הרעיון שהוא אתם

הפנטזיה הרומנטית מתה וקמה לתחייה מחדש בדמותם של אנשים יותר מדי מוכרים. ביקורת על "הרעיון שהוא אתה" (עם ספוילרים)

הסרט הכי נצפה היום של שירות הסטרימינג "אמזון פריים", בלא פחות מ-102 מדינות (!), הוא The Idea of You ("הרעיון שהוא אתה", בתרגום הרשמי). עד כאן אין חדשות מרעישות. גם הקומדיה הרומנטית הקודמת בכיכובו של ניקולס גליצין, "אדום לבן וכחול מלכותי" שהתה שם במשך שבועות ארוכים, וכך גם זאת שלפניה – המחזמר "סינדרלה". אבל "הרעיון שהוא אתה" עשה גלים גדולים עוד הרבה לפני שעלה לשירות הסטרימינג, ולמעשה עוד לפני שגליצין בן ה-29 נהיה אורח קבוע בשטיחים אדומים.

ממש בקצרה, "הרעיון שהוא אתה" מבוסס על הרומן באותו שם מאת רובין לי ומגולל את סיפור אהבתם של סולין, גרושה ואם לנערה מתבגרת שבדיוק מלאו לה ארבעים, והייז קמפבל, חבר להקת בנים בן עשרים וארבע (בספר הוא בן עשרים). סולין, בגילומה של אן האתווי, היא בעלת גלריה לאומנות המתגוררת בלוס אנג'לס. הייז, בגילומו של גליצין, הוא זמר ונגן מכוסה בקעקועים ממוצא בריטי.

הטריילר לסרט "הרעיון שהוא אתה", שהוא גם הטריילר הנצפה ביותר לסרט סטרימינג אי פעם

לא צריך לדעת מעבר לכך כדי להבין ש- "הרעיון שהוא אתה" מבוסס בצורה די מפורשת על הארי סטיילס, חבר "וואן דיירקשן" לשעבר ומושא תשוקתן של מתבגרות רבות עד עצם היום הזה (גם אם הסופרת תכחיש זאת, ציוץ עבר מהטוויטר שלה אומר אחרת). לא צריך גם לחפש את סטיילס בגוגל כדי להבין שעלילת "הרעיון שהוא אתה" מבוססת על הרומן הידוע לשמצה שניהל לפני כמה שנים עם הבמאית והשחקנית אוליביה ויילד, שהייתה אז מבוגרת ממנו בעשור (הוא בן 28, היא בת 38). היא הייתה גם מאורסת לשחקן שמגלם את "טד לאסו" ואם לשני ילדים קטנים, שעברה בעקבות הרומן פרידה ומשפט מכוער מאוד על המשמורת על ילדיה, אבל ההיבט הזה לא מצא את דרכו לספר או לסרט.

"הרעיון שהוא אתה" הוא אפילו לא הסרט הראשון שמופק בהשראת סטיילס, אם מתייחסים גם לחמשת הסרטים של סדרת "אחרי ש", אבל הוא הראשון שזוכה להצלחה בקרב הקהל הרחב. הצלחה, שיש שיראו אותה כמדאיגה. לא כי יש משהו פסול בלפנטז על רומן עם מישהו כמו הארי סטיילס, חלילה. האינטרנט בכלל, ואתר וואטפד בפרט, מלא בפאנפיקים שהפכו בחלקם לספרים וסרטים מצליחים. "חמישים גוונים של אפור", שמבוסס על "דמדומים", הוא בדיוק פאנפיק כזה, וגם הוא פורסם במקור לצד יצירות מעריצים שתיארו רומנים עם חברים של להקות בנים. חלקם, אגב, אפילו מופיעים באותם פאנפיקים בשמם האמיתי. ובכל זאת, יש משהו בעייתי מאוד בלקחת סיפור של אדם אמיתי, במיוחד סיפור כואב, ולהפוך אותו למוצר מסחרי (ספר או סרט) בלי ידיעתו והסכמתו – במיוחד במקרה של "הרעיון שהוא אתה".

תחשבו על הפרק "ג'ואן פשוט איומה" ב-"מראה שחורה", זה שמהלכו הגיבורה מגלה שאפליקציית הסטרימינג בטלפון שלה מפיקה סדרה על חייה, שלא בדיוק מציגה אותה באור מחמיא. אף אחד מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ואן, אבל כשמדובר בסלבריטאי – במיוחד אחד שרובנו לעולם לא נפגוש בחיים האמיתיים – פתאום זה בסדר.

הטריילר לפרק "ג'ואן פשוט איומה", שאולי מייצג גם את האימה של סטיילס

מעבר לכך, בחלקו השני "הרעיון שהוא אתה" מנסה לשוות לעצמו צביון פמיניסטי. הוא מציג את המחיר שסולין משלמת לכאורה על חשיפת הרומן שלה עם הייז באמצעות הטוקבקים המיזוגניים שהיא קוראת באינטרנט, כמו גם ההטרדות שבתה עוברת בבית הספר. אחת מחברותיה גם אומרת לה ש-"אנשים לא אוהבים לראות נשים מאושרות". זאת אמירה ששוב, הייתה אולי נוקבת בנסיבות אחרות, אבל צורמת בהתחשב במחיר המאוד אמיתי שויילד נאלצה לשלם על הרומן שלה עם סטיילס. מאז סיום הרומן עם סטיילס והגירושים המתוקשרים היא נעלמה לחלוטין מהתודעה, ואפילו מהרשתות החברתיות, בעוד הוא ממשיך להוציא סינגלים מצליחים ולהופיע בסרטים.

רחוק יותר

לזכותו של "הרעיון שהוא אתה" ייאמר שהוא מאוד מתאמץ ליצור פנטזיה. גם האתווי, שנראית מדהים בגיל 41, היא סוג של פנטזיה (כדי כך שמדהים שהסכימה להשתתף בסרט הזה), ואפשר להבין איך כוכב פופ בשנות העשרים לחייו עשוי להימשך אליה. בנוסף הסוף של הסרט, ששונה לחלוטין מהסוף של הרומן, הוא פנטזיה רומנטית לכל דבר ועניין. בספר, סולין נפרדת לבסוף מהייז וטוענת שמעולם לא הייתה מאוהבת בו, אלא רק ב-"רעיון שהוא מייצג" (להלן שם הספר). בסרט, היא מציעה שייקחו פסק זמן, וינסו שוב לנהל מערכת יחסים כשהתהילה של הייז תחלוף בעוד חמש שנים – הצעה שהוא מיישם, כנגד כל הסיכויים.

האם כל זה מספיק כדי שנאמין שסטיילס הוא לא יותר ממקור השראה לסיפורים מהסוג הזה? לא ממש, בראש ובראשונה כי "הרעיון שהוא אתה" לא באמת עוסק בפער הגילאים בין הדמויות, שבפועל היה הסיבה האמיתית לפרידה של ויילד וסטיילס. גם בספר וגם בסרט, קשה להאמין שהם מנהלים שיחה בוגרת אחת, בין כל הסצנות האינטימיות, או שיש להם תחומי עניין משותפים. קשה גם להאמין שתהילה של כוכב פופ אמורה להימשך יותר מעשור וחצי (הזמן המצטבר בין האודישן הראשון של הייז לפרישה שלו), כאמור, אלא אם כן קוראים לו הארי סטיילס.

ואם היה לכם ספק לגבי הדמיון להארי סטיילס, הנה השיר Closer מתוך הסרט שגם נכתב – הפתעה הפתעה – בידי הכותבים של להקת "וואן דיירקשן"

על כל פנים, כנראה שבשנים הקרובות נראה הצפה של ספרים וסרטים בסגנון של "הרעיון שהוא אתה", שאולי גם יגיעו למסכי הקולנוע, ולא רק לסטרימינג. לא מן הנמנע שלפחות בחלקם, ההישענות על פאנפיקים ועל אנשים אמיתיים תהיה דומיננטית יותר. זאת מגמה מסוכנת, שאני מקווה שמישהו בהוליווד – ועדיף קודם לכן, בזירה הספרותית – ישים לה גבולות בהקדם. לא רק בגלל ההיבט הרכילותי, או אפילו המשפטי, אלא כי אני רוצה להאמין שאפשר לקבל השראה מסיפורי חיים של אנשים מבלי לחקות אותם על המסך, בחוסר רגישות ובלי הסכמתם, למטרת הפקת רווח.

היוטיוברית נעמי קניבל סוקרת בהרחבה את המחלוקת סביב "הרעיון שהוא אתה", כולל התגובה האגרסיבית של סטיילס לסדרת "אחרי ש" שהתבססה על דמותו בצורה אפילו יותר מפורשת

מעבר לכך, אם אתם כותבים שמקבלים מאותם סיפורים השראה, אפשר להכיר בעוול שנעשה במסגרתם לדמויות המקוריות מבלי לסלף את העובדות ולהציג אותם מחדש באור תקין פוליטית. אוליביה ויילד היא אולי לא שה תמים, והמשפחה שלה שילמה מחיר נורא על הרומן שלה עם סטיילס, אבל אני די בטוחה שהיא רואה את הדברים אחרת מאיך שהם הוצגו ב-"הרעיון שהוא אתה". עם כל הכבוד לפנטזיה הרומנטית המהנה, לבני אדם – לפחות כל עוד הם עדיין אתנו – מגיע שלא ימחקו אותם מסיפור החיים של עצמם.

וממתק לסיום, למעריצי ניקולס גליצין – ציטוט אירוני של דמות הנסיך האנגלי שהוא מגלם בקומדיה הלהט"בית "אדום, לבן וכחול מלכותי"

האדם שבכספת ינצח

מחשבות על חיים בשממה אפוקליפטית ב-Fallout, בימינו אנו ובכלל

את סדרת הטלוויזיה Fallout, המבוססת על סדרת משחקי המחשב הפופולרית באותו שם, כמעט סיימתי לראות במוצאי השבת האחרונים. לקראת סיום פרק שש קיבלנו התראה על המתקפה המתקרבת מאיראן, מה שגרם לנו לכבות את הטלוויזיה מיד בהמתנה לבאות. אי אפשר היה אז לצפות בסדרת מדע בדיוני אפוקליפטית במחשבה שהסוף הולך וקרב, כשם שאי אפשר היה לדעת אם נסיים אי פעם את הסדרה, או אם נישאר בחיים כדי לצפות בה בהמשך השבוע.

טריילר הסדרה (משודרת דרך אמזון פריים)

אנחנו חיים בתקופה מפחידה, כזאת שגם יוצרי הסדרה לא היו יכולים להעלות בדעתם, ועם זאת Fallout נשמעת כמו אחרית הדבר של מציאות שאנחנו כבר מכירים. שם הסדרה, "נשורת" בעברית, מעיד על עולם שנוצר בעקבות נפילה של פצצת אטום, במקרה הזה בעקבות מערכה במלחמה כלל עולמית בין ארצות הברית וסין, שמחזיקות בנשק גרעיני בדומה (כך אומרות השמועות) לאיראן. גם התוצרים של אותה נפילה – שממה מדברית, קריסת הכלכלה לרמה שבה פקקים של בקבוקים הם המטבע החדש ואכיפת החוק מצד מיליציה עצמאית, ללא שום זיקה לזכויות אזרח – הם דברים שנשמעים כאילו הם יכולים לקרות כתוצאה ממלחמה, על אחת כמה וכמה בישראל.

ואם לא שיחקתם במשחקים (כמוני), הנה סרטון שיעשה לכם קצת סדר במיתולוגיה של Fallout

חיים מתחת לסלע

Fallout, גם בסדרה וגם במשחקים שעליהם היא מבוססת, מתחילה תמיד בנקודת מבט של אדם שיוצא מכספת. זאת לכאורה לא נקודת מבט מקורית במיוחד, גם לא בהשוואה לדרמות אפוקליפטיות. הרי גם בספרים "עיר הגחלת" ו-"144 מדרגות" (שעליו מבוססת הסדרה המצליחה Silo בשירות הסטרימינג של אפל) הגיבורים מתגוננים מסוף העולם באמצעות התכנסות בבונקר רחב ממדים, שממנו הם מוזהרים לא לצאת אם אין ברצונם להיות נתונים לרחמי השממה ולמוות בייסורים.

כמו כן ובדומה לאותן דרמות – הבונקרים, או "הכספות" במקרה זה, לא באמת מספקים הגנה נטולת תנאים כפי שהם נראים, ולמעשה מונעים ממניעים נסתרים שאותם הגיבורים נאבקים לחשוף. מאבק, שאומנם חושף בסיכומו של דבר קנוניות הנגועות בשחיתות, אבל כרוך במחיר של יציאה או סילוק מהבונקר. זה בדרך כלל השלב שבו העלילה נעצרת. Fallout, לצורך העניין, מבהיר מהר מאוד שגם ב-"כספות" שלו מסתתר סוד אפל – שלא צריך חקירה מעמיקה במיוחד כדי לגלות אותו – ועם זאת היציאה מהן היא תחילת הסיפור, ולא סופו.

"לב" הסיפור של Fallout הוא דווקא השממה, "העולם הפתוח" כפי שמכנים אותו במשחק, שהוא הרבה יותר מכאוס מוחלט מלא באנשים רעים, כפי שאופייני לדרמות אפוקליפטיות כמו "האחרונים מבינינו" או "המתים המהלכים". בעולם של Fallout, למרות כל פורעי החוק הנקרים בדרך, אין באמת טובים או רעים, רק דמויות שנדרשות לקבל החלטות בסיטואציות לא פשוטות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אולי השדים (ghouls), הגרסה של Fallout  לזומבים. מדובר בבני אדם שהפכו לבני אלמוות כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית, אבל תלויים בחסדי סרום המופק מגופם של אנשים בריאים על מנת לשמור על אנושיותם. משום שהסרום לא בדיוק זמין בשפע, עליהם לנקוט כל מיני פעולות כדי להבטיח שלא יהפכו לסתם מפלצות אוכלות בשר אדם, מה שמעמיד בסימן שאלה את צלם האנוש שלהם, גם כשהם עדיין מסוגלים לחשוב בבהירות.

להלן, דיון פילוסופי מעמיק יותר בשאלת האתיקה של ghouls

אטום בומב בייבי

ב-Fallout יש מרכיב נוסף שלרוב נעדר מיצירות אחרות בז'אנר, הומור. גם הקרבות הכי מבעיתים בסדרה ובמשחקים נערכים על רקע מוזיקת רטרו עליזה, והדמויות מנהלות דיאלוג ציני ומושחז, שמבהיר שהן לא לוקחות את עצמן או את המציאות שבה הן חיות יותר מדי ברצינות. אף על פי כן, המסרים של Fallout רציניים מאוד ונוקבים מאוד. הוא מציג קפיטליזם דורסני במיוחד (ויש שיאמרו, פשיסטי) שמוכן לקבור טכנולוגיות מהפכניות כדי להרוויח מסוף העולם, ולמנף בלי בושה את הדת, את תרבות הסלבריטאים ואפילו את המדע ההתנהגותי כדי להפיק מהם כמה שיותר רווח בדרך לתרחיש שהוא, למרבה האירוניה, קריסה כלכלית מוחלטת.

אולי זאת הסיבה ש-Fallout הולם כל כך את רוח התקופה, בלי קשר למתקפה האיראנית. הוא מתאר עולם שבו דברים בלתי נתפשים, כמו מתקפת מחץ של מדינת אויב, מתקבלים ככורח המציאות. לעומת זאת, באותו עולם מדע ואמנות (עיין ערך תעמולה), אותם הדברים שהיו אמורים לשמור עלינו מכל משמר באותם תרחישים, מתגלים כמשרתים מטרות אחרות וזרות לחלוטין. זאת המציאות של מדינת ישראל, ולא רק שלה, מאז השביעי באוקטובר  – והעולם של Fallout הולם אותה למרות שלכאורה דבר לא השתנה בו מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. טוב, אולי למעט רובוטים שעוזרים בעבודות הבית. דווקא אותם לא נראה לי שמישהו יתנגד לאמץ, כל זמן שלא יתנו להם לנהל כספות.

דיסטופיה מתחילה בתרבות הביטול

על העיבוד הטלוויזיוני העכשווי של "פרנהייט 451", שכבר קשה לקרוא לו "מדע בדיוני", במיוחד ב-2023

גיא מונטאג הוא fireman, מה שבעברית היה מתורגם ל-"כבאי", אלא שגאי לא מכבה שריפות. הוא חי במעין אוטופיה שבה שריפות לא פורצות, בין השאר כי אלימות היא תופעה נדירה, ולכן תפקידו הוא להצית שריפות. במקרה שלו, מדובר בשריפות של ספרים.

עד כאן, עלילת הסרט של HBO (שזמין בסלקום טי וי) נאמנה לחלוטין לחומר המקור, קלאסיקת המדע הבדיוני של ריי ברדבורי. אלא, שספרו של ברדבורי ראה אור לראשונה בשנת 1953, בעוד הסרט של HBO שוחרר לסטרימינג בשנת 2018, הפרש של 65 שנה. בזמן הזה בני אדם התרגלו לקרוא פחות, לחלוטין מבחירה. הם גם למדו לפתח חשיבה ביקורתית שאז יוחסה לספרים ממקורות אחרים, כמו האינטרנט, שזמין בכל בית ולא ניתן למגר אותו בכוח של שריפות בודדות.

מעבר לכך, בזמן הזה "פרנהייט 451" כבר זכה לעיבוד קולנועי אחד (של פרנסואה טריפו), לתסכית של ה-BBC, למחזה, למשחק וידאו וגם ליצירות אחרות שמתבססות עליו באופן סמוי וגלוי, ביניהן הסרט "שיווי משקל" מ- 2002 והספר The Fireman של ג'ו היל מ-2016. מעיבוד לעיבוד, גם העיסוק של "פרנהייט 451" במקומה של האומנות כמעודדת חשיבה ביקורתית פינה את מקומו לעיסוק ברגשות ככאלה שמעודדים אלימות ומוות, ואפשר להתייחס אליו למעשה כסיפור שהתחילה את כל טרנד ה-"עתיד אוטופי נטול רגש" ביצירות מדע בדיוני, עיין ערך סרטים כמו "שווים" מ-2015 וספרים כמו "המעניק" מ-1993.

מאפייני דיסטופיה כפי שהתעצבו, בין השאר, דרך "פרנהייט 451"

תשעה ירחים של לייקים

הסרט של HBO כמו מודע לכל זה, ולכן העולם שהוא בונה סביב "פרנהייט 451" מורכב יותר. הבידור האינטראקטיבי הזמין בכל בית ובכל עת שברדבורי מתאר בספרו, שנשמע היום כמו פיסת מציאות אותנטית לחלוטין, מתוגבר באמצעות עוזרת קולית חכמה בשם YUXIE, מציאותית אף היא (שמתגלה כ-"מלשינון" בעת הצורך, הקצנה של היכולת של העוזרות החכמות הקיימות לדווח על נתונים של משתמשים שלהן לחברות צד שלישי, למשל בתרחיש של חקירה פלילית). תושבי המציאות העתידנית של "פרנהייט 451" גם מכירים את האינטרנט, שם הוא מכונה The Nine. באמצעות The Nine הם גם צופים בשריפות הפומביות של הספרים אותם גאי וצוותו מוצאים. שריפות, שמוקרנות בשידור חי על גבי גורדי השחקים בעיר ומקבלות לייקים ותגובות מהצופים, משל היה מדובר בסרטון של משפיען בטיקטוק.

הצצה ל-YUXIE ול-The Nine מתוך "פרנהייט 451"

עם זאת, העתיד של "פרנהייט 451" לא נטול רגש. הדמויות שמאכלסות אותו מודעות לכך שהן בנות אדם, עם רגשות ושאיפה לבטא את עצמן. המפקד של גאי מונטאג כותב שירה בסתר, אותה הוא שורף מדי בוקר לפני צאתו לעבודה. הוא מעודד את גאי להכיר את היצירות אותן הוא שורף, ואפילו לקרוא בהן, כדי להבין מה מסוכן בהן ומדוע יש לשרוף אותן. הסיבה לכך דווקא לא קשורה לחשיבה ביקורתית, או לחתירה תחת העולם האוטופי/ דיסטופי של הסרט, אלא ל-"טירוף" של ממש לדברי המפקד. לשיטתו, יש בספרים כדי לגרום לאדם לאבד את שפיותו, נטו דרך "פגיעה" (offending), כשהאלטרנטיבה להיעדר פגיעה היא אימוץ הדעות החשוכות המופיעות בספרים.

בעולם של הסרט, כמו בעולם שלנו ב-2018, "פגיעה" היא מושג רחב. גאי מונטג, שבסרט של HBO מגלם השחקן האפרו-אמריקני המוכשר מייקל בי ג'ורדן, עלול לכאורה "להיפגע" מדמותו של העבד ג'ים ב-"האקלברי פין" של מארק טווין. היוצרים מן הסתם מודעים היטב ליצירות קלאסיות אחרות שלא שרדו את מבחן הזמן, לפחות מבחינת המסרים הפוגעניים שבהן, כמו "חלף עם הרוח", "בילבי בת גרב", ויש שיטענו גם "המשחק של אנדר", המהווה לדעת מבקרים מסוימים "כתב הגנה למעשיו של היטלר", לא פחות.  

במילים אחרות, לגיבורים של הסרט מותר להרגיש, אבל קיימת מודעות לכך שרגש הוא עניין נפיץ, שיכול בקלות להתפשט לממדים מסוכנים ולגרום לאלימות, בין השאר עקב מסרים פוגעניים ששכיחים בספרות בפרט ובאומנות בכלל. לא בכדי מפיצי הספרים בעולם הזה נקראים "צלופחים" (eels, עוד כינוי שלא הופיע בספר), בשל יכולתן של חיות אלה להוליך חשמל בקלות. במילים אחרות ולמרבה האירוניה, דווקא מפיצי הספרים נתפשים כנטולי חשיבה ביקורתית, וככאלה שעלולים להוביל למלחמת אזרחים באמצעות הפצת רעיונות מסוכנים לאנשים אחרים, שנעדרים אף הם את היכולת לשקול אותם לכאן ולכאן.

הדיסטופיה של הביטול

"פרנהייט 451" לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שהוא מציג, מה שמסביר כנראה את הביקורות החלוקות שקיבל עם הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן ב-2018. בסופו, עדיין לא ברור מה גרם לגאי מונטאג לזנוח את הכול, ואף לנהוג באלימות כלפי אחרים לטובת הפצת ספרים. ולא, הרומן שיש לו עם המידענית מהמחתרת, קלאריס, רחוק מלספק לכך תשובות שאינן נגועות בשנאת נשים.

עם זאת, הסרט עושה עבודה מעולה, יותר מהרבה סרטים דיסטופיים שאותם השלמתי לאחרונה כחלק מתחקיר לספר הבא שאני כותבת, בבניית עולם שהוא מספיק מוכר כדי לא להיחשב לעד-כדי-כך עתידני. אפשר אפילו לטעון שב-2023 הוא ריאליסטי יותר מכפי שהיה ב-2018, ולו בשל הממדים אליה תפחה "תרבות הביטול".

הסופר הבריטי סבסטיאן פוקס מתחייב לא לתאר יותר נשים בספריו מחשש שייפגע ברגשות הקוראות, למרות שמעולם לא הואשם בתיאורים פוגעניים

המונח "תרבות ביטול" למעשה נטבע לאחר צאת הסרט, ב-2019, כמעין התפתחות של תנועת "מי טו" שקרא "לבטל לחלוטין" ישויות שנויות במחלוקת כמו השחקנים קווין ספייסי ועזרא מילר בשל הפגיעות המיניות שיוחסו או עדיין מיוחסות להם. בהמשך, התרחב המושג להבעת דעות פוגעניות ואפילו למעשים שמובהקותם הפלילית מוטלת בספק, כמו הציוצים סרי הטעם של במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שהביאו לפיטוריו מאולפני מארוול עשור (!) לאחר שפרסם אותם בטוויטר, או השנאה באינטרנט כלפי אמבר הרד, שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה בעלה לשעבר ג'וני דפ כתוצאה ממשפט הגירושים המתוקשר ביניהם (משפט שבו הפסיד דפ, והפך כך בעצמו לקורבן של "תרבות הביטול").  

בספרות, המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה התנועה הקוראת לביטולה של ג'יי קיי רולינג בשל דעותיה הטרנסופוביות, גם אם אלו אינן נוכחות בספרי "הארי פוטר". קיימת כבר שנים רבות מחלוקת אם לנקוט בגישה דומה כלפי מריון זימר בראדלי, מחברת "ערפילי אבלון", שהואשמה לאחר מותה בהתעללות מינית בילדים ואף באונס ילדיה שלה, הגם שהספרים שכתבה רחוקים מלעודד מעשים איומים שכאלה. ועוד לא דיברנו על ה"פ לאבקראפט, סופר האימה המחונן שהגה את דמותו של קת'ולהו והיה ידוע כאנטישמי וגזען, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיפוריו.

הסופר דן קובליק מספר על ספרו Cancel This Book שעוסק, למרבה האירוניה, בתרבות הביטול

האם ניתן להחרים, כמיטב המסורת של "תרבות הביטול", יצירות שאין בהן בעיה של ממש, מלבד העובדה שאזכור שם הכותבים שלהם יגרום לחלק מהקוראים חלחלה? שאלה קשה, שהמדרון מאחוריה חלקלק מכפי שנדמה. יותר מדי סופרים של יצירות קרובות לשלמות הם בני אדם מאוד לא מושלמים. לחלק מהם יש דעות חשוכות של ממש, שעדיף לא להנציחן בכתב. חלקם אפילו לא חשבו שהדעות שלהם עשויות להיתפש לימים כבעייתיות, משום שהביעו אותן בעידן שבו הן היו מקובלות לחלוטין, ולא מן הנמנע שהיום היו חושבים, או לכל הפחות מתבטאים, אחרת לגמרי.

לספרים שכתבו, לעומת זאת, עדיין מגיע מקום על המדף, עד שהוכח אחרת. למעשה, דורות רבים של קוראים עשויים לנבור בהם מבלי לדעת שאי פעם היה בהם משהו בעייתי. לפיכך, צנזורה שלהם – נטו משיקולי "לא בבית ספרי" – היא חרם לא מוצדק, שעשוי להשאיר על המדף רק ספרים שנזהרים לא לעורר רגש, מכל סוג, ובכך, למרבה האירוניה, לעודד בורות.

"What is freedom of expression? Without the freedom to offend, it ceases to exist."

סלמן רושדי

בינתיים נראה שהמו"לים, לפחות בארה"ב, נזהרים שלא ליפול במלכודת. המהדורות האחרונות של "בית קטן בערבה" וספריו של "ארנסט המינגווי" פורסמו עם אזהרות חריגות המבשרות על מסרים בעייתיים שעשויים להימצא בהם, משל היה מדובר באזהרות טריגר לסדרות בנטפליקס. לא מן הנמנע שאזהרות דומות יופיעו בעתיד על ספרי "הארי פוטר" ושאר יצירות שיש המבטלים אותן בשל מחבריהן, הפעם עם אזהרות מתונות יותר. לנפגעים בקלות, אזהרות אלו ממילא כבר מופיעות באינטרנט באתרים ייעודיים.

דיון מעניין ברדיט בשאלת היעילות של אזהרות טריגר בספרים

אין ספק שהפתרון הזה עדיף על שריפת ספרים או על עדכון מיותר שלהם ברוח התקופה, אבל הפתרון הטוב יותר יהיה כנראה שיקול דעת בריא, שמפריד בין הכותב ליצירה שיצאה תחת ידיו. במקרה של מעשים פליליים, המקום הטוב ביותר ללבן מחלוקות יהיה, כנראה, בית המשפט. זה בדיוק השיח שספרות, במיטבה, מבקשת לנהל – ולמרבה הצער יש לו פחות מקום בתרבות שבה גיבורים עולים ונופלים לפי כמות הרעל בתגובות.

מקרקשת

ביקורת שופעת קיתונות (וספוילרים) על ניסיון לברוא אלה פמיניסטית בשם "קירקה"

אפתח ברטרוספקטיבה. מאוד מאוד נהניתי מספרה הקודם של מדלין מילר, "שירו של אכילס", ואני לא היחידה. טיקטוק מלא בסרטונים של בלוגריות דומעות שסיימו לקרוא את הספר כשהן שטופות יגון בגין הטרגדיה של אכילס ופטרוקלוס, שבידיה הרגישות של מילר הופכת לסיפור אהבה רב עוצמה ושובה לב.

מיטב קטעי הטיקטוק על "שירו של אכילס" (ייתכנו ספוילרים פה ושם)

ייתכנו בהחלט סיבות נוספות לכך ש-"שירו של אכילס" היה כזה סיפור הצלחה מסחרר. הוא רוכב, בין השאר, על טרנד הרומנים ההומו-אירוטיים הספקולטיביים שנהיו פופולריים במיוחד בשנים האחרונות, עיין ערך "לורד העקעק". אבל, אפשר לפטור את העניין המסחרי בקורותיהם של אכילס ופטרוקלס כצירוף מקרים. אחרי הכול, הרומן שלהם די מפורש גם ביצירה המקורית של הומרוס, שלא לדבר על רוח התקופה שבה "האיליאדה" ממוקמת – זאת שבה רומן עם גבר נחשב אף למכובד יותר מרומן עם אישה. במובן הזה, "שירו של אכילס" לא מתרחק יותר מדי מהמקור ולא עושה פרפרזה שחוטאת לו יותר מסדרת "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן, או אפילו "המיתולוגיה הנורדית" של ניל גיימן.

"קירקה", ביותר ממובן אחד, הוא סיפור אחר. בראש ובראשונה, משום שמדובר בסיפור שולי יחסית ברוחב היריעה של "האודיסאה", ממנה הוא לקוח. קירקה מתוארת שם כבתו של אל השמש, מכשפה רבת-עוצמה, שקסמה המפורסם ביותר הוא הפיכת גברים לחזירים. לא בכדי, יש רבים המחשיבים אותה לאם הקדמונית של אימה החורגת של שלגייה ושאר המכשפות מטילות האימה המוכרות לנו כיום, בדגש על אלו שמתמחות במטמורפוזה. הרי אלו היו אלו מכשפות שהפכו את הנסיכים מ-"היפה והחיה" ומ-"הנסיכה והצפרדע" מבני אדם יפי תואר לחיות פרא ולצפרדעים, ועוד לא דיברנו על המכשפה מ-"עמי ותמי" שגם מפתה את התאומים לתוך ביתה עם אוכל, בדומה למה שקירקה עושה למלחים הנקראים אל האי שלה.

עם זאת, מלבד היותה דימוי זכיר, לקירקה לא היה סיפור דומיננטי לספר, לפחות לא ביצירתו של הומרוס. ידוע רק שנפגשה עם אודיסאוס. מה שקרה באותה פגישה לא לגמרי ברור, אם כי ידוע שבסיומה אודיסאוס גרם לקירקה לבטל את הכישוף על אנשי הספינה שלו, לא לפני שקרסה לפניו והתחננה לרחמים. קצת בדומה לכל מפלצת אחרת, אם תרצו, לו יכלה לדבר בקולה של אישה מובסת. לא בכדי, בגרסאות שנעשו ל-"אודיסאה" עם השנים רואים אותה מנוצחת על ידו בקרב, ננטשת על ידו לעייפה לאחר שהתאהבה בו, ושאר דימוים מיזוגניים שהיו מעוררים היום קרינג'.

בדרכם של אולפני דיסני

בהיעדר סיפור של ממש, מדלין מילר "מלבישה" על קירקה סיפור שכזה. היא טווה עבור הדמות חוטי עלילה שנשזרים בילדותה באולימפוס ובגלותה על האי שבו אודיסאוס מוצא אותה ולפרקים, החוטים הללו מוליכים חשמל של ממש. קשה שלא להזדהות עם האישה הצעירה שנדחית על ידי הגבר שהיא אוהבת, מוקעת על ידי משפחתה, ומוצאת נחמה בבדידות לצד נימפות אחרות וחיות פרא. אפילו כשמילר מצדיקה את כישוף המטמורפוזה של קירקה בחוויה טראומתית קשה שעברה, קשה לנו לנטור לה בשל כך, הגם שהדבר מלווה בלא מעט תיאורים גרפיים אלימים קשים לעיכול.

רק שאז מילר נצמדת שוב לסיפור מתוך היצירה המקורית, ובלבו המפגש עם אודיסאוס. בנקודה זו מתגלה שוב החולשה העיקרית שהעיבה גם על "שירו של אכילס", לולא סיפור האהבה שבמרכזו היה עוצמתי כל כך, והוא דמותו של אודיסאוס. מילר מלאת כל כך הרבה הערצה לדמותו של אודיסאוס, שהיא לא יכולה שלא להקרין את הערצתה באמצעות הדמויות האחרות שהיא כותבת. בכך, היא גורמת להן להיראות כפחות מעניינות, ואף כריקות מתוכן, לעומת האיש החכם ביותר בסביבה. גם קירקה, ברגע שנשבית בקסמיו, נותרת דמות משנה בסיפורו שלו ותו לא, ולא עוזר שהסיפור שלה נעדר לפתע התרחשויות שהיו מעירות אותו בחזרה לחיים.

כל זה מעלה את השאלה המתבקשת מדוע שאפה מילר מלכתחילה לשכתב את סיפורה של קירקה. בנקודה מסוימת, נכתב על אודיסאוס, מנקודת מבטה של הדמות ש-"לימים יספרו שנפלתי למרגלותיו והתחננתי לרחמים", כשכמובן המציאות ברומן היא אחרת. האם כוונתה של מילר הייתה לתאר דמות נשית חזקה יותר, נערצת יותר, שביצעה בחירה מודעת ועומדת מאחוריה? כי לשם כך אין צורך ברומן שלם. מספיק סיפור קצר, או אפילו פרק אחד בעלילותיו של אודיסאוס. כל השאר הוא בגדר אנקדוטות לסיפוק תחושת הצדק של הקוראים, קצת כמו הפרקים המוקדמים ב-"קירקה" שעוסקים בדמותו של דדלוס ומתארים אותו כקצת פחות אשם בשרשרת האירועים שהובילה להולדת המינוטאור. אחרי הכול, כפי שמוצג שם, הוא בסך הכול היה כלי ביד היוצר של המלכה הנקמנית, זאת שאיך שהוא התעברה משור תוך שהיא לבושה בתחפושת.

הוולוגרית זואי וונג מסכמת את המחלוקת סביב "קירקה"

בדומה ל-"מליפיסנט" של דיסני, "קירקה" שואפת לספר סיפור שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים, כזה שכל תכליתו להזיח את האישה המרכזית בסיפור מתפקיד הנבל. רק שהוא נוחל בכך הצלחה חלקית בלבד, משום שעם כל האמפתיה לקירקה, אין ספק שהיא אינה הצדיקה בסיפור שלה. אדרבה, הקלות שבה היא גוזרת גורל איום על הסובבים אותה, תוך כדי פיתוח חיבה תלותית באודיסאוס, גורמת לנו לנטור לה עוד ועוד טינה ככל שהעלילה מתקדמת.

על כרעי חזירים

"קירקה" הוא לא הפעם הראשונה שבה ניסיון לספר סיפור מחדש מתגלה כחרב פיפיות, במובן הביקורתי או המסחרי. מה שמבדיל הפעם את "קירקה" מניסיונות מוצלחים יותר, כמו "מליפיסנט" של דיסני, או "מרשעת" של גרגורי מקגוויר (לסיפורה של המכשפה הרעה מהמערב ב-"הקוסם מארץ עוץ", שהפך לימים למחזמר מצליח) או אף מהניסיון הקודם והמוצלח יותר של מילר לספר סיפור חדש, הוא דווקא רוח הקרב של המחברת, שבאה פה על חשבון הכתיבה.

הניסיון של מילר "להלביש" על הגיבורה סיפור שאינו שלה וכדי כך, להוכיח באמצעותו נקודה עקרונית, חורה ל-"קירקה" כשם שהוא חורה לעלילה ב-"עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי". הוא הופך את הספר לצפוי, מטיפני, ולא נורא מעניין, כמו בהרבה מקרים של "ספרי אוטוריטה". רק שהפעם הגורל הזה היה יכול להימנע מ-"קירקה", גם בזכות הכישרון המוכח של מילר, וגם כי סיפורה של קירקה הוא כביכול טריטוריה לא מוכרת. זהו מקום שבו הייתה למחברת לא מעט חירות אומנותית – כולל האפשרות לחרוג מהסוף המקורי, בלי להקים עליה את כל שוחרי המיתולוגיה היוונית ואת מי שעדיין מפנטזים על בראד פיט בתור הליהוק הראשי.

אז אולי לא כל הסיפורים על נשים שנויות במחלוקת ראויים לשכתוב ברוח המניפסט הפמיניסטי של התקופה. בעצם, אולי לא כל הסיפורים ראויים לשכתוב בכלל. אולי מוטב לנשים שוחרות רוע לכפר על עוונותיהן בעבר, ולפנות את מקומן לגיבורות אכזריות פחות, מורכבות יותר, שעושות את הבחירות הקטנות שיש ביכולתן לעשות כדי לשנות את חייהן לטובה. אולי גם אלה הסיפורים שהיינו מעדיפים להמשיך לספר, בטח בתקופה שבה יש עדיין הקוראים לנשים חזקות "מכשפות".  

מושל מישיגן מכנה פוליטיקאיות שהצביעו עבור הדחתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ "מכשפות", בהקלטה ששודרה בשנה שעברה ב-"פוקס"

דירוג: 2 מתוך 5.

"קירקה" (2022) מאת מדלין מילר, תרגום: נעה סמלסון, הוצאת הכורסא, 392 עמודים

כשספרי פרוזה הופכים להרצאות (לא טובות)

על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות

זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.

באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.

בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.

אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.

גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.

המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות

הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.

איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?

בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.  

תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:

  1. הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
  2. הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
  3. תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
  4. הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
  5. הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
  6. הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
  7. בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
  8. בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
  9. בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.

אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.

מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?

אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.

"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.

אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.

ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.

תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא

כל ספר הוא דלת: ביקורת על "ספריית חצות"

מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב

בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.

ביקורות אחרות בבלוג על ספרים שיצאו לאחרונה:

השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.

הטריילר של "מה אם?"

אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.

גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.

עטיפת הספר

לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.

ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.

מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.  

פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.

"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.

העיקר שתהיי מאושרת

על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.

אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.

בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.

ציון: 4/5

"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'

גורלה של קיסרית

מחשבות על The Great, "קיסרית" של שאן סה ושאר קיסריות שהאמת לגביהן היא בחלקה השערה ובחלקה בדיה

The Great, הדרמה הקומית התקופתית היחסית חדשה של hulu (יחסית, כי בימים אלה כבר סיימו לצלם את עונתה השנייה), מתהדרת בסלוגן an occasional true story. זאת גרסה כמעט פיקטיבית לחלוטין לסיפורה של יקטרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שסיפחה למדינה שטח עצום והייתה ידועה בגישתה הנאורה, שבאה לידי ביטוי בשלל רפורמות ליברליות.

הקשר הרופף בין קתרין הטלוויזיונית ליקטרינה ההיסטורית הוא סוד הכוח של הסדרה, וגם הסיבה העיקרית לביקורת כלפיה. מי שיצפה לראות כאן גרסה רוסית של "משחקי הכס" ימצא את עצמו צופה במשהו שדומה יותר ל-"ברידג'רטון". חצר המלוכה של טוני מקנמארה, יוצר הסדרה שביסס אותה על מחזה שכתב עשור קודם לכן (וחתום גם על התסריט של "המועדפת"), הוא מקום הדוניסטי יותר מאשר מאיים. יש בו יותר מקום לקללות מאשר לפוליטיקה והניאוף שכיח בו תחת כל עץ רענן. יתרה מכך, במקום רוסית מדברים כאן אנגלית במבטא בריטי, ואת חצר המלוכה מאכלסות דמויות שקוראים להן "ארקדי" או "ניקולאי", אבל גוון עורן אינו לבן.

עוד פוסטים על סדרות טלוויזיה:

המשכתם לקרוא? יופי. כי גם הדמיון בין קתרין הבדיונית ליקטרינה ההיסטורית נעצר בשם. בעוד הקיסרית המקורית נולדה בפולין (לשעבר פרוסיה), קתרין היא אוסטרית. בעוד יקטרינה החזיקה מאהבים רבים, קתרין חשה אשמה מלהחזיק במאהב אחד. ועוד לא דיברנו על ההפיכה שהפכה את יקטרינה ליקטרינה הגדולה, שהתרחשה בהצלחה כשיקטרינה הייתה בת כ-33. כלומר, 18 שנים לאחר נישואיה לקיסר פיוטר. בסדרה, דמותה של קתרין (המגולמת בכישרון רב על ידי אל פאנינג) מתחילה לרחוש מזימות עוד בטרם מלאו לה 20.

10 מהדיוקים והאי-דיוקים הבולטים בסדרה:

קיסרית לא נולדת, היא מחותנת

על מה שנעדר ממנה בדיוק ההיסטורי, The Great מפצה בסיפור עלייה לגדולה שמתחמק מקלישאות כמו מכוסות יין מתנפצות אחרי ברכת "נזדרוביה" (Huzzah, באנגלית של הסדרה). קתרין של The Great מגיעה לממלכה בתור נערה עם קונספציות רומנטיות שגויות לגבי הגבר שאתו היא הולכת להתחתן, ועוברת מסע שבמהלכו היא מקבלת על עצמה שליחות להביא לרוסיה את בשורת הנאורות, מבלי להבין שרוסיה אולי לא מוכנה (או רוצה) לקבל אותה בשלב הזה.

זה גם השלב שבו הסדרה מתחילה גם לבקר את קתרין על השאפתנות שלה, שמתגלה לעתים כמנותקת מהמציאות, כפזיזה או ככזאת שדורשת מהסובבים אותה לשלם מחיר יקר ולא הוגן. קתרין מתגלה גם כאחת שלא מסוגלת לנהוג באלימות, תכונה שנדרשת מכל מהפכן בהיסטוריה שלפני העת המודרנית, על אחת כמה וכמה במקום רב תהפוכות כמו משפחת המלוכה הרוסית. וחשוב מכל, קתרין לא יודעת למה בעצם היא רוצה להיות שליטת רוסיה, חוץ מהעובדה שהיא לא אוהבת להיות נשואה לפיטר ושבספרים שהיא קוראת, לרבות "הנסיך" של מקיאוולי, העולם יכול להיות מקום יפה יותר. בכמה מהסצנות היא מסבירה "אני אוהבת את רוסיה", אמירה שזוכה ללעג רב מהסובבים אותה, לא רק משום שקתרין אינה רוסייה, אלא משום שברור שהיא לא באמת אוהבת את המדינה שאליה הגיעה.

מה יקרה כשקתרין אכן תשיג את הכתר? נקודה למחשבה:

לא בכדי, מי שבקלות גונבת לקתרין את ההצגה היא אליזבת (ברלינדה ברומילו), דודתו של פיטר. לאורך כל הסדרה, אליזבת עושה רושם של אדם רגיש ואפילו טוב לב, תכונה לא מובנת מאליה בממלכה שמתייחסת למותם של חיילים ומשרתים בתור היפטרות ממטרד. היא מוטרדת ממראות המלחמה עם השוודים ולא מהססת להרביץ מוסר בפטר ובקתרין כשהם חוזרים להתעסק בשיגעונותיהם הפרטיים. מעבר לכך, היא לא מפחדת מאלימות, ואף לא מהססת לנקוט בה כשנראה שקתרין קופאת על השמרים. מדוע קתרין לא השקיעה אפוא את מרצה בלהפוך את אליזבת לקיסרית? או להסתמך עליה בתור שותפה להפיכה? הפשרת היחסים ההדרגתית ביניהן רק מראה שכשזה נוגע ליכולת של נשים להסתמך אחת על השנייה, דרך ארוכה עוד לפנינו.

קיסרית נידונה להיות מוקעת

אולי אפילו ארוכה מכפי שחושבים. צפייה ב-The Great הזכירה לי את וו דזה טיין, קיסרית היסטורית אחרת, שדמותה היוותה השראה לרומן "קיסרית" של שאן סה. וו דזה טיין, שנבחרה לשמש כפילגש של הקיסר טאיז-דונג בהיותה בת 13, פילסה אט אט את הדרך לשלטון ולבסוף הייתה לאישה היחידה שנשאה בתואר "קיסר סין". כלומר, לא באופן סימבולי ולא כהחלפה לגבר (אב או בעל) שהלך לעולמו.

כריכת "קיסרית" של שאן סה (כנרת זמורה ביתן)

כמו יקטרינה הגדולה, גם תקופתה של וו דזה טיין התאפיינה בשגשוג חסר תקדים. הקיסרית סלדה מהמינויים הפוליטיים שאפיינו את הקודמים לה בתפקיד והחליפה את אנשי החצר במלומדים ובמשכילים. היא עודדה את המסחר עם מדינות אסיה והמזרח התיכון ובזכותה האימפריה הסינית רק הלכה וגדלה.

אבל וו דזה טיין לא עשתה לעצמה בני ברית רבים, ולבסוף היא הודחה על ידי היועצים שדרשו ממנה לוותר על כסאה. בימיה האחרונים, מתואר בספר איך צפתה בעיניים כלות כשבניה התקוטטו ולבסוף קטלו זה את זה במריבה על הכתר. אחרי שמתה בשיבה טובה השתרר בממלכה כאוס. שלושת ממשיכיה בתפקיד נשארו בו למשך חמש שנים, שנה ושנתיים בלבד. הקיסרות התפלגה לחמש ממלכות, שלפי הספר "גוועו כל אחת בתורה".  

יתרה מכך, אם הייתה ציפייה ששלטון הקיסרית יהווה תקדים לשלטונן של נשים אחרות בממלכה, הרי שהביקורת שנמתחה על וו דזה טיין עם השנים סתמה עליו את הגולל.

"הקיסרים המשיכו לקיים את תחרויות המנדרינים שייסדתי והשתמשו בתיבת האמת שהמצאתי… אלא שהפכתי לסמל הסטייה הנשית… ברבות הימים איבדו האמיתות את תוקפן והשקרים הכו שורש… נשים אחרות שלטו מאחורי הווילון. נשים אחרות משלו בקיסרות, אבל אף אחת מהן לא ייסדה שושלת".

עמ' 347

למרבה האירוניה, גם המשותף לסיפוריהן של יקטרינה הגדולה ושל וו דזה טיין הוא שהאופן שבו מספרים אותם מורכב משילוב של אמת ובדיה. ככה זה, כשהיסטוריונים רבים משאירים חלקים רבים בסיפורך מושחרים רק משום שאת אישה. אבל לשתי הנשים לא היו גיבורות אחרות בסיפורים שלהם, או לפחות בנות ברית שיוכלו להמשיך לספר את סיפוריהן באופן שיעשה איתם צדק. כך נותרנו עם עוד טרגדיות על שלטונות שבאו לקצם בלי שנמצאו להם יורשים ראויים, או לכל הפחות מי שילמד מההישגים בתקופה שעוד ניתן היה לשחזר אותם.

קיסרית (2007) מאת שאן סה. תרגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 349 עמ'

עד שכל המדינות יהיו ירוקות: ספרי מסעות לקרוא בסגר

בחלוקה לפי יבשות שהטיסות אליהן בוטלו

כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.

עוד פוסטים עם רשימות קריאה:

מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.

סין העתיקה:

קיסרית/ שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.

גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם. 

האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.

a temple in ancient china
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)

יפן המסורתית:

פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".

ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.

a red shrine in japan

אירופה הקלאסית:

האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין. 

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.

המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.

a grey metal post lamp
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)

ארה"ב:

אלים אמריקנים/ ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".

בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.

חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.

NY times square
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)

אמריקה הדרומית:

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.

דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.

Machu Picchu Mexico
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)

אוסטרליה:

ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.

שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני. 

פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.

בית האופרה בסידני
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)

מדינות אפריקה:

היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.

השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.

כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.

 a giraffe observing the sunset
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)

ספרי מסעות כלליים:

דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.

20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?

person holding a compass
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)

עולמות אחרים:

היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר. 

עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.

המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים. 

men with a led headline observing the skies
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג