4 כלים מקוונים חינמיים, ואחד בתשלום, שכנראה יחסכו שעות רבות בעבודה על היצירה הבאה שלכם
לפני שנתיים פרסמתי כאן בבלוג על ג'ספר (אז הוא עוד נקרא "ג'ארוויס"), בינה מלאכותית טיפה יותר מתוחכמת מ-Open AI שמאפשרת לכותבים, בין השאר, לג'נרט פסקאות שלמות על סמך פסקה לדוגמה שכתבו, או אפילו על סמך רעיון כללי בלבד. זה היה עוד בראשית הבהלה ל-AI, כשכולם נדהמו ממה הדבר הזה יכול לעשות, אבל נמנעו עדיין מליישם אותו בעבודה, בין השאר כי היכולות שלו נתפשו כבוסריות. הוא היה מסוגל לכתוב כמו בן אדם, אבל לא תמיד היטה מספיק תשומת לב לטון ולז'אנר שהתבקש להיצמד אליהם. חלק מכלי ה-AI גם התהדרו, כבר אז, בתמיכה בעברית, אבל לא הצליחו להימנע מטעויות כתיב ודקדוק.
ואכן, מאז זרמו הרבה מים בנהר, ועמם נשטפו לחוף הרבה מתחרים נוספים ל-Open AI, שהשתכלל בינתיים בעצמו והפך לאחד הכלים המרכזיים שמתכנתים, אנשי עסקים ואקדמאים נעזרים בו בעבודה שלהם (גם אם הם לא יודו בכך מרצונם). במקביל, היכולת של כלי בינה מלאכותית לסייע לכותבים במלאכתם השתפרה מאז לאין שיעור. ראינו לכך הוכחה ניצחת כשסופרת יפנית הודתה בריש גלי, ועוד בעת קבלת פרס חשוב, שג'נרטה חלקים שלמים מהרומן זוכה הפרסים שלה באמצעות כלי שכזה.
היוטיובר מייק זימה סוקר את המאמר השנוי במחלוקת של הגרדיאן "המאמר הזה נכתב בידי AI. מפחדים, בני אנוש?" מ-2020
ולכל אלה שמודאגים ששימוש בכלי בינה מלאכותית עלול להאיץ את האימוץ שלהם, שלא לדבר על לייתר לחלוטין את עבודתם של כותבים, לדעתי אתם צודקים וטועים בו זמנית. לצערי אי אפשר להתעלם מהפתרונות שהבינה המלאכותית מציעה כרגע. מי שיעשה זאת, דן את עצמו לעבודה סיזיפית שבסיומה הוא יגלה שהוא כבר לא רלוונטי ואולי אפילו נטול פרנסה. לעומת זאת מי שישכיל לאמץ את הפתרונות שהבינה המלאכותית מציעה לא רק יגלה שהיא מצליחה "לקרוא" אותו (סליחה על משחק המילים) לא רע בכלל, אלא שהיא חוסכת לו שעות רבות של מחקר ומאמץ, ולמעשה מאפשרת לו להתרכז בעריכה ושכלול של פסקאות קיימות – ללא ספק הצד הקל והמהנה יותר של העבודה.
אני נוטה לחשוב על הבינה המלאכותית, בהקשר הזה, כמו מכונה להכנת בצק. גם אם אתם האופים המוכשרים ביותר בעולם, לא תעדיפו שמכונה תעשה לכם את העבודה הסיזיפית של התפחת השמרים, כדי שתוכלו להתרכז בצדדים המהנים יותר של העבודה, כמו הרידוד, הקימוח, הלישה, או הליפוף לחלות?
אז אם השתכנעתם, הנה ארבעה כלים חינמיים, במידה חלקית או מלאה, פלוס אחד בתשלום, שיעשו את מלאכת הכתיבה קצת יותר פשוטה. בכוונה לא כללתי כאן רק כלי בינה מלאכותית אלא גם כלי אחד שיכול לסייע לכותבים באופן כללי, מהתקופה שבה לא חשבנו להיעזר ברובוטים.
1.Playground by Open AI
ייאמר לזכות החברים ב-Open AI שהם לא נחים לרגע. ברגע שהם זיהו שהכלי שפיתחו משמש בין השאר כותבים, הם מיהרו לפתח עבורם פלטפורמה ייעודית, כזאת שבה יוכלו לייצר בלי בעיה טקסטים עם ChatGPT תוך שהם מגדירים לו מראש מה הטון ואורך הפסקה המבוקש. אני, אישית, לא מאמינה שמדובר בכלי המוצלח מקרב אלה שאפרט בהמשך. את מה שהוא עושה אפשר לעשות לא פחות טוב, וגם בחינם, דרך Claude או כלים לניסוח מחדש כמו Grammarly או Wordtune (שנידונו כאן בהרחבה בפוסט הקודם). היתרון היחידי של Playground הוא היכולת להשתמש ביכולות המחקר של ChatGPT כדי לבסס את הפסקאות שהוא כותב על מידע קיים באינטרנט – אספקט שבו הוא מתעלה על Claude לפי שעה. אה, וכמובן העובדה שהוא חינמי לחלוטין.
היוטיוברית ג'ניפר מארי מסבירה איך להשתמש בפלייגראונד
מחיר: חינם, בכפוף להרשמה
תמיכה בעברית: ללא
2. Claude
אולי כלי הבינה המלאכותית הטוב ביותר היום שתומך בעברית (ותודה לאסנת גואז על ההמלצה!). קלוד, בדיוק כמו ChatGPT, יג'נרט לכם פסקאות ורעיונות לפי דרישה. הוא גם יערוך עבורכם מחקר ויציע תכנים לקידום הספר, בדיוק כמו המתחרה הראשי שלו. מבחינתי, החיסרון העיקרי שלו הוא דווקא התמחור. קלוד נראה חינמי בהתחלה, אבל בדיעבד מגלים שהשימוש בו מוגבלים ל-Tokens המשפיעים בין השאר על כמות השאילתות שהוא יכול לענות עליהן בזמן נתון ואפילו על יכולת ההנמקה של התשובות שהוא נותן.
היוטיובר The Nerdy Novelist מסביר איך לכתוב רומן עם Claude, כולל הגב לספר
מחיר: שימוש מוגבל בחינם, בכפוף להרשמה
תמיכה בעברית: מלאה
3. Stack Exchange
המתכנתים שביניכם בטח מרימים עכשיו גבה. כל קשר בין Stack Overflow, קהילת המפתחים הגדולה בעולם, לבין כתיבה ספרותית – אמור להיות קלוש במקרה הטוב. רק שבסטאק אקסצ'יינג, החברה האם של סטאק אוברפלו, יש קהילה פנימית, פעילה ופחות ידועה בשם World Building ("בניית עולם", בתרגום חופשי).
הקהילה הזאת, כך יצא, היא אחד המקומות המומלצים באינטרנט שבהם אפשר לשאול – וגם לקבל תשובות – לגבי נושאים טכניים מורכבים במיוחד מהתחקיר שלכם, ואפילו לקבל המלצות לגבי איך מוטב לגשת אליהן כהלכה. זאת ועוד, התשובות נכתבות בידי בני אדם אמיתיים, חברי הקהילה, שיש להם תשוקה לנושא לא פחות ממכם, וכנראה חוסכים לכם זמן לא מבוטל בחיפוש אחר מומחים עם ידע דומה לשלהם בנושאים כמו תכנות, מכניקה, רפואה ומדע טהור. כותבי מדע בדיוני, פנטזיה, היסטוריה ומתח יפיקו מהפורום הזה מטעמים.
מחיר: חינם. כדי לקרוא את התשובות אין צורך בהרשמה.
תמיכה בעברית: ללא
4. Verb AI
לפני כמה שנים השתעשעתי ברעיון ליזום סטארטאפ שיסייע לכותבים בכלל ולסופרים בפרט לעבוד יותר מהר על יצירות שהם כותבים. הרעיון היה להתבסס על "קשתות כתיבה" ועל מוסכמות שמקובלות בכל ז'אנר כדי להציע לכותבים איך לבנות את הספר והתסריט שלהם ואז לבנות אותו סצנה אחר סצנה, בשיטה של building blocks שאפשר תמיד לפרק ולהרכיב מחדש.
במחקר שוק שעשיתי, ראיתי שיש לא מעט ביקוש לכלי שכזה. הבעיה הייתה ההיתכנות. רוב הסופרים לא מצליחים לכתוב באופן קבוע, בין השאר כי קשה להתמיד במלאכה סיזיפית כמו כתיבה לאורך זמן. כתוצאה מכך, סביר להניח שהם לא ירצו לשלם על כלי כזה, לא כל שכן על מנוי חודשי או שנתי.
בעוד אני יורדת מהרעיון, יזמים שלא קשורים אליי בשום צורה החליטו להרים את הכפפה. נכון למרץ 2024 הם מאפשרים להירשם לגרסה חינמית בהרצה שבה תקבלו "קנבס" ריק לעבוד איתו ועליו אפשרות לערוך את מבנה הרומן שלכם, כמו גם אפשרות לג'נרט חלקים ממנו עם בינה שיחתית דומה לשל ChatGPT. הפעם, כמובן, כשכל מה שאתם מג'נרטים עם Verb שייך לכם ובמסגרת המנוי שלכם. זאת הבטחה לא מובנת מאליה, לנוכח העובדה שכל השיחות עם המתחרה Open AI יכולות בקלות למצוא את עצמן בשיחות עם כותבים אחרים בשל מדיניות זכויות היוצרים השנויה במחלוקת של ChatGPT.
אחד ממייסדי Verb AI מסביר איך להשתמש בכלי לכתיבה בדיונית
כאילו מתוך מחשבה על נושא התשלום, כללו ב-Verb גם פיצ'ר חמוד של "ניג'וס" (nudge) שתכליתו להזכיר לכותבים לחזור לעסוק במלאכה כל כמה זמן, לבחירתם. ולמקרה שלא התחברתם לפלטפורמה כדי לקבל את הניג'וס, Verb מתממשק בקלות לתוכנות אופיס ויכול בשמחה להציק לכם גם שם.
מחיר: חינם, לעת עתה
תמיכה בעברית: ללא
5. Sudowrite
סודורייט הוא מעין גרסה מתוחכמת יותר של Verb שגם מתיימרת לעשות חלק מה-heavy lifting שקשור לתכנון הרומן. כלומר, להציע לכם איך לבנות את הסצנות, איך דמות אמורה להגיב להתרחשות מסוימת, ואיך כדאי לתאר סצנות מורכבות כדי להתייחס לכל אחד מחמשת החושים (!). הוא גם יכול לתת לכם פידבק, משל היה מדובר בעורך מקצועי.
במובן הזה, הוא מתחרה ישירות בפלטפורמת הכתיבה הוותיקה Scribble, שהתחדשה אף היא לאחרונה ביכולות AI לבניית עולם בדיוני ודמויות. אלא שסודורייט, מעבר להיותו זול מהמתחרה, מתוחכם יותר בכך שהוא מאפשר לעבוד עם בינה שיחתית במקום עם טמפלטים, כלומר לשלב את "העורך" שלו בכל שלב של תהליך הכתיבה. הוא גם כל הזמן (אבל מילולית כל הזמן) יבקש מכם היזון חוזר כדי ללמוד לכתוב טוב יותר, כדי לא לתת לכם רק את הפרומפטים שהוא חושב שאנשים אחרים אוהבים. אם פחות נוח לכם לכתוב בפלטפורמה, יש לו גם גוגל אקסטנשן שמסתנכרנת עם גוגל דוקס.
סרטון הפרסומת הרשמי של Sudowrite
מחיר: החל מ-$10 בחודש, תלוי בכמות הפיצ'רים שבה תירצו להשתמש (בסודורייט הם מתומחרים בקרדיטים). אפשר לנסות אותם במסגרת תקופת ניסיון חינמית.
תמיכה בעברית: סודורייט מבוסס בין השאר על הבינה השיחתית של קלוד, כך שהוא תומך בעברית
הפרומפט שלי
גם אם אין לכם שום כוונה להאציל חלק ממלאכת הכתיבה לבינה מלאכותית, ברור שהכלים שהיא מציעה יכולים להקל עליכם את העבודה משמעותית. לפני כתיבת הספר, היא יכולה לעשות עבורכם לפחות חלק מהתחקיר. לאחר כתיבתו, היא יכולה לסייע בבניית תכנית שיווקית. ובמהלכו, טוב, זה כבר תלוי בכם.
גם אם אין לכם כוונה להסתייע בכלי בינה מלאכותית, תמיד כדאי להיעזר בנשמות טובות שנמצאות בפורומים שכל תכליתם לתת מענה לשאלות של כותבים, לתת להם משוב על עבודתם, או סתם "להרים" להם ברגעים קשים.
זכרו, פעם היה מאוד מקובל אצל סופרים מפורסמים לשכור כותבים זוטרים יותר, אז הם היו ידועים בתור "סופרי צללים", לסייע בצדדים היותר סיזיפיים של מלאכת הכתיבה. גם היום אתם יכולים למצוא לא מעט מהכותבים האלה בפלטפורמות כמו Fiverr ו-Upwork שסיקרתי כאן בפוסט שעסק בפרסום באנגלית, ובאמזון יש לא מעט כותבים ששכרו אותם לכתוב ספרים הרבה לפני עידן ChatGPT. להיעזר בכותבים כאלה, או בכלי בינה מלאכותית, זאת לא חולשה שלכם ככותבים. להפך, זה כוח. זה ניצול מיטבי של הזמן ויכולת הריכוז שלכם, ובמקרה של בינה מלאכותית, גם של אילוצי תקציב.
"גברים, נשים ומסורים חשמליים" סוף סוף רואה אור בעברית, והשאר חגיגה
*אזהרה – פוסט זה מכיל אזכורים של אלימות פיזית ומינית בסרטי אימה
את "גברים, נשים ומסורים חשמליים" ניסיתי להשיג לראשונה כשלמדתי באוניברסיטה, עבור עבודת סמינר על נשים בסרטי אימה, וכבר אז הוא בקושי היה בנמצא. גם בשנות התשעים שבהן ראה אור, ונחשבו לעשור שבו סרטי אימה כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" זכו סוף סוף לאהדת הקהל הרחב, כתיבה על סרטי אימה באקדמיה נחשבה לנישתית. ניסיון לדבר על אותם סרטים מזווית פמיניסטית היה בכלל מועד לכישלון, ולו בשל המוניטין השוביניסטי שיצרו לז'אנר סרטי האקספלויטיישן בעשורים הקודמים, אלה שהונעו ממעט מאוד עלילה והרבה עירום ואלימות.
