אבות רצחו בנים, אבות הפכו לילדים

הרי אתה אחד מהתינוקות שלי. אתה אחד מהילדים שלי עצמי!

הסבתא לחורג שאנשיו רצחו אותה ואת בני משפחתה, מתוך הסיפור הקצר "אדם טוב קשה למצוא" מאת פלנרי אוקונור

ילד. גם אתה רק ילד

האב לחיילים שרצחו את בנו, מתוך המחזה "רצח" מאת חנוך לוין

הפוסט הזה נולד מתוך לבטים רבים, פחות בשל תוכנו ויותר בשל העיתוי, החרדה, הרגישות. שורות אלו נכתבות לאחר שאזעקה נשמעה כבר שלוש פעמים בתל אביב, פעם אחת באזור השרון ועשרות פעמים בדרום, בשיאו של מבצע צבאי נוסף ברצועת עזה ולאחר שלוש רציחות בלתי נתפשות של ארבעה בני נוער וכנראה גם צעירה אחת. הבלוגספירה דוממת. הפיד בפייסבוק מוצף במסרים ובתמונות שהכתיב דובר צה"ל.  נדמה שאסור לכתוב, בוודאי ובוודאי שלא על טקסטים של כותבים אחרים, מובן שלא תוך ביקורת וחס וחלילה שלא תוך הבעת אנטיתזה להלך הרוח הנקמני שנישא כעת על גבי רוחות המלחמה.

זהו איננו פוסט פוליטי. שקלתי לכתוב אותו ככזה, אך לבסוף הגעתי למסקנה שאינני יודעת כיצד לאזן בין דעתי על מאות ההפגזות של חיל האוויר על אוכלוסייה אזרחית, לבין 13 השנים בהן נורות רקטות על האוכלוסייה בדרום הארץ. זהו פוסט אישי, מלנכולי מעט מהרגיל, ואני כותבת אותו ככזה משום שאני יודעת רק שאני חשה חרדה, דאגה לילדים משני הצדדים וכעס על המבוגרים שלא מהססים לשים אותם בקו האש. הילדים יתפסו עוד מקום מרכזי בדיון הזה, אבל קודם כל – פייסבוק.

בשבוע שעבר הוגשה תלונה חריגה למשטרה מאת השר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, שטען כי קיבל תגובות נאצה ואף איומים על חייו בעקבות פוסט שפרסם ברשת החברתית. בפוסט, שנכתב לאחר ביקורו של השר בבית משפחתו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, טען פרץ כי "מבצעי הרצח (של אבו חדיר) הם חיות אדם" וכי "יש לטפל בהם כטרוריסטים ובכל האמצעים שננקטים כנגד מחבלים ולבחון גם הריסה של בתיהם".

הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)

ההתייחסות להריסת בתיהם של מחבלים, כאשר על פי החשד מדובר הפעם ביהודים בעלי דעות קיצוניות, ולא בשני פעילי החמאס שנחשבים לחשודים המרכזיים בחטיפת וברצח הנערים מגוש עציון – עוררה על פרץ את חמתם של אלפי גולשים. אומנם לא מצאתי בין התגובות השליליות הרבות מסרים כה מסיתים כפי שטען פרץ (אלא אם כן השר נעלב עד עמקי נשמתו מאינספור האזכורים לתמונה עם המשקפת), אך בעיניי, העלבונות נגדו עולים הפעם על סכום השנאה בציבור נגד שמאלנים. שימו לב לניבולי מקלדת כמו "בוגד" ו-"הלוואי וירצחו לך את הילדים והמשפחה". המגיבים אינם זועמים על פרץ משום שהביע דעה שונה משלהם, אלא כי העז להחיל את מטבעות הלשון שבהם כולם השתמשנו לתיאור האמפתיה כלפי גורל הנערים, "בנים", ואף "אחים", על הרצח המתועב של נער מוסלמי.

