הסרט הכי נצפה היום של שירות הסטרימינג "אמזון פריים", בלא פחות מ-102 מדינות (!), הוא The Idea of You ("הרעיון שהוא אתה", בתרגום הרשמי). עד כאן אין חדשות מרעישות. גם הקומדיה הרומנטית הקודמת בכיכובו של ניקולס גליצין, "אדום לבן וכחול מלכותי" שהתה שם במשך שבועות ארוכים, וכך גם זאת שלפניה – המחזמר "סינדרלה". אבל "הרעיון שהוא אתה" עשה גלים גדולים עוד הרבה לפני שעלה לשירות הסטרימינג, ולמעשה עוד לפני שגליצין בן ה-29 נהיה אורח קבוע בשטיחים אדומים.
ממש בקצרה, "הרעיון שהוא אתה" מבוסס על הרומן באותו שם מאת רובין לי ומגולל את סיפור אהבתם של סולין, גרושה ואם לנערה מתבגרת שבדיוק מלאו לה ארבעים, והייז קמפבל, חבר להקת בנים בן עשרים וארבע (בספר הוא בן עשרים). סולין, בגילומה של אן האתווי, היא בעלת גלריה לאומנות המתגוררת בלוס אנג'לס. הייז, בגילומו של גליצין, הוא זמר ונגן מכוסה בקעקועים ממוצא בריטי.
לא צריך לדעת מעבר לכך כדי להבין ש- "הרעיון שהוא אתה" מבוסס בצורה די מפורשת על הארי סטיילס, חבר "וואן דיירקשן" לשעבר ומושא תשוקתן של מתבגרות רבות עד עצם היום הזה (גם אם הסופרת תכחיש זאת, ציוץ עבר מהטוויטר שלה אומר אחרת). לא צריך גם לחפש את סטיילס בגוגל כדי להבין שעלילת "הרעיון שהוא אתה" מבוססת על הרומן הידוע לשמצה שניהל לפני כמה שנים עם הבמאית והשחקנית אוליביה ויילד, שהייתה אז מבוגרת ממנו בעשור (הוא בן 28, היא בת 38). היא הייתה גם מאורסת לשחקן שמגלם את "טד לאסו" ואם לשני ילדים קטנים, שעברה בעקבות הרומן פרידה ומשפט מכוער מאוד על המשמורת על ילדיה, אבל ההיבט הזה לא מצא את דרכו לספר או לסרט.
"הרעיון שהוא אתה" הוא אפילו לא הסרט הראשון שמופק בהשראת סטיילס, אם מתייחסים גם לחמשת הסרטים של סדרת "אחרי ש", אבל הוא הראשון שזוכה להצלחה בקרב הקהל הרחב. הצלחה, שיש שיראו אותה כמדאיגה. לא כי יש משהו פסול בלפנטז על רומן עם מישהו כמו הארי סטיילס, חלילה. האינטרנט בכלל, ואתר וואטפד בפרט, מלא בפאנפיקים שהפכו בחלקם לספרים וסרטים מצליחים. "חמישים גוונים של אפור", שמבוסס על "דמדומים", הוא בדיוק פאנפיק כזה, וגם הוא פורסם במקור לצד יצירות מעריצים שתיארו רומנים עם חברים של להקות בנים. חלקם, אגב, אפילו מופיעים באותם פאנפיקים בשמם האמיתי. ובכל זאת, יש משהו בעייתי מאוד בלקחת סיפור של אדם אמיתי, במיוחד סיפור כואב, ולהפוך אותו למוצר מסחרי (ספר או סרט) בלי ידיעתו והסכמתו – במיוחד במקרה של "הרעיון שהוא אתה".
תחשבו על הפרק "ג'ואן פשוט איומה" ב-"מראה שחורה", זה שמהלכו הגיבורה מגלה שאפליקציית הסטרימינג בטלפון שלה מפיקה סדרה על חייה, שלא בדיוק מציגה אותה באור מחמיא. אף אחד מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ואן, אבל כשמדובר בסלבריטאי – במיוחד אחד שרובנו לעולם לא נפגוש בחיים האמיתיים – פתאום זה בסדר.
מעבר לכך, בחלקו השני "הרעיון שהוא אתה" מנסה לשוות לעצמו צביון פמיניסטי. הוא מציג את המחיר שסולין משלמת לכאורה על חשיפת הרומן שלה עם הייז באמצעות הטוקבקים המיזוגניים שהיא קוראת באינטרנט, כמו גם ההטרדות שבתה עוברת בבית הספר. אחת מחברותיה גם אומרת לה ש-"אנשים לא אוהבים לראות נשים מאושרות". זאת אמירה ששוב, הייתה אולי נוקבת בנסיבות אחרות, אבל צורמת בהתחשב במחיר המאוד אמיתי שויילד נאלצה לשלם על הרומן שלה עם סטיילס. מאז סיום הרומן עם סטיילס והגירושים המתוקשרים היא נעלמה לחלוטין מהתודעה, ואפילו מהרשתות החברתיות, בעוד הוא ממשיך להוציא סינגלים מצליחים ולהופיע בסרטים.
רחוק יותר
לזכותו של "הרעיון שהוא אתה" ייאמר שהוא מאוד מתאמץ ליצור פנטזיה. גם האתווי, שנראית מדהים בגיל 41, היא סוג של פנטזיה (כדי כך שמדהים שהסכימה להשתתף בסרט הזה), ואפשר להבין איך כוכב פופ בשנות העשרים לחייו עשוי להימשך אליה. בנוסף הסוף של הסרט, ששונה לחלוטין מהסוף של הרומן, הוא פנטזיה רומנטית לכל דבר ועניין. בספר, סולין נפרדת לבסוף מהייז וטוענת שמעולם לא הייתה מאוהבת בו, אלא רק ב-"רעיון שהוא מייצג" (להלן שם הספר). בסרט, היא מציעה שייקחו פסק זמן, וינסו שוב לנהל מערכת יחסים כשהתהילה של הייז תחלוף בעוד חמש שנים – הצעה שהוא מיישם, כנגד כל הסיכויים.
האם כל זה מספיק כדי שנאמין שסטיילס הוא לא יותר ממקור השראה לסיפורים מהסוג הזה? לא ממש, בראש ובראשונה כי "הרעיון שהוא אתה" לא באמת עוסק בפער הגילאים בין הדמויות, שבפועל היה הסיבה האמיתית לפרידה של ויילד וסטיילס. גם בספר וגם בסרט, קשה להאמין שהם מנהלים שיחה בוגרת אחת, בין כל הסצנות האינטימיות, או שיש להם תחומי עניין משותפים. קשה גם להאמין שתהילה של כוכב פופ אמורה להימשך יותר מעשור וחצי (הזמן המצטבר בין האודישן הראשון של הייז לפרישה שלו), כאמור, אלא אם כן קוראים לו הארי סטיילס.
על כל פנים, כנראה שבשנים הקרובות נראה הצפה של ספרים וסרטים בסגנון של "הרעיון שהוא אתה", שאולי גם יגיעו למסכי הקולנוע, ולא רק לסטרימינג. לא מן הנמנע שלפחות בחלקם, ההישענות על פאנפיקים ועל אנשים אמיתיים תהיה דומיננטית יותר. זאת מגמה מסוכנת, שאני מקווה שמישהו בהוליווד – ועדיף קודם לכן, בזירה הספרותית – ישים לה גבולות בהקדם. לא רק בגלל ההיבט הרכילותי, או אפילו המשפטי, אלא כי אני רוצה להאמין שאפשר לקבל השראה מסיפורי חיים של אנשים מבלי לחקות אותם על המסך, בחוסר רגישות ובלי הסכמתם, למטרת הפקת רווח.
מעבר לכך, אם אתם כותבים שמקבלים מאותם סיפורים השראה, אפשר להכיר בעוול שנעשה במסגרתם לדמויות המקוריות מבלי לסלף את העובדות ולהציג אותם מחדש באור תקין פוליטית. אוליביה ויילד היא אולי לא שה תמים, והמשפחה שלה שילמה מחיר נורא על הרומן שלה עם סטיילס, אבל אני די בטוחה שהיא רואה את הדברים אחרת מאיך שהם הוצגו ב-"הרעיון שהוא אתה". עם כל הכבוד לפנטזיה הרומנטית המהנה, לבני אדם – לפחות כל עוד הם עדיין אתנו – מגיע שלא ימחקו אותם מסיפור החיים של עצמם.
מליצה 