טיול ביפן, יאמר לכם כל מי שחזר משם, שונה מטיול בכל יעד אחר. יפן היא שילוב של הרבה מאוד ניגודים. היא מדינה מתקדמת שלעולם תעדיף את המנהגים המסורתיים על פני ההשפעות שמגיעות אליה מהמערב. היא הביאה לעולם את הסמוראים והנינג'ות אבל דוגלת בשלום, איזון, והרמוניה עם הטבע. היא בקושי דוברת אנגלית, אבל מנהלת עסקים עם כל העולם, וכן הלאה.
מרגישים את זה כבר משלב תכנון הטיול. יפן היא לא יעד שמגיעים אליו בספונטניות. היא דורשת תכנון מוקדם, רצוי של כמה חודשים מראש, ולא רק בגלל מחיר הטיסה (שעדיין מופרז, אגב, משום שהמדינה הייתה סגורה לישראלים עד אשתקד). יפן דורשת הרבה מאוד למידה, למשל של סוגי הלינה השונים. בשום מקום אחר בעולם לא תידרשו לבחור בין לינה מסורתית (ריוקן), למלונות אהבה, מלונות קפסולה, מלונות רגילים ואכסניות (גסט האוסים) – שכולם מספקים חוויה נקייה ולא רעה בכלל בפני עצמה.
גם עם ההגעה ליפן, יש הרבה מאוד דברים שיפתיעו אתכם, והיפנים לא יראו לנכון לספר לכם מראש. הם לא יספרו לכם, למשל, שהסיבה שבהרבה מרחצאות ציבוריים (אונסנים) אסור להיכנס עם קעקועים היא שהיפנים היחידים שמסתובבים עם קעקועים הם אנשי היאקוזה, או שרוב הנשים לובשות הקימונו שמסתובבות ברחובות קיוטו (ויש לא מעט כאלו) הן בכלל לא גיישות. בכלל, יחסית למי שיש להם תרבות עשירה, היפנים לא אוהבים לדבר עליה יותר מדי. הם רק ייראו נורא מופתעים אם תאכלו תוך כדי הליכה, או תעשו כל אחד מאלפי הדברים שנהוגים בכל מקום בעולם שהוא לא יפן.
עבורי, המבוא הטוב ביותר לתרבות של יפן היה דווקא הספרים שקראתי לפני ובמהלך המסע. הם עזרו לי להבין דברים שראיתי, להסביר חוויות שהיו לי, ובעיקר להרגיש שאני לא רואה רק את מה שרוצים שאראה. יפן, שוב יותר מהרבה מקומות אחרים בעולם, הוא מקום שרב בו הנסתר על הגלוי, ושלמעשה תושביו מתגאים ביכולת ההסתרה שלהם. רק נסו לאחוז ידיים ברכבת התחתית, או לומר בקול רם "אני אוהב אותך", ותראו אילו מבטים תקבלו. ביפן, רגשות הם פשוט לא משהו שמפגינים כלפי חוץ, להבדיל מאדיבות – שבה תיתקלו בכל פינה.
משום שלמטיילים שונים יש דגשים שונים ומסלולים שונים, חילקתי את ההמלצה לקטגוריות. תרגישו חופשי לקרוא, כמובן, יותר מספר אחד. אני הופתעתי בכל פעם מחדש מהדברים שקראתי, ואני כאמור מטיילת ששמה דגש על תרבות והיסטוריה. אני מניחה שגם מי שמתמקד בטבע או בקולינריה ימצא שפע ספרים בנושא, כמו הספר הישראלי הזה שראה אור לאחרונה.
לישראלים: "חוויה יפנית" מאת שפרה הורן
קשה לתאר כמה פרקים מהספר הזה השאירו אותי שמוטת לסת וכמה הייתי צריכה לקרוא אותם, בתור ישראלית. יש מנהגים בתרבות היפנית שלא הייתי מאמינה שקיימים אם הייתי שומעת עליהם בדרך אחרת. יש גם תופעות – כגון האנטישמיות ביפן (כן, כן) – שאף יפני שדיברתי איתו עליהן לא הסכים להודות בהן מחוץ לספר הזה, ואולי טוב שכך. על כל פנים, מדובר במבוא חובה לכל ישראלי שמתכנן לבקר במדינה, והוא נקרא בשטף ומבלי לחסוך, כאמור, גם את הצדדים הפחות יפים של המדינה.
למאמלקים: Introduction to Japanese Culture
מצאתי את הספר הזה במבואה של מלון Tune Stay בקיוטו והוא עשה לי המון סדר, גם בדברים שראיתי ברחוב ביפן וגם במאכלים שיצא לי לטעום (מתברר שליפן יש סצנת קינוחים עשירה במיוחד). אם אתם קצרים בזמן וזקוקים למבוא באורך 104 עמודים קצרים וצבעוניים בלבד, שהן יותר כרטיסיות מאשר ספר, המדריך הזה עשוי לעשות את העבודה.
לחובבי פשע אמיתי: "לילות טוקיו" מאת ג'ק אדלסטיין
סיפורו של עיתונאי יהודי-אמריקני שהתגלגל לגוף תקשורת יפני הוא הרקע לממואר של ג'ק אדלסטיין, שהוא גם מעין פילם נואר על היאקוזה מנקודת מבט מערבית. יש כאן גם המון ירידה לפרטים על מערכת החוק והמשפט ביפן, שהיא מושחתת מהיסוד ומתעקשת משום מה לראות ביאקוזה גוף עסקי לגיטימי. גם אחרי ביקור במדינה, לא ברור לי למה.
ואם כבר פשע, יש ספר קצת פחות מוכר של הרוקי מורקמי בשם Underground: The Tokyo Gas Attack and the Japanese Psyche שהוא מעין תחקיר עיתונאי על הרעלת הסירין ההמונית מ-1995 שבגללה היפנים הוציאו את כל פחי הזבל מהרחובות והרכבות. יושב אצלי על המדף אבל טרם זכיתי לקרוא בו.
לרומנטיקנים: "זיכרונותיה של גיישה" מאת ארתור גולדן
לא באמת התכוונתי לכתוב רשומה על ספרים על יפן תוך התעלמות מ-"זיכרונותיה של גיישה", אולי רב המכר הגדול ביותר על יפן בכל הזמנים. רק שהסיבה האמיתית שהספר הזה ברשימה היא הפופולאריות העצומה שלו בקרב תיירים, שבגללה כל מדריך תיירים בקיוטו יוביל אתכם לגשר בעיר העתיקה שבו הגיישה הצעירה ממררת בבכי באחת הסצנות המרכזיות בסרט וכמובן לבית הקפה הסמוך שבו מתרחשות כמה סצנות נוספות.
לחובבי הייאו מיאזאקי: "הטירה הנעה" מאת דיאנה וויין ג'ונס
מכל האטרקציות ביפן, הזמנת כרטיסים למוזיאון ג'יבלי שבטוקיו או פארק ג'יבלי שבאוסקה היא חוויה מתסכלת במיוחד, בראש ובראשונה כי היא כמעט סגורה לחלוטין לתיירים או מי שמתגורר מחוץ ליפן, ולפי השמועות היא משתלמת רק לחסידיו האדוקים ביותר של האולפן. עם זאת, מזכרות בהשראת סטודיו ג'יבלי מפוזרות בחנויות בכל רחבי יפן וחלק ניכר מהן מושפע מ-"הטירה הנעה", שהוא למיטב ידיעתי הסרט היחיד של ג'יבלי שנכתב בהשראת רומן בריטי וגם תורגם לעברית.
לחובבי חיות: "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה
בכל פינת רחוב ביפן יציעו לכם להיכנס לבית קפה שמלטפים בו חתולים, כלבים, ינשופים, או חזירים. בכלל, יחסית למדינה שכמעט אין בה מסעדות לצמחונים, היפנים ממש נהנים להפגין חיבה לבעלי חיים, ואחת הדוגמאות לכך היא הספר הזה – אודיסאה מקסימה על חתול רחוב שמאומץ בידי יפני ומתחיל לפתח כלפיו רגשות אנושיים להפליא. לא תלמדו ממנו המון על התרבות היפנית, אבל ללא ספק תתרגשו עד דמעות.
ספרי מופת שכדאי להשלים בלי קשר לביקור ביפן:
"שוגון" מאת ג'יימס קלאוול
אחד הרומנים הכי מעובדים בתולדות יפן ובמרכזו דיווח בדיוני על עלייתו של טוקוגאווה איאיאסו לכס השוגון (שליט יפן ששני בכוחו רק לקיסר). למתעניינים בהיסטוריה של השוגונים מומלץ לבקר את מוזיאון הסמוראים שבקיוטו, שם גם ניתן לשמוע על סיפורם של 47 הרונין.
"פרחי הירושימה" מאת אדיתה מוריס
אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של יפן מבלי לדבר על הירושימה, עיר שיש בה כמה וכמה מרכזי הנצחה למאות אלפי התושבים שנהרגו בהפצצות על העיר במלחמת העולם השנייה. "פרחי הירושימה" מביא את סיפורה של משפחה אחת ששרדה את המתקפה ונשארה לחזות במאמצי השיקום של העיר לאחר מכן, גם כשאלה גובים מהם מחיר. ואם עוד לא השתכנעתם מהביקורת המקוצרת שלי, הנה השבחים שהרעיפו על הספר בבלוג "יפן מונוגטרי".
מליצה 