעה ממי שכתב מסה מהללת על הטניסאי רוג'ר פדרר. פוסטר וואלאס מצפה לראות את הקוראים שלו, בדומה לשחקנים במשחק טניס, חובטים בעמודים הכבדים של הרומן קדימה ואחורה, מנסים לעקוב אחר כתיבה שלעתים זורמת מהר מכדי שיכולת הריכוז האנושית תוכל לעקוב אחריה.
לאור כל אלה, לא מפתיע לגלות של-"מהתלה אינסופית" יצא עם השנים שם של ספר סדיסטי, כזה שרוכשים מלומדים מטעם עצמם כדי שיתפוס מקום (מכובד) על המדף ויחלץ קריאות השתאות, מבלי לקרוא אותו לעולם. הוא אפילו נחשב לאחד הספרים המכוננים של תרבות האינסלים בארצות הברית, שנודעה לפני שנים ספורות ככזאת שמוציאה לפועל פעולות טרור בשם גברים אמריקנים לבנים שהמזל לא שפר עליהם עם נשים. לזכותו של "מהתלה אינסופית" ייאמר ששמו נקשר לתופעה בעיקר לאחר שרשור טוויטר ויראלי במיוחד שציין את הספר בתור "דגל אדום" לגבריות רעילה לצד ספריהם של ארנסט המינגווי וצ'רלס בוקובסקי. פוסטר וואלאס הוא אולי הסופר המודרני יותר מאלה המופיעים ברשימה, ובכל זאת – ספק אם היה בכוונתו להטיף לאלימות מגדרית.
מהתלה עכשווית
יש הרבה שיטענו שהמבנה המתוחכם של "מהתלה אינסופית" הוא הסיבה העיקרית לקריאת הספר, אבל לדעתי ההפך הוא הנכון. דווקא כששמים את ההתחכמויות בצד, ומתעקשים לעקוב אחר קווי העלילה בצורה ליניארית יחסית (לבד או באמצעות סיכומים באינטרנט, באדיבות חוגים לספרות באוניברסיטאות אמריקניות), מתגלה תמונה מעניינת יותר. פוסטר וואלאס מסתמן כך כאחד שחזה לא מעט מהמגמות שאנחנו מזהים היום בתקשורת, ואולי גם חוזה את מה שצפוי לנו בהמשך.
הנה דוגמה אקטואלית במיוחד: ב-"מהתלה אינסופית" הנשיא האמריקני הוא ג'וני ג'נטל, זמר ואישיות טלוויזיונית לשעבר, שהטריטוריה עליה הוא אחראי מכילה בפועל לא רק את ארה"ב, אלא גם את קנדה ומקסיקו, וככזאת היא צורכת הרבה מאוד חשמל. לג'נטל יש את הרעיון הלא-כל-כך מבריק להשליך את הפסולת מתהליך ייצור החשמל לאזור הצפוני של הגבול, ולצורך כך הוא מציע לתושבי אותו אזור להתפנות. רק שהתנאי לפינוי הוא שתושבי אותו אזור לא "ייראו כמו פליטים" ולא יצטלמו לתקשורת עם עיניים מצועפות. ייתכן שכל זה מעלה אסוציאציות לדונלד טראמפ, לחומה עם מקסיקו, או למשבר האקלים. פוסטר וואלאס בוודאות לא היה יכול להעלות את כל אלו בדעתו, שהרי הוא כתב את "מהתלה אינסופית" בשנות התשעים.
דוגמה נוספת: "מהתלה אינסופית" מרפרר למעשה לסרט שמוזכר בתוך הספר שמי שצופה בו מתמכר אליו ברמה כזאת שהוא מוכרח לצפות בו שוב ושוב. הוא כל כך פופולרי שהאישה המושכת שמופיעה במרכזו הופכת למנהיגת כת, ונאלצת לכסות את פניה בווילון כדי שמעריציה יפסיקו להרהר ביופייה על חשבון הסרט שבו היא מופיעה. פוסטר וואלאס למעשה חזה את תרבות המשפיענים הרבה לפני שהיא נהפכה למגמה השולטת היום ביחסי ציבור, והשימוש הספציפי שלו בווילון – אמצעי חזותי בעל דמיון מטריד לבורקות של היום – מעורר דיון מחודש בשאלת יכולת ההצגה של נשים במרחב ציבורי שמסרב לראות בהן יותר מאשר פרצוף יפה.
ואם כבר סרטים, ב-"מהתלה אינסופית" הדמויות צופות בטלוויזיה דרך מסך-בתוך-מסך, קצת בדומה למה שהיה נהוג בתיאטרון הקרטונים ביפן של פעם. אם מתעקשים, אפשר לראות כך את הדמיון לחוויית הצפייה של היום, שבה אנחנו צופים בסרטון יוטיוב מפוצל שבו יוצר אחד מגיב על סרטון של יוצר אחר, כשתוך כדי אנחנו גוללים את ההודעות או את הפיד שלנו במכשיר נוסף. ב-"מהתלה אינסופית", כמו גם בחיים המודרניים, אנשים שצופים בכמה מופעים במקביל לא יכולים באמת להתרכז באף אחד מהם, ומסיימים את הצפייה כשהם בעיקר מחפשים אחר העונג הבא.
מהתלה עגומה
אז למה טענתי שהתמונה שפוסטר וואלאס מתאר היא עגומה? כי הציר המרכזי שמלווה את כל עלילות המשנה ב-"מהתלה אינסופית" הוא שני סוכנים כפולים (או משולשים, או מרובעים, הפסקתי לעקוב באיזה שהוא שלב) שעומדים על פסגת הר באריזונה על רקע תמונת הפסולת המושלכת אל מעבר לגבול. הם מנהלים דיאלוג חסר תוחלת לכאורה סביב הסרט "מהתלה אינסופית", כשהארגון שמייצג אחד מהם מעוניין להשתמש בו כנשק להשמדה המונית, לא פחות.
מתוקף רגישות לקהל הישראלי, אסגיר בהקלה שהרומן לא נגמר בהשמדה המונית, וגם לא ברצח עם של האמריקנים או האומות המסופחות להם. אבל הדיונים הבלתי נגמרים על הסוף שבאופק, תרתי משמע, לא יכלו שלא להזכיר לי את "מחכים לגודו". יותר מכל הם הזכירו לי את הסוף של אותו מחזה, שבו הדמויות מחליטות סוף סוף להתייאש מההמתנה וללכת, אבל בפועל לא עושות כלום.
זאת, לתחושתי, בדיוק הציפייה שיש לפוסטר וואלאס מהקוראים שלו. אלה אמורים, בדיוק כמו הדמויות העומדות על הצוק, להמשיך לצפות ברעיונות המתפתחים, מבלי שאלה מתגבשים לשיא חד-משמעי. הדבר, אם תרצו, דומה לצפייה בליצן חצר שמציג אינספור בדיחות שלעולם אינן מגיעות לפאנץ' ליין, או אפילו ליצן החצר מהמחזה "המלט" שפוסטר וואלאס עצמו אולי מרפרר אליו בכותרת "מהתלה אינסופית". יש קהל לא מבוטל, כולל שורה ארוכה של כותבים אמריקנים קנוניים מג'ונתן פרנזן ועד זיידי סמית, שעדיין יפיקו מכך עונג. אחרים צריכים להצטייד בכמויות נדיבות למדי של סבלנות.
"מהתלה אינסופית" (2023), מאת דיוויד פוסטר וואלאס. תרגמה מאנגלית: מיכל ספיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1,064 עמודים
מליצה 