"אם אכן מדובר ברצח, הרי שזהו מעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו"- כך אמר לפני כשבוע ישי פרנקל, דודו של נפתלי ז"ל. מספר שבועות לפני כן, כשעוד פיללה שבנה עודנו בין החיים, אמרה אמו רחלי בוועידת האו"ם כי "זה לא נכון להשתמש בילדים לצורך מאבק, זה אכזרי". אין הבדל משמעותי בין תוכן הדברים שכתב פרץ לאלו שאמרו בני משפחתו של הנער שנחטף ונרצח, זולת הכאב האותנטי והכל כך בלתי ניתן לשיפוט שאופף את אמרותיהם של אלו האחרונים.

האדם כתמונת ארכיון

בתוך המאבק שעוסק בדעת הקהל הבינלאומית, לפעמים אף יותר משהוא עוסק בתמונת המצב בשטח, אנו מוצפים בתמונות של מפקדי צבא חסונים הרוכנים על מפות, בשמות של מבצעים המצלצלים כמו פאלוס גברי ושל תמונות עשן מיתמר מבניינים, שלאחר מכן מסתבר כי הם נמצאים בכלל בעיראק או בסוריה. האזרחים, כמובן חוץ מאלו שזועקים חמס ברחובות, מודרים או מפחדים להשמיע את פרשנותם, נקראים להסתגר בבתיהם עד חלוף זעם, ומראה גופותיהם המרוטשות נאסר לפרסום או שמוגדר כ"תמונות קשות".

"האלמנה" הוא שם קוד במדינה למשפחות "שכולות" שתפקידן הוא לעטוף את קבר בנן בדגל ישראל, להביט בעיניים מצועפות כשבטכסי הזיכרון נטען שהוא "הקריב את חייו למען המולדת" ולדרוש את "מיצוי הדין" עם האויב שהביא למותו.  מרב מכבסות מלים ותחפושות קשה להבחין לפעמים שמדובר פשוט בבני אדם, שיקיריהם נרצחו בגלל מאבק של מישהו אחר, רק משום שהם משתייכים ללאום מסוים והיו במקום ובזמן הלא נכונים.

האם הנרצחים או בני משפחותיהם היו רוצים לראות ילדים נוספים נפגעים מרקטות, או נהרגים מהפצצות  צה"ל? האם הם באמת ציוו לנו במותם את המלחמה הזאת, או את "החיים" שאחריה, כפי שנתניהו ובנט מנסים בכל כוחם לשכנע?

(היא) יכלה להיות אישה טובה, אם רק היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה

החורג רגע לאחר שרצח את הסבתא, מתוך "אדם טוב קשה למצוא"

מכבר עברנו את השאלה 'למה'. השאלה 'למה' שייכת לזמנים אחרים

אביו של הנער, רגע לאחר שרצח את החתן ולפני שאנס ורצח את כלתו, מתוך "רצח"

בסוף שבוע אחד מני רבים שסגרתי בצבא כתורנית בקצין העיר תל אביב, התקשר למוקד אב שקיבל הודעת נפגעים לפני זמן קצר. בקול מרוסק הוא ביקש ממני מישהו שיוכל לדבר אתו. לא לעזרה מקצועית הכוונה, גם לא סיוע וגם לא אפשרות להשמיע את סיפורו של בנו – רק אוזן קשבת. אני לא זוכרת את שמו של החייל וגם לא את הנסיבות שבהן מת. למען האמת, אני לא יודעת עליו דבר.

בהתחלה סירבתי. אמרתי שאני בסך הכול סמלת בת 20 וזאת לא האחריות שלי, היכולת או ההכשרה. מעבר לכך, זה לא אתי לנסות להעניק עזרה לאדם בשעתו הקשה ביותר, כשאתה לא בא מאותו עולם ואינך יודע כיצד לנהוג. שוב הוא הדגיש שהוא אינו מעוניין בעזרה שלי. "בבקשה, אני לא יכול לסבול את השקט הזה יותר, אני מרגיש כאילו איבר פנימי נקרע ממני", אמר.

"אני אברר מה אפשר לעשות", השבתי, מבוהלת.

השיחה נותקה.