סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One
לפלייליסט השלם של ההרצאה לחצו כאן
לסיכומי הרצאות נוספות שהעברתי לחצו כאן
הכירו את ארנסט קליין – יליד 1972 ומתבגר גאה של שנות השמונים. בשנת 2009 קליין כתב תסריט לסרט מ-2009 בשם "שרופים" (Fanboys) שהציג מסע של חבורת חנונים לאחוזתו של האליל שלהם, ג'ורג' לוקאס. זה היה סרט וולגרי, שזור ביותר הופעות אורח מעונה שלמה של Family Guy ואם לומר את האמת, לא ממש מצחיק.
הסרט נכשל, הן בביקורות והן בקופות, וזאת למרות שהופץ במספר מוגבל של בתי קולנוע ושקליין עצמו התעקש שיוקרן גם במדינת הולדתו, אוהיו. שנתיים אחר כך, קליין נמצא במקום מאוד שונה. הוא מכר את הזכויות על ספר הביכורים שלו, Ready Player One, להוצאת רנדום האוס. ימים ספורים לאחר מכן, השלים את מכירת זכויות ההסרטה של הספר לאולפני האחים וורנר. בשנת 2018 ייצא לאקרנים הסרט עצמו, בבימויו של סטיבן ספילברג, אך קליין נהנה כבר היום מפירות ההצלחה.
מה שנשתנה הוא הגישה של קליין לקהל שלו, בדגש על המדיום שבו הסיפור מתווך לקהל. "שחקן מספר אחת" הוא אומנם ספר על משחק, במובן המסורתי של דיו על גבי דפים, אבל הוא גם משחק אינטראקטיבי בפני עצמו. הוא מזמין את הקורא, כבר בכותרת, להצטרף למשחק, ומאפשר לו להתלוות נרטיבית למשחק קיים (Quest) של שחקן בשם פרזיבל. תוך כדי ההתחקות אחר המשחק הקיים, הקורא מוזמן לאתר בעצמו "אפיקומנים" (Easter Eggs), דהיינו רמזים הגלומים ברומן, שיובילו אותו לטורניר משחקי Arcade ברוח אלו שקרא עליהם. קליין הבטיח למנצח בטורניר מכונית דלוריאן חדשה (כן, כמו בסרטים) והפרס אכן ניתן לאחד הקוראים בשנת 2012.
אם חלק מהמושגים בפסקה הקודמת אינם מוכרים לכם, כנראה שאינכם נמנים על קהל היעד של קליין. "שחקן מספר אחת" מסתמך במידה ניכרת על ההיכרות של הקוראים שלו עם היצירות של שנות השמונים בפרט ועם התרבות הגיקית בכלל. ספירה כללית שאיתרתי באינטרנט מדברת על יותר מ-350 אזכורים ומושגים שונים שקשורים לאותה תרבות ברומן. רובם סתם נזרקים לחלל האוויר, על חלקם נערך דיון שטחי מפי הגיבור, והאחרים? באחרים אתם נדרשים לגלות רמת בקיאות שמאפשרת לכם לשחזר, בעל-פה, סצנות שלמות מסרטים של "מונתי פייטון", או לכל הפחות את שיאי העבר שלכם מ-"פאק-מן".
זאת משימה קשה בפני עצמה, אבל לקוראיו המתמידים "שחקן מספר אחת" מבטיח אתגר נוסף. הוא ממקם את העלילה שלו בעתיד, מה שאוטומטית מעלה שאלות לגבי העיסוק האינטנסיבי בעשור שאף אחת מהדמויות לא חוותה על בשרה, כמו גם לגבי פער העשורים שלא לגמרי ברור מה התחדש בו. אם לא די בכך, "שחקן מספר אחת" קורץ כל הזמן להווה – לטכנולוגיות המציאות המדומה ולמשחקי המחשב שאנחנו מכירים, וגם לסוגיות עכשוויות שקשורות לממשק שלהן עם הסביבה.
ברפרוף, "שחקן מספר אחת" מציג עתיד דיסטופי, שבו משבר אנרגיה ואלימות כלכלית מייתרים את הצורך להסתובב בחוץ, מה שגורם לאנשים לחיות מבעד למציאות המדומה. אותה מציאות מדומה, ה-"אואזיס", מאפשרת למלא את שעות הפנאי בעולמות חלופיים ובכך, למעשה, מספקת מפלט מטרדות היום-יום. אלא, שגם טרדות היום-יום גלומות ב-"אואזיס", שהבריות פוקדות דרכה את בית הספר הווירטואלי, מתחברות באמצעותה למקום העבודה ומגבשות בעזרתה מעגל חברים. בשל כך, ה-"אואזיס" מהווה חלק מהמציאות לא פחות משהיא ממלאת את הצורך לברוח ממנה.
מה שמרתק בהמצאה כמו ה-"אואזיס" הוא שהיא מאפשרת, לכאורה, לראות כיצד אנשים באמת מעוניינים לחיות את חייהם, ללא מגבלות של מיקום גיאוגרפי או היעדרו של קסם מהעולם. אלא, שהמשתמשים במציאות המדומה לובשים צביון אחד בלבד – כולם גיקים. הם ממלאים את היקום של המציאות המדומה בכוכבים בהשראת "מסע בין כוכבים" או "באטלסטאר גלקטיקה" והם אפילו בחרו למנהיגים שלהם, בבחירות דמוקרטיות, את השחקן וויל וויטון והסופר קורי דוקטורוב.
אני מאוד בספק אם משתמשי פייסבוק, או טוויטר, או יוטיוב, או כל אחת מהרשתות החברתיות שאנחנו חברים בהם היו בוחרים את המנהיגים הללו, לו איש היה שואל לדעתם. את רוב אוכלוסיית המשתמשים מעניינים דברים כמו סרטוני חתולים, כמו תמונות הישבן של קים קרדשיאן ואם בספרות עסקינן – כמו סצנות המיטה של אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי. היעדרם של כל המשתמשים שאינם גיקים מ-"אואזיס" כה צורם, שהוא מחייב להסיק על הסיבה להיעדרם. לדעתי, הסיבה היא הפערים החברתיים שמאפשרים מלכתחילה בעיקר לגיקים לגשת ולפתח את ה-"אואזיס", בשל נטייתם להיות אמידים יותר ובעלי אוריינות טכנולוגית.
עולם נוסף שמשתמשי ה-"אואזיס" נדרשים לגלות בו בקיאות הוא עולמו האישי של אחד ממפתחי המציאות המדומה, ג'יימס האלידיי. האוטוביוגרפיה של האלידיי משמשת כמעין תנ"ך שהדמויות משתמשות בו כדי להגיע לכל אחת מהיצירות שברצונן להכיר ואפילו כמפה של ממש. באחת מסצנות המפתח ברומן, הגיבור מנסה לפתור חידה באמצעות ניווט בחדר ששוחזר מתוך זיכרונותיו של האלידיי.
הפער בין השממה המדברית שבחוץ ליצירת המופת הטכנולוגית שבמכונה משייך את הרומן במובהק לתת-ז'אנר הסייברפאנק, שבו המדע הבדיוני בא לידי ביטוי בטכנולוגיה המקדימה את זמנה, כמו בספריו של ויליאם גיבסון. אך היתרון המרכזי של המשתמש ב-"אואזיס", על פי מוסכמות הסייברפאנק, הוא לקבל במציאות המדומה את השליטה על חייו שנשללה ממנו בעולם הגשמי. הוא יכול ללבוש כל דמות שירצה באמצעות עיצוב ה-"אווטאר" שלו ולכאורה גם להיות מי שירצה, אך רק עד גבול מסוים.
למה גבול? כי דושים הם דושים גם במציאות מדומה, וסטריאוטיפים הרי יש בכל מקום. דייטו ושוטו לובשים דמויות סמוראים כי הם יפנים וזה מה שמצופה מהם. אייץ' בוחרת להופיע בתור גבר לבן, למרות שהיא בכלל אישה שחורה לסבית, וארטמיס? ארטמיס היא בחורה חזקה וגיימרית מעולה, אבל פרזיבל לא יוכל להגדיר אותה בתור "אישה" עד שתשיב לו על כמה שאלות.
Art3mis: How well do you know Aech?
Parzival: He’s been my best friend for five years. Now, spill it. Are you a woman? And by that I mean are you a human female who has never had a sex-change operation?
Art3mis: That’s pretty specific.
Parzival: Answer the question, Claire.
Art3mis: I am, and always have been, a human female. Have you ever met Aech IRL?
Parzival: No. Do you have any siblings?
Art3mis: No. You?
נכון, מאוד הולם בז'אנר הסייברפאנק להתייחס גם לסוגיה של ניתוחים לשינוי מין, תהליך שאמור להיות הרבה יותר פשוט בעתיד טכנולוגי. עם זאת, האופן שבו פרזיבל עורך ספסיפיקציה להגדרת הנשיות של ארטמיס, כמי שנולדה עם האיברים הביולוגיים הנכונים ולא שינתה אותם מאז, לא רק שנגוע בטרנסופוביה – אלא חודר שלא לצורך לפרטיותה של אישה, שמעולם לא ביקשה ממנו להזדהות בפניה באותה צורה.
המציאות הווירטואלית, מטבעה, מאפשרת לנו גם להרחיב הגדרות של מושגים מהעולם האמתי – בהם חברוּת. גם בפייסבוק או במשחקים מרובי משתתפים, אנחנו יכולים לבחור להישאר חברים של אנשים מסוימים רק במשחק. כך קורה עם אייץ' ופרזיבל וגם עם דייטו ושוטו, שבשני המקרים מכריזים על עצמם כחברים הכי טובים, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. כאן הרומן הפתיע אותי, משום שציפיתי לאי-נעימות מסוימת במפגשם הסופי של פרזיבל ואייץ'. מה שעשוי היה להפוך לפארסה, בשל הגילוי שאייץ' הוא אישה, מתגלגל לסצנה מחממת לב שבה פרזיבל עדיין מסוגל לראות באייץ' את ה-BFF שלו, רק בשל החיוך הכה מזוהה עם הדמות.
כך המפגש בין פרזיבל לאייץ' היה עשוי להתנהל, בנסיבות אחרות:
לא כל המשתמשים ב-"אואזיס" מנסים להתחרות על הירושה של האלידיי, אך לאלו שכן יש מכנה משותף. הם נהפכים לתלמידים שקדנים של האלידיי ומכלים את זמנם בצפייה ובשינון התכנים שהפכו אותו לאדם שהוא, כלומר גיק לא נחמד במיוחד שעדיין מתגעגע לשנות השמונים. נפתולי העלילה דורשים מהם בקיאות שכזו בביוגרפיה של האלידיי, שהם מפתחים אובססיה כלפיה. מבחינה נרטיבית, ה-Easter Eggs מתגלגלות בנפשם לביצים שבוקעות ולמעשה מולידות מחדש את האלידיי בכל אחד מהם.
ככל שהשחקנים מצליחים במשחק, כלומר עוברים שערים, האובססיה שלהם גוברת. בסיכומו של דבר, הם נהפכים להאלידיי ומגלמים בגופם את ה-"אואזיס". בסיום הרומן, כשה-"אווטארים" מתים בקרב בטירת אנוראק, פרזיבל המנצח הוא שאמור לשקם את ההריסות ולמעשה להקים את כולם לתחייה, להעניק לידה מחודשת.
הייתי רוצה לומר ש-"אואזיס" היא טכנולוגיה ניטראלית, שכפופה לשימוש של המשתמשים בה, אלא שאמירה זו חוטאת לאמת. גם היקום של "אואזיס" אינו אוטופי והוא בוודאי אינו חף מפוליטיקה, כפי שאפשר לראות למשל בכלכלה שלו.
השימוש ב-"אואזיס" עולה כסף: על כניסה ראשונית, על כלי תחבורה, על דלק ועל רכישות של פריטים ייחודיים. נכון שתפעול של תוכנה כמו "אואזיס" הוא יקר, משום שהוא דורש החזקה של כוח אדם ושרתים, ואולם אין סיכוי שהרווח במקרה זה עולה על ההפסד. זאת, במיוחד כשהתשלום על תחבורה ב-"אואזיס" מיתרגם לקילובייטים בודדים של מידע, שבוודאי לא עולים לחברה כסף. נהפוך הוא, סביר להניח ש-"אואזיס" מחזיקה במונופול בתחום המציאות המדומה, בזכות התלות של המשתמשים בנגישות להשכלה ולמקום עבודה. תלות, שאותה היא מנצלת ללא בושה כדי לשמר את המשתמשים.
אז מי הנבל בסיפור הזה? "שחקן מספר אחת" מציג לנו את הש"שניקים (Sixers), שחקנים מטעמו של תאגיד IOI, ספק הרשת של ה-"אואזיס" והארגון שבגלוי מעוניין להשתלט על הירושה ועל מפעל חייו של האלידיי. בדיאלוג בין פרזיבל לנולאן סורנטו, מצהיר מנהיג הש"שניקים מה מתכנן התאגיד לעשות עם הטכנולוגיה, משיקבל את השליטה עליה:
Sorrento seemed to take my silence as a cue that he should continue. “You know, contrary to popular belief, the OASIS really won’t change that drastically when IOI takes control of it. Sure, we’ll have to start charging everyone a monthly user fee. And increase the sim’s advertising revenue. But we also plan to make a lot of improvements. Avatar content filters. Stricter construction guidelines. We’re going to make the OASIS a better place.” No, I thought.
You’re going to turn it into a fascist corporate theme park where the few people who can still afford the price of admission no longer have an ounce of freedom. I’d heard as much of this jerk’s sales pitch as I could stand.
סורנטו מדבר כאן על כמה דברים. הוא מציע גביית דמי משתמש, הצבת פרסומות וגם צנזורה מסוימת על תוכן. חשוב לציין שאת הדברים שצוינו במשפט הקודם בהחלט לגיטימי מצדו לעשות. סורנטו פועל מטעמה של חברה מסחרית, למטרת רווח. בין כה וכה, השינויים שהוא מציע לא צפויים לפגוע כהוא זה בחוויית המשתמש וסביר להניח שישפרו אותה – במיוחד אם ב-"אואזיס" מסתובבים גם גיקים קטינים, שרגישים לפורנוגרפיה וזקוקים לצנזורה.
אלא, שסורנטו מאיים במובהק לפגוע גם בניטראליות הרשת של ה-"אואזיס". כלומר, הוא מאיים לפגוע בנגישות למציאות המדומה של המשתמשים בטכנולוגיה. משמעות המהלך היא, במקרה הטוב, פגיעה במשתמשים שאין באפשרותם לשלם ובמקרה הרע, פגיעה בזכותם לשוויון – לחינוך בבית ספר, לפרנסה במקום עבודה.
בין השורות, התאגיד אחראי לכמה עבירות נוספות, כגון הפגיעה בפרטיות המשתמשים, בין השאר באמצעות קריאת ההתכתבויות שלהם ושימוש בפרטיהם האישיים (כך נחשפה זהותו של פרזיבל). כמו כן הוא אחראי, כמובן, לפעולת הטרור, שבה הושמדה השכונה של פרזיבל – אך יש לציין שאלו אינם חלק מתכנית הפעולה של התאגיד במציאות המדומה, אלא הוראות אישיות של סורנטו.
בכל מקרה, ההאשמות נגד התאגיד בפרט וסורנטו בפרט מאוד חמורות. לו הייתי מראיינת את פרזיבל, הייתי רצה לאחר הריאיון להתייעץ עם עורך דין ולקחת תגובה מאנשי התאגיד, שבוודאות היו מכחישים את הטענות מכה וכה. למה לו, לפרזיבל, להטיח האשמות כה נוראות, שבעולם האמתי היו מסבכות אותו בתביעה? בהקדמה לרומן הוא טוען בקצרה שמטרת כתיבתו היא to set the record straight, בכוונה לשמועות האינסופיות על אודות האופן שבו זכה בפרס. לא מן הנמנע, אם כן, שכתב את הספר במסגרת "חוזה טאלנט", דומה לחסות שניתנה לו במהלך המשחק עצמו, תמורת סכום נכבד ואולי גם הגנה משפטית. יכול להיות שבכתיבת הרומן גלום גם אינטרס אחר.
גם פרזיבל מואשם, במסגרת הודאתו, בפשעים חמורים נגד התאגיד. הוא מתחזה לאדם אחר כדי להתקבל לעבודה, פורץ למערכת המחשבים, גונב סודות פנימיים ולבסוף משתמש בהם כדי לנצח במשחק. לא מן הנמנע שייפּה את מעורבותו באירועים כדי להיטיב עם האופן שהוא עצמו עולה מהם. כמו כן, לא מן הנמנע ששיקר. הרי לא נותר איש שהכיר את וייד ווטס, הצעיר שמאחורי פרזיבל, שיוכל לאמת את גרסתו לאירועים שאינם מתרחשים ב-"אואזיס" ובכל מקרה, איזה מושבע יעדיף גרסה של תאגיד מרושע על פני מתבגר אמריקני יתום שירש מיליארדים?
הסוף שאנחנו מקבלים הוא לכאורה מאוד "אייטיזי": הגיבור ניצח את התאגיד המרושע, הרוויח מיליונים וזכה בבחורה. כלומר, בדייט עם הבחורה. רק אז, כך מסופר לנו, הוא כבר לא מרגיש צורך להתחבר ל-"אואזיס". צורך, שהוא כן הרגיש גם לאחר שפיצוץ בשכונת מגוריו הרג את דודה שלו, החבר שלה והידידה היחידה שלו מהעולם הגשמי – גברת גילמור. במלים אחרות, פרזיבל מרגיש שמיצה את ה-"אואזיס" רק לאחר שהשיג דרכה את כל מטרותיו האישיות. מאוד סוציופתי מצדו, הייתי אומרת, ולא חורג כל כך מקו מחשבה תאגידי.
ביקשו ממני בכל זאת לסיים בנימה אופטימית, ולכן אזכיר כמה כיף לקרוא את "שחקן מספר אחת". מעבר להתרפקות הנוסטלגית על שנות השמונים, זאת שנהייתה פופולרית לאחרונה עם סדרות כמו Stranger Things, "שחקן מספר אחת" נותן לו משהו לחלום עליו. פנטזיה על מציאות שבה מילולית הכול אפשרי, ומקום שכשירקום עור וגידים נוכל לעצב אותו לפי האופן שבו היינו רוצים לראות את העולם. בהתחשב בכך שרובנו רוצים פחות או יותר את אותם דברים (חברים, שלום, אהבה), אולי בהכרח מדובר במציאות טובה יותר.
"שחקן מספר אחת" (2014), מאת ארנסט קליין. מאנגלית: דידי חנוך. הוצאת עם עובד, 394 עמודים
מליצה 
2 תגובות על ״סיכום הרצאה: "סוגיות עכשוויות ב-'שחקן מספר אחת'"״