6/5/23 (probably 5th? reading) – Men, Women, and Chainsaws: Gender in the Modern Horror Film (1992) Written by Carol J. Clover pic.twitter.com/vKS6542o2Y
עטיפות Men, Women, and Chainsaws. שתיהן עם תמונות מסרטי "המנסרים מטקסס"
בסופו של דבר מצאתי את הספר בחנות בת שבע קומות בלונדון, והוקל לי לגלות שהוא לא עוסק בכלל בסרטים מהז'אנר האחרון. המחברת קרול ג'יי קלובר מעדיפה להתעמק בסרטי ה-"סלאשר", אלה שאכן זכו לפופולריות מואצת החל משנות השבעים ושמו במרכזם ניסיון הישרדות של כמה צעירים (בדגש צעירות) אל מול רוצחים סדרתיים אלה ואחרים. רוצח סדרתי, שלצורך העניין יכול להיות בן אדם ("המנסרים מטקסס"), מפלצת בלבוש אדם ("האלווין") או מפלצת על-אנושית ("הנוסע השמיני"). יוצא הדופן היחיד הוא "קארי", על בסיס הרומן של סטיבן קינג והסרט של בריאן דה פלמה, שבו הרוצח מתגלה במערכה האחרונה כגיבורה הראשית, קארי.
עוד נערה אחת ודי
למרות שהיא עוסקת במגדר, הדבר האחרון שקלובר רוצה הוא להציג את סרטי האימה כפמיניסטיים. מדובר אומנם בז'אנר שבזכותו המציאה קלובר את מושג "הנערה האחרונה" (The Final Girl), שכמיטב המסורת היא נערה נבונה יחסית, בעלת עבר טראומטי ולרוב גם בתולה, שגוברת על הרוצח החזק ממנה בהרבה במה שנראה כמו שילוב של אומץ ומזל בלתי רגיל. עם זאת, מדובר גם בז'אנר שנהנה בצורה בלתי פרופורציונלית להציג אלימות נגד נשים, בדגש על אלימות מינית.
הסבר מקיף על מושג ה-final girl כפי שטבעה אותו קלובר
אני לא מדברת רק על דוגמאות קיצוניות כמו "אני יורקת על קברך" אלא גם על סרטים פופולריים כמו "מוות אכזרי" (Evil Dead), שבגרסתו המקורית הדיבוק הרצחני מתחיל מאונס של הגיבורה הראשית בידי ענפים (!). למעשה, אפשר לטעון ש-"אני יורקת על קברך" הוא סרט פמיניסטי בהרבה מ-"מוות אכזרי" משום שלפחות הוא מאפשר לגיבורה לנקום באנסים שלה בדרך שהיא מילולית "עין תחת עין" (getting even במקור), כפי שטוענת קלובר וכפי שנידון בהרחבה גם בפרק הזה של הפודקאסט הישראלי המצוין "טראש טוק".
קלובר, בכל מקרה, לא שופטת את היוצרים של סרטי האימה הללו בחומרה. להפך, היא שופכת אור על קהל היעד לסרטים שלהם, על פי רוב גברים צעירים, שמוצאים עצמם במחצית מהסרט מריעים לרוצח שרודף אחרי השורדת האחרונה, ובמחצית השנייה מריעים לה בעת שהיא מביסה אותו – תוך שהם מזדהים עם שני הצדדים. הם בה בעת מגשימים פנטזיות אלימות אפלות, וגם מדחיקים את ההתנהגות האלימה באמצעות ניצחונה של הגיבורה הטובה, עם העבר הטראומטי שאיתו הם יכולים להזדהות, על הרוצח "הרע".
הנערה והדם
יוצאת הדופן היחידה היא, כאמור, קארי – שלה מוקדש הפרק הראשון והמעניין ביותר בספר. קארי מקיימת בעצמה את הניגוד של הרוצח אל מול הנערה התמה. אנחנו ממשיכים לחוש חמלה כלפיה גם כשהיא סובלת מבריונות בבית הספר וגם כשהיא רוצחת את אימא שלה ובהמשך, את כל חבריה לשכבה. "קארי" גם עוסק במובהק בנושאים שקהל היעד של סרטי אימה אמור להרגיש מאוד לא בנוח איתם, ממחזור חודשי ועד לדימוי גוף של נערות, ועם זאת הוא זכה להצלחה אדירה כספר וכסרט והניב שפע של גרסאות מחודשות (כולל בברודווי), שלא לדבר על ממים באינטרנט.
לאמיצים: המחזמר המלא בגרסה המוצלחת יותר של 2013 (יש גם גרסאות מוצלחות פחות ביוטיוב)
למה? כי "קארי" גם מייצגת לפי קלובר את כל מה שמפחיד גברים בנשים, ובכך היא לא שונה בהרבה מהסימבוליזם הנשי של ה"ג גייגר בסרט "הנוסע השמיני". היא אישה שמוגדרת דרך הדם, רוצחת כשהיא שטופת דם, ולא הייתה מגיעה למצב אליו הגיעה לולא בגרותה המינית, שהובילה למשבר ביחסים עם אימה ולשאיפתה להיות מלכת הנשף.
הנערה כבר לא נערה
הרבה דם ניגר על המסך מאז ש-"גברים, נשים ומסורים חשמליים" ראה אור. היום כבר לגמרי מקובל לראות נשים צעירות אוחזות במסורים חשמליים בסרטים כמו Freaky ובסדרות טלוויזיה כמו העיבוד של Resident Evil. במספר לא מבוטל של יצירות, נשים מגלמות את הנבל, בלי קשר למיניות או לנשיות שלהן בכלליותה. יתרה מכך, היום מאוד לא מקובל להראות על המסך אלימות מינית, לא רק בשל תנועת 'מי טו' אלא כי גם הרבה נשים רואות סרטי אימה, בטח יותר מבעבר. ובעוד סף הריגוש של הקהל לאלימות גרפית רק הולך ועולה עם השנים, הסובלנות לאלימות מינית – ירדה לאפס.
מוסכמת ה-final girl, לעומת זאת, נותרה כפי שהיא. למעשה, היא כל כך מקובעת שהיא מושא לפארודיה, כפי שנראה בסרטים מהשנים האחרונות כמו Final Girls או Cabin in the Woods, או בספרים כמו Final Girls Support Group של גריידי הנדריקס ו-Final Girls של ריילי סייגר. במובן הזה, הז'אנר לא התקדם הרבה מימי "העלמה במצוקה" שגבר כלשהו היה נדרש להציל מידיו של הרוצח, ולו משום שגבר המתעמת מול רוצח – יהיה נחות ממנו פיזית או מנטאלית ככל שיהיה – עדיין נתפס כבעל סיכויים יותר טובים מאישה באותו תפקיד.
טריילר לסרט Final Girls מ-2015 שהוא פרודיה שנונה למדי על כל מוסכמות הז'אנר
לכל הפחות, נראה בשנים האחרונות שה-final girl היא כבר לא כל כך girl. זוכת האוסקר ג'יימי לי קרטיס ממשיכה לככב בסרטי Halloween למרות שהיא כבר מזמן לא נערה מתבגרת, וכנ"ל לגבי כוכבי סדרת "צעקה" שממשיכים להפציע בסרטי ההמשך אף שהדמויות שלהם כבר לא מתגוררות בעיר שבה מתרחשות הרציחות. הקהל צמא לנוסטלגיה, כמעט באותה מידה שבה הוא משווע למשב רענן בז'אנר, מה שמאלץ את יוצרי האימה למצוא פתרונות יצירתיים. אולי בעתיד final them יהיה אחד מהם.
הרשימה המלאה של הספרים שכדאי לקרוא לפני טיול ליפן, וחובה לקרוא אם רוצים להבין אותה
טיול ביפן, יאמר לכם כל מי שחזר משם, שונה מטיול בכל יעד אחר. יפן היא שילוב של הרבה מאוד ניגודים. היא מדינה מתקדמת שלעולם תעדיף את המנהגים המסורתיים על פני ההשפעות שמגיעות אליה מהמערב. היא הביאה לעולם את הסמוראים והנינג'ות אבל דוגלת בשלום, איזון, והרמוניה עם הטבע. היא בקושי דוברת אנגלית, אבל מנהלת עסקים עם כל העולם, וכן הלאה.
מרגישים את זה כבר משלב תכנון הטיול. יפן היא לא יעד שמגיעים אליו בספונטניות. היא דורשת תכנון מוקדם, רצוי של כמה חודשים מראש, ולא רק בגלל מחיר הטיסה (שעדיין מופרז, אגב, משום שהמדינה הייתה סגורה לישראלים עד אשתקד). יפן דורשת הרבה מאוד למידה, למשל של סוגי הלינה השונים. בשום מקום אחר בעולם לא תידרשו לבחור בין לינה מסורתית (ריוקן), למלונות אהבה, מלונות קפסולה, מלונות רגילים ואכסניות (גסט האוסים) – שכולם מספקים חוויה נקייה ולא רעה בכלל בפני עצמה.
אחד השערים למוזרויות שבתרבות יפן: רחוב טקשיטה שברובע שינג'וקו, טוקיו – ואני 🙂
גם עם ההגעה ליפן, יש הרבה מאוד דברים שיפתיעו אתכם, והיפנים לא יראו לנכון לספר לכם מראש. הם לא יספרו לכם, למשל, שהסיבה שבהרבה מרחצאות ציבוריים (אונסנים) אסור להיכנס עם קעקועים היא שהיפנים היחידים שמסתובבים עם קעקועים הם אנשי היאקוזה, או שרוב הנשים לובשות הקימונו שמסתובבות ברחובות קיוטו (ויש לא מעט כאלו) הן בכלל לא גיישות. בכלל, יחסית למי שיש להם תרבות עשירה, היפנים לא אוהבים לדבר עליה יותר מדי. הם רק ייראו נורא מופתעים אם תאכלו תוך כדי הליכה, או תעשו כל אחד מאלפי הדברים שנהוגים בכל מקום בעולם שהוא לא יפן.
עבורי, המבוא הטוב ביותר לתרבות של יפן היה דווקא הספרים שקראתי לפני ובמהלך המסע. הם עזרו לי להבין דברים שראיתי, להסביר חוויות שהיו לי, ובעיקר להרגיש שאני לא רואה רק את מה שרוצים שאראה. יפן, שוב יותר מהרבה מקומות אחרים בעולם, הוא מקום שרב בו הנסתר על הגלוי, ושלמעשה תושביו מתגאים ביכולת ההסתרה שלהם. רק נסו לאחוז ידיים ברכבת התחתית, או לומר בקול רם "אני אוהב אותך", ותראו אילו מבטים תקבלו. ביפן, רגשות הם פשוט לא משהו שמפגינים כלפי חוץ, להבדיל מאדיבות – שבה תיתקלו בכל פינה.
משום שלמטיילים שונים יש דגשים שונים ומסלולים שונים, חילקתי את ההמלצה לקטגוריות. תרגישו חופשי לקרוא, כמובן, יותר מספר אחד. אני הופתעתי בכל פעם מחדש מהדברים שקראתי, ואני כאמור מטיילת ששמה דגש על תרבות והיסטוריה. אני מניחה שגם מי שמתמקד בטבע או בקולינריה ימצא שפע ספרים בנושא, כמו הספר הישראלי הזה שראה אור לאחרונה.
קשה לתאר כמה פרקים מהספר הזה השאירו אותי שמוטת לסת וכמה הייתי צריכה לקרוא אותם, בתור ישראלית. יש מנהגים בתרבות היפנית שלא הייתי מאמינה שקיימים אם הייתי שומעת עליהם בדרך אחרת. יש גם תופעות – כגון האנטישמיות ביפן (כן, כן) – שאף יפני שדיברתי איתו עליהן לא הסכים להודות בהן מחוץ לספר הזה, ואולי טוב שכך. על כל פנים, מדובר במבוא חובה לכל ישראלי שמתכנן לבקר במדינה, והוא נקרא בשטף ומבלי לחסוך, כאמור, גם את הצדדים הפחות יפים של המדינה.
טעימה מתרבות העבודה היפנית הספרטנית בכתבה של "כאן"
מצאתי את הספר הזה במבואה של מלון Tune Stay בקיוטו והוא עשה לי המון סדר, גם בדברים שראיתי ברחוב ביפן וגם במאכלים שיצא לי לטעום (מתברר שליפן יש סצנת קינוחים עשירה במיוחד). אם אתם קצרים בזמן וזקוקים למבוא באורך 104 עמודים קצרים וצבעוניים בלבד, שהן יותר כרטיסיות מאשר ספר, המדריך הזה עשוי לעשות את העבודה.
רק ביפן: הופכים אזור כפרי ליעד תיירותי באמצעות "הלו קיטי"
סיפורו של עיתונאי יהודי-אמריקני שהתגלגל לגוף תקשורת יפני הוא הרקע לממואר של ג'ק אדלסטיין, שהוא גם מעין פילם נואר על היאקוזה מנקודת מבט מערבית. יש כאן גם המון ירידה לפרטים על מערכת החוק והמשפט ביפן, שהיא מושחתת מהיסוד ומתעקשת משום מה לראות ביאקוזה גוף עסקי לגיטימי. גם אחרי ביקור במדינה, לא ברור לי למה.
ואם כבר פשע, יש ספר קצת פחות מוכר של הרוקי מורקמי בשם Underground: The Tokyo Gas Attack and the Japanese Psyche שהוא מעין תחקיר עיתונאי על הרעלת הסירין ההמונית מ-1995 שבגללה היפנים הוציאו את כל פחי הזבל מהרחובות והרכבות. יושב אצלי על המדף אבל טרם זכיתי לקרוא בו.
