הרעיון שהוא אתם

הפנטזיה הרומנטית מתה וקמה לתחייה מחדש בדמותם של אנשים יותר מדי מוכרים. ביקורת על "הרעיון שהוא אתה" (עם ספוילרים)

הסרט הכי נצפה היום של שירות הסטרימינג "אמזון פריים", בלא פחות מ-102 מדינות (!), הוא The Idea of You ("הרעיון שהוא אתה", בתרגום הרשמי). עד כאן אין חדשות מרעישות. גם הקומדיה הרומנטית הקודמת בכיכובו של ניקולס גליצין, "אדום לבן וכחול מלכותי" שהתה שם במשך שבועות ארוכים, וכך גם זאת שלפניה – המחזמר "סינדרלה". אבל "הרעיון שהוא אתה" עשה גלים גדולים עוד הרבה לפני שעלה לשירות הסטרימינג, ולמעשה עוד לפני שגליצין בן ה-29 נהיה אורח קבוע בשטיחים אדומים.

ממש בקצרה, "הרעיון שהוא אתה" מבוסס על הרומן באותו שם מאת רובין לי ומגולל את סיפור אהבתם של סולין, גרושה ואם לנערה מתבגרת שבדיוק מלאו לה ארבעים, והייז קמפבל, חבר להקת בנים בן עשרים וארבע (בספר הוא בן עשרים). סולין, בגילומה של אן האתווי, היא בעלת גלריה לאומנות המתגוררת בלוס אנג'לס. הייז, בגילומו של גליצין, הוא זמר ונגן מכוסה בקעקועים ממוצא בריטי.

הטריילר לסרט "הרעיון שהוא אתה", שהוא גם הטריילר הנצפה ביותר לסרט סטרימינג אי פעם

לא צריך לדעת מעבר לכך כדי להבין ש- "הרעיון שהוא אתה" מבוסס בצורה די מפורשת על הארי סטיילס, חבר "וואן דיירקשן" לשעבר ומושא תשוקתן של מתבגרות רבות עד עצם היום הזה (גם אם הסופרת תכחיש זאת, ציוץ עבר מהטוויטר שלה אומר אחרת). לא צריך גם לחפש את סטיילס בגוגל כדי להבין שעלילת "הרעיון שהוא אתה" מבוססת על הרומן הידוע לשמצה שניהל לפני כמה שנים עם הבמאית והשחקנית אוליביה ויילד, שהייתה אז מבוגרת ממנו בעשור (הוא בן 28, היא בת 38). היא הייתה גם מאורסת לשחקן שמגלם את "טד לאסו" ואם לשני ילדים קטנים, שעברה בעקבות הרומן פרידה ומשפט מכוער מאוד על המשמורת על ילדיה, אבל ההיבט הזה לא מצא את דרכו לספר או לסרט.

"הרעיון שהוא אתה" הוא אפילו לא הסרט הראשון שמופק בהשראת סטיילס, אם מתייחסים גם לחמשת הסרטים של סדרת "אחרי ש", אבל הוא הראשון שזוכה להצלחה בקרב הקהל הרחב. הצלחה, שיש שיראו אותה כמדאיגה. לא כי יש משהו פסול בלפנטז על רומן עם מישהו כמו הארי סטיילס, חלילה. האינטרנט בכלל, ואתר וואטפד בפרט, מלא בפאנפיקים שהפכו בחלקם לספרים וסרטים מצליחים. "חמישים גוונים של אפור", שמבוסס על "דמדומים", הוא בדיוק פאנפיק כזה, וגם הוא פורסם במקור לצד יצירות מעריצים שתיארו רומנים עם חברים של להקות בנים. חלקם, אגב, אפילו מופיעים באותם פאנפיקים בשמם האמיתי. ובכל זאת, יש משהו בעייתי מאוד בלקחת סיפור של אדם אמיתי, במיוחד סיפור כואב, ולהפוך אותו למוצר מסחרי (ספר או סרט) בלי ידיעתו והסכמתו – במיוחד במקרה של "הרעיון שהוא אתה".

תחשבו על הפרק "ג'ואן פשוט איומה" ב-"מראה שחורה", זה שמהלכו הגיבורה מגלה שאפליקציית הסטרימינג בטלפון שלה מפיקה סדרה על חייה, שלא בדיוק מציגה אותה באור מחמיא. אף אחד מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ואן, אבל כשמדובר בסלבריטאי – במיוחד אחד שרובנו לעולם לא נפגוש בחיים האמיתיים – פתאום זה בסדר.

הטריילר לפרק "ג'ואן פשוט איומה", שאולי מייצג גם את האימה של סטיילס

מעבר לכך, בחלקו השני "הרעיון שהוא אתה" מנסה לשוות לעצמו צביון פמיניסטי. הוא מציג את המחיר שסולין משלמת לכאורה על חשיפת הרומן שלה עם הייז באמצעות הטוקבקים המיזוגניים שהיא קוראת באינטרנט, כמו גם ההטרדות שבתה עוברת בבית הספר. אחת מחברותיה גם אומרת לה ש-"אנשים לא אוהבים לראות נשים מאושרות". זאת אמירה ששוב, הייתה אולי נוקבת בנסיבות אחרות, אבל צורמת בהתחשב במחיר המאוד אמיתי שויילד נאלצה לשלם על הרומן שלה עם סטיילס. מאז סיום הרומן עם סטיילס והגירושים המתוקשרים היא נעלמה לחלוטין מהתודעה, ואפילו מהרשתות החברתיות, בעוד הוא ממשיך להוציא סינגלים מצליחים ולהופיע בסרטים.

רחוק יותר

לזכותו של "הרעיון שהוא אתה" ייאמר שהוא מאוד מתאמץ ליצור פנטזיה. גם האתווי, שנראית מדהים בגיל 41, היא סוג של פנטזיה (כדי כך שמדהים שהסכימה להשתתף בסרט הזה), ואפשר להבין איך כוכב פופ בשנות העשרים לחייו עשוי להימשך אליה. בנוסף הסוף של הסרט, ששונה לחלוטין מהסוף של הרומן, הוא פנטזיה רומנטית לכל דבר ועניין. בספר, סולין נפרדת לבסוף מהייז וטוענת שמעולם לא הייתה מאוהבת בו, אלא רק ב-"רעיון שהוא מייצג" (להלן שם הספר). בסרט, היא מציעה שייקחו פסק זמן, וינסו שוב לנהל מערכת יחסים כשהתהילה של הייז תחלוף בעוד חמש שנים – הצעה שהוא מיישם, כנגד כל הסיכויים.

האם כל זה מספיק כדי שנאמין שסטיילס הוא לא יותר ממקור השראה לסיפורים מהסוג הזה? לא ממש, בראש ובראשונה כי "הרעיון שהוא אתה" לא באמת עוסק בפער הגילאים בין הדמויות, שבפועל היה הסיבה האמיתית לפרידה של ויילד וסטיילס. גם בספר וגם בסרט, קשה להאמין שהם מנהלים שיחה בוגרת אחת, בין כל הסצנות האינטימיות, או שיש להם תחומי עניין משותפים. קשה גם להאמין שתהילה של כוכב פופ אמורה להימשך יותר מעשור וחצי (הזמן המצטבר בין האודישן הראשון של הייז לפרישה שלו), כאמור, אלא אם כן קוראים לו הארי סטיילס.

ואם היה לכם ספק לגבי הדמיון להארי סטיילס, הנה השיר Closer מתוך הסרט שגם נכתב – הפתעה הפתעה – בידי הכותבים של להקת "וואן דיירקשן"

על כל פנים, כנראה שבשנים הקרובות נראה הצפה של ספרים וסרטים בסגנון של "הרעיון שהוא אתה", שאולי גם יגיעו למסכי הקולנוע, ולא רק לסטרימינג. לא מן הנמנע שלפחות בחלקם, ההישענות על פאנפיקים ועל אנשים אמיתיים תהיה דומיננטית יותר. זאת מגמה מסוכנת, שאני מקווה שמישהו בהוליווד – ועדיף קודם לכן, בזירה הספרותית – ישים לה גבולות בהקדם. לא רק בגלל ההיבט הרכילותי, או אפילו המשפטי, אלא כי אני רוצה להאמין שאפשר לקבל השראה מסיפורי חיים של אנשים מבלי לחקות אותם על המסך, בחוסר רגישות ובלי הסכמתם, למטרת הפקת רווח.

היוטיוברית נעמי קניבל סוקרת בהרחבה את המחלוקת סביב "הרעיון שהוא אתה", כולל התגובה האגרסיבית של סטיילס לסדרת "אחרי ש" שהתבססה על דמותו בצורה אפילו יותר מפורשת

מעבר לכך, אם אתם כותבים שמקבלים מאותם סיפורים השראה, אפשר להכיר בעוול שנעשה במסגרתם לדמויות המקוריות מבלי לסלף את העובדות ולהציג אותם מחדש באור תקין פוליטית. אוליביה ויילד היא אולי לא שה תמים, והמשפחה שלה שילמה מחיר נורא על הרומן שלה עם סטיילס, אבל אני די בטוחה שהיא רואה את הדברים אחרת מאיך שהם הוצגו ב-"הרעיון שהוא אתה". עם כל הכבוד לפנטזיה הרומנטית המהנה, לבני אדם – לפחות כל עוד הם עדיין אתנו – מגיע שלא ימחקו אותם מסיפור החיים של עצמם.

וממתק לסיום, למעריצי ניקולס גליצין – ציטוט אירוני של דמות הנסיך האנגלי שהוא מגלם בקומדיה הלהט"בית "אדום, לבן וכחול מלכותי"

האדם שבכספת ינצח

מחשבות על חיים בשממה אפוקליפטית ב-Fallout, בימינו אנו ובכלל

את סדרת הטלוויזיה Fallout, המבוססת על סדרת משחקי המחשב הפופולרית באותו שם, כמעט סיימתי לראות במוצאי השבת האחרונים. לקראת סיום פרק שש קיבלנו התראה על המתקפה המתקרבת מאיראן, מה שגרם לנו לכבות את הטלוויזיה מיד בהמתנה לבאות. אי אפשר היה אז לצפות בסדרת מדע בדיוני אפוקליפטית במחשבה שהסוף הולך וקרב, כשם שאי אפשר היה לדעת אם נסיים אי פעם את הסדרה, או אם נישאר בחיים כדי לצפות בה בהמשך השבוע.

טריילר הסדרה (משודרת דרך אמזון פריים)

אנחנו חיים בתקופה מפחידה, כזאת שגם יוצרי הסדרה לא היו יכולים להעלות בדעתם, ועם זאת Fallout נשמעת כמו אחרית הדבר של מציאות שאנחנו כבר מכירים. שם הסדרה, "נשורת" בעברית, מעיד על עולם שנוצר בעקבות נפילה של פצצת אטום, במקרה הזה בעקבות מערכה במלחמה כלל עולמית בין ארצות הברית וסין, שמחזיקות בנשק גרעיני בדומה (כך אומרות השמועות) לאיראן. גם התוצרים של אותה נפילה – שממה מדברית, קריסת הכלכלה לרמה שבה פקקים של בקבוקים הם המטבע החדש ואכיפת החוק מצד מיליציה עצמאית, ללא שום זיקה לזכויות אזרח – הם דברים שנשמעים כאילו הם יכולים לקרות כתוצאה ממלחמה, על אחת כמה וכמה בישראל.

ואם לא שיחקתם במשחקים (כמוני), הנה סרטון שיעשה לכם קצת סדר במיתולוגיה של Fallout

חיים מתחת לסלע

Fallout, גם בסדרה וגם במשחקים שעליהם היא מבוססת, מתחילה תמיד בנקודת מבט של אדם שיוצא מכספת. זאת לכאורה לא נקודת מבט מקורית במיוחד, גם לא בהשוואה לדרמות אפוקליפטיות. הרי גם בספרים "עיר הגחלת" ו-"144 מדרגות" (שעליו מבוססת הסדרה המצליחה Silo בשירות הסטרימינג של אפל) הגיבורים מתגוננים מסוף העולם באמצעות התכנסות בבונקר רחב ממדים, שממנו הם מוזהרים לא לצאת אם אין ברצונם להיות נתונים לרחמי השממה ולמוות בייסורים.

כמו כן ובדומה לאותן דרמות – הבונקרים, או "הכספות" במקרה זה, לא באמת מספקים הגנה נטולת תנאים כפי שהם נראים, ולמעשה מונעים ממניעים נסתרים שאותם הגיבורים נאבקים לחשוף. מאבק, שאומנם חושף בסיכומו של דבר קנוניות הנגועות בשחיתות, אבל כרוך במחיר של יציאה או סילוק מהבונקר. זה בדרך כלל השלב שבו העלילה נעצרת. Fallout, לצורך העניין, מבהיר מהר מאוד שגם ב-"כספות" שלו מסתתר סוד אפל – שלא צריך חקירה מעמיקה במיוחד כדי לגלות אותו – ועם זאת היציאה מהן היא תחילת הסיפור, ולא סופו.

"לב" הסיפור של Fallout הוא דווקא השממה, "העולם הפתוח" כפי שמכנים אותו במשחק, שהוא הרבה יותר מכאוס מוחלט מלא באנשים רעים, כפי שאופייני לדרמות אפוקליפטיות כמו "האחרונים מבינינו" או "המתים המהלכים". בעולם של Fallout, למרות כל פורעי החוק הנקרים בדרך, אין באמת טובים או רעים, רק דמויות שנדרשות לקבל החלטות בסיטואציות לא פשוטות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אולי השדים (ghouls), הגרסה של Fallout  לזומבים. מדובר בבני אדם שהפכו לבני אלמוות כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית, אבל תלויים בחסדי סרום המופק מגופם של אנשים בריאים על מנת לשמור על אנושיותם. משום שהסרום לא בדיוק זמין בשפע, עליהם לנקוט כל מיני פעולות כדי להבטיח שלא יהפכו לסתם מפלצות אוכלות בשר אדם, מה שמעמיד בסימן שאלה את צלם האנוש שלהם, גם כשהם עדיין מסוגלים לחשוב בבהירות.

להלן, דיון פילוסופי מעמיק יותר בשאלת האתיקה של ghouls

אטום בומב בייבי

ב-Fallout יש מרכיב נוסף שלרוב נעדר מיצירות אחרות בז'אנר, הומור. גם הקרבות הכי מבעיתים בסדרה ובמשחקים נערכים על רקע מוזיקת רטרו עליזה, והדמויות מנהלות דיאלוג ציני ומושחז, שמבהיר שהן לא לוקחות את עצמן או את המציאות שבה הן חיות יותר מדי ברצינות. אף על פי כן, המסרים של Fallout רציניים מאוד ונוקבים מאוד. הוא מציג קפיטליזם דורסני במיוחד (ויש שיאמרו, פשיסטי) שמוכן לקבור טכנולוגיות מהפכניות כדי להרוויח מסוף העולם, ולמנף בלי בושה את הדת, את תרבות הסלבריטאים ואפילו את המדע ההתנהגותי כדי להפיק מהם כמה שיותר רווח בדרך לתרחיש שהוא, למרבה האירוניה, קריסה כלכלית מוחלטת.

אולי זאת הסיבה ש-Fallout הולם כל כך את רוח התקופה, בלי קשר למתקפה האיראנית. הוא מתאר עולם שבו דברים בלתי נתפשים, כמו מתקפת מחץ של מדינת אויב, מתקבלים ככורח המציאות. לעומת זאת, באותו עולם מדע ואמנות (עיין ערך תעמולה), אותם הדברים שהיו אמורים לשמור עלינו מכל משמר באותם תרחישים, מתגלים כמשרתים מטרות אחרות וזרות לחלוטין. זאת המציאות של מדינת ישראל, ולא רק שלה, מאז השביעי באוקטובר  – והעולם של Fallout הולם אותה למרות שלכאורה דבר לא השתנה בו מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. טוב, אולי למעט רובוטים שעוזרים בעבודות הבית. דווקא אותם לא נראה לי שמישהו יתנגד לאמץ, כל זמן שלא יתנו להם לנהל כספות.

המהתלה שלא נגמרת

לקורא ישראלי מצוי שירים את התרגום ל-"מהתלה אינסופית" (במקור Infinite Jest) יידמה, אולי בצדק, שהמהתלה היא למעשה על חשבונו. לא פחות מ-1,053 עמודים נדרשים כדי לקרוא את היצירה המונומנטלית של דיויד פוסטר וואלאס, 930 בלי הערות השוליים ושאר הנספחים.

טכנית, מדובר בגרסה "מקוצרת" לעומת המהדורה באנגלית, שמקיפה 1,079 עמודים. אולם בעברית, כפי שיאמר לכם כל מתרגם, יש הרבה יותר מילות שייכות וקישור. התוצאה היא ספר שנראה ומרגיש דחוס, הן מבחינת גודל הגופן, הרווח בין השורות, ואפילו הצפיפות של הפסקאות, בעברית אפילו יותר מאשר באנגלית.

יש כמובן לא מעט ממים באינטרנט סביב קריאת הספר, לרבות חולצות "סוף מסלול"

מהתלה אכזרית

אז נתחיל מהסוף – "מהתלה אינסופית" הוא לא טרילוגיית "שר הטבעות", "זה", או "עולם ללא קץ" – וספק אם אלף העמודים שלו יעברו לכם ביעף. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי מודע היטב לעצמו, וככזה הוא דורש יכולת ריכוז והתמדה.

"מהתלה אינסופית" קשה לקריאה, קודם כל, בגלל שהקו העלילתי שלו מאוד לא-ליניארי, אלא אם כן אתם מחשיבים את הניסיון של וואלאס לחקות את המבנה הגאומטרי של משולש שרפינסקי לליניארי. ישנם למעשה מספר קווי עלילה, כולם בגוף שלישי, וכמעט כולם פארודיים מכדי שיעוררו הזדהות עם הדמויות (אולי למעט זה שמגולל דרמה משפחתית קורעת לב, אם כי הוא היה קצת אובר-דה-טופ מבחינתי). עם זאת, יש בקווי העלילה הללו כמה רעיונות מאוד מקוריים ומעניינים, כפי שארחיב בהמשך.

"מהתלה אינסופית" גם לא מתאמץ במיוחד לקרב אליו את הקוראים מבחינת הכתיבה, או השפה. נכון שבכריכה האחורית נטען שהספר מצחיק, אבל אני אישית לא איתרתי את ההומור המוצלח שהפך ממוארים של פוסטר וואלאס, כמו "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" או "אקספרס הדיבור הישיר", למהנים וזכירים. לעומת זאת, "מהתלה אינסופית", גם ברגעים היותר אירוניים שלו, תיאר לי תמונה עגומה למדי של האנושות בהווה ובעתיד (אם כי לא מעט קוראים טוענים את ההפך).

ואם לא די בכך, "מהתלה אינסופית" הוא ספר שמתיימר להיות "אימרסיבי", כלומר להפוך את הקורא לפעיל בחוויית הקריאה. בעשותו כן, הוא לא מפסיק להפנות את הקורא לסוף הספר עבור הערות שוליים והסברים לראשי תיבות, רובם ארוכים לא פחות מהחלק שאליו הם מתייחסים וחלקם מיותרים למדי – ברמת הערה צינית שהמחבר הוסיף למשפט רנדומלי.

ככה נראה, בערך, עותק של "מהתלה אינסופית" אצל קורא שלוקח את המשימה ברצינות

לימים, אמר פוסטר וואלאס שבנה כך את הספר בדומה לחוויה של משחק טניס, אמירה לא מפתיעה ממי שכתב מסה מהללת על הטניסאי רוג'ר פדרר. פוסטר וואלאס מצפה לראות את הקוראים שלו, בדומה לשחקנים במשחק טניס, חובטים בעמודים הכבדים של הרומן קדימה ואחורה, מנסים לעקוב אחר כתיבה שלעתים זורמת מהר מכדי שיכולת הריכוז האנושית תוכל לעקוב אחריה. 

לאור כל אלה, לא מפתיע לגלות של-"מהתלה אינסופית" יצא עם השנים שם של ספר סדיסטי, כזה שרוכשים מלומדים מטעם עצמם כדי שיתפוס מקום (מכובד) על המדף ויחלץ קריאות השתאות, מבלי לקרוא אותו לעולם. הוא אפילו נחשב לאחד הספרים המכוננים של תרבות האינסלים בארצות הברית, שנודעה לפני שנים ספורות ככזאת שמוציאה לפועל פעולות טרור בשם גברים אמריקנים לבנים שהמזל לא שפר עליהם עם נשים. לזכותו של "מהתלה אינסופית" ייאמר ששמו נקשר לתופעה בעיקר לאחר שרשור טוויטר ויראלי במיוחד שציין את הספר בתור "דגל אדום" לגבריות רעילה לצד ספריהם של ארנסט המינגווי וצ'רלס בוקובסקי. פוסטר וואלאס הוא אולי הסופר המודרני יותר מאלה המופיעים ברשימה, ובכל זאת – ספק אם היה בכוונתו להטיף לאלימות מגדרית.

הג'וקר, אולי הגבר הרעיל האולטימטיבי, מנסה לשווא להרשים את הארלי קווין בקריאת "מהתלה אינסופית"

מהתלה עכשווית

יש הרבה שיטענו שהמבנה המתוחכם של "מהתלה אינסופית" הוא הסיבה העיקרית לקריאת הספר, אבל לדעתי ההפך הוא הנכון. דווקא כששמים את ההתחכמויות בצד, ומתעקשים לעקוב אחר קווי העלילה בצורה ליניארית יחסית (לבד או באמצעות סיכומים באינטרנט, באדיבות חוגים לספרות באוניברסיטאות אמריקניות), מתגלה תמונה מעניינת יותר. פוסטר וואלאס מסתמן כך כאחד שחזה לא מעט מהמגמות שאנחנו מזהים היום בתקשורת, ואולי גם חוזה את מה שצפוי לנו בהמשך.

