"גשר ציפורים; רומן אודות סין העתיקה שלא היתה מעולם": ביקורת

צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח  

ההתחלה של "גשר ציפורים" אינה מעודדת. מחלה מיסתורית פוגעת בשכבת גיל מסוימת בקרב ילדים בכפר סיני מבודד, שנופלים לתרדמת ואינם מתעוררים בשנית. הכפר היפהפה כולו נזעק לאור מה שמתחוור כמעשה רשלנות נפשעת של שני נבלים, ואחד מנעריו החסונים, העונה לשם שור מספר עשר, יוצא למצוא את המלומד שיביא תרופה למגיפה.

בידי הנער עולה לאתר מלומד חכם בצורה בלתי רגילה, בעל פגם קל באופיו (כפי שמודגש שוב ושוב במהלך הרומן, מבלי להגדיר במפורש את אותו פגם) ושמו לי קאו. אלא, שאפילו חכם זה אינו מסוגל לרקוח את התרופה בעצמו – והשניים נאלצים לכתת רגליהם במסע אחר צמח יחיד במינו, "שורש העוצמה הגדול", שכפי שמתחוור בהמשך – נמצא בלב מבוך שהקים קיסר מרושע.

"גשר ציפורים" אומנם ממוקם לכאורה על רקע סין העתיקה, אך העלילה שלו מזכירה דווקא סיפורים מתרבויות אחרות: סיפורי המגיפות המוכרים היטב מספר שמות, "הדבר" של אלבר קאמי ועד ל"ספינות טרופות" של אקירה יושימורה, סיפור המסע שנשמע כמו גרסה מיתית ל"פרח לב הזהב" וכמובן המבוך ומפלצותיו המבעיתות, שבכלל מהדהדות את יוון העתיקה.

לא מפתיע אפוא לגלות שבארי יוגארט, שחיבר לרומן שני ספרי המשך בלבד בטרם פרש מכתיבה בתחילת שנות התשעים, הוא בעצם אמריקני שמתגורר באריזונה. המשיכה שלו לתרבות סין העתיקה, אותה פיתח במהלך שירותו הצבאי במזרח הרחוק, באה לידי ביטוי מרתק ברומן שמזכיר יותר מכל את "אבק כוכבים" של ניל גיימן – אגדה למבוגרים, שכתובה לסירוגין בפשטות ובפתוס ומשלבת בין מיתוסים מוכרים יותר ופחות.

עטיפת "גשר ציפורים, בעברית (מקור: אתר הוצאת "אופוס")

זה עובד, אבל לא בצורה מלאה. במרוצת העלילה הופך "גשר ציפורים" מסיפור מסע לסיפור בלשי, ואז מחליט להפוך שוב לסיפור מסע – מה שממלא עמודים רבים מדי במחציתו במסעות-צד, פחות מעניינים ופחות מרגשים מהסיפור הגדול שבמרכזו. המתח שלקראת פתרון התעלומה עוד ישוב לקראת הסוף, אך על הקוראים יהיה להתאזר בסבלנות, ובעיקר לשכוח שאי שם, בכפר סיני מבודד, ישנם ילדים גוססים שנאבקים על חייהם.

בעיה נוספת שעשויה להציק ללפחות מחצית מקהל הקוראים הוא היחס הסטריאוטיפי לנשים, שברובו של הרומן מסתמן כמיזוגניה של ממש. בעוד הדמויות הגבריות ניתנות לחלוקה לגברים ולנבלים, לחכמים ולטיפשים,  לקיסרים ולנתינים וגם לחזקים ולחלשים (וקשישים)- הרי שאת הדמויות הנשיות ניתן לחלק בגלוי לשתי קטגוריות בלבד: צעירות, יפות ובוגדניות או מבוגרות, ענקיות מימדים ומרושעות.

משום שהדמויות בין כה וכה נושאות שמות סטריאוטיפיים ("ענן לוטוס", "שפן מפתח") לא ניתן לייחס להן יותר אופי מכפי ששמן מייעד להן- מה שעשוי דווקא לעזור בקטעים המשעשעים ברומן, ויש רבים מאוד מהם. לדמות המרתקת ביותר, על כל פנים, דווקא אין שם ואפילו לא פנים. תחת זאת, היא מתהדרת במסכת זהב בצורת פני נמר ובתואר "קיסר צ'ין".

הדמות שמאחורי קיסר צ'ין היא אחת הנבלים המוצלחים שהכרתי בשנים האחרונות בספרות הפנטסיה. הדרך הטובה ביותר לתאר אותה, מבחינתי, היא כשילוב של ראס אל-גול, הרוזן דרקולה והמלך מינוס. היא אינטיליגנטית מאוד, חסינת פגיעה, נטולת אמפתיה בצורה בלתי נתפשת ובעלת חיבה אכזרית למפלצות רצחניות, בייחוד אם הן נוצרו על ידה ממה שהיו פעם יצורים תמימים. אבוי לאדם או לאל שקיסר צ'ין ייקרה בדרכו, אוי ואבוי למי שינסה לגזול ממנו את אוצרותיו.

איור מעריצים בהשראת הרומן (מקור: Kaja Foglio, bookpics.com)

גם כאשר קיסר צ'ין אינו בסביבה, "גשר ציפורים" נהנה מההומור המוצלח והמקאברי שלו, ובעיקר מכך שהוא פשוט כתוב נפלא. הפיוט הרהוט שנמשך בכל שורותיו, מתיאורי הנוף והמקומות ועד לדיאלוג שבפי הדמויות, עובר היטב גם בתרגומו של רחביה ברמן, שחתום גם על "אומנות המלחמה וכיצד להימנע ממנה" מאת סון דזה. הקצב אומנם אינו אחיד והרומן ללא ספק ארוך מדי, אך הוא אינו סובל ולו מרגע אחד של שעמום.

אם גם אתם נצלים בחום הקיץ וחולמים על הרפתקה בארץ רחוקה, הכינו לעצמכם כוס גדולה של משקה קר וקראו את "גשר ציפורים". מוטב לעשות זאת בסוף שבוע פנוי ולהתאזר בסבלנות – סיפוקכם עוד יבוא כאשר "גשר הציפורים" המרהיב שברומן יווצר סוף כל סוף.

גשר ציפורים (2002). בארי יוגארט. מאנגלית: רחביה ברמן. תל אביב: הוצאת אופוס בע"מ. 246 עמודים