ולמסתקרנים מהיאקוזה: הנה היסטוריה מקוצרת שלהם מפי חבר לשעבר
לא באמת התכוונתי לכתוב רשומה על ספרים על יפן תוך התעלמות מ-"זיכרונותיה של גיישה", אולי רב המכר הגדול ביותר על יפן בכל הזמנים. רק שהסיבה האמיתית שהספר הזה ברשימה היא הפופולאריות העצומה שלו בקרב תיירים, שבגללה כל מדריך תיירים בקיוטו יוביל אתכם לגשר בעיר העתיקה שבו הגיישה הצעירה ממררת בבכי באחת הסצנות המרכזיות בסרט וכמובן לבית הקפה הסמוך שבו מתרחשות כמה סצנות נוספות.
סצנת הגשר בקיוטו מתוך העיבוד הקולנועי ל-"זכרונותיה של גיישה" מ-2005
לחובבי הייאו מיאזאקי: "הטירה הנעה" מאת דיאנה וויין ג'ונס
מכל האטרקציות ביפן, הזמנת כרטיסים למוזיאון ג'יבלי שבטוקיו או פארק ג'יבלי שבאוסקה היא חוויה מתסכלת במיוחד, בראש ובראשונה כי היא כמעט סגורה לחלוטין לתיירים או מי שמתגורר מחוץ ליפן, ולפי השמועות היא משתלמת רק לחסידיו האדוקים ביותר של האולפן. עם זאת, מזכרות בהשראת סטודיו ג'יבלי מפוזרות בחנויות בכל רחבי יפן וחלק ניכר מהן מושפע מ-"הטירה הנעה", שהוא למיטב ידיעתי הסרט היחיד של ג'יבלי שנכתב בהשראת רומן בריטי וגם תורגם לעברית.
בכל פינת רחוב ביפן יציעו לכם להיכנס לבית קפה שמלטפים בו חתולים, כלבים, ינשופים, או חזירים. בכלל, יחסית למדינה שכמעט אין בה מסעדות לצמחונים, היפנים ממש נהנים להפגין חיבה לבעלי חיים, ואחת הדוגמאות לכך היא הספר הזה – אודיסאה מקסימה על חתול רחוב שמאומץ בידי יפני ומתחיל לפתח כלפיו רגשות אנושיים להפליא. לא תלמדו ממנו המון על התרבות היפנית, אבל ללא ספק תתרגשו עד דמעות.
אחד הרומנים הכי מעובדים בתולדות יפן ובמרכזו דיווח בדיוני על עלייתו של טוקוגאווה איאיאסו לכס השוגון (שליט יפן ששני בכוחו רק לקיסר). למתעניינים בהיסטוריה של השוגונים מומלץ לבקר את מוזיאון הסמוראים שבקיוטו, שם גם ניתן לשמוע על סיפורם של 47 הרונין.
אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של יפן מבלי לדבר על הירושימה, עיר שיש בה כמה וכמה מרכזי הנצחה למאות אלפי התושבים שנהרגו בהפצצות על העיר במלחמת העולם השנייה. "פרחי הירושימה" מביא את סיפורה של משפחה אחת ששרדה את המתקפה ונשארה לחזות במאמצי השיקום של העיר לאחר מכן, גם כשאלה גובים מהם מחיר. ואם עוד לא השתכנעתם מהביקורת המקוצרת שלי, הנה השבחים שהרעיפו על הספר בבלוג "יפן מונוגטרי".
ממוזיאונים וסיורים ועד אתרי צילומים של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה – הנה כמה יעדים שרבים מחובבי הקריאה ישמחו לבקר בהם
לא פחות ממיליון וחצי איש עברו בנתב"ג בין סוף מרץ לסוף אפריל, בתקופה שידועה בארץ בתור "תורי הענק של פסח". אם המספר הזה נשמע לכם מוכר, מדובר באותם תורים משנת 2019, טרם המגיפה שלתקופה מסוימת שיתקה לחלוטין את נתב"ג, ואילצה את רובנו לבקר מקומות אחרים בעולם בעיקר דרך ספרים (או מדיה אחרת).
תחייתה של תיירות החוץ היא בשורה נפלאה גם לתעשיית המו"לות המקומית. ככל שהתור ארוך יותר, אנשים יצטרכו לקרוא יותר. כנראה שהם יעברו גם בחנות הספרים שאחרי ביקורת הדרכונים. ואולי הם גם יבחרו להנעים את זמנם בחו"ל בספרים עבריים שעוסקים ברילוקיישן, במתרחש במדינות זרות, או בתקופה היסטורית אחרת (שהיא לאו דווקא השואה).
יש גם כאלה שעבורם הנסיעה עצמה היא הזדמנות לחוות ספרות באופן אישי יותר: לבקר במקומות שבהם הסופרים חיו וכתבו את יצירותיהם, לטייל במקומות שעליהם כתבו, ולהבין למה התכוונו כשהתייחסו לאנשים ולתקופות אחרות. אלה יוכלו לבקר במוזיאונים המוקדשים לכותבים אלה ואחרים או להצטרף לסיורים בעקבות מושאי הכתיבה שלהם.
גם בארץ יש, כמובן, תיירות עם צביון ספרותי. בתל אביב קיימים כמה סוגים של סיורים בעקבות משוררים (בדגש על נשים, שיכורים, ומה שביניהם) וסיורים בעקבות סופרים אפשר למצוא גם בירושלים, חיפה, צפת וזיכרון יעקב.
סיור ספרותי בעקבות "חצוצרה בוואדי" שנערך ב-2012
הפוסט הזה יתמקד דווקא ביעדים ספרותיים בחוץ לארץ, בדגש על יעדים שגיבורי התרבות שלהם מוכרים לקהל הישראלי. יש כאן אפליה מובנית, שהרי לא כל יצירה ספרותית מוכרת בחו"ל בהכרח תורגמה לעברית או מוכרת כאן באותה מידה (רק ספר אחד מהסדרה על ארסן לופן, "הג'נטלמן השודד" של צרפת, ראה אור בעברית). ואם מתייחסים ליצירות לא מתורגמות, הרי שהקהל הישראלי מוגבל לשפות שמוכרות לו, כמו אנגלית, צרפתית ורוסית, וליצירות שלא עוסקות בנושאים הרחוקים ממנו, כמו הדת הנוצרית. בשל כך, לא נדיר לדלג על יעדים בחו"ל שמוקדשים לסופרים פחות מוכרים, או לנושאים שלקהל הישראלי אין נגיעה אליהם.
הפוסט הזה כן יתמקד ביעדים מעניינים. בכוונה השמטתי מכאן מוקדי תיירות שכן עוסקים בספרים אבל השהות בהם נמשכת עשרים דקות לכל היותר, המוקדשות ברובן ללקיחת תמונות. תמונות אפשר למצוא באינטרנט. מזכרות (כולל ספרים) אפשר לקנות בכל מקום. חוויות הן כבר סיפור אחר לגמרי.
אז איפה לחובבי ספרים שווה לנסוע? הכנתי רשימה ממוקדת עם המלצות, מדורגת מהיעד השווה ביותר ליעד שהוא בגדר רשות. למרבה המזל, בכל המקרים מדובר ביעדים שהם ערים גדולות – ואפילו ערי בירה – מה שאומר שלא צריך לעבור טיסות קונקשן ארוכות כדי להגיע אליהם.
1. לונדון
המלצות על תחנות בסיור ספרותי בלונדון
למה לנסוע לכאן?
אנגליה, בדגש על לונדון, היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של בדרנים, בדגש על שחקנים, במאים, מעצבים וגם כותבים. זה המקום שבו התגוררו וכתבו ענקים כמו ויליאם שייקספיר, סר ארתור קונן דויל, ג'יימס מתיו ברי וצ'רלס דיקנס והמקום שעליו נכתבו אינספור יצירות מפורסמות, מ-"גברת דלאווי" של וירג'יניה וולף ועד "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול. זה גם המקום שבו נוסדה חנות "שייקספיר אנד קומפני", עם בית התה המפורסם בקומה העליונה, והמקום שבמידה רבה עיצב את הספרות המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום. במילים אחרות, זה היעד היחיד שהוא בגדר חובה לכל שוחר ספרים ותרבות, ולעזאזל המחירים הגבוהים.
איפה שווה לבקר?
תאטרון הגלוב (Shakespear's Globe) – טכנית לא מדובר בתיאטרון המקורי של שייקספיר אלא בגרסה משוחזרת מ-1997, אם כי היא עושה כבוד רב לגרסת המקור. זה יופי של מקום לצפות בו במחזותיו של שייקספיר בשפה שבה נכתבו וגם לבקר בתערוכה המוקדשת לשייקספיר וליצירותיו.
הווסט אנד – האזור הידוע בתור "ברודווי של אירופה" מארח בקביעות את ההצגות החמות ביותר בעולם מחזות הזמר, ביניהם כאלו שהן בגדר צפיית חובה, כגון "מלך האריות", "מרשעת", ו- פנטום האופרה". אני ממליצה במיוחד דווקא על Book of Mormon, אם כי ההומור שלו לא יתאים לכל אחד.
Foyles – כנראה חנות הספרים הגדולה באירופה, השוכנת בתוך המרכז הספרותי הגדול לא פחות בצ'רינג קרוס.
אולפני האחים וורנר – שבהם צילמו את סרטי "הארי פוטר" ונמצאים במרחק נסיעה קצר ברכבת מלונדון. שימו לב שיש להזמין מראש את הכרטיסים לאולפנים ומומלץ לעשות זאת באופן עצמאי (=לא מסרסרים או סוכנויות כרטיסים). אם אתם בכל זאת קונים כרטיס בדקה התשעים, לפחות תשלבו אותו עם סיור באוקספורד הסמוכה, שבה התגוררה ג'יי קיי רולינג בעת כתיבת הסדרה.
מקומות מעניינים בסביבה?
אוקספורד – האוניברסיטה הפרטית היוקרתית ביותר באירופה שלא סתם נתנה את ההשראה לסדרת "הארי פוטר".
באת' (Bath) – עיר הולדתה של ג'יין אוסטין.
למיטיבי לכת – אפשר לשלב טיול יום בסקוטלנד ולבקר בסטונהג' (מהסדרה "נוכרייה").
2. דבלין
המלצות על תחנות בסיור ספרותי בדבלין
למה לנסוע לכאן?
יש שיגידו שדבלין היא האחות הקטנה והדלה של אנגליה, ובאמת במרוצת השנים השתיים לא ידעו לא מעט קרבות, אבל גם חלקו לא מעט גאונים ספרותיים. אוסקר ויילד, אחת מגאוותיה הגדולות של הספרות הבריטית, הוא בכלל אירי, וכך גם לגבי ויליאם בטלר ייטס, ג'ורג' ברנרד שו, סמואל בקט, וכמובן ג'יימס ג'ויס – מחבר "דבלינאים". דבלין גם זולה יותר מלונדון, נגישה (אפשר לחצות את כל מרכז העיר בהליכה, או בתחבורה ציבורית מהירה יחסית) ודוברת אנגלית שוטפת, אם כי האירים ינצלו כל הזדמנות להתגאות בשפה המקומית.
איפה שווה לבקר?
סיור פאבים ספרותי – או כל סיור פאבים, למעשה. האירים מתגאים בתרבות השתייה שלהם לא פחות משהם מתגאים בתרבות עצמה, ובכל פאב ותיק תמצאו תמונות של גדולי התרבות והספרות ותשמעו סיפור מעניין על יצירתם.
מוזיאון ההגירה האירי – אולי המוזיאון המושקע ביותר באירופה שאינו מוקדש רק למדע, ומכיל כמה גלריות מרתקות בנושא הספרות האירית, כנופיות הפשע המפורסמות (כולל זאת של נד קלי) וההשפעה של ילדי המהגרים על תרבות העולם.
מופע פולקלור – של ריברדאנס, לורד אוף דה דאנס, יו ניים איט. ההומור האירי שופע במוזיקה שמחה ובסיפורים מכמירי לב.
טריניטי קולג' – האוניברסיטה המכילה את הספרייה העתיקה היפה ביותר בעולם (!). אם לא תרצו לשלם את מחיר הכרטיס הגבוה, אפשר גם לקחת תמונות יפות שלה מחנות המזכרות.
מקומות מעניינים בסביבה?
בלפסט – בירת צפון אירלנד, שם נמצא מוזיאון הטיטאניק ובו לא פחות מתשע גלריות המגוללות את סיפורה של הספינה ששקעה והעיבודים שנעשו לו.
טירת בארני, שם צולמה סצנת "החתונה האדומה" עבור סדרת "משחקי הכס", או כל אחד מהאתרים האחרים באזור שבהם צולמו סצנות עבור הסדרה.
פראג, מעבר לכך שהוציאה כמה מהישויות הספרותיות המסקרנות והטראגיות של המאה הקודמת (פרנץ קפקא, קארל צ'אפק), נגישה יחסית. המחירים בה זולים ואפשר להגיע אליה תוך זמן קצר ובטיסות ישירות. מעבר לכך, ההתניידות בה קלה, האנגלית שכיחה ולא חסרים דברים לעשות, גם לחובבי הכנסיות הגותיות, גם לשוחרי המוזיאונים המודרניים, וגם למי שסתם מחפש יעד לקניות.
איפה שווה לבקר?
מוזיאון קפקא – המוזיאון מציג שתי תערוכות המתארות את מערכת היחסים שבין קפקא לפראג ומשרטטות דיוקן של איש מורכב, על כל האהבות והאכזבות שנקרו בדרכו.
הרובע היהודי – אפשר לבקר כאן במסגרת סיור כזה או אחר ולשמוע את סיפור הגולם מפראג ושאר בדיות שמקורן במיתולוגיה היהודית.
סיור בבונקר – בפאתי העיר יש בונקר אותנטי מתקופת מלחמת העולם השנייה שבו השתמרו לא מעט חליפות ואף נשקים מהתקופות הקשות שלה. הכניסה במסגרת סיור מודרך בלבד.
מקומות מעניינים בסביבה?
קוטנה הורה – עיירה במרחק כשעה וחצי נסיעה ברכבת מפראג ובה כנסיה המורכבת מעצמות אדם, וזה דווקא הסיפור הכי פחות מורבידי שיש לאותה עיירה להציע.