ואם לא מספיקה לכם ביקורת של אלף מילים על ספר באורך אלף עמודים, הנה סרטון שמסכם את הספר בעשרים דקות בלבד

הנה דוגמה אקטואלית במיוחד: ב-"מהתלה אינסופית" הנשיא האמריקני הוא ג'וני ג'נטל, זמר ואישיות טלוויזיונית לשעבר, שהטריטוריה עליה הוא אחראי מכילה בפועל לא רק את ארה"ב, אלא גם את קנדה ומקסיקו, וככזאת היא צורכת הרבה מאוד חשמל. לג'נטל יש את הרעיון הלא-כל-כך מבריק להשליך את הפסולת מתהליך ייצור החשמל לאזור הצפוני של הגבול, ולצורך כך הוא מציע לתושבי אותו אזור להתפנות. רק שהתנאי לפינוי הוא שתושבי אותו אזור לא "ייראו כמו פליטים" ולא יצטלמו לתקשורת עם עיניים מצועפות. ייתכן שכל זה מעלה אסוציאציות לדונלד טראמפ, לחומה עם מקסיקו, או למשבר האקלים. פוסטר וואלאס בוודאות לא היה יכול להעלות את כל אלו בדעתו, שהרי הוא כתב את "מהתלה אינסופית" בשנות התשעים.

דוגמה נוספת: "מהתלה אינסופית" מרפרר למעשה לסרט שמוזכר בתוך הספר שמי שצופה בו מתמכר אליו ברמה כזאת שהוא מוכרח לצפות בו שוב ושוב. הוא כל כך פופולרי שהאישה המושכת שמופיעה במרכזו הופכת למנהיגת כת, ונאלצת לכסות את פניה בווילון כדי שמעריציה יפסיקו להרהר ביופייה על חשבון הסרט שבו היא מופיעה. פוסטר וואלאס למעשה חזה את תרבות המשפיענים הרבה לפני שהיא נהפכה למגמה השולטת היום ביחסי ציבור, והשימוש הספציפי שלו בווילון – אמצעי חזותי בעל דמיון מטריד לבורקות של היום – מעורר דיון מחודש בשאלת יכולת ההצגה של נשים במרחב ציבורי שמסרב לראות בהן יותר מאשר פרצוף יפה.

ואם כבר סרטים, ב-"מהתלה אינסופית" הדמויות צופות בטלוויזיה דרך מסך-בתוך-מסך, קצת בדומה למה שהיה נהוג בתיאטרון הקרטונים ביפן של פעם. אם מתעקשים, אפשר לראות כך את הדמיון לחוויית הצפייה של היום, שבה אנחנו צופים בסרטון יוטיוב מפוצל שבו יוצר אחד מגיב על סרטון של יוצר אחר, כשתוך כדי אנחנו גוללים את ההודעות או את הפיד שלנו במכשיר נוסף. ב-"מהתלה אינסופית", כמו גם בחיים המודרניים, אנשים שצופים בכמה מופעים במקביל לא יכולים באמת להתרכז באף אחד מהם, ומסיימים את הצפייה כשהם בעיקר מחפשים אחר העונג הבא.

ככה, מינוס הטרול בהתחלה, נראית הצגת תיאטרון נייר ביפן – ואולי גם הצפייה בטלוויזיה ב-"מהתלה אינסופית"

מהתלה עגומה

אז למה טענתי שהתמונה שפוסטר וואלאס מתאר היא עגומה? כי הציר המרכזי שמלווה את כל עלילות המשנה ב-"מהתלה אינסופית" הוא שני סוכנים כפולים (או משולשים, או מרובעים, הפסקתי לעקוב באיזה שהוא שלב) שעומדים על פסגת הר באריזונה על רקע תמונת הפסולת המושלכת אל מעבר לגבול. הם מנהלים דיאלוג חסר תוחלת לכאורה סביב הסרט "מהתלה אינסופית", כשהארגון שמייצג אחד מהם מעוניין להשתמש בו כנשק להשמדה המונית, לא פחות.

מתוקף רגישות לקהל הישראלי, אסגיר בהקלה שהרומן לא נגמר בהשמדה המונית, וגם לא ברצח עם של האמריקנים או האומות המסופחות להם. אבל הדיונים הבלתי נגמרים על הסוף שבאופק, תרתי משמע, לא יכלו שלא להזכיר לי את "מחכים לגודו". יותר מכל הם הזכירו לי את הסוף של אותו מחזה, שבו הדמויות מחליטות סוף סוף להתייאש מההמתנה וללכת, אבל בפועל לא עושות כלום.

זאת, לתחושתי, בדיוק הציפייה שיש לפוסטר וואלאס מהקוראים שלו. אלה אמורים, בדיוק כמו הדמויות העומדות על הצוק, להמשיך לצפות ברעיונות המתפתחים, מבלי שאלה מתגבשים לשיא חד-משמעי. הדבר, אם תרצו, דומה לצפייה בליצן חצר שמציג אינספור בדיחות שלעולם אינן מגיעות לפאנץ' ליין, או אפילו ליצן החצר מהמחזה "המלט" שפוסטר וואלאס עצמו אולי מרפרר אליו בכותרת "מהתלה אינסופית". יש קהל לא מבוטל, כולל שורה ארוכה של כותבים אמריקנים קנוניים מג'ונתן פרנזן ועד זיידי סמית, שעדיין יפיקו מכך עונג. אחרים צריכים להצטייד בכמויות נדיבות למדי של סבלנות.  

דירוג: 2 מתוך 5.

"מהתלה אינסופית" (2023), מאת דיוויד פוסטר וואלאס. תרגמה מאנגלית: מיכל ספיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1,064 עמודים

בין נקמנות לצדקנות: שיעורים שלמדתי על המלחמה תוך כדי קריאה ב-Poppy War

רומן הביכורים של ר.פ. קואנג עוסק בשאלות של מסירות ונאמנות בשיאה של מלחמה עקובה מדם, עם תיאורים דומים בצורה מטרידה לאירועים שאותם אנו חווים בימים אלה

במעין בדיחה משונה של הגורל, השאלתי את The Poppy War מהספרייה הרבה לפני מתקפת השבעה לאוקטובר, וטכנית גם לפני החגים. קיבלתי עד אז כמה המלצות עליו, וגם מהכריכה האחורית הוא נשמע כמו עלילה אפית וקצבית, משהו שבאותה מידה היה יכול לעבוד גם בסדרת אנימה.

בקצרה, The Poppy War, שמעתה נתרגם אותו ל-"מלחמת הפרגים", מגולל את סיפורה של רין, יתומת מלחמה מכפר נידח בארץ שאמורה להיות שחזור פיקטיבי של סין העתיקה, קצת כמו ב-"גשר ציפורים". בעוד היא חולמת על גורל טוב יותר מזה שנגזר עליה כשפחה שתימכר עם הגיעה לגיל נישואים, רין לומדת במרץ על מנת להתקבל לאקדמיה הצבאית היוקרתית סינגרד. גם כשהיא לבסוף מתקבלת לשם, עליה לשרוד את השנים הראשונות במוסד כשהיא מתמודדת עם קורטוב נכבד של התנשאות בשל מוצאה ומגדרה וגזענות בשל צבע עורה הכהה יחסית. גם כשהיא צולחת את המכשול הזה, עליה למצוא את מקומה בעולם כשמלחמה פורצת ובוחנת את הנאמנות שלה לעקרונותיה ולאנשים שלהם היא נשבעה אמונים.

טריילר של הספר לממהרים

אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר על אוטובוס, בשעה רבע לחמש בבוקר, בדרכי לטיול בירדן, מכל המקומות. צלחתי בקלות מאה עמודים עוד לפני שהגענו לגבול. בדרך חזרה, ביום שבת בצהרים, כשמתקפת השביעי באוקטובר הייתה בעיצומה, לא הצלחתי לגעת בו. לזכותו של הספר ייאמר שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהביט מחוץ לחלון ולקוות שאף אזעקה לא תתפוס אותי באוויר הפתוח. המלחמה שאליה חזרתי הייתה אמיתית מדי, קרובה מדי, ובכל פעם שפתחתי אתר חדשות, היא רק נהייתה מפחידה יותר.

לקח לי שבועות לחזור לקרוא בספר שמלחמה מילולית מופיעה בכותרת שלו, תוך כדי שאני מפנימה את המציאות העקובה מדם שבה מצאתי את עצמי. כשלבסוף חזרתי לספר, נשאבתי אליו בלי בעיה, ובכל זאת "נדחפתי" החוצה מדי פעם, עקב אירועים בדיוניים אך מציאותיים, שהכותבת מן הסתם לא הייתה יכולה לחשוב עליהם, אי שם כשכתבה את "מלחמת הפרגים" ב-2018. אירועים, שמן הסתם הייתי מסתכלת בעיניים אחרות לחלוטין אילו הייתי קוראת עליהם לפני "חרבות ברזל", בעידן שבו הם היו נראים לי כמו תוצר של דמיון מעוות.

המשך הביקורת הזאת יכיל ספוילרים מסוימים למתרחש ב-"מלחמת הפרגים". אם התרשמתם עד כה שהספר יכול לעניין אתכם, אני ממליצה להפסיק לגלול כאן ולחזור לפוסט בסיום הקריאה. "מלחמת הפרגים" הוא ספר מעניין ומלא אקשן, גם כשהוא לא מחדש הרבה בז'אנר, אבל אולי יהיה לכם הרבה יותר קל לסיים אותו אחרי שהמבצע בעזה ייגמר, רצוי כשידה של ישראל על העליונה. בכל מקרה, למי מכם שמתכוון להמשיך לקרוא, הנה המחשבות שלי על קורותיה של רין.

"משחקי הכס" בסין

הדבר הראשון שמרשים תוך כדי קריאה ב-"מלחמת הפרגים" הוא העולם הבדיוני, שרק הולך ומתפרש על יריעה רחבה יותר ככל שהקריאה נמשכת. זהו עולם שבו ממלכת ניקרה הבדיונית נמצאת בקונפליקט מתמיד עם כוח הידוע בשם "הפדרציה של מיוגן" על טריטוריה, ובעיקר על הפרג הגדל בשטחה. קונפליקט, בשלו היא נכנסה כבר לשתי מלחמות ונאלצה לראות בין השאר את צי הלוחמים שלה, הספירלים, עובר רצח עם בידי צבאו של מיוגן.

אלא שניקרה לא השכילה ללמוד משתי המלחמות הקודמות. היא עדיין מציבה בראשה את אותה קיסרית כריזמטית שרצח העם קרה במשמרת שלה, ואת אותם הגנרלים שמעדיפים להתבוסס במאבקי כוחות מאשר לדאוג למוכנותם הצבאית למתקפה הבאה. היא גם שכחה לחלוטין כמה אכזריים כוחות הפדרציה שהכחידו את ספיר, האי של הספירלים, או מה עשתה למעטים מתוכם ששרדו. אבל אמיתות אלו, כמו האמיתות המוכרות למדי של "חרבות ברזל", לא יישארו לנצח בתהום הנשייה. ההיסטוריה הרי נידונה לחזור על עצמה, והאלים זוכרים הכול.

וכמובן שיש ביוטיוב אמיצים שהחליטו לסכם את ההיסטוריה בעצמם

מכשפת האש

"מלחמת הפרגים" הומלץ לי במקור במסגרת הרצאה באייקון שעסקה בדת בספרות, אבל יהיה זה חטא נגד הספר לטעון שהוא עוסק בדת. מופיעות בו דמויות מסוימות, כמו רין, שביכולתן לנכס לעצמן כוח שמקורו באלים, אבל כפי שמובהר שוב ושוב, בסופו של דבר בני האדם הם שמחליטים מתי ואיך לבקש את כוחם של האלים, ולא להפך. רין, שמגלה בשלב מסוים של הספר שביכולתה לנכס את כוחה של אלת האש, הפניקס, אינה יוצאת דופן.

אלא שרין טובה, אולי אפילו יותר מדי טובה, בניכוס הכוחות שמזדמנים לידה. היא מסיימת במקום הראשון את שנת הלימודים הראשונה שלה בסינגרד, למרות נתוני פתיחה טובים בהרבה משל חבריה. היא מצליחה איך שהוא לעצור את המתקפה של הפדרציה על בית הספר, באמצעות כוח שלא ידעה שיש לה ושהמורה שלה אסר עליה להשתמש בו. היא מושווית שוב ושוב לאלטן, הבוגר הכי מהולל של האקדמיה, שבהמשך מתגלה שהיא גם חולקת את המוצא הספירלי שלו (כמה נוח). ועוד לא התחלתי לדבר על מה שרין עושה בסיומה של "מלחמת הפרגים", אבל על כך מוטב להרחיב בהמשך.

רין טובה, בין השאר, כי היא נחושה להצליח בתפקידה כחיילת, וכי החלופה לתפקיד זה היא חיים כעקרת בית נטולת זכויות. בשם נחישות זו היא אפילו הופכת לעקרה (!) באמצעות שיקוי רעיל לרחם שרוקחים עבורה באקדמיה. אבל המסלול המהיר שעליו שמים את רין הוא גם הנתיב המהיר לטירוף, הגורל שממנו כולם מזהירים אותה, והמקום שאליו היא לבסוף מגיעה כשהיא מבצעת נגד הפדרציה את מה שנתפש בעיניה כעונש מידתי על פשעיה, ובפרט על הטבח בגולין ניס.

אש תחת אש

מה קרה בגולין ניס? כדי לא לעורר יותר מדי את הטראומה שרבים מקוראי הבלוג בטח עדיין חווים אחרי זוועות השביעי לאוקטובר, אסכם בקצרה שמדובר בעיר שהפדרציה ביצעה בה מתקפת פתע, בעת שצבא ניקרה הוסב לשמירה על גבולותיה הימיים.

ואם זה כבר נשמע מוכר, אציין שצבאות הפדרציה טבחו בכמעט כל תושבי העיר וביצעו פשעי מלחמה כלפי כל מי שנותר ולא הספיק להסתתר. ברשימת הפשעים, שאתם רובם אני חוסכת לכם, אפשר למנות הוצאות להורג המוניות, רצח ילדים (לרבות תינוק שנשלף מרחם אימו ההרה) וכן אונס קבוצתי של חיילות ואזרחיות. כשמתגלים ממדי המתקפה, אחת מחברותיה לשעבר של רין, ששרדה בתור שפחת מין של החיילים, אומרת לה:

"I don't need your pity. I need you to kill them for me. You have to kill them for me […] You have to burn them. Whatever it takes. Swear it on your life. Swear it. Swear it for me."

Her eyes were like shattered glass.

It took all of Rin's courage to meet her gaze.

"I swear."

Page 425

כבר הפסקה הזאת, עוד לפני שנודע בהמשך אם רין עמדה בהבטחה שלה או לא, שמה אותי בדילמה לא פשוטה. כאמור, אם הייתי קוראת אותה לפני חודש ומשהו, כנראה שהייתי מזדעזעת. הייתי חושבת כמה נוח שחיילי הפדרציה מתוארים כאנשים מרושעים ואכזריים, בני מוות שלא אכפת להם למות ולהרוג אחרים למען קדושת המטרה שבשמה הם נלחמים, ולא כחיילים שמילאו פקודות של גנרל אכזר מחשש לחייהם שלהם. הייתי מאמינה שהדבר האחרון שכדאי לעשות במלחמה הוא להשיב מלחמה, במיוחד אם המחיר הוא הרג אזרחים או חיילים שלא ביצעו שום פשע. הייתי מאמינה שאת הדין צריך למצות נקודתית, עם האנשים שפשעו, ולא עם כל העם שממנו הגיעו.

אם מתעלמים מהרטוריקה של "מדכא" ו-"מדוכא", יש פה מערכת ערכים יותר מדי מוכרת

אבל בפועל, כאמור, קראתי את הדברים אחרי שהתחוורו ממדי הטבח בעוטף עזה, שגורם למה שקרה בגולין ניס להישמע קצת כמו מגרש ניסויים של החמאס, ולו משום שלא היו מעורבים בו חטופים. למעשה, קראתי את הדברים תוך כדי שאני מתנדבת במקביל בחמ"ל הסברה ומוצאת את עצמי מסבירה למגיבים מחו"ל דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, כמו העובדה שחמאס הוא ארגון טרור, שהמשמעות של שירת "מהנהר ועד הים" הוא שלא תהיה מדינת ישראל בתוך אותם גבולות, ושאין שום תוחלת להפסקת אש כל עוד אחרון החטופים לא חוזר הביתה. לא תאמינו על כמה אוזניים ערלות נפלתי, ועל כמה אנשים שהתעלמו בבוטות מאמירות תוקפניות של בכירי חמאס ונאמניהם תוך כדי שהם כותבים שקרים על מהי מדינת ישראל ומי האנשים המרכיבים אותה (רמז – לבנים, יהודים, שגונבים שטחים מאחרים).

אז נכון שאותם מגיבים לא מייצגים את כל גולשי האינטרנט, או אפילו לא את כל "רשת הטרולים" הידועה בכינויה "טוויטר" או X. רוב האנשים, השפויים והסבירים, הפנימו את עומק הזוועות של השביעי לאוקטובר ועומדים לצד ישראל. זה לא אומר שאין רשע בעולם. גם אני גיליתי, אומנם באיחור, שיש אנשים באינטרנט – לא רק מטעם ארגוני טרור – שטוענים שהטבח של החמאס הוא מאבק לגיטימי של "לוחמי חופש", במקרה הטוב, ושהוא "צעד לניקוי העולם מיהודים", במקרה הנורא. דיווחים עקשניים ב-X ובטיקטוק אומרים, אגב, שגם הסופרת רבקה קואנג נמנית על אותם אנשים, אם כי לא מצאתי לכך עדות אחת ברשתות החברתיות שלה.

לנצח הוא רק אפר

האם יש תגובה מידתית לאנשים כאלה, או לחמאסניקים שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי, או שישראל נידונה לפעול כמו רין ומילולית, להפוך את כולם לאבק? אני רוצה להאמין שלא. הרי גם בסדרות אנימה, לצורך העניין, תמיד מגיע הרגע שבו הגיבור מחליט להיות טוב יותר מהנבל, ולהראות מידה של חמלה, גם אם הנבל ינסה לנצל אותה לרעה וימות בתאונה תוך כדי. עובדה שישראל הכניסו משאיות סיוע, אפשרה לאנשים לחזור לעבודה. זה הצעד הראשון בניצחון על הרשע, נכון? נכון??

כנראה שלא. כנראה שכמו ניקרה, גם מדינת ישראל לא תחזור להיות כשהייתה, הרבה אחרי שהאבק ישקע. נצטרך לעשות בדק בית מעמיק כדי להבין מה אפשר לחמאס להוציא לפועל את המתקפה הרצחנית ומה ניתן לעשות כדי לשקם, או לפחות לנסות לשקם, את העוטף, התושבים, והחטופים שבתקווה עוד יצליחו לחזור הביתה. אי אפשר לעשות את כל זה עם זעם, כי זעם נוטה לשתק. אחווה, לעומת זאת, מניעה לפעולה.

וזה אולי הדבר היחיד שמשותף למי שהייתי לפני חודש ומשהו ולמי שאני היום. אם היה לי כוח כמו של רין, לא הייתי שורפת אלפים בלי הבחנה. הייתי מגייסת את כל מי שאפשר כדי לצאת למתקפה מאורגנת, מחושבת היטב, שתנחית מכה ניצחת על האויב ותביא לי ניצחון לטבח הארוך. למרות כל הרשע, הייתי מנסה למצוא את האור, ואני רוצה להאמין שזה מה שרוב הישראלים היו עושים. לשם ההשוואה, זה בדיוק מה שרין לא עשתה, למרות כל כוחה ונחישותה, וזאת הסיבה שרשע בספרים כמו "מלחמת הפרגים" – ולא רק הוא – ממשיך להתקיים, ככלות הכול.

וחיוך לסיום – הסופרת לא הייתה ממליצה על "מלחמת הפרגים" לילדים. מעניין למה.

דירוג: 4 מתוך 5.

The Poppy War by R.F. Kuang. Harper Voyager by Harper Collins Publishers. 530 p.

הגרופית שסיבכה אותי: "קופסה בצורת לב" ונשים במטאל

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

נראה שאסונות לא מפסיקים לרדוף את להקת הדת' מטאל הפולנית Decapitated. ב-2007 חברי הלהקה היו מעורבים בתאונת דרכים. אחד מהם נכנס כתוצאה ממנה לתרדמת, ובהמשך נקבע מותו. ב-2011 הלהקה נוסדה מחדש ואף הוציאה ב-2017 את האלבום Anticult, שזכה לשבחים רבים, רק כדי שבהמשך השנה יעצרו חבריה בחשד לחטיפה ולאונס.

עוד על תרבות מעריצים בבלוג:

המעצר אירע בסנטה אנה שבקליפורניה בעקבות אירוע בספוקיין שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, לאחר ששוטר דיווח כי סייע לאשה שלטענתה נחטפה באוטובוס של ארבעת חברי הלהקה ונאנסה על ידם. מאוחר יותר דיווחה המשטרה על סגירת התיק. הסיבה – "מצבה הטוב" (well being) של הקורבן, כמו גם "השאיפה לצדק" עבור כל המעורבים. כן, בין השורות בהחלט נרמז כאן שהמתלוננת בדתה את כל האירוע מלבה, ואם הרמז לא היה ברור מספיק, גורמים במשטרה מציינים כי "עדים במקום" דיווחו שהבחינו במתלוננת נכנסת לרכב של הלהקה מרצונה. לפחות המשטרה שמרה לעצמה את הזכות להגיש כתב אישום נגד החשודים בעתיד.

בעוד של-Decapitated  הייתה לפחות את ההגינות לצטט את הדיווח היבש של המשטרה באתר הרשמי שלהם, יש כבר לא מעט גורמים בקהילת המטאל הבינלאומית שדורשים "צדק" גם בבית המשפט נגד המתלוננת. סולן להקת Behemoth אמר שחברי Decapitated "לא היו פוגעים בזבוב" ותהה מה יהיה לגבי המוניטין והמשפחות שלהם, מרגע שהחשדות נגדם בוטלו. הוא גם הפציר במוזיקאים "to strike back soon”, והבהיר לכל השאר: “אל תסקלו באבנים אנשים תמימים".

הפוסט המלא של אדם דרסקי:

אני מספרת את כל זה לאחר שנחשפתי לסערה שהפרשה עוררה ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. אפשר לומר בעדינות שקמפיין #metoo לא עשה את דרכו לקהילת המטאל, ומרבית התגובות, מצד מוזיקאים וחובבי מוזיקה כאחד, האשימו את הקורבן. תהיה אשר תהיה האמת לגבי מה שקרה באותו אוטובוס, נראה היה שאותן דעות הושפעו פחות מהעובדות (הלא כל כך ברורות) לגבי המקרה העצוב הזה ויותר מהדימוי של מעריצות צעירות שנוהות אחר המוזיקאים האהובים עליהם – רובם המוחלט גברים, מבוגרים מהן בהרבה, שיוצרים טקסטים רוויים בדימויים של מוות ואלימות.

עוד מעריצה על המוקד – ג'ניפר מתוך "הגוף של ג'ניפר":

במעריצה שכזאת נתקלתי לאחרונה גם בספרו של ג'ו היל "קופסה בצורת לב". שמה הוא מריבת', אם כי אליל הדת' מטאל ג'ודאס קווין מכנה אותה "ג'ורג'יה", על שם מדינת המוצא שלה. היא כמובן מאוד יפה, צעירה וחטובה. היא גם מאוד אוהבת להתפשט, מתוקף היותה חשפנית. יש לה כמה תסביכים לא פתורים עם גברים בחייה, במיוחד עם אבא שלה, שהם כנראה הסיבה בשלה היא מעדיפה לבלות את זמנה עם פנסיונר שמתייחס אליה כמו לזבל. היא גם מאוד אוהבת מטאל, ויכולה לדקלם בעל פה שירים של AC/DC, תוך כדי מופע חשפנות.

מריבת', או ג'ורג'יה, נקלעת יחד עם ג'ודאס למצב שבו רוח רפאים רצחנית רודפת את שניהם, ותוך כדי מזכירה לה מה עשה ג'ודאס לאקסית שלו, עוד צעירה עם הפרעות נפשיות בשם אנה, או פלורידה. לא נראה שהמניע למסע הנקמה מטריד את בת הזוג הנוכחית במיוחד. למעשה, היא מתגייסת למען ג'ודאס במשימתו למגר את רוח הרפאים, ובתוך כך מוכיחה שהיא רוכשת לבן זוגה אהבת אמת, תוך שהיא מכחישה שוב ושוב את האפשרות שייפטר ממנה באותו אופן בו זרק לרחוב (תרתי משמע) את אהובתו הקודמת.

מריבת', או ג'ורג'יה, היא סטריאוטיפ. היא מיצוק חי של דימוי האישה שרווח בשירים של להקות כמו My Dying Bride או Thy Art is Murder: זונה קדושה, שמוכנה להתמסר עד המוות לגבר שאוהב אותה, כי היא מאוד יפה. היא מוכנה להשאיר את החיים הבעייתיים שהיו לה מאחור ולעלות אתו לאוטובוס הופעות לאמצע שום מקום. היא תודה על כל גילוי חיבה מצדו, ועדיין תמשיך לעטות איפור כבד ולרקוד לצלילי שירים שמדברים, מבין השורות או בגלוי, על רצון להתאבד.

בקהילת המטאל, גם בישראל, יש לא מעט מעריצות. לרובן לא מפריע שהסטריאוטיפ שחל עליהן לא ממש חל על גברים, או שהסטריאוטיפ לא באמת נכון לגביהן. כלומר, שהן נשים שמנהלות חיים תקינים לחלוטין, תוך שהם נהנות להאזין למוזיקה מסוג מסוים. הן ישמחו לפגוש את האליל הנערץ עליהן, לדבר אתו על מוזיקה ולקבל ממנו חתימה. אולי הן גם יסכימו להיכנס אתו לרכב. האם משמעות הדבר שהן מעוניינות באונס קבוצתי? למען הסר ספק, לא. אף אישה לא מעוניינת שיאנסו אותה.

האמת על תקרית Decapitated עשויה להיות מורכבת מכפי שהצטיירה בדיווחים הראשונים, ותתברר רק לקראת הגשת כתב האישום, אם יצא לפועל. בכל מקרה, חייבים להפריד בין האדם למוזיקה שהוא יוצר, ובין הדימוי שהוליווד משווקת לנו על מעריצות לבין מי שהן, בתור בנות אדם. הגיע הזמן להפסיק גם להתייחס לשפה פוגענית לכאורה של אמנות, או לטראומות אישיות, כתירוץ לפגוע באנשים אחרים. שום דבר לא מצדיק זאת, ובעולם אידיאלי, הייתה מערכת אכיפה שוויונית שנותנת את המילה האחרונה בנושא.

"קופסה בצורת לב", מאת ג'ו היל (2007). מאנגלית: שרון בן-דוד. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. 302 עמודים

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"

הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

חלום מסורס ושמו "פארק היורה"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו?  • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.

מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.

אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף

פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11

"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.

למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.

הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:

בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.

הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה.  קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.

פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)

התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.

במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:

Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.

Dr. Ellie Sattler: Alan? Alan!

[Jumps out of the vehicle]

Dr. Ian Malcolm: There's, another example.

[laughs to himself]

Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.

קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.

במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.

אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)

בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA  של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA  יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:

  • Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
  • The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
  • New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
  • חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)

דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?

מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)

קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.

למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.

פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)

פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

מסתבר שהמרצה להיסטוריה של הסיפורת העברית הוא "אנטי-ציוני"

או כך לפחות טוען בתוקף נתניהו. כסטודנטית לשעבר אצל פרופסור אבנר הולצמן, ניסיתי לרדת לעומקו של עניין ולהבין אם זה המרצה האהוב שהשתגע, או העולם כולו

שמונה שופטים פרשו עד לכתיבת שורות אלה מוועדות פרס ישראל, ולמעשה רק שניים נותרו בוועדות לחקר הספרות, הספרות והקולנוע. פלא גדול יהיה אם גם הם לא יפרשו מתפקידם במהלך היממה הקרובה, ופלא גדול עוד יותר יהיה אם הפרס היוקרתי יחולק בסיכומו של  דבר.

הכול התחיל מביטול מינויים של שניים מהשופטים בפרס לחקר הספרות, פרופסור אריאל הירשפלד ופרופסור אבנר הולצמן. את פרופסור הירשפלד אינני מכירה אישית, ולכן אימנע מלהתייחס אליו. אצל פרופסור הולצמן, לעומת זאת, למדתי כסטודנטית בחוג לספרות, במסגרת הקורס השנתי אותו הוא מעביר מזה מאז-ומעולם-פחות-או-יותר בשם "הסיפורת העברית במאתיים השנים האחרונות: מבוא היסטורי".

הדעות לגבי הולצמן במחזור שלי היו חלוקות, אבל לא בגלל הסיבות שראש הממשלה היה מתאר לעצמו. רבים מאיתנו ראו אז את הולצמן כמלומד נוקשה ויודע כל, נטול הלהט "הפוסט-ציוני" אותו מנסים כעת לייחס לו במפלגת הליכוד. הוא היה מגיע לכל שיעור ב-10:15 בדיוק, כשהספרים הרלוונטים מונחים על שולנו ומעביר את החומר בסדר כרונולוגי ובשליפה אנציקלופדית. כל זאת, באופן שאחת הסטודנטיות השוותה לפרופסור בינס, המורה להיסטוריה מסדרת ספרי "הארי פוטר", שממשיך לעסוק בעבודתו כרגיל מבלי לשים לב שמזמן הפך לרוח רפאים.

יש בכך דבר מה קסום. אני מאוד נהניתי לבוא לשיעורים שלו, ללמוד על סופרים קאנוניים שאת שמותיהם הכרתי עד אז רק בשמותיהם של רחובות ולשמוע שפע של אנקדוטות מחויכות מהוועדות שחילקו להם פרסים, כלומר מהולצמן (איכשהו נדמה שהוא השתתף בכל הוועדות, מאז קום המדינה). אני גם זוכרת כיצד הייתי ממשיכה מהשיעור שלו, בחלוף "חלון" של ארבע שעות במערכת, לשיעור המבוא של ד"ר אורלי לובין, שכמו מרצים רבים בגילמן – מעולם לא ניסתה להסתיר מהסטודנטים את דעותיה הפוליטיות.

מהן דעותיו הפוליטיות של הולצמן, בעצם? האם יתכן שבין כל ההיכרויות עם סופרים מתקופת ההשכלה ודור "בארץ" פספסה בחורה מבית ימני ומסורתי טוב שכמותי מסר חתרני, עם אוריינטציה שמאלנית מובהקת? הרי לפי הפוסט שפרסם אתמול נתניהו בפייסבוק, עברתי פחות או יותר שטיפת מוח מידי "השמאל הקיצוני, האנטי ציוני והפרו-פלסטיני, שמטיף לסרבנות לשרת בצה"ל".

הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)
הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)

ניסיתי להיזכר במסר מהשיעורים שמטיף לאנטי-ציוניות, להפסקת הכיבוש, לסרבנות או להחלפת שלטון נתניהו. לא הצלחתי, לא נורא. גם אם נרדמתי בשמירה, הלפטופ אף פעם לא שוכח. פתחתי את הסיכומים של הקורס מהשנה הראשונה באוניברסיטת תל אביב, השנה שבה הייתי מקלידה בשיעורים גם את הלינק לסקר הערכת הוראה. לחצתי ctrl+f וחיפשתי שלל מילים נפיצות כמו "ציוני", "צבא" ו-"פלסטינים", מלים שאצל רבים מהמרצים בפקולטה למדעי הרוח היו מזמן מצטוותות לכותרת-העל "כיבוש". מצאתי אזכור אחד לצבא הרוסי, אזכור ל"הוא הלך בשדות", כמה אזכורים לתנועה הציונית בביוגרפיות של יל"ג, ביאליק וברדיצ'בסקי ואף לא אזכור אחד לפלסטינים.

טוב, יתכן שבשיעורים נהג הולצמן לשמור את דעותיו הפוליטיות לעצמו. מה לגבי המאמרים? אני זוכרת במעומעם את המאמר "דיוקנה של סיפורת ריאליסטית" מתחילת סמסטר א' שבו בין השאר תקף ספרות שלא הסתמנה בעיניו כריאליסטית. זכרתי גם אסופת מאמרים על הפרוזה העברית בשם "אהבות ציון", אבל מבט מחודש בכריכה האחורית חשף שלא כאן אמצא את מבוקשי: "הספר מבקש לאשר את קיום הקשר האמיץ ואף ההכרחי בין הספרות העברית לבין הציונות, ועם זאת להמחיש עד כמה הייתה ספרות זו פלורליסטית, מורכבת וביקורתית ולא שופר תעמולה פשטני". גם השרה לימור לבנת היתה מאשרת ניסוח שכזה.

קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)
קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)

משוכנעת שהרדיפה את הולצמן היא אקראית לחלוטין שבתי לאינטרנט, רק כדי לגלות ששוב הולכתי שולל. מסתבר כי הסיבה לפסילתו של חוקר הספרות אינה "הטפה לסרבנות" אלא "התבטאויות עבר נגד מזרחים". כיצד זה מסתדר בדיוק עם טענת השר שטייניץ, המתנוססת מתחת לפוסט של נתניהו, כי אנשי הרוח שנפסלו "מתבטאים בחריפות נגד קיומה של ישראל"?

למען הסר ספק, אני אשמח מאוד לגלות שבליכוד רואים בחומרה כה רבה כל ביטוי של גזענות או אפליה כלפי מזרחים, אם כי בהתחשב בפעילות שח"כ אלקין מייחס להולצמן "נגד מדינת ישראל"- כבר הייתי מצפה לשמוע שהפרופסור קרא להוציא להורג כל תושב ישראל שאינו ממוצא אשכנזי.

מסתבר שבשנת 2002 אמר הולצמן, במהלך דיון שנגע לתכנית הלימודים בספרות דאז, כי "אפשר ללמוד את שירת ארז ביטון במסגרת לימודי הבחירה, אולם כל עוד בתוכנית החובה המצומצמת, בפרק השירה, כלולה רשימה של שבעת המשוררים הישראלים הטובים ביותר של המאה ה-20 – אין לצערי שום יוצר מזרחי שעומד בקנה המידה של יוצרים אלה. סומק או ביטון אינם יכולים להיות כלולים ברשימה זו".

https://twitter.com/Nehemia_G/status/565940295833907200

הולצמן אמר את הדברים בעקבות החלטת הוועדה המקצועית, בה היה חבר, שלא להוסיף פרקי שירה של יוצרים מזרחים בחומר לבגרות בספרות. זוהי החלטה מצערת, בלשון המעטה, אך קשה להסיק ממנה על גזענות של ממש. למעשה, גם אם מתווכחים עם מומחה בקנה המידה של הולצמן על טעמו הספרותי, תהיה זו הגזמה פרועה לפטר אותו ועוד לטעון שהוא מייצג את "ההגמוניה הכוחנית של השמאל והשמאל הרדיקלי בממסד התרבותי", כדברי ח"כ מירי רגב.

מה שמשאיר אותי, שוב, עם כלום ביד. מתנגדי נתניהו יגידו שאני נלחמת בטחנות רוח, שמובן מאליו שראש הממשלה חושב שכולנו מטומטמים, שהוא בכלל נוקם על כך שבנציון נתניהו מעולם לא קיבל את הפרס המיוחל, שהולצמן הוא סתם שעיר לעזאזל, ושבאותה מידה יכלו גם לפטר מהוועדות כל אחד מהשופטים האחרים.

השאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר היא למה נתניהו חשב שנבון לעשות צעד שכזה, בתקופת בחירות, ועוד להודות בריש גלי שביצע אותו משיקולים אנטי-דמוקרטיים בעליל, תוך מתן תירוצים דלים שגם אינם מתיישבים עם המציאות. עוד יותר לא ברור כיצד לא נמצא אף "ביבי-סיטר", לרבות יועצי הקמפיין שלו, שימנע ממנו לעשות כן. ~עדכון לשעה 8:27: כמה ימים אחרי פרוץ הסערה וגל ההתפטרויות, נזכר היועמ"ש שזה התפקיד שלו והורה לראש הממשלה לחזור בו. שבת שלום גם לך, יהודה וינשטיין.

אז זה מה שמצפה לנו, בשבוע בו נפסלה חנין זועבי מהתמודדות לכנסת? כי כמו שזה נראה כרגע, הכנסת העשרים תורכב מאוסף של בעלי תסביך משיחי, המתקוטטים ביניהם על מי ציוני יותר או פחות, ובינתיים עוסקים בציד ראשים מקארתיסטי של השכנים שאינם נאים בעיניהם.

אלוהים, שיעברו מהר השנה וחצי לבחירות הבאות.

מי בכלל צריך ספר שמשמיד את עצמו?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה, כפי שטוענים בתעשיית יחסי הציבור, או בגימיק?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה מרעננת שעשויה לשנות לנצח את הרגלי הקריאה, או בתעלול רהבתני המסכן חיי אדם? 

השבוע פורסם בתקשורת ניסוי שונה, יש שיגדירו אותו גם כמהפכני, בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית. במשך חמישה ימים ניתנה לאלף מקוראיו המסורים של סופר המתח ג'יימס פטרסון ההזדמנות לקרוא את ספרו החדש, Private Vegas, בעותק דיגיטלי חינמי. זאת, תמורת הורדת קוד לאפליקציה מיוחדת המאפשר לראות כמה אנשים קוראים את הספר ברגע נתון, עד כמה התקדמו בקריאתו ואפילו מה קצב פעימות הלב שלהם ברגעי השיא (Cliff Hangers) בהם מתמחה פטרסון בכתיבתו.

עוד לפני כן, השיק פטרסון באתר האישי שלו קמפיין יוצא דופן, במסגרתו הובטחה חבילה אישית, הפעם בשווי 294,035 אלף דולר, לקורא שיהיה מעוניין לקרוא עותק פיסי של הספר במקום מבודד, ולזכות גם בארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם פטרסון עצמו.

בשני המקרים התבקשו קוראיו של הספר לסיים אותו ב-24 שעות. בתום אותו פרק זמן, היה אמור העותק של הספר להשמיד את עצמו באופן "קולנועי ומפואר", ולא להותיר מעצמו כל זכר. בעוד שעבור קוראי העותק הדיגיטלי מדובר בסך הכול בהורדת קובץ גדול מעט מהרגיל, הרי שהפקת העותק הפיסי הצריכה גם את שכירתה של יחידת חבלנים מיוחדת. יחידה, שתתלווה למיליונר אשר יבחר לקרוא את העותק המיוחד במיקום האקסקלוסיבי שנבחר עבורו, ואשר יוכל לצפות בטיפול בהשמדת הספר (באמצעות פיצוץ עצמי של הספר, או באמצעות יחידת החבלנים? לא ברור) דרך משקפת שתונפק אף היא בעבורו, כשהיא מצופה זהב.

"חוויה"- כך הסבירו בסוכנות יחסי הציבור הניו-יורקית Mother את הקמפיין היקר, תוך מתן רמיזה עבה לקהל היעד אליו הוא פונה. Private Vegas, כשמו כן הוא, מניח ככל הנראה שקוראיו האמידים של פטרסון ניחנים בעודף זמן פנוי ולפחות חלקם גם בתשוקה לעשות דבר מה קיצוני עם מיליון שקלים שברשותם. ייאמר לטובת פטרסון כי זאת הנחה שבחלקה היא די מבוססת, בהתחשב בכך שחלק מהקוראים שאולי ירצו להשתתף, כפי שאמר בעצמו, "הם חברים שלי".

אל לנו לחלוק על היכרותו האישית עם פטרסון עם קהל הקוראים, ובכל זאת הניסיון המלאכותי שלו לחלק את חוויית הקריאה למחלקת תיירים ועסקים, בדומה לטיסה במטוס או לשימוש בכרטיס אשראי, מדיפה ניחוח מעט יומרני. הרי אפילו באתר המקדם את הקמפיין מציין פטרסון שקוראים אשר לא מספיקים לקרוא את הספר בזמן שהוקצב, יכולים להמשיך מהיכן שהפסיקו בעותקים "הרגילים". גם קוראים שאינם מעוניינים לשלם עבור המשך הקריאה, יוכלו מן הסתם לעשות זאת באמצעות הורדות בלתי חוקיות באינטרנט. מה שמעלה אוטומטית את השאלה  – האם השמדת הספר היא גימיק, או המצאה לא-נטולת-פגמים, העשויה לשנות לעד את האופן שבו משווקים לנו ספרים?

הקוראים לא ממהרים

קריאת רומן לא דומה לשימוש באפליקציית "סנאפצ'ט". לא תמצאו בספרו החדש של ג'יימס פטרסון תמונות עירום של שחקניות הוליוודיות, מידע מסווג של סוכנויות הביון או רכילויות על חבריו של פטרסון בעמק הסיליקון. יש שיגידו כי האירוניה הגדולה בהשמדת הספר היא שממילא תוכנו מסתמך על מתח גבוה "במשקל נוצה"- ושאף אחד לא שב אליו לאחר תום הקריאה. אלא, שבתעשיית הפרסום אכן סחים על הקמפיין של פטרסון בתור "מהפכה" ולו משום שהוא "מנער את השיטה המנומנמת", לדבריהם, שבה נוהגים על פי רב להשיק ספרים- באמצעות ערבי שירה יגעים, נדידות של המחברים בין חנויות הספרים ושליחת עותקים על פני המים למבקרי ספרות ובלוגרים למיניהם.

את ההוכחה לטעות הגדולה בטענה שלהם אפשר למצוא בכך שגם אחרי נבירה קפדנית מאוד בגוגל, קשה לדלות ביקורות מנומקות על ספרו החדש של פטרסון. נכון, הקמפיין הפומפוזי הושק לפני ימים ספורים בלבד, ואולם בהתחשב בזמן שהוקצב למעריצים לסיים את הספר – הציפייה הייתה שהביקורות יועלו לרשת עוד במהלך השבוע, אם לא בתוך שעות ספורות.

גם אם לא כך הדבר, הצפייה הייתה שלכל הפחות הטכנולוגיה שבה הופק הספר תגדיר מחדש את האופן שבו אנו קוראים ספרים, או שנגלה כי במבט לאחור היינו זקוקים לחוויה שבקריאת ספר המתפוצץ בקול תרועה, ולו כדי להתגבר על אובדן הספר כאובייקט פיסי וחד-פעמי, כפי שהיה לפני המצאת הקינדל. לכל הפחות היינו מצפים שארגוני ביון כלשהם (אהמ, אהמ) יפרסמו אזהרה לגורמים הרלוונטים נגד נטילת חלק בקמפיין, מחשש לפיגוע טרור.

שנת 2015 הוכרזה על ידי מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בתור "שנת הספר". בעמוד הפייסבוק שייסד, הנקרא בפשטות "שנה של ספרים", מעלה צוקרברג בכל פעם את פרטיו של ספר אחר ומבקש ליצור דיון אודותיו. בלוגרים אחרים הכותבים על ספרים אומנם לא נהנים מ-70 אלף עוקבים או מהאפשרות של צוקרברג להקפיץ כל ספר לרשימת רבי המכר, ואולם גם הם בדרכם מבקשים בכל פעם לדון בספרים – ואם הם אוהבים אותם, גם לקדם את המכירות שלהם.

אנשי ספר מכירים גם הם לא מעט שיטות קידום מכירות לחנויות ספרים, כלל לא "מנומנמות" כמו אלה שהוצגו כאן קודם לכן. ישנן חנויות המושכות אליהן קהל באמצעות קונספט מסוים, כמו דגש על ספרי פנטסיה, בירה או הקמת מועדון קוראים. ישנם משווקים המשקיעים בהפצת המילה על הספר באתרי קמעונאות כמו אמזון וישנם כאלה שדואגים לטיפוח הקשר של הסופר, על אחת כמה וכמה אם הוא כותב לדור הצעיר, עם קהל הקוראים בפייסבוק ובטוויטר.

תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)
תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)

לגיטימי להמשיך להתייחס לספרים כאל צורת בידור אנכרוניסטית, הנקראת בעיקר על ידי הדור המבוגר והאמיד, או על ידי הדור הצעיר והנרקסיסטי. אולי בעת כתיבת שורות אלו כבר נמצא המיליארדר שנאות לשלם רבע מיליון דולר על הזכות להתבצר יממה שלמה בחדר מבודד ולהיפגש לארוחת ערב אחת עם ידידו הוותיק פטרסון. אולי הרשת נשברה מעומס הביקורות שהעלו גולשים אודות המותחן החדש ומורט העצבים שכתב.

אלא, שספק אם בעקבות קמפיינים שכאלו תתתרחש מהפיכה בשיטת השיווק של ספרים פיסיים, או שאלו יימכרו פתאום בהמוניהם, על אף הירידה במכירות מאז כניסתו לתוקף של "חוק הספרים". זהו ניסיון למכור באופן יצירתי ולא מאוד מוצלח חוויית קריאה, שלפחות בחלקה כבר עברה מן העולם. לעת עתה, הוא יוצר בעיקר רושם של התחכמות, שלא לומר סיכון מיותר במוות מידי פצצה. היזהרו מאוד כשאתם מניחים את הספר מהיד, חברים.

על צביעות, שנאה וזיכרון לטווח קצר בגינוי מתקפת הטרור בצרפת

וגם: למה הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" חייב לראות אור, למרות הכול?

"הכול נסלח", זהו הכיתוב בשער הגיליון המיוחד של העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" שיופץ מחר במהדורה בת שלושה מיליון עותקים בצרפת. "אני שארלי", נכתב בשלט שאוחזת דמותו של הנביא מוחמד בשער אותו גיליון, במחווה מצמררת לתמונות בני הערובה של ארגון דאע"ש, וכהקדמה לקריקטורות הרבות של אותה דמות בגיליון עצמו.

סיפור הטבח במערכת העיתון, העצרת ההמונית שנערכה בעקבותיו בפריז וההחלטה להוציא לאור את הגיליון המיוחד—כבשו כולם את הכותרות ברחבי העולם ועוררו מחאה בציבור ובתקשורת למען חופש הביטוי ונגד הטרור. רק למקום אחד הם בוששו מלהגיע—שערי העיתונים עצמם. באופן כמעט גורף נמנעו העיתונים המודפסים הגדולים, בעיקר בארה"ב, לפרסם את תמונת השער המלאה של "שארלי הבדו", ותחת זאת הסתפקו בלוגו העיתון ובכיתוב שפתח את פוסט זה.

הקריקטוריסט היהודי ארט ספיגלמן מאמין שזהו אקט של צביעות. "אתה לא יכול להניף את דגל חופש הביטוי ואז לצנזר את עצמך עד לנקודה שאתה במכוון מונע מהקוראים לרדת לעומק הסוגיות שאתה מסקר", גרס מחבר הרומן הגרפי המופתי "מאוס" והוסיף שאותה תמונת שער "לא עושה צחוק מהנביא, אלא לועגת למאמינים שיהרגו בשמו".

ספיגלמן כמובן לא פנה לעיתונים עצמם עבור מתן הסברים, ומדבריו משתמעת הנחת מוצא ברורה לפיה העיתונים מתנהלים כפי שהם מתנהלים מתוך פחד מתגובתם של מאמינים מוסלמים, אשר על פי מטיף השנאה הלונדוני אנג'ם חודארי "לא יכולים להשלים עם העלבת הנביא מוחמד" וכלשון אותו ציוץ מחולל-סערה של איל התקשורת האמריקני רופרט מרדוק, "נתפשים כאחראים לאירועים – עד שיוקיעו מקרבם את הסרטן הגיהאדיסטי".

ארגון דאע"ש אומנם הולך ומטיל עוד מצלו המאיים על מדינות המערב מדי יום, אולם האסלאם הקיצוני אינו הגורם הראשון או אפילו העיקרי שבגינו נאלצו מו"לים לבגוד בעיקרון "חופש הביטוי" ולצנזר פרסומים תחת ידם. קודם לכן היה זה הסרט הקומי "ראיון סוף", שתיאר התנקשות של מנחה טוק-שואו אמריקנית ברודן מהמדינה המבודדת והמסוכנת ביותר בעולם, הלוא היא קוריאה הצפונית, שצוין בו לראשונה בשמו ובדמותו.

מוקדם עוד יותר ב-2014, היה זה ספר העיון של וונדי דוניגר The Hindus: An Alternative History שנגנז לחלוטין על ידי שלוחת הוצאת "פינגווין" בהודו בעקבות תביעה שהוגשה נגדו ב-2009 על ידי לאומנים מקומיים, בה נטען כי הספר "בעל כוונות רעות, תוכן אנטי-לאומי, שפה פוגענית ואג'נדה הפוגעת ברגשות המאמינים ההינדים". באותו שבוע בו הוחלט לגנוז את הספר, התפרסם מאמר מערכת אודות התחזקותם של ”יסודות דמויי טליבאן“ בהודו, ובעל טור בעתון בולט אחר הזהיר מפני ”השתקתה של הודו הליברלית בידי אספסוף לא-סובלני ובידי מו“לים מבוהלים“.

ברם, הכותב האחרון שהצטרף בשנה האחרונה למעגל הקסמים היה איש הרוח הצרפתי מישל וולבק, שהחליט לעזוב את פריז ולעצור את מסע הקידום של ספרו החדש Submission, המתאר מציאות דיסטופית בה נשלטת צרפת על ידי חוקי השריעה.  מסריו של הספר, בשלו הופיע וולבק עצמו על קריקטורה בשער "השארלי הבדו" הוקעו בביקורות שונות כ"איסלאמופובים", ולו משום שהרומן עוסק בפרופסור לספרות שנאלץ להמיר את דתו לאסלאם.

חבל שכך, כי עיון שערך "האטלנטיק" בספר מעבר לעמודיו הראשונים חשף דמות שדווקא נהנית מהסידור החדש, ולו משום שהיא מקבלת משכורת גבוהה יותר. להבדיל מהייצוג הנלעג והצווחני של הצפון-קוריאנים בסרט "ראיון סוף", למשל, מדובר בסאטירה חברתית משעשעת ומורכבת, שמביעה אומנם חשש מסויג מעליית האסלאם הקיצוני—אך מפגינה סלידה דומה כלפי הימין הקיצוני בהנהגת מארין לה-פן, שעל פי וולבק "מגנה את זכותם של מוסלמים להצביע, כשם שאלו מגנים את זכותם של הומוסקסואלים להינשא".

שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"
שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"

שום ביטוי, מתנשא או מטופש ככל שיהיה, לא מצדיק רצח. אבל, ישנם ביטויים שמרגיזים ומשפילים את קוראיהם או את הסמלים הדתיים שלהם עד כדי כך, שהם עשויים לגרום להם להתחיל להרהר באותה אפשרות. בתגובה שניתן לפרש לחילופין כאמיצה או כמתחמקת מהקריאה של ספיגלמן "לא לנהוג בצביעות", צוטט עורך "הניו יורק טיימס", דין בקט, כאומר שלא יפרסם את שער הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" משום ש"הסטנדרט שלנו הוא שישנו קו המפקיד בין סאטירה ועלבון חסר טעם. ברב המקרים, מדובר בעלבונות חסרי טעם".

את פרסום האיור הפרובוקטיבי ניתן לפרש אפוא לכאן או לכאן, אם כי מובן כי במדינות בעלות רב מוסלמי, כמו מצרים, תהיה ההעדפה לא לפרסמו כלל- ולא לפגוע ברגשות רב קהל הקוראים. מה שלא מובן הוא מדוע לא ניתנת למישל וולבק האפשרות לדון באופן מורכב בסוגיות פוליטיות לגיטימיות, מדוע נשללה זכותה של וונדי דונקר להציע היסטוריה חלופית של ההינדואיזם וכיצד כמעט גנזה הוליווד את המילה הרעה היחידה שאמרה אי פעם על קים ג'ונג און. יתרה מכך, אם נפקד מקומם של המו"לים, מדוע האינטרנט אינו מהווה במה אלטרנטיבית ראויה לאותם פרסומים?

מתוך האתר הצרפתי The Local
מתוך האתר הצרפתי The Local

התשובה לכך התקבלה אמש, כשתומכי דאע"ש פרצו לחשבונות הטוויטר והיוטיוב של פיקוד צבא ארה"ב, אותו צבא שנלחם ב"מדינה האסלאמית" על אדמתה הכבושה בסוריה ובעיראק. "דאע"ש כבר כאן. אנחנו בתוך המחשבים שלכם, בכל בסיס צבאי", צייצו תומכיו האלמונים של הארגון, לאחר ששינו את תמונת הפרופיל לזו של צעיר מוסלמי. קולו של הצבא המפקד על כוחות הקואליציה נשדד ממנו, באקט שרק ממחיש את מה שנטען מזמן בתקשורת: האינטרנט הוא זירת הקרב האמתית של דאע"ש. העיתונים והוצאות הספרים הם בני ערובה שלו בתוך המיקום הגיאוגרפי שבו הם עובדים. השריעה כבר כאן…

או שלא. בעולם שבו השריעה הייתה ההגמוניה השלטת לא היה מתפרסם לעולם גיליון נוסף של "שארלי הבדו", בוודאי לא כזה המוקדש כולו לנביא מוחמד, בוודאי לא כזה המודפס למרות התרעות חוזרות לביצוע פיגוע טרור. הגיליון הזה חייב להתפרסם, ומי שיהיה מעוניין לקרוא בו – יעשה זאת, עם או בלי הקידומים החלקיים בעיתונים הגדולים. להבדיל אלף הבדלות, מי שיתנגד להופעתו – ימצא את השוטרים והחיילים הצרפתים ערוכים ונחושים להגן על ערכי הרפובליקה, על חיי אדם ועל זכותם של כותבים לעסוק ולפרסם את מלאכתם בביטחון.

הערה לסיום

בימים אלו נפתח פרויקט מימון המונים לפעילותו של בלוג הספרות המצוין "קורא בספרים", המפרסם באופן תדיר חדשות מעולם הספרות ותרם גם רבות לתפוצת של בלוגים אחרים, בהם זה שלפניכם. אני מאוד אוהבת לעקוב אחריו, ומניחה שבתור חובבי ספרות – יצא גם לכם לקרוא בו מפעם לפעם. כדי לסייע לירין כץ להמשיך לעסוק ולפרסם את מלאכתו בביטחון (כלכלי) אתם מוזמנים לתרום לו כאן סכום צנוע של דולר אחד בחודש. דרך מעולה לפתוח שנה אזרחית חדשה.

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)

כמה נוח שיש שדים בעולם

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות רעולי פנים צעירים מתחילים להתפרע ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לנגד כוחות הביטחון, כפי שאירע פעמים רבות בשבועות האחרונים. כמה מהצעירים גם מתחילים להתקרב לעבר השוטרים והלוחמים, תוך שהם מתגרים בהם בצעקות ואולי גם מנופפים בסכין. המפקד האחראי בשטח, מבלי לחשוב פעמיים, מורה לנוכחים לכוון את נשקם ולירות. "שלא יישאר פה אפילו שד אחד חי!", הוא צורח.

הנה סיטואציה נוספת, גם היא מדומיינת, כפי שהופיעה באחד מפרקי העונה הרביעית של "באפי ציידת הערפדים": באפי סאמרס, הלוא היא קוטלת הערפדים, חולקת את חדרה במעונות הקולג' עם שותפה בלתי סימפטית, העונה לשם קאתי ניומן. עד מהרה מתחילה להתפתח איבה עזה בין השתיים, ובאפי מספרת למנטור שלה, רופרט ג'יילס, על כוונתה לרצוח את קאתי. "היא שדה מרושעת!", מסבירה לוחמת האור האמיצה, ולא מבינה מדוע ההצהרה הזו מדאיגה מאוד את ג'יילס.

באפי, למרבה הצער, אינה השותפה הראשונה שזוממת לרצוח בדם קר את האדם הבלתי נסבל שחולק עמה את חדרה, אבל היא ללא ספק השותפה הראשונה שעושה זאת מבלי להיחשב לפסיכופתית. ברגע שהאלימות בין השתיים מתפרצת, משתנים פניה של קאתי לפניה המכוערים של שדה, מה שהופך לפתע את רציחתה באלימות לאקט מאוד לגיטימי – ואפילו מתבקש.

באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)
באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)

גם הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הפוליטי בישראל מכירים באיסור לנטול חיי אדם, כמו גם באיסור לציית לפקודה המוגדרת "בלתי חוקית בעליל". יחד עם זאת, גבולותיה של אותה הכרה מיטשטשים או יורדים ברגע שחדלים לחשוב על אנשי הצד השני בתור, ובכן, בני אדם. בשיאו של גל ההסלמה הנוכחי מצאנו את עצמנו משתמשים בשמות יחס כמו "אנחנו" ו-"הם", קוראים זה לזה בשמותיהם של בעלי חיים, ולעתים גם מאחלים זה לזה מוות מידי פצצות אטום.

זה נשמע רומנטי ואולי קצת מרוחק מהמציאות לייחל שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. אלא, שאותה תקווה נשענת דווקא על ההנחה שהמציאות היא אינה פנטסיה, ששדים לא קיימים מחוץ למיתוסים על שמם ושבני אדם פועלים מתוך מניעים טובים ורעים גם יחד, מה שאמור להגדיר אותם כאנושיים מלכתחילה.

בעולמה של קלואי סונדרס, גיבורת סדרת הפנטסיה לנוער של קלי ארמסטרונג, "הכוחות האפלים מכל", אין פנטסיה. למעשה, כאשר קלואי מתחילה לשמוע ולראות דמויות של רוחות רפאים, המחשבה הראשונה שלה ושל הסובבים אותה היא שאיבדה את שפיותה. כמו כל בן גילה שיצא מדעתו, קלואי מאושפזת אפוא במוסד המקומי לבני נוער בעלי מוגבלויות נפשיות, ומצופה ממנה להכיר בכך שהחזיונות הנגלים לעיניה הם אינם יותר מתעתועים של מחלת הסכיזופרניה.

זה רעיון מבריק ופשוט עד כדי כך, שמדהים לחשוב שהוא טרם נוסה קודם לכן בז'אנר הפנטסיה לנוער. אומנם הארי פוטר ככל הנראה לא היה נהפך לגיבורם של מיליוני מתבגרים אם היה נקשר למיטה בעוד הוא צורח שוולדמורט עומד להרוג אותו, ובני משפחת פיוונסי לא היו שבים מעולם לנרניה אם היו מתוודים על כך שלמעשה הם מבוגרים בגופם של ילדים. אבל זהו היחס האמין הרבה יותר לו זוכה הקסם בעולמנו, שבמקרים רבים הוא אכן רק הזיה במוחותיהן של בריות חולות.

צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכול" באנגלית (מקור: etsy)
צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכל" באנגלית (מקור: etsy)

עיקר כוחו של הספר הראשון בסדרה, הוא אפוא העובדה שברובו המוחלט, הוא כלל אינו ספר פנטסיה. הוא מעדיף להתמקד בהשתלבותה של קלואי החמודה והאינטיליגנטית בשגרת המוסד "בית לייל" ובקרב נערים ונערות אחרים, שהגיעו אליו איש איש מסיבותיו שלו. הוא מעמת אותה שוב ושוב עם מראות שהיא אינה יכולה להסביר, גם לא מתוך היכרות עם סרטי זומבים, ומאלץ אותה להבדיל בכוחות עצמה בין אמת לבדיה. עד לסיומו ממש הוא אף אינו מכיל נבל, כנהוג בז'אנר, למעט דמותה המעצבנת מעט של נערה קנאית.

נהוג לומר על דור ה-Y  שהוא נוטה להאשים את המבוגרים בבעיות להן גרם בעצמו, מימרה הממחישה עצמה בסיומו של "זימון" דרך קנוניה מרושעת של דור המבוגרים נגד דור הילדים, ההולכת וקורמת עור וגידים קונספירטיביים אף יותר בספרי ההמשך. אלא, שב"כוחות האפלים מכל" הקלישאה מוקצנת ואף הופכת לסוג של פרודיה עצמית – "הנערים החולים" לא היו חולים מעולם, המבוגרים מאז ומתמיד היו "מדענים מטורפים", שרצו לנצל את הילדים לשם ניסויים בלתי אתיים בעליל, והשדים? ברגע שהם מתגלים ככאלה, מותר להרוג אותם ולהקים אותם לתחייה, בהתאם לצורך.

בפנטסיות אין סכיזופרנים

בספרות הפנטסיה לנוער נוח מאוד לראות את המציאות בגוונים דיכוטומיים של "טוב" ושל "רע". נוח להאמין שכל האנשים "הטובים" הם בהכרח נחמדים ושאם נפגוש בדמות לא נחמדה במיוחד, היא תתגלה עד מהרה כבוגדנית ומרושעת, מה שיאפשר לנו להרוג אותה ללא רגשות אשם. זה ללא ספק מאוד נוח עבור הגיבורים, אבל קצת פחות הולם עבור קוראים בגיל העשרה, שלא באמת יכולים לפתור קונפליקטים דרך שימוש קיצוני באלימות.

ננסה, אם כן, לדמיין את האפשרות שקלואי לא הייתה נערה נורמטיבית, שבמקרה מסוגלת לדבר עם המתים, אלא חולת סכיזופרניה. ננסה גם לדמיין את התרחיש שבו באפי הייתה רוצחת את השותפה במעונות, רק כדי לגלות שידיה מגואלות בדם אנושי. עתידן של השתיים היה ככל הנראה עגום בהרבה מזה המתואר בספרים או בסדרת הטלוויזיה, אבל לכל הפחות מהדהד מצבים ודילמות אותנטיות של בני נוער, שלא תמיד מתאפיינים בעצמם ב"נחמדות" יתר.

נחזור לתרחיש הפתיחה באש על המתפרעים, שלמעשה אינו כה דמיוני כפי שתיארתי אותו בהתחלה. בין אם הצעיר שנורה מידי השוטרים איים עליהם בסכין או לא, בין אם הירי לעבר פלג גופו העליון היה מוצדק או לא, ובין אם ראוי היה לחקור את המג"בניק שמעצרו הוארך היום בגין רצח- הרי שנדמה כי כולם עוסקים בלגיטימיות הקביעה של השר יצחק אהרונוביץ' מלפני שבוע, לפיה "כל מחבל הפוגע באזרח ישראלי – דינו להיהרג".

נשאלת השאלה המתבקשת מיהו אותו "מחבל", שאת דינו מותר לחרוץ למוות ללא משפט, ללא היסוס ואף ללא צורך בנימוק ההגנה העצמית. התמונה העולה היא אכן של צעיר, כנראה רעול פנים, אחד מני רבים הנחשבים ל"חשודים", אשר למעשה הורשעו מבעוד מועד ביידוי אבנים על הרכבת הקלה ועד ביצוע פיגוע דקירה בישראלים.

זהו אויב שמדינת ישראל מסמנת בתור פנים אחידות של "נבל" בהמון הזועם והמוסת. אויב חסר עבר, חסר תרבות וחסר תקווה לשלום, ששרי הממשלה מעודדים את הציבור לראות בו "ערבי אחוז אמוק", גם אם הוא בכלל פלסטיני. עם ראיית עולם שכזאת, כנראה שהמנהיגים שלנו הם שחיים בסוג של ספר פנטסיה. נותר רק לחכות שדור ההמשך, זה שאינו חי בעולמה של קלואי סונדרס, יימנע מללכת בעקבותיהם.

זימון (Summoning), התעוררות (The Awaking), השלמה (Reckoning): סדרת הכוחות האפלים מכל (Darkest Powers). מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת יניב (2012, 2013, 2014) – סדרת יניב לנוער

בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג