אני לא מכירה הרבה אנשים שהם "אנשי חתולים", בטח בהשוואה לכל אלה שמגדירים את עצמם "אנשי כלבים", ובדרך כלל מתגאים באיבתם לחתולים. אלה נתפשים בעיניהם כיצורים אנוכיים ומפונקים, שמנצלים את בני האדם למטרות השגת מזון, תוך שהם משחיתים את זמנם בהפלת חפצים, השחזת ציפורניים במקומות הלא נכונים, משחקים בכדור ושאר הסחות דעת.
הם כנראה לא טועים. לא מובן מאליו לצפות בחתול מפגין רגשות כלפי בני אדם, בטח בהשוואה לכלב. למעשה, אחת התוצאות הראשונות בחיפוש ספרים על חתולים בגוגל היא "כל החתולים הם על הספקטרום האוטיסטי" (תרגום חופשי) – שלא קראתי ואני לא בטוחה עד כמה לגיטימי המסר שלו, מבוסס ככל שיהיה. אז כן, אל תצפו מחתולים, גם אם הם חיים אצלכם כמה שנים, להתכרבלויות וליקוקי פרצופים. תגידו תודה אם הם מתחככים לכם ברגליים או לא נוטשים אתכם ברגע הראשון שמתאפשר להם כדי לברוח חזרה לחיים ברחוב.
זה, בעצם, מה שהופך אותם למעניינים כל כך מבחינה ספרותית. החיבה אליהם ושלהם נרכשת. אפילו האינטליגנציה שלהם מתגלה רק בהדרגה. ואם לא די בכך, הם ניחנים בכושר הישרדות ושאיפה לעצמאות שבני אדם, על תלותם בקורת גג וקרקע מוצקה, יכולים רק לקנא בהם.
אני מודה שלקח לי זמן לגלות את קסמם של החתולים הספרותיים. לא התאהבתי בהם באותה מהירות כמו הבעלים שלהם ביצירות כמו "חתול ושמו בוב". גם ליצירות שמלוות את נקודת המבט הייחודית שלהם, כמו "אני חתול", היה לי קשה להתחבר. אולי הייתי צריכה יצירה שמספקת גם וגם, וזה בדיוק מה שקורה ב-"זיכרונותיו של חתול נודד".
זהו סיפורו של ננה, או כך לפחות בעליו קורא לו. ננה הוא חתול רחוב בכל רמ"ח איבריו. הוא מתגאה בעצמאות שלו ולא מתחבר לרבות מההתנהגויות הרגשניות של בני האדם, או לכלבים, או לאוכל שלא מוגש בדיוק כפי שהוא רגיל ואוהב. אבל כשתאונה מחברת בינו לבין אדם בשם סטורו, ננה מוצא את עצמו הופך לחתול בית מבחירה. הוא מתעקש להמשיך להיות כזה גם כשסטורו מנסה למסור אותו בגלל סיבה מסתורית, המתבררת בהמשך.
במקביל לנקודת מבטו של ננה, הספר גם מתלווה לנקודת מבטו של סטורו והנפשות הסובבות אותו. היא משלימה בחמלה את התובנות המעשיות (והאנוכיות) של ננה וגם חושפת פיסות מציאות שהחתול לא יכול, ואולי גם לא רוצה, להבין. וזה בדיוק מה שהופך את "זיכרונותיו של חתול נודד" לרומן טראגי, ואפילו מרגש, כדי כך שהשלמתי את הקריאה שלו תוך כדי שאני מתייפחת לאורך עשרות העמודים האחרונים.
חתול מרובה תעלולים
לגמרי במקרה, קראתי את הספר תוך כדי ששיחקתי ב-Stray לפלייסטיישן 5. גם במשחק, הפרוטגוניסט הוא חתול. לא חתול ביוני, חלילה, וגם לא חתול שמכיל נשמה של בן אדם. סתם חתול. רק שהחתול הזה ממוקם בעולם פוסט אפוקליפטי (גם הוא דובר בחלקו יפנית, כמו יפן של "זיכרונותיו של חתול נודד"), ריק מבני אדם ומלא בדברים אחרים, טובים יותר ופחות, שטיבם נחשף בהדרגה.
יש כאן יתרונות וחסרונות לשימוש בחתול כגיבור הראשי. מצד אחד הוא גיבור פעולה אולטימטיבי – יכול לדלג בין בניינים בקלילות, לרוץ במהירות, לנוע בשקט, לקפוץ מגובה מבלי להיפגע ומה לא. מצד שני, הוא לא יודע להתמצא או לשתף במידע לגבי העולם שבו הוא נמצא. יותר פשוט להורות לו לעשות דברים "חתוליים", כמו להשמיע "מיאו", להשחיז ציפורניים על רהיטים ושטיחים (ברצינות), או להפיל עציצים מגבהים משתנים. בעולם שבו אין השלכות למרבית הפעולות הללו, אולי למעט במקרים שצריך להתגנב בשקט, זה מתגלה כמהנה בצורה מפתיעה, גם אם מיותר.
ואולי זה כל הסיפור. חתולים הם מעין כוכבי רוק – מצד אחד נתונים להערצה בשל יכולותיהם והקוליות שבה הם מתייחסים אליהן ואל המציאות, ומצד שני נתפשים כמסתוריים, בלתי מושגים ואף מנוכרים. אנחנו נכספים לחיבתם אבל צריכים לחזר אחריהם במידה ממושכת כדי להרוויח אותה ולביית אותם. אפילו הביות הוא זמני, בידיעה שבכל רגע הם יוכלו לחזור לטבע ולשגשג שם באותה מידה, אם לא יותר. מה הפלא שכולם רוצים להיות חתולים?
זיכרונותיו של חתול נודד (2021), מאת הירו אריקווה. מיפנית: אירית ויינברג. הוצאת הכורסא ומודן, 215 עמודים
מליצה 