למיטיבי לכת – אפשר לשלב טיול יום לבוהמיה ושוויצריה הסקסונית, שם נולד יוהן וולפגנג גתה.
4. ניו יורק
ציטוטים של סופרים בכניסה לספריה הציבורית בניו יורק
למה לנסוע לכאן?
אם כבר יוצאים למרחקים כדי לספוג ספרות טובה, נוסעים לניו יורק. ממילא כמעט אף אחד מהיוצרים המפורסמים שלה לא נולד בה במקור, והנ"ל נכון גם לגבי פיליפ רות, פול אוסטר, או הנרי וגם יצחק בשביס זינגר. בניו יורק, בניגוד לערים האירופיות שציינתי קודם, קל מאוד ללכת לאיבוד (למרות התחבורה הציבורית היעילה), ולא עוזר שקשה להיכנס אליה, עם הדרישות לוויזה של ממשלת ארה"ב. מצד שני, מדובר במקום שאין בו רגע דל, שמטפח חלומות ויכול גם לעזור להם להתגשם. מה הפלא שכתבו עליה כל כך הרבה שירים?
איפה שווה לבקר?
סיור פאבים ספרותי – כן, כמו באירלנד, רק שהפעם הסיור מתמקד במנהטן ובברוקלין ובסופרים אחרים שהטיפה המרה הייתה חביבה עליהם יותר מדי, כמו דילן תומס.
ספריית מורגן – הייתן מצפים שהמפלט הגדול ביותר בעולם לספרים נדירים יהיה באירופה. אבל לא, הוא נמצא בניו יורק. ואם כבר ספריות בניו יורק, אף ביקור בעיר לא שלם בלי ספריית הקונגרס, שהיא גם אולם חתונות לעת מצוא.
סיורים תרבותיים – לרבות לא מעט סיורים על ההיסטוריה של המאפיה בניו יורק, שהתפרסמה בעולם בין השאר בעקבות סדרת ספרי "הסנדק" והסרטים באותו שם. וכן, יש גם סיור סביב ההיסטוריה של המחזמר "המילטון" על השר האמריקני לשעבר.
ברודווי – או אוף ברודווי, אם אתם פחות בקטע של "קאטס" ושאר מחזות הזמר המוכרים.
מקומות מעניינים בסביבה?
לונג איילנד – שם אפשר לצאת לסיור בסירה בהשראת "גטסבי הגדול".
וושינגטון הבירה – אפשר לצאת אליה בטיול יום ולחוות את הבית הלבן, שאף עלילה אפוקליפטית לא שלמה בלעדיו.
ואם כבר טיול יום – אפשר לנסוע לפידלפיה לבקר את בני האמיש, אותם בני כת מסתורית מ-"העד" של ג'ון גרישם.
קומיקון – זה אומנם ממש לא בסביבה (חוף מערבי לעומת מזרחי), אבל קומיקון הוא עדיין פסטיבל הגיקים הגדול בעולם. פנו לו זמן אם אתם מגיעים בעונה ויש לכם זמן לחוות יותר מארצות הברית.
עוד פוסט על ספרות וקורונה, והפעם: איך זה מרגיש לחזות במגיפה שספק הולכת מהעולם, ספק חוזרת
לפני קצת יותר משנה פרסמתי בבלוג פוסט על ספרים לימי הקורונה. זאת הייתה רשימה נאיבית, במידה מסוימת. הקורונה עדיין נראתה לי אז כמו "הנגיף הסיני", משהו שיצר פאניקה בלתי פרופורציונלית, אבל לפחות פינה עבורי לא מעט מקומות ישיבה ברכבת. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת תקופת החגים, כתבתי פוסט על ספרי מסעות לקרוא בסגר. גם אז, הייתי אופטימית. עד שאפרסם את הרשימה הזאת, אמרתי לעצמי, והאנשים המעטים שהספיקו לקרוא אותה פשוט ייקחו את הספרים בחנות בנתב"ג. אז אמרתי.
המציאות היא שגם שנה ומשהו לאחר שהכנסתי את התגית "קורונה" לבלוג, הנגיף עדיין כאן. אומנם רובנו מחוסנים או מחלימים, אבל שוב מתחילים לדבר על התפרצויות, ואולי עד שתקראו את הפוסט הזה, כבר יחזירו את המסכות. בעולם, בינתיים, עדיין יוצאים בהדרגה מהסגר, מה שהופך את הישראלים למעין עוף מוזר בהתאוששות מהמגיפה. אנחנו רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, מתים לטוס לחו"ל אבל גם לא יכולים לסבול את המסכה עם המשקפיים ובמיוחד בחום של יולי-אוגוסט. לא פלא שהמחשבה על שיבת הקורונה מעוררת בנו קבס. היא מנוגדת כל כך לנוהג הישראלי לשבת בחוץ, להתענג על אוכל טוב וליהנות מחברה קרובה, של המשפחה ובכלל.
גם בספרות העולמית, כך מתברר, יש שתיארו מהצד את החוויה של אלה שמשוכנעים שהמגיפה חלפה מהעולם, או שהם מחוסנים אליה, רק כדי לגלות שלא היה ולא נברא. אולי התקופה הנוכחית מהווה את האקלים המושלם להשלים בו ספרים מהסוג הזה. למי שמעוניין בנושאי קריאה קצת פחות קודרים, מומלץ לחזור כאמור לפוסט הקודם בסדרה, על ספרי המסעות. ממילא ייקח עוד זמן עד שהשמיים ייפתחו לחלוטין.
בקטגוריית ספרי "המגיפה נגמרה, האפוקליפסה רק החלה" יש לא מעט ספרים, ויש שיאמרו אפילו ממיטב הספרות העולמית, אבל מי שמבחינתי מתעלה על כולם הוא "שנת המבול" של מרגרט אטווד. מדובר בספר שמתייחס לעולם שאחרי המגיפה בתור גורם הכחדה בפני עצמו, ולו בשל בזבוז המשאבים שהביא למגיפה מלכתחילה, והשאיר לשורדים כוכב לכת בתהליך מוות מזורז. בתהליך הזה מה שיציל את האנושות הוא לא איזה מדען מבריק או חסינות עדר (אם כי כבודם במקומו מונח), אלא האנשים. אין אומנם אפשרות לבחור את האנשים שישרדו את קץ האנושות, אבל אפשר להותיר להם למצוא מחדש את מקומם בעולם. אפשר להניח להם לצאת מהגבולות האישיים והגאוגרפיים שמגדירים אותם בשגרה וליצור משהו שונה, שלא היה נוצר בנסיבות אחרות.
כריכת "שנת המבול" בעברית
ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:
ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:
קופסת הציפורים / ג'וש מלרמן
המאורע המרכזי ב-"קופסת הציפורים" הוא חשיפה לעצם כלשהו, פיזי או לא, שגורם לאנשים המתבוננים בו לאבד את שפיות דעתם. גם הספר וגם הסרט של נטפליקס נמנעים מלחשוף באיזה עצם מדובר, אם כי מהסרט משתמע יותר שמדובר באובייקט מוחשי – אולי יצור אלוהי או שד.
העלילה המרכזית מתחילה כמה שנים לאחר האסון, כשהגיבורה מלורי היא אם לשני ילדים נטולי שם. בעולם הזה, לא רבים שרדו את מתקפות הטירוף, בין השאר כי לאנשים שצוללים לתהומות הללו יש נטייה לקחת איתם את הקרובים להם. השורדים המעטים מצטופפים בבתים חשוכים. אחרים מסתובבים בחוץ, באין מפריע, לאחר שמתברר כי הם היו מטורפים מלכתחילה, מה שהופך אותם לסוג של "מחוסנים".
למעשה, האירועים המותחים יותר הן בספר והן בסרט מתרחשים בעימות בין שני סוגי השורדים – האנשים ששומרים על שפיותם בקנאות והאנשים שמתעקשים, מילולית, לפקוח לאנשים השפויים את העיניים ולקדם בברכה את הטירוף. יש שיאמרו שמדובר במטאפורה לא רעה לדיון על חיסונים בישראל.
עטיפת "קופסת הציפורים" בעברית
Y: The Last Man / בריאן ווהן
לא היה לי קל, כאישה, לקרוא את הקומיקס הזה. נהוג לומר שעולם בהנהגתן של נשים יהיה מקום צודק יותר, שוויוני יותר ונטול אגו. הקורונה אפילו הראתה איך מדינות בהנהגתן של נשים יוצאות מהמשבר ביתר מהירות ויעילות. העולם של Y: The Last Man, לעומת זאת, מתנהל על כרעי תרנגולת. הגבר האחרון שנותר בו לאחר המגיפה, יוריק בראון, צופה מהצד כיצד הנשים שנותרו להנהיג את העולם מתבוססות בכאוס ובמלחמה. כלומר, הוא צופה מהצד תוך שהוא נס מהנשים שצדות אותו, למרות שהן יודעות כי מותו יוביל בהכרח לקץ האנושות.
Y: The Last Man הוא יצירה פוליטית מובהקת. הנשים שרוצות במותו של יוריק מגיעות מרוסיה, ישראל, אוסטרליה ומקומות נוספים (אחת מהן היא אפילו אחותו של יוריק) ולאף אחת מהן אין מניע משכנע. למעשה, לאורך מרבית הקומיקס לא ברור מדוע לא מניחים ליוריק לעשות את המלאכה היחידה שנותרה לו בתור הגבר השורד האחרון – לתרום זרע. יש כאן ניסיון להראות איך גם נשים נופלות בסופו של דבר למלכודות המחשבתיות של גברים ומניחות לאידיאולוגיה להוביל לתוצאות הרסניות, למרות רגשות האשם ולמרות אובדן החוויה האימהית שמגדירה נשים רבות.
נקודת האור היא שישראל מתוארת בקומיקס כאחת המדינות היחידות שיצאה מהמגיפה כשידה על העליונה, עם צבא שנותר החזק בעולם (הודות לאחוז השירות הגבוה של נשים). גם מהמגיפה הנוכחית יצאנו מהר יחסית, אך כנראה שמוטב לייחס זאת לקלות של לחסן אוכלוסייה בת פחות מעשרה מיליון בני אדם, או לנתניהו (תלוי את מי שואלים).
עטיפת הגיליון הראשון של Y: The Last Man
הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי
אחד הספרים המטרידים שקראתי, לא תיאור מובן מאליו בהתחשב בחיבה הידועה שלי לזומבים. ואכן, "הנערה עם כל המתנות" מתרחש 30 שנה לאחר זיהום פטרייתי שגרם למגיפת זומבים. הגיבורה שלו היא ילדה בת עשר שנמצאת בהשגחה צמודה בתוך מתקן צבאי, כאשר בהמשך מתברר שאותה ילדה נושאת את הנגיף, לכאורה מבלי להיות זומבית בעצמה. היא תיאלץ להתמודד עם המפלצת שחבויה בה, או לפחות שכולם אומרים שחבויה בה, אחרי שהבסיס יותקף והיא תיאלץ למצוא את הדרך ללונדון בחברת כמה ניצולים שחוששים ממנה מאוד.
לא בכדי, מערכת היחסים המרכזית בספר היא של הילדה, מלני, עם המורה שלה. זה ספר שמעלה שאלות קשות על המחויבות שלנו לילדים בפרט, ולאנושיות בכלל, בעתות משבר. אפשר גם להאיר ממנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כעת, כשהם עוד לא מחוסנים נגד המגיפה וגם יכולים להעביר אלינו בקלות את הנגיף. אומנם לא קיים חשש שאותם ילדים ינסו פתאום לאכול אותנו בעודנו בחיים, אבל אנחנו עדיין מעוניינים לשמור עליהם ככל הניתן, מבלי להניח להם להדביק אותנו או אחד את השני. זאת סתירה שניאלץ להמשיך לחיות איתה, עד שיימצא פתרון אחר.
כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.
מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.
סין העתיקה:
קיסרית/שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.
גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם.
האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)
יפן המסורתית:
פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.
זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".
ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.
אירופה הקלאסית:
האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין.
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.
המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)
ארה"ב:
אלים אמריקנים/ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".
בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.
חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)
אמריקה הדרומית:
שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.
מאה שנים של בדידות /גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.
דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)
אוסטרליה:
ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.
שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני.
פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)
מדינות אפריקה:
היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.
השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.
כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)
ספרי מסעות כלליים:
דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.
20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.
פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)
עולמות אחרים:
היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר.
עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.
המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים.
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)
אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.
ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?
לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)
ספרים מומלצים על מגיפות:
על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.
ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:
אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.
סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):
מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים.
ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).
ספרים על בידוד:
תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.
ספרי עיון מקאבריים:
המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.
ספרים לשיפור מצב הרוח:
חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
אושר למין האנושי/ פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.
המלצה לסוף השבוע עם משחקים שאפשר להעביר כמה שעות טובות עם הסיפורים שהם מספרים, כשהפעם גם לכם יש תפקיד בעלילה
המלצה לסוף השבוע עם משחקים שאפשר להעביר כמה שעות טובות עם הסיפורים שהם מספרים, כשהפעם גם לכם יש תפקיד בעלילה
אוהבי ספרים, בראש ובראשונה, אוהבים סיפורים. הם אוהבים לעקוב אחר עלילותיהן של דמויות שאכפת להם מהן, ולצפות באופן שבו הסיפור, שמתחיל בנקודה אחת, מתגלגל במרוצת כמה מאות עמודים למקום אחר לגמרי. אם הדמות אינה פסיבית, הרי שהיא נקטה בבחירות שאפשרו לה להגיע מנקודה אחת לאחרת, ואם אנחנו אלה שכותבים אותה, הרי שביצענו את הבחירות האלו בשבילה.
מבחינתי, משחק שמרגיש כמו ספר טוב הוא כזה שבו השחקן מרכיב לבדו את חלקי הפאזל של הסיפור. הוא מעצב בעצמו את השפה והתגובות של הדמות למצבים, נע בחלל בהתאם למשימות שהוא בוחר לקבל על עצמו וחורץ את סוף המשחק בבחירות שהוא מקבל. זאת, להבדיל ממשחקים רבים שבהם קונפליקטים מוכרעים באלימות, או סתם באמצעות המהירות שבה לוחצים על הכפתורים השונים בשלט.
אישית, אני לא מהירה במיוחד בתגובות שלי, מה שפוסל אותי מראש מלשחק ברוב משחקי הפעולה. אני גם לא אוהבת משחקי אימה. עם סרטים מפחידים דווקא אין לי שום בעיה, כי כנראה זה שונה כשאני נאלצת להגיב למפלצת, לעומת כשדמות שאין לי שליטה על מעשיה מתמודדת אתה.
מניתי למטה כמה משחקים לקונסולת פלייסטיישן ארבע שעונים להגדרות האלו ושאני אהבתי יותר, או קצת פחות. לצערי, כולם מתאימים רק לשחקן אחד בו זמנית ולא תומכים במשחק אונליין (multiplayer), מה שעלול קצת להרתיע שחקנים שזאת הפעם הראשונה שלהם בפלייסטיישן. אני בכל זאת ממליצה עליהם לקוראים שרוצים חוויית storytelling קצת שונה, שאפשר אפילו לחזור עליה שוב ושוב, כדי לראות בכל פעם תוצאה שונה.
Batman: A Telltale Game
אם אתם לא גיקים כבדים, כנראה כבר קצת נמאס לכם לשמוע על איש העטלף. אתם יודעים שהוא חי בגותהאם, שקוראים לו בכלל ברוס ויין ושיש לו כמה נבלים שחוזרים על עצמם בכל הסרטים על שמו, ובראשם הג'וקר. אז הנה בשורות טובות – הג'וקר לא מופיע (כמעט) במשחק הזה, וגם הנבל הראשי הוא לא דמות בולטת במיתולוגיה של גותהאם.
במקום עוד עלילת קומיקס שתציין, למקרה ששכחתם, את היעדר כוחות-העל של האביר האפל במלחמה נגד פושעים, תסייעו לברוס ויין לנצל את הכישורים שכן יש לו כבלש הטוב בעולם: תנווטו באקלים הפוליטי המושחת של גותהאם, תחקרו תעלומות באמצעות פענוח של זירות פשע ותחליטו כמה פחד אתם מעוניינים להחדיר בנבלים, כדי שישתכנעו לשתף אתכם פעולה. התוצאה היא משחק שלא רק נראה מצוין אלא מצליח לשרטט את הדיוקן של גותהאם טוב יותר ממרבית התוצרים של DC שניסו לעשות זאת עד היום.
למיטיבי לכת, החברה שהפיקה את המשחק, TellTale, עומדת גם מאחורי סדרת משחקי The Walking Dead – שמבוססים על מכניזם דומה. קחו בחשבון רק שב-Walking Dead תיאלצו להעביר זמן משחק לא מבוטל בלקטול זומבים.
Life Is Strange
נקודת המוצא של המשחק הזה היא קצת פרדוקסלית, ואולי מכאן גם נובע השם שלו. אתם מגלמים את מקס, תיכוניסטית עם תשוקה לצילום, שמגלה שהיא יכולה להחזיר את הזמן לאחור, כמה שניות בכל פעם. אתם יוצאים איתה לפגוש חברת ילדות בשם קלואי ולפתור תעלומה, כשאתם נאלצים להתמודד שוב ושוב עם ההשלכות של הבחירות שביצעתם במהלך המשחק. למרות שיש לכם אפשרות להתחרט בטווח הקצר על הבחירות שלכם, באמצעות הכוחות של מקס, לא בטוח שהבחירה החדשה שתעשו תהיה טובה יותר.
גם Life Is Strange מציג עולם רחב ועשיר בדמויות. בכל רגע אתם יכולים לסטות מהעלילה הראשית כדי לסייע לדמות אחרת בעלילה המשנית שלה, או סתם לשבת בצד ולהרהר. גם התנועה שלכם בעולם לא תלויה ביכולת להפעיל אלימות על הזולת, אלא בקשרים שפיתחתם עם דמויות אחרות, ביכולת המניפולציה המילולית ובפתרון של פאזלים. חשוב לציין שלקראת סופו המשחק זונח את האווירה הנינוחה הזאת ונהיה די מלחיץ, שלא לומר מפחיד. מעריצים רבים גם טוענים שלבחירות שבוצעו במהלכו לא הייתה באמת השפעה על הסיום, תלונה שחזרה על עצמה גם במשחק ההמשך. אני נוטה להסכים עם התלונה הזאת, אם כי לדעתי מכלול החוויות של מקס עדיין יוצר סיפור שמרתק לעקוב אחריו.
Firewatch
בחור פוגש בחורה. הם מתאהבים, עוברים לגור ביחד, מאמצים כלב. השנים עוברות. הבחורה לפתע נהיית חולה מאוד, ברמה שהיא כבר לא מזהה את הבחור. הוא מתלבט כיצד לטפל בה ובינתיים רואה מודעה בעיתון, למשרה של פקח בשמורת טבע. הוא מחליט להגיש מועמדות.
אלו הן רק חמש הדקות הראשונות של המשחק, והן אפילו לא מלוות באנימציה. כן, גם אני הייתי בדמעות.
בשאר המשחק תלוו את הדמות בשגרת העבודה שלה בשמורה, תוך שהיא לומדת להכיר את המקום ומתמודדות עם התרחשויות שנהיות מוזרות יותר ויותר עם הזמן. גם כאן יש תעלומה, אם כי לדעתי המקום שלה בעלילה הוא משני. את מרבית זמנכם תעבירו דווקא בדיאלוגים עם הדמות היחידה בסביבה, פקחית נוספת, אנטיפתית ועם זאת די משעשעת בשם דלילה. אתם תנהלו איתה דיאלוגים משועממים על החיים, תנווטו בשטחים העצומים של השמורה ותיזכרו שבשורה התחתונה, שניכם בורחים מאמת שעדיין אורבת לכם, שם בחוץ.
Until Dawn
שנות התשעים זה כאן, ואתם מגלמים דמויות שונות מתוך חבורת סטודנטים שנוסעת לסוף שבוע בבקתה בהרים. כל הסטריאוטיפים המוכרים של התקופה כבר כאן: המעודדת (ג'סיקה), הספורטאי (מייק/ מאט), החנון (כריס), הבתולה (אשלי), הסנובית (אמילי), המגניבה (סם) והסטלן (ג'וש). כולם בלתי נסבלים באותה מידה (חוץ מסם) וכולם עושים את הטעות הבלתי נסלחת של לצאת לנופש באמצע הלילה, בקור מקפיא ושנה לאחר מתיחה, שעלתה לשתיים מבנות החבורה בחייהן.
המשחק הזה הוא כנראה המתוחכם (והמרושע) מכל אלה שמניתי עד עכשיו. הוא לומד את השחקן תוך כדי תנועה ויודע איך להציב בפניו בחירות שקשה מאוד לבצע, או קשה מאוד שלא להתבלבל במהלך הביצוע שלהן. הוא יזהיר אתכם לפני מפנה בעלילה שעלול להסתיים במוות, ומצד שני מאוד ישמח להביא אתכם לבחירה שגויה באמצעות אינפורמציה מוטעית, או תפישות מוקדמות לגבי מה שנהוג בסרטי אימה. הוא יעודד אתכם לשפר את היחסים של הדמות שלכם עם הסובבים אותה, רק כדי לנצל זאת נגדכם ולהציב בפניכם בחירה שבעצם לא הייתה בחירה מלכתחילה, אלא רק אחיזת עיניים. בקיצור, it will mess with your head.
הבעיה שלי עם Until Dawn היא שבשלב מסוים הוא נהפך ממרושע למפחיד. קצת מוזר להתלונן בפני משחק אימה שהוא מפחיד, אבל האימה בחלק האחרון של Until Dawn היא אימה במובן הכי מיושן של המילה, מלאה בהפחדות זולות (scares) ובהמון גועל (gore). מילא שהדמויות שלי החלו למות בזו אחר זו, אבל מה שהרג אותן היו מפלצות, שהדרך היחידה להתגבר עליהן הייתה באמצעות אלימות. כבר ציינתי שאני לא מתה על אקשן ואלימות? אז בבקשה.
כמו כן, קחו בחשבון שבשביל לאתחל את הבחירות שעשיתם תצטרכו להתחיל את כל המשחק מההתחלה – כש-playthrough אמור לקחת משהו כמו עשר שעות. אמורה להיות אפשרות שבה כל הדמויות ניצלות, ואפשרות שבה כל הדמויות מתות. אם אתם ממש מזוכיסטים, אתם מוזמנים לנסות את כולן.
Journey
ל-Journey אין עלילה של ממש. אתם מגלמים דמות אילמת שמתגלשת על חול במדבר ומתיידדת עם מרבדים מעופפים. פה ושם היא תחלוף ליד מסגדי ענק נטושים ותיכנס להיכלי תפילה, שם היא תחווה חזיונות מידיה של דמות גבוהה ולבנה. הסיפור שאותה דמות מנסה לספר לכם יתבהר רק כשתבינו מי התגורר פעם במבני הענק הנטושים, למה הם התרוקנו ולמה כל הארץ שלכם הפכה למדבר.
Journey הוא משחק קצר ממש, אפשר לסיים אותו בערב אחד, והוא ממתק לעיניים ולאוזניים. הסיפור שעלה ממנו דווקא לא היה עמוק במיוחד בעיניי, אבל המסרים שעלו ממנו היו חיוביים מספיק כדי לספק חוויית משחק נעימה, מעודדת ונטולת אלימות. בהחלט משהו שיכול להתאים למתחילים.
Valiant Hearts
עוד משחק שמבוסס על פאזלים, אבל פחות מתאים לאלה שאינם חובבי אקשן. הפעם ההתרחשות ממוקדת במלחמת העולם הראשונה, ואתם מגלמים אוסף של דמויות מלאומים שונים, שמוצא את עצמו בחזית. המשחק ידאג להזכיר לכם בכל שלב היכן אתם נמצאים, איזה קרב התרחש שם ומה תפקידה של הדמות שלכם. הוא גם ילווה את הכול באנימציה קרטונית חמודה, שתגרום למלחמה להיראות קצת פחות נוראה ממה שהיא באמת. לבחירות שלכם, למרבה הצער, אין כאן משמעות של ממש, ועדיין יש סיפור ששווה לספר אותו, מסיבות אחרות לגמרי.
סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע
סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע
הפוסט שלפניכם נכתב בעקבות שיחה על סוגיה חוזרת בסדר היום של כל קורא ישראלי בעונות המעבר – חוסר העקביות של מזג האוויר. בוודאי גם אתם מצאתם את עצמכם בסוף שבוע חורפי, קוראים רומן על קיץ שטוף שמש בעיירת חוף אמריקנית, או לחילופין בטיסה לאותה עיירת חוף, כשאתם קוראים את "פרש הברונזה", או כל רומן אחר המתרחש על רקע שלג וכפור.
הסתיו מזמן לנו אתגר בדמות ימים של שמש שקרנית לצד גשם, חמימות וסופות של ממש. בין לבין, ישנה גם פריחת כלניות. לכל יום שאליו תיקלעו, הנה כמה המלצות אישיות על ספרים שיתאימו לא רק לטמפרטורת החדר, אלא גם לאווירה וליכולת הריכוז באקלים קיצוני. הצטיידו בתחזית מזג האוויר וצאו לדרך.
שרב:
החוף / אלכס גרלנד – קריאת חובה לכל תרמילאי בתאילנד, וגם לנופשים בארץ. עלילותיו של תייר שיוצא למסע בעקבות חוף נסתר מהעין ועובר הרפתקה שתחילתה בחלום וסופה בטרגדיה. בונוס: ליאונרדו דיקפריו הצעיר על הכריכה.
מלתעות / פיטר בנצ'לי – ה-ספר לקרוא על חוף הים, כשכולם קוראים לכם למים ולא מבינים למה אתם לא מצטרפים. פשוט אמרו שהכריש הענק, הרעב, המרושע והלחלוטין לא מציאותי שברומן מעורר בכם חרדות. חיסרון: יחס בעייתי מאוד לנשים, שנחסך מצופי הסרט של ספילברג.
בזעיר אנפין / ירמי פינקוס – אפשר לומר שזהו "החוף" בגרסה הבורגנית. קומדיה מרובת-משתתפים (שלא מרצון) על משפחה תל-אביבית המתכננת את חופשת הקיץ. התוצאה אומנם טראגית אך ההומור המעודן של ירמי פינקוס לא מאכזב.
מקור: pinetrest
חם:
חולית / פרנק הרברט – היה מגיע לקטגוריה הקודמת, אילו לא היה דורש מהקורא יכולת ריכוז. סאגה המשלבת מדע בדיוני, רומן תקופתי השואב השראה מתרבויות אסיה והמזרח התיכון, מסרים אקולוגיים שהקדימו את זמנם ומאבקי כוח פוליטיים. לקרוא בסביבה ממוזגת היטב ונטולת תולעים.
רובינזון קרוזו / דניאל דפו – עוד לא מצאתי ספרים על חסרי מזל שננטשו על איים בודדים שסחפו אותי כמו הספר הזה, וכנראה יש סיבה. הכתיבה של דפו, ששואבת השראה מסיפור אמתי, ריאליסטית וישירה. הדמות של רובינזון קרוזו מעוררת עניין כן ו-315 העמודים של המהדורה העברית עוברים ביעף.
אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס – החיידק האחראי להתפרצות כולרה גדל בטמפרטורה מיטבית של 30-40 מעלות צלזיוס, מה שאומר שאת החום ניתן לדמיין כבר מהכותרת. בפנים יש משולש אהבה על רקע תרבות קאריבית צבעונית ועוד הרבה אלמנטים שרק מגבירים את הדרישה למשקה צונן בסמוך.
בכלות העשב / ג'ון כריסטופר – על מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים החוצה מהחלון ורואים צהוב, או אפור? אצלי עולה מיד התמונה של השמים השחורים מתוך "המטריקס", פגיעת האסטרואיד שהכחידה את הדינוזאורים, או פשוט– סוף העולם. הראשונים שמתים בהיעדר קרני שמש הם, כידוע, הצמחים – מה שהופך את הדיסטופיה הזאת לכל כך ריאליסטית ומאיימת. נכון, היבולים ברומן מתים בכלל כתוצאה מווירוס – אבל לווירוסים אפשר למצוא נוגדן, ולשמים די קשה למצוא מאוורר.
The Mist/ סטיבן קינג – נובלה שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית, ומגוללת את קורותיה של עיירה במיין שבתחילת יום עסקים עמוס בסופרמרקט מוצפת בערפל מסתורי. בתוך הערפל, ייגלו בהמשך הניצולים, ישנן מפלצות קטלניות. הספר מומלץ במיוחד דווקא למי שכבר צפה בסרט של פרנק דרבונט – בגלל סיום שונה ואופטימי יותר.
The Seventh Plague/ ג'יימס רולינס – מותחן שגם לא תורגם ומזכיר מאוד בסגנון את דן בראון. אל תתרשמו מציון ה-"4" בגודרידס, זהו ספר טראשי ממש, ועם זאת מהנה מאוד. יש כאן כל מה שצריך ליום עם קשיי נשימה: תעלומת היעלמות במדבר סודני, מגפה מסתורית במצרים וצוות חוקרים שמצטט הרבה את מארק טווין וניקולה טסלה.
וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist
קר:
נסיכת הקרח / קמילה לקברג – רבים יאמרו שהספר המושלם לקרוא כשקר בחוץ הוא מותחן סקנדינבי, ובמובן מסוים זה נכון. מדהים כמה סופרים שרגילים לחוות קור בימי חייהם כותבים על שלג ועל קרח. אבל גם בז'אנר הזה יש מומלצים יותר ופחות. אני הפסקתי לקרוא את "נערה עם קעקוע דרקון" בגלל סצנת אונס (שהייתה בעיני מיותרת), ונהניתי יותר מרב-המכר הזה. יש בו תעלומת רצח מנקודת מבטה של גיבורה מעוררת הזדהות, עם תפניות אמינות ומסרים שלמים יותר.
/ Locke and key ג'ו היל – אימה היא ז'אנר פופולרי ברומנים גרפיים, וישנם לא מעט ספרים שהם מבעיתים ממש. הסדרה הזאת נמצאת ליגה אחת מעליהם – היא משלבת סיפור טוב עם עולם פנטסטי מרתק ואיורים שהם חלק בלתי נפרד מהכתיבה. בואו רק נאמר שתיאלצו לשכוח את מה שידעתם על בתים רדופי רוחות. מי שבכל זאת לא חזק על רומנים גרפיים יוכל ליהנות גם מ-"דם קר" של טרומן קפוטה.
מתוך Locke & Key
גשום:
The Wake / סקוט סניידר – שוב איילון מוצף? הדרך לעבודה אולי תיראה פחות נוראה אחרי שתקראו את הרומן הגרפי הזה. הוא מתחיל באסון במעבדה מתחת לפני הים ונמשך בפנטסיה פוסט-אפוקליפטית שבה העולם ומוצף במים. הטוויסט המפתיע הוא המסרים האקולוגיים והאנטי-גזעניים, בצירוף גיבורה חזקה א-לה קטניס אוורדין. האיורים, אגב, עוצרי נשימה
וינדהייבן / ג'ורג' ר.ר. מרטין וליסה טאטל – שוב עולם מוצף במים, שוב גיבורה חזקה. את העפיפונים והדגים מחליפים דרקונים למיניהם. העניין הגרפי נעדר כאן, גם האימה, ויש שיגידו – גם הפאן. אני פחות נהניתי.
הצל מעל אינסמאות' / ה"פ לאבקראפט – מסע חיפוש עצמי של סטודנט בעיירה משונה במיוחד במסצ'וסטס, רדופת מיתוס על יצורי ים חמדנים. בעיני זהו הספר המוצלח ביותר של לאפבקראפט שתורגם לעברית. הוא סוחף ומפחיד נורא לכל אורכו, כשקטע אחד בחדרו של הגיבור בהחלט עונה מבחינתי להגדרה "הופך קרביים".
ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake
רוחות סערה:
הקוסם מארץ עוץ / ל. פרנק באום – לפחות את ההתחלה של יצירת המופת הזאת חייבים לקרוא כשמשתוללת סופה בחוץ. במקלט, בלי ויי פיי.
פרנקנשטיין / מרי שלי – לא בכדי נוהגים בסרטים לברוא את המפלצת באמצעות ברק. סופה יכולה להוות יופי של מוזיקת רקע למתרחש ברומן, שמתגלגל מסיפור בריאה מעוות לסיפור נקמה מלנכולי.
הסערה / ויליאם שייקספיר – לסופות קצרות, שנמשכות ערב אחד. מחזה שמשלב פנטזיה עם התככים השייקספירים המוכרים ונושא מסר לא מובן מאליו על מחילה.
מקור: Shakespeare Comic Books
שלג:
פנג הלבן / ג'ק לונדון – כי אין דרך טובה יותר לחוות שלג מאשר להצטרף למסעותיו של כלב זאב בקנדה.
הניצוץ + לוכד החלומות / סטיבן קינג – משפחה שומרת על מלון בעונת החורף, וקבוצת חברים יוצאת לנפוש בעונת הציד המושלגת. לסטיבן קינג שמורה פינה חמה (או קרה?) לנופים לבנים, ואלו רק מחדדים את תחושת הסכנה וחוסר האונים של גיבוריו. בעיני "לוכד החלומות" מוצלח יותר (אנא, התעלמו מהסרט באותו שם) בגלל השימוש המתמיד שלו בסביבה החיצונית, לרבות החיות והצמחייה שנותרו בשממה הקפואה.
אנדיורנס / אלפרד לנסינג – סיפור הישרדות מפעים לפרקים (ומזעזע לפעמים) על משלחת לאנטרקטיקה שנתקעה בלב החוג הצפוני. לא לקרוא אם אתם מסתייגים מקריאת פרטים טכניים או חרדים לגורלם של בעלי חיים.
חומריו האפלים / פיליפ פולמן – הרפתקת פנטזיה ששווה איתה להיתקע בבית כשכביש 1 חסום. גם פה השלג הוא מזג האוויר השכיח, ואחת הדמויות היא דב קוטב, מה שלא מפריע לעלילה להתקדם בקצב של מותחן. עם זאת, המסרים עלולים לצרום לקהל דתי, ובייחוד לנוצרים. אלו כנראה ימצאו בית חם אצל "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק"ס לואיס.
סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא
סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא
מיאמי, 26.05.12. זוהי שעת צהרים מוקדמת ורונלד פופו, הומלס בן 65, מנמנם לתומו בצדי הרחוב. לפתע רץ לעברו רודי יוג'ין, בן 31. הוא עירום לגמרי ויש לו מבט מוזר בעיניים. 18 דקות נמשך המפגש ביניהם, במהלכן השוטר שהבחין כי יוג'ין התחיל לאכול את פניו של פופו מזעיק תגבורת, וזו מגיעה למקום ויורה ביוג'ין שלוש פעמים. הוא נופל ומת, לא לפני שעיוור את פופו לצמיתות.
פופו לא הכיר את יוג'ין ולא התגרה בו טרם המתקפה. יוג'ין עצמו היה נטול עבר פסיכיאטרי או פלילי של ממש. למרות זאת, לפני שהחל לאכול את פניו של פופו הוא הפשיט את מכנסיו והאשים אותו בגניבת ספר התנ"ך שלו. לאחר המתקפה גברה ההערכה שפעל תחת השפעה של אל-אס-די, אלא שמבחינת הצהובונים שפרסמו את הסיפור, והפיצו בכל מקום את התמונות (הקשות) ממצלמות האבטחה, לא ניתן היה להגדיר את הדקות האחרונות לחייו תחת כותרת אחרת' מלבד "התפרצות מגפת זומבים".
בראש כל דיון על זומבים יש להדגיש, אם כן, נקודה חשובה – זומבים הם יצורים מיתולוגיים. אף מגפה לא תיקרא בעתיד על שמם ואין סכנה שיכחידו את מרבית אוכלוסיית העולם או, רחמנא לצלן, יביאו לאפוקליפסה. למען האמת, הסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת זומבים שקול, פחות או יותר, לסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת גובלינים או חדי-קרן, עד כמה שאפוקליפסות שכאלה נשמעות כמו דבר לא-כל-כך-נורא באופן יחסי.
אז מה זה זומבים, בעצם? ככלל, "זומבי" הוא הגדרה למצב פילוסופי שבו חלה הפרדה בין גוף ונפש, שבו הגוף שלנו הוא כבר לא באמת שלנו. ההזרה שנוצרת בין הנפש לבין הגוף היא "המאוים" במושגיו של פרויד, התחושה שהגוף שלנו או של יקירינו נראה כה מוכר ועם זאת, מכיל פתאום משהו בלתי מוכר ומאיים. הגוף בהחלט עשוי להכיל תודעה חלופית לשלנו – רובוט, חייזר, דיבוק שטני ועוד. הוא עשוי גם לא להכיל דבר.
"המאוים" לא משליך רק על הפרט, אלא גם על סביבתו הקרובה, כאשר הוא מאלץ את הבריות להכריע מבחינה משפטית מיהו באמת האדם שבתוך הגוף, ומי יישא את הדין על מעשיו. ג'ון לוק מדגים זאת באמצעות משל על נסיך וסנדלר- נשמת הנסיך האכזר וההדוניסט מתגלגלת לגופו של הסנדלר, בעוד נשמת הסנדלר אובדת בתהום הנשייה. הנסיך נשפט אפוא על המעשים שביצע בגוף בו הוא שוהה, למרות שהסנדלר עצמו אינו מודע להם – ולפיכך גם אינו נושא באחריות עליהם.
רומן הערפדים "אני האגדה" מתייחס לאותה דילמה מזווית הפוכה- סיטואציה שבה "המאוים" השתלט על החברה כולה, לבד מגיבור הסיפור. כפועל יוצא מכך הוא מתבצר מדי לילה בביתו, המקום היחיד שבו באפשרותו להגן על גופו, ושומע את שכניו לשעבר מתקהלים מחוץ לבניין וקוראים לו לצאת, בכוונה להפוך אותו לאחד מהם. רוברט נוויל מתמודד עם החרדה הקולקטיבית מפני העדר, חרדה שהופכת את הרומן ליצירה מכוננת ביצירות העוסקות בזומבים ונחשבת עד היום למאפיין עיקרי שלהן.
"אני האגדה" יצא לאור ב-1954, השנה שבה יצאה המפלגה הקומוניסטית בארה"ב אל מחוץ לחוק. כמו יצירות קולנוע רבות בשנות ה-50, שזכו לכינוי Invasion Movies, הוא מציג פלישה של חברה אחדותית וזרה, שמתחילה קודם כל בגוף הפיסי, ולאחר מכן מחילה את עצמה על המרחב הגיאוגרפי. זאת, במקרה של סרטים מסוימים, תוך שימוש בגופות מתים.
מקור המילה "זומבי" מגיע אי שם מתחילת המאה העשרים. האיטי, מדינה באיים הקאריביים שנתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 ומאז נהייתה לקולוניה צרפתית ובריטית, נמצאת בין השנים 1915-1934 תחת שלטון אמריקני. במרוצת זמן זו מזדמן אליה גם העיתונאי המוערך וויליאם סיברוק, שגם היה ידוע בקרב מכריו כקניבל. בין השאר סופר כי ניצל קשר עם אחד מחבריו, אז מתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בסורבון, על מנת להשיג דגימה של בשר אדם – ולו כדי שיוכל "לטעום את המעדן האסור".
טריילר לסרט The Serpent and the Rainbow, המבוסס על ספרו של החוקר וויד דיוויס, שערך גם הוא מסעות בהאיטי:
סיברוק יוצא למסע בין חברות שבטיות ברחבי העולם שבהן הקניבליזם הוא עדיין פרקטיקה מקובלת. בהאיטי הוא מגלה את הוודו- תורת כישוף עתיקה שבמסגרתה ניתן, בין היתר, להפוך אנשים לזומבים – או לפחות ליצור מראית עין של זומבים. מכשפים שחורים ("בוקורים") היו מבצעים לחילופין טקס במסגרתו נכלאה הנשמה של הקורבן בתוך בקבוק, או מסממים את הקורבן בסם המדמה מוות (כמו טטרדוטוקסין), גורמים למשפחתו להכריז עליו כמת ולמעשה לקבור אותו בעודו בחיים –כאשר לאחר מכן היו מוציאים אותו מהקבר ומוכרים אותו לעבדות.
ספרו של סיברוק מ-1929, The Magic Island, כמו גם עדויות מתיישבים אמריקנים ששבו למערב עם סיפורי אימה אודות מנהגי הקניבליזם והזומביפיקציה בהאיטי- השתלבו היטב בגזענות האמריקנית, שנקבה לראשונה במילה Zombie בשניים מהסרטים המוקדמים של הקולנוע ההוליוודי. White Zombie ו-I Walked With A Zombie מציגים שניהם נרטיב של עבד שחור המשתלט על גופה של גברת לבנה, ולמעשה הופך את ההיררכיה "הטבעית" ביניהם – אתם יכולים לשער לעצמכם לאיזו מטרה.
הזומבים בהאיטי, מיותר לציין, אינם מתים-חיים ומעולם לא גילו תאווה לבשר אדם. החלק הזה, אפשר לומר, הוא תוספת שלנו. מתים-חיים הם אלו ש"עולים מן השאול תחתית ויאכלו את החיים" בקללה שמאיימת האלה אשתר להטיל כאשר חיזוריה נדחים על ידי גלגמש במיתולוגיה המסופוטמית. המתים-החיים מופיעים גם ב-"חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל, בו מבשר האל לעצמות על כוונתו להפיך בהן חיים, להעלות אותן מקברן ולהעלותן לארץ ישראל.
