אפתח ברטרוספקטיבה. מאוד מאוד נהניתי מספרה הקודם של מדלין מילר, "שירו של אכילס", ואני לא היחידה. טיקטוק מלא בסרטונים של בלוגריות דומעות שסיימו לקרוא את הספר כשהן שטופות יגון בגין הטרגדיה של אכילס ופטרוקלוס, שבידיה הרגישות של מילר הופכת לסיפור אהבה רב עוצמה ושובה לב.
ייתכנו בהחלט סיבות נוספות לכך ש-"שירו של אכילס" היה כזה סיפור הצלחה מסחרר. הוא רוכב, בין השאר, על טרנד הרומנים ההומו-אירוטיים הספקולטיביים שנהיו פופולריים במיוחד בשנים האחרונות, עיין ערך "לורד העקעק". אבל, אפשר לפטור את העניין המסחרי בקורותיהם של אכילס ופטרוקלס כצירוף מקרים. אחרי הכול, הרומן שלהם די מפורש גם ביצירה המקורית של הומרוס, שלא לדבר על רוח התקופה שבה "האיליאדה" ממוקמת – זאת שבה רומן עם גבר נחשב אף למכובד יותר מרומן עם אישה. במובן הזה, "שירו של אכילס" לא מתרחק יותר מדי מהמקור ולא עושה פרפרזה שחוטאת לו יותר מסדרת "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן, או אפילו "המיתולוגיה הנורדית" של ניל גיימן.
"קירקה", ביותר ממובן אחד, הוא סיפור אחר. בראש ובראשונה, משום שמדובר בסיפור שולי יחסית ברוחב היריעה של "האודיסאה", ממנה הוא לקוח. קירקה מתוארת שם כבתו של אל השמש, מכשפה רבת-עוצמה, שקסמה המפורסם ביותר הוא הפיכת גברים לחזירים. לא בכדי, יש רבים המחשיבים אותה לאם הקדמונית של אימה החורגת של שלגייה ושאר המכשפות מטילות האימה המוכרות לנו כיום, בדגש על אלו שמתמחות במטמורפוזה. הרי אלו היו אלו מכשפות שהפכו את הנסיכים מ-"היפה והחיה" ומ-"הנסיכה והצפרדע" מבני אדם יפי תואר לחיות פרא ולצפרדעים, ועוד לא דיברנו על המכשפה מ-"עמי ותמי" שגם מפתה את התאומים לתוך ביתה עם אוכל, בדומה למה שקירקה עושה למלחים הנקראים אל האי שלה.
עם זאת, מלבד היותה דימוי זכיר, לקירקה לא היה סיפור דומיננטי לספר, לפחות לא ביצירתו של הומרוס. ידוע רק שנפגשה עם אודיסאוס. מה שקרה באותה פגישה לא לגמרי ברור, אם כי ידוע שבסיומה אודיסאוס גרם לקירקה לבטל את הכישוף על אנשי הספינה שלו, לא לפני שקרסה לפניו והתחננה לרחמים. קצת בדומה לכל מפלצת אחרת, אם תרצו, לו יכלה לדבר בקולה של אישה מובסת. לא בכדי, בגרסאות שנעשו ל-"אודיסאה" עם השנים רואים אותה מנוצחת על ידו בקרב, ננטשת על ידו לעייפה לאחר שהתאהבה בו, ושאר דימוים מיזוגניים שהיו מעוררים היום קרינג'.
בדרכם של אולפני דיסני
בהיעדר סיפור של ממש, מדלין מילר "מלבישה" על קירקה סיפור שכזה. היא טווה עבור הדמות חוטי עלילה שנשזרים בילדותה באולימפוס ובגלותה על האי שבו אודיסאוס מוצא אותה ולפרקים, החוטים הללו מוליכים חשמל של ממש. קשה שלא להזדהות עם האישה הצעירה שנדחית על ידי הגבר שהיא אוהבת, מוקעת על ידי משפחתה, ומוצאת נחמה בבדידות לצד נימפות אחרות וחיות פרא. אפילו כשמילר מצדיקה את כישוף המטמורפוזה של קירקה בחוויה טראומתית קשה שעברה, קשה לנו לנטור לה בשל כך, הגם שהדבר מלווה בלא מעט תיאורים גרפיים אלימים קשים לעיכול.
רק שאז מילר נצמדת שוב לסיפור מתוך היצירה המקורית, ובלבו המפגש עם אודיסאוס. בנקודה זו מתגלה שוב החולשה העיקרית שהעיבה גם על "שירו של אכילס", לולא סיפור האהבה שבמרכזו היה עוצמתי כל כך, והוא דמותו של אודיסאוס. מילר מלאת כל כך הרבה הערצה לדמותו של אודיסאוס, שהיא לא יכולה שלא להקרין את הערצתה באמצעות הדמויות האחרות שהיא כותבת. בכך, היא גורמת להן להיראות כפחות מעניינות, ואף כריקות מתוכן, לעומת האיש החכם ביותר בסביבה. גם קירקה, ברגע שנשבית בקסמיו, נותרת דמות משנה בסיפורו שלו ותו לא, ולא עוזר שהסיפור שלה נעדר לפתע התרחשויות שהיו מעירות אותו בחזרה לחיים.
כל זה מעלה את השאלה המתבקשת מדוע שאפה מילר מלכתחילה לשכתב את סיפורה של קירקה. בנקודה מסוימת, נכתב על אודיסאוס, מנקודת מבטה של הדמות ש-"לימים יספרו שנפלתי למרגלותיו והתחננתי לרחמים", כשכמובן המציאות ברומן היא אחרת. האם כוונתה של מילר הייתה לתאר דמות נשית חזקה יותר, נערצת יותר, שביצעה בחירה מודעת ועומדת מאחוריה? כי לשם כך אין צורך ברומן שלם. מספיק סיפור קצר, או אפילו פרק אחד בעלילותיו של אודיסאוס. כל השאר הוא בגדר אנקדוטות לסיפוק תחושת הצדק של הקוראים, קצת כמו הפרקים המוקדמים ב-"קירקה" שעוסקים בדמותו של דדלוס ומתארים אותו כקצת פחות אשם בשרשרת האירועים שהובילה להולדת המינוטאור. אחרי הכול, כפי שמוצג שם, הוא בסך הכול היה כלי ביד היוצר של המלכה הנקמנית, זאת שאיך שהוא התעברה משור תוך שהיא לבושה בתחפושת.
בדומה ל-"מליפיסנט" של דיסני, "קירקה" שואפת לספר סיפור שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים, כזה שכל תכליתו להזיח את האישה המרכזית בסיפור מתפקיד הנבל. רק שהוא נוחל בכך הצלחה חלקית בלבד, משום שעם כל האמפתיה לקירקה, אין ספק שהיא אינה הצדיקה בסיפור שלה. אדרבה, הקלות שבה היא גוזרת גורל איום על הסובבים אותה, תוך כדי פיתוח חיבה תלותית באודיסאוס, גורמת לנו לנטור לה עוד ועוד טינה ככל שהעלילה מתקדמת.
על כרעי חזירים
"קירקה" הוא לא הפעם הראשונה שבה ניסיון לספר סיפור מחדש מתגלה כחרב פיפיות, במובן הביקורתי או המסחרי. מה שמבדיל הפעם את "קירקה" מניסיונות מוצלחים יותר, כמו "מליפיסנט" של דיסני, או "מרשעת" של גרגורי מקגוויר (לסיפורה של המכשפה הרעה מהמערב ב-"הקוסם מארץ עוץ", שהפך לימים למחזמר מצליח) או אף מהניסיון הקודם והמוצלח יותר של מילר לספר סיפור חדש, הוא דווקא רוח הקרב של המחברת, שבאה פה על חשבון הכתיבה.
הניסיון של מילר "להלביש" על הגיבורה סיפור שאינו שלה וכדי כך, להוכיח באמצעותו נקודה עקרונית, חורה ל-"קירקה" כשם שהוא חורה לעלילה ב-"עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי". הוא הופך את הספר לצפוי, מטיפני, ולא נורא מעניין, כמו בהרבה מקרים של "ספרי אוטוריטה". רק שהפעם הגורל הזה היה יכול להימנע מ-"קירקה", גם בזכות הכישרון המוכח של מילר, וגם כי סיפורה של קירקה הוא כביכול טריטוריה לא מוכרת. זהו מקום שבו הייתה למחברת לא מעט חירות אומנותית – כולל האפשרות לחרוג מהסוף המקורי, בלי להקים עליה את כל שוחרי המיתולוגיה היוונית ואת מי שעדיין מפנטזים על בראד פיט בתור הליהוק הראשי.
אז אולי לא כל הסיפורים על נשים שנויות במחלוקת ראויים לשכתוב ברוח המניפסט הפמיניסטי של התקופה. בעצם, אולי לא כל הסיפורים ראויים לשכתוב בכלל. אולי מוטב לנשים שוחרות רוע לכפר על עוונותיהן בעבר, ולפנות את מקומן לגיבורות אכזריות פחות, מורכבות יותר, שעושות את הבחירות הקטנות שיש ביכולתן לעשות כדי לשנות את חייהן לטובה. אולי גם אלה הסיפורים שהיינו מעדיפים להמשיך לספר, בטח בתקופה שבה יש עדיין הקוראים לנשים חזקות "מכשפות".
"קירקה" (2022) מאת מדלין מילר, תרגום: נעה סמלסון, הוצאת הכורסא, 392 עמודים
מליצה 