המתים-החיים מופיעים בנוסף במיתולוגיה הסינית, הויקינגית, הערבית וכמובן האנגלית. באחרונה מביניהן הם מוצגים בדמות המוכרת לנו ביותר כיום – Revenants – מתים שקמו מקברם וניזונים מבשרם של החיים, כאשר הקימה לתחייה ככל הנראה נובעת מ"עניינים בלתי גמורים" שנותרו להם בחייהם.
קניבליזם, למרבה הצער, אינה תופעה השמורה באופן בלעדי לתחום הפולקלור. במאה ה-19 הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של Donner Party, משלחת המתיישבים לקליפורניה שאכלה את אנשיה, אשר גוועו ברעב במהלך המסע המתיש בכפור למחוז חפצם. בקנדה התוודעו לראשונה לסיפוריהם של רוצחים סדרתיים קניבלים, כמו Swift Runner, שהגדיל לעשות באכילת ששת ילדיו, אשתו, אמו ואחיו – כל זאת בטענה שהיה רדוף על ידי רוח הווינדיגו, המשתלטת באופן ספציפי על אלו שחטאו באכילת בשר אדם.
כל אלו עיצבו את ההופעה הנוכחית של זומבים בקולנוע, בספרות ובמדיה רבים אחרים. אלא שבתרבות המערבית, הלכה למעשה, הזומבים הופיעו לראשונה הרבה קודם לכן – בין השאר בדמותו הארכיטיפית של החייל הקם לתחייה בשדה הקרב.
בתחילת המאה העשרים נשבו ביתר שאת רוחות המלחמה וברטולד ברכט, פציפיסט מוצהר, נשלח לבית חולים שדה בתור עוזרו של רופא צבאי. ב-1916 הוא פרסם את שירו הראשון, Legend of the Dead Soldier, ובמרכזו טקס הקמה לתחייה שלחייל שנפל בשדה הקרב- משום שהמלחמה טרם נגמרה, והקיסר עדיין זקוק לגופות שישמשו כבשר תותחים. כך מתאר זאת ברכט:
Straightway they took the soldier off.
The night was soft and warm.
If you hadn’t a helmet you could see
The stars you saw at home.
They filled him up with a fiery schnapps
To spark his sluggish heart
And shoved two nurses into his arms
And a half-naked tart.
[…]
He’s stinking so strongly of decay
That a priest limbs on before
Swinging a censer on his way
That he may stink no more
שנים רבות לאחר מכן, מתאר את פעולת החייאת החיילים המתים משורר יהודי-גרמני דווקא, משה ליפשיץ. בשנת 1940 כתב, במחזה שלא נמצא מעולם, אך ככל הנראה תורגם מיידיש, אודות בנים השבים לאמם מן המלחמה – והיא מקבלת אותם כאילו היו חיים.
ישנו צדק פואטי בכך שהמלחמה נגמרת והחיילים שבים לביתם, ואולם בשירו של ברכט, כמו גם בסרטים המודרניים Dead Snow ו-"בשר תותחים", המצב הוא הפוך- מכונת המלחמה לא זאת בלבד שמצעידה את החיילים לקצם, אלא ממשיכה לשלוט בגופם גם לאחר מותם, באמצעות המדים שלעולם לא יהיה באפשרותם להסיר.
זומבים איטיים
בשנת 1968 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי המתחיל ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים", ובו נרטיב הישרדות של צעיר שחור וצעירה לבנה, המסתגרים בבית בערבה מפני מתים אוכלי אדם המשוטטים בחוץ. זאת, לסירוגין תוך כדי עימות עם משפחה בורגנית המתבצרת במרתף הבית. הסרט, מיותר לציין, שופע אזכורים למחאה הפוליטית בשיקגו של אותה תקופה וכמובן למלחמה הקרה, וגם חורג מרוח התקופה ומהז'אנר בהציגו גיבור שחור בקדמת הבמה.
רומרו לא ידע כיצד לכנות את היצורים המאיימים שהופיעו בסרט. אחד ממבקרי הקולנוע כינה אותם "זומבים", ובסופו של דבר הוחלט לאמץ את השם – למרות שישנו קשר רופף למדי בין הזומבים של "ליל המתים החיים" וזומבים אטיים יחסית מסרטים אחרים. הזומבים מ-1968 למעשה אינטיליגנטים ואכזריים הרבה יותר מקרוביהם המאוחרים יותר. לראיה, הזומבי הראשון שמופיע בסרט משתמש באבן כדי לשבור חלון של מכונית ולהגיע לברברה, היושבת בתוכו. הילדה הזומבית בסרט, בסצנה שנהפכה לקאלט, רוצחת את הוריה תוך שימוש בכלי עבודה שמצאה במרתף- ורק לאחר מכן אוכלת אותם.
הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)
כמו כל סרט מצליח, "ליל המתים החיים" השפיע על גל יצירות קולנועיות שבאו אחריו ואשר הציגו שוב ושוב את היצור המת-החי ואוכל האדם. מ-"המתים המהלכים", דרך "מת על המתים" ועד "פרנורמן", שבו הזומבים גם הותאמו לקהל יעד צעיר יותר, הזומבים מופיעים כעדר עצום ולא חכם במיוחד, שנידון להטיל את אימתו על החיים בתור עונש משמיים, התגלמות של קללה או התגשמות האמירה על "הנוער של היום".
רומרו עצמו דווקא המשיך לפתח את המיתוס, ולא בכדי הוא נתפש עד היום כאביו הרוחני. בסרטים מאוחרים יותר הציג צדדים נוספים של המפלצת שיצר והחיל את אפוקליפסת הזומבים על מגוון עולמות, תוך טשטוש הולך וגובר של ההבדלים בין הזומבים והניצולים.
להלן, בעוד ש-Dawn of the Dead ממקם את העלילה בקניון ודן בתרבות הצריכה, Land of the Dead עוסק בפערים החברתיים בין הזומבים לניצולים ובין אלו האחרונים לבין עצמם ו-Day of the Dead מציג את הזומבי הלומד הראשון בז'אנר (בוב) על מנת לדון בהבדל בינו לבין גברתני הצבא האמריקני המקיפים אותו. בעוד שבוב לומד לכבד ואפילו לחוש רגשות כלפי הסובבים אותו, החיילים לא חדלים להתייחס זה לזה בהתנשאות, בכוחנות ובסקסיזם – מה שמוביל בסופו של דבר למותם האכזר.
רומרו גם לא טמן ידו בצלחת לנוכח עליית תרבות הריאליטי, וברימייק ל-"ליל המתים החיים", "יומן המתים", הציג את אפוקליפסת הזומבים המתממשת מבעד לעדשת המצלמה של סטודנטים לקולנוע. בריטניה, מעצמת הריאליטי שהגתה גם את "האח הגדול", הפיקה גרסת אפוקליפסת זומבים לתכניתה הפופולרית וה-BBC אף הפיק את המוקומנטרי I survived a Zombie Apocalypse, שכשמו כן הוא, מדמה תכנית ריאליטי בה משתתפות מגוון דמויות ששרדו את האפוקליפסה.
אשר לתקשורת המסורתית, רומרו הפגין בעיקר בוז גדול כלפי יכולתה להוות מקור מידע חיוני לאזרחים בשעת אסון, או כל דבר מעבר לכך. עלילת "ליל המתים החיים" נקטעת ללא הרף בשל משדרי חדשות מיוחדים בטלוויזיה, ואולם כאשר הניצולים מנסים להקשיב לעצות הניתנות בהם ולהגיע למקום מבטחים – הם חווים תאונה ונאכלים בעודם בחיים. העיתונאים ב-Dawn of the Dead מוסיפים חטא על פשע כשהם מתעלמים במופגן מהנעשה באולפן או צועקים בקולי קולות על המרואיינים.
התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)
יחד עם זאת, אין לזלזל במקומה של התקשורת כצינור להעברת מידע בין שורדים. בספרו The Survival Guide מציין מקס ברוקס את המעמד החשוב של הרשתות החברתיות (וטוויטר בפרט) עבור ניצולים שיבקשו להעביר דרכן מידע אודות מקומות מסתור, מקורות מים ומפגש עם ניצולים נוספים, כמו גם קבלת הדרכה אודות דרכי הישרדות בשטח.
אפוקליפסת זומבים, מטבע הדברים, מלווה בחרדה גדולה, שנובעת מחשש להכחדה של המין שלנו. היא גם מלווה בהעצמה. זומבים אומנם נעדרים את הסקס אפיל של הערפדים, ואולם גם בהפיכה אליהם אנחנו נעשים (מלשון becoming של דלז וגואטרי) מיצור אנושי מגושם לנבל מפחיד וחסר רחמים, הורס, משמיד, Kick-ass.
הטענה הזאת חלה, ברובה, גם לגבי נשים. בז'אנר מקובל להציג נשים אמיצות, חזקות ועצמאיות, שמקבלות על עצמן את ההווי המיליטריסטי של העולם החדש. זאת, גם אם המטרה העיקרית של נוכחותן היא להוות אובייקט של המבט הגברי, בשמלה אדומה ונעדרת פרקטיות ("האויב שבפנים") או באמצעות המקצוע העתיק בעולם. הבעיה מתחילה ברגע שנשים נכנסות להיריון, יולדות, או חלילה מתבגרות יתר על המידה. באותו רגע מחובתה של הקבוצה להגן עליהן, דהיינו להציגן בתור נטל, שדינו למות בשלב זה או אחר של ההרפתקה.
השאלה Can they have it all נעשית קצת פחות רלוונטית כשנזכרים בעובדה שהיוצרים העיקריים בז'אנר הם גברים, ושגם הם נהנים לראות את עצמם בתפקיד הנבל והמשמיד. נבל, שמנצל את האפוקליפסה וההיעשות על מנת להשיג באופן אלים את הבלתי מושג במציאות שבה יש דין ויש דיין. הופעות של אונס, הפרשות ועירום נשי רווחות בסרטי זומבים, אולי יותר מבכל סרטי המפלצות האחרים, ולראיה הסרט העצמאי Deadgirl- שמתאר לאורך כל אורכו אונס של זומבית אחת מידי נערים בגיל תיכון.
זומבים מהירים
רומרו לא סבל זומבים מהירים. הוא טען שזומבים אינם בנויים למהירות והקרסוליים שלהם יינקעו במהלך ריצה אחר קורבנות. הטענה שלו, לוגית במידה מפתיעה ככל שתהיה, לא הפריעה ליוצרי קולנוע רבים להציג זומבים מהירים בכל מקום. בסרט "מלחמת העולם Z" (כל קשר לספר מקרי בהחלט) הם אף מוצגים כמהירים במיוחד, יותר שדים או גיבורי-על מאשר דמויות הגוויות החיוורות שייצגו אותם בשנות השישים.
באפוקליפסת זומבים מהירים לא צפויים להיות ניצולים רבים- אם בכלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מהירותם של הזומבים אלא החולשה הבירוקרטית שלנו כבני אדם: הנטייה להתרכז בערים, צפיפות האוכלוסין בערים עצמם, הפקרת העניים וחסרי הישע ובעיקר הבורות והבלבול של השורדים עצמם.
לעולם לא תראו ניצול בסרטי זומבים עושה את הדבר המובן מאליו – נועל את הדלת, סוגר את הדלתות והחלונות ומוציא מהבוידעם את האספקה לשעת חירום, עד שהצבא יגיע. תחת זאת, תראו אותו יוצא לנדודים, דבר שבמרבית המקרים יביא לברבורים בשטח, הליכה לאיבוד ומוות בטרם עת. לעתים קרובות הניצולים בסרטים גם שמים את פעמיהם ליעדים מפוקפקים, שלא ברור כיצד יתגוננו בהם מפני איום גרוע יותר ממוות- מפאב אנגלי ("מת על המתים") ועד לפארק שעשועים ("זומבילנד").
עוד כמה בחירות מטופשות שאפשר לבצע בסרטי זומבים:
נקודת האור באפוקליפסת זומבים מהירים היא שהגורם לה הוא על פי רוב וירוס. משמעות הדבר היא שהוירוס (או הזיהום) לאו דווקא גורם לנגועים לאכול בני אדם, פשוט כי אין בכך שום תועלת עבור הוירוס. תחת זאת, הוירוס ינצל את הגוף המארח על מנת להדביק עוד ועוד מארחים, או לאכל את הגוף והמוח מבפנים ולגרום לנגועים לאבד את שפיותם – כפי שנעשה ב- The Crazies של רומרו. משמעות נוספת של הצגת הזומביפיקציה כמגיפה היא שהמגיפה עשויה להיכחד, בסיכומו של דבר, כפי שאכן קורה בסיום הסרט "28 יום אחרי".
זומביפיקציה שנגרמה כתוצאה ממחלות מבעיתה אותנו, בין היתר בשל הדמיון למגיפות גדולות אחרות בהיסטוריה- כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. היא גם מבעיתה אותנו בכך שהיא משעתקת את הפחד שלנו מ"האחר" הגיאוגרפי ומנהגיו, באמצעות מיקום האפוקליפסה בפריפריה- מקום מרוחק שרובנו מכירים רק בשם, כמו בניין מגורים בספרד ("REC"), אי טרופי ("Dead Island") או מתקן מחקר בקוטב הצפוני ("Helix").
כאשר האפוקליפסה מתרחשת בפריפריה, כמו במקרה של התפרצות כל מחלה אחרת, אנו נוהגים להתמהמה ולא לעשות דבר. אנו מחכים שאחרים יעשו את "העבודה המלוכלכת" עבורנו וישלחו צוותי סיוע לעולם השלישי, ומניחים באופן אוטומטי שמה שקורה שם לעולם לא יגיע אלינו – בגלל הסביבה המערבית הכה שונה לכאורה. בינתיים, אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו מכל אבחון של נוסע נגוע במגיפה במטוס, אבל נושמים לרווחה כאשר מתגלה שהמטוס היה בדרכו ללונדון ולא לתל אביב.
ההתייחסות לזומביפיקציה כמגיפה מעלה גם שאלות מעניינות לגבי ההתייחסות לחולים, מרגע שנדבקו. האם אנו מחויבים להעניק להם טיפול רפואי ולספק להם אוכל ומקום לישון בו? אם נהפכו לזומבים, האם אנו באמת ובתמים מסוגלים להרוג אותם, בידיעה שיום אחד עשויה להימצא תרופה והם ישובו להיות כשהיו?
ב-Fido, In The Flesh ו- The Returned מועלית בנוסף השאלה כיצד תתייחס החברה לניצולים, מרגע שנרפאו לכאורה והועברו לשיקום. הניצולים והזומבים לשעבר נאלצים להשיב בכפיפה אחת על השאלה "מיהו אדם", מתי הוא חדל להיות "אדם" ומיהם אפוא אותם אנשים ששבו "מן המתים" לכאורה ומעוניינים להשתלב מחדש כחלק מהחברה. האם בכלל מגיעה להם הזדמנות, או שמדובר בקרב אבוד מלכתחילה?
ארגונים לזכויות אדם עשויים לטעון שהתשובה לשאלה מובנית מאליה, שאדם הוא אדם גם אם הוא חי, מת, שוהה בתרדמת או קבור בארון מתים. למעשה, אדם הוא אדם גם הוא נסיך בגופו של סנדלר, וגם אם הוא נגוע במחלה שגורמת לו להרוג את היקרים לו ולאכול אותם. בכל מצב, הוא בעל אותן זכויות וקטילה שלו, גם אם למטרת הישרדות, תיחשב כרצח. מנגד, עשויים לטעון במיליציות מקומיות כי הרג הזומבים הוא כורח של הניסיון לשרוד באפוקליפסה- וכי ניסיון לכלוא את הנגועים במרתף עד להימצא התרופה עשוי להסתיים באסון, כפי שאכן אירע ב"מתים המהלכים" וב-Dawn of the Dead.
האירוניה באפוקליפסת הזומבים היא שהמטבע היחיד, דהיינו הערך היחיד שהחברה משליכה עליו את יהבה, הוא כוח: מקלטים, נשקים, לוחמים. לא בכדי, הגוף הרשמי שייהפך לחשוב ביותר בתרחיש שכזה הוא הצבא. משטר צבאי יהפוך אפוא לצורת השלטון המועדפת במרבית המדינות, אם לא תתרחש קודם לבחירות הפיכה צבאית. האירוניה נובעת מכך שבמרבית סרטי הזומבים התפרצות המגפה היא תוצאה של ניסוי צבאי סודי שהשתבש, והצבא לעולם אינו לוקח עליו אחריות. כפועל יוצא מכך, הצבא משחרר את הכוח שמאיים לכלותנו- וגם מגן עלינו מפניו.
זומבים אוכלי-מוח
בצעדות זומבים, כמו זו שעליה כתבתי בתל אביב, נוהגים המשתתפים ליילל בתחינה למוחות, אך במרבית סרטי הזומבים שראיתם בחייכם סביר להניח שאיש אינו כמהּ לאכול מוח. הסיבה לכך היא שהזומבים אוכלי המוח הם גלגול חדש יחסית של הז'אנר, ויש שיגידו שהם אינם זומבים כלל.
ב-1985 הם הופיעו לראשונה בסרט הטראשי Return of the Living Dead, כיצורים אומללים שאוכלים מוחות על מנת לשאת את הכאב הנורא של המוות. לאחר הפסקה ארוכה הם חזרו ב-"מת עליה" ובסדרת הרומנים הגרפיים (ולימים סדרת הטלוויזיה) "iZombie" . בהופעות אלו הם כבר בריות אנושיות, כמוני וכמוכם, שמתאפיינות בתחושות וברגשות – וגם בתאווה לבשר אדם.
התלבטתי אם להגדיר אותם כזומבים, שהרי לא חלה אצלם כל הפרדה בין הגוף והנפש. הם מודעים לחלוטין למעשיהם, שומרים על אופי ייחודי ולעתים זוכרים מי היו בטרם התנכר להם גורלם. יחד עם זאת, הם מגדירים עצמם כזומבים, אולי בשל הגלגולים הרבים שעבר המונח מהמצאתו בהאיטי ועד להפיכתו לפארודיה על ההתנהלות של כולנו במשרד בשעה שמונה בבוקר, ואולי בשל טשטוש הגבולות המתמשך שהתחיל בימי "אני האגדה" בין זומבים לערפדים.
מזל, אם כן, שאפוקליפסת הזומבים כנראה לעולם לא תצא אל הפועל. כלומר, כאיום טרור עכשווי. אנו כנראה לעולם לא נפסיק לדמיין אותה, בהופעות זומבים מגוונות ובעולמות רחבים כמצומצמים, כאשר היא מחריבה את הציווילזציה כפי שאנו מכירים אותה וחושפת במערומיהם את חולשות הבירוקרטיה ושיקול הדעת של האוכלוסייה בשעת משבר. אנו גם לעולם לא נפסיק להרהר אודות עצמנו בדמויות הזומבים והניצולים, ולהיעזר בחמלה ובאמפתיה על מנת לתהות כיצד היינו נוהגים בדילמה מוסרית זו או אחרת- מה שיותר מכל, מגדיר אותנו כאנושיים.
פרויקט מיוחד של "מליצה" לרגל ההכרזה על הבחירות המתקרבות: הדמות הספרותית בעלת קמפיין הבחירות המוצלח והפורה ביותר ברשת •הקמפיין המטריד לעידוד הצבעה, בכיכובו של חניבעל לקטר • זהרה האיראנית זוכה לתמיכת הגולשים בפייסבוק • טיריון לאניסטר לא עובר את אחוז החסימה
פרויקט מיוחד של "מליצה" לרגל ההכרזה על הבחירות המתקרבות: הדמות הספרותית בעלת קמפיין הבחירות המוצלח והפורה ביותר ברשת • הקמפיין המטריד לעידוד הצבעה, בכיכובו של חניבעל לקטר • זהרה האיראנית זוכה לתמיכת הגולשים בפייסבוק • טיריון לאניסטר לא עובר את אחוז החסימה
מי שעקב פה ושם אחר הפרסומים בבלוג בוודאי שם לב שאני מאוד אוהבת ממים, על הגרפיקה שלהם, הבקיאות בחומר המקור וההומור המדויק. ממים ספרותיים ישנם ברשת בשפע, אבל ממים שכאלה המרפררים לפוליטיקה – הרבה פחות. לאור פרסומי ממים על גיבורי-על המתמודדים לנשיאות בעמוד הפייסבוק של "גיקים עילאיים וסופר-מתנשאים", חשבתי שאין תקופה מתאימה מזו כדי לחשוב על מה היה קורה לו גיבורים אהובים ושנואים היו מכריזים על התמודדותם לבחירות, או לכל הפחות מנסים לעודד הצבעה. אילו מין נשיאים או ראשי ממשלה היו עשויים להיות? ואילו חותם היו יכולים להותיר בתפקיד, לעומת קודמיהם המוכרים לנו?
כדי שהפוסט הזה לא יהיה אוסף שטחי של תמונות, ניסיתי לדרג בשרירותיות בין הדמויות השונות ולחשוב איזה מהקמפיינים הוא המוצלח ביותר, איזה הוא המפתיע ביותר ואילו דמויות, שאולי דווקא משתמעות מהיצירות המקוריות כבעלות כושר מנהיגות, לא זכו לתהילה הראויה להן ברשת. חשוב לציין שכל התמונות המוצגות כאן הן בהכרח יצירות של מעריצים, "פאנפיקשן", ולא פוסטר מקורי הקשור לעטיפת ספר או לכרזת סרט. הדבר גם מגביל במידת מה את מבחר הממים הנוגעים לכל דמות, כי דמויות שלהן בסיס מעריצים נרחב ("פאנדום") זוכות באופן טבעי להרבה יותר ממים מטעם מעריצים, ואלו שסיפוריהן עובדו לסרטי קולנוע – זוכות להרבה הרבה יותר.
הקמפיין המוצלח ביותר: קת'ולהו
בחירתו של האל הנורא מיצירותיו של ה"פ לאבקראפט לבעל הקמפיין המלהיב ביותר שמה בסימן שאלה גדול את הקביעה מהפסקה הקודמת, כיוון שמדובר בדמות ששום סרט הקשור אליה לא הופק בשנים האחרונות, שרב הציבור אינו מכיר את שמה ושהסיפורים בהם היא מופיעה – הם סיפורי אימה גותיים מתחילת המאה ה-20. מי יודע, אולי הסיבה לכך היא בסיס המעריצים העצום של קת'ולהו, שעטה כמוצא שלל רב על כל הזדמנות לאייר את דמותו, כמו גם הכתות הייחודיות שהוקמו על שמה של המפלצת.
על כל פנים, מסתבר שהמעריצים לא רק שואפים בחלקם להקים את אל הים המסויט לתחייה, אלא גם חולמים להכתירו כנשיא ארצות הברית. עשרות רבות של ממים שיצרו קוראים לציבור להצביע עבור הדמות שעל פי רב מעדיפה לרדוף בני אדם ולגרום להם לאבד את שפיותם מאשר לדאוג לרווחתם, וכל מם—הינו חגיגה. הנה כמה מהמוצלחים שבהם:
(מקור: freepublic.com)
(מקור: abovetopsecretcom)
(מקור: infoculttypead.com)
(מקור: sodahead)
(מקור: cafepress)
(מקור: blogjim.com)
(מקור: dustin neal)
(מקור: almostdiamonds.blogspot)
(מקור: geoado)
(מקור: cafepress)
(מקור: zazzle.com)
(מקור: tumblr)
(מקור: zazzle.com)
(מקור: tumblr)
(מקור: tumblr)
(מקור: commanderzoft.com)
(מקור: slugfiction)
הקמפיין האפקטיבי ביותר: האח הגדול
אל דאגה, לא מדובר בכרזות תעמולה המהללות את הסוציאליזם ואת החדירה לפרטיות במאה ה-21. כלומר כן, ובו זמנית לא. השימוש האירוני והמתוחכם שנערך באידיאל "האח הגדול", בסמל המפלגה הקומוניסטית מ-"1984" ובממרה האיקונית "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כח" מסייע במקרה זה דווקא לעגן את האווירה האורווליאנית המטרידה ואת המסר החשוב אודות חירות המחשבה, גם תחת משטרים טוטליטריים.
(מקור: whaleto)
(מקור: efederalistgary.blogspot)
(מקור: spaceandpolitics.blogspot.com.au)
(מקור: renz8d)
(מקור: soda head)
(מקור: arctic compass)
(מקור: generalisimocreatfuoro)
(מקור: andysowards)
(מקור: imgur.com)
(מקור: pineterest)
הקמפיין היצירתי ביותר: הקפיטול / מחוז 13 (אזהרת ספוילרים)
בסדרת ספרי "משחקי הרעב" מהווים הקפיטול ומחוז 13 שני צדדים למלחמה עתידנית על חירותם ושלומם של תושבי פאנם כולה. את המאבק המחתרתי של המחוז מסמלת, לאו דווקא מבחירתה החופשית, הנערה קטניס אוורדין, הלוא היא המנצחת האחרונה של "משחקי הרעב". זאת, בעוד את הקפיטול העשיר והכוחני מסמל הנשיא המזוקן והציני סנואו.
כרזות התעמולה שהופצו לשני הצדדים, בעיקר דרך האתר הנפלא Panem Propaganda, מהדהדות במידה לא מבוטלת את אלו של "האח הגדול". אלא, שהפעם גם משתמשות בפן המד"בי של המקור, ובעיקר של "משחקי הרעב" עצמם, כדי להביע יצירתיות מרשימה, שגם מתכתבת עם כמה מהפרסומות שמוכרות לנו מתרבות הריאליטי.
אחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים בהיסטוריה אומנם אינו מתהדר בקמפיין בחירות של ממש (אם אין מתחשבים במעריצים הנלהבים שמפצירים לבחור בו בכל פעם כגיבור הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה), אולם דמותו ובעיקר התנהלותו בסדרת הרומנים של תומאס האריס נמצאה בין היתר בקמפיין אמריקני משנת 2008 שנועד,מכל הדברים, לעודד הצבעה.
השחקנית ג'סיקה אלבה ("מלאך שחור", "ארבעת המופלאים") צולמה אז בעיניים דומעות כשהיא עוטה את הרסן הזכור של חניבעל מהסרט "שתיקת הכבשים" ולצדה מתנוססת הססמה "רק אתה יכול להשתיק את עצמך. תגרום להם לשמוע אותך, הירשם והצבע". עם אותה ססמה הצטלמו בפוזיציות דומות, אך ללא הרסן, גם הזמרים כריסטינה אגילרה ואנדרה 3000.
ג'סיקה אלבה (מקור: dailymail)
"אם אתה לא מצביע ומשפיע בכוונה לעשות שינוי, ובתקווה משנה דברים רעים שקורים אצלך במדינה, אתה סתם כובל ומרסן את עצמך", הסבירה אלבה בת ה-27 לכתב ה"דיילי מייל", מבלי להבין מדוע ישנם כה רבים שחושבים את הפרסומת למזעזעת. אחרי הכול, גם לפסיכופתיים רצחנים ישנה זכות הצבעה.
חניבעל משכנע בדרך מעודנת יותר (מקור: tumblr)
הקמפיין המפתיע ביותר: זהרה
זהרה היא גיבורת רומן גראפי איראני בת 19, שאביה נעלם לאחר השתתפות בהפגנה נגד תוצאות הבחירות לנשיאות במדינה בשנת 2009. סיפורה הופיע בטורים מאוירים שבועיים גם באינטרנט—ולבסוף הוצג כקמפיין עבור בחירתה לנשיאות בשנת 2013.
היא הפכה לגיבורה מקומית בשל היותה אישה שאפתנית, רודפת צדק והגונה, מעין אנטיתזה לרוח השחיתות בה מאסו האיראנים זה מכבר. לא בכדי לקראת הבחירות עצמן העלו גולשים רבים את תמונתם לעמוד הפייסבוק Zahra’s Paradise כשהם מכסים את פניהם באיורים של זהרה מתוך הקומיקס וכותבים "יש לי זכות לבחירות חופשיות והוגנות".
כאשר שתי דמויות מכריזות במקור הספרותי עצמו על כוונתן לצבור כוח ושליטה, בסופו של דבר על מנת לפלס את דרכן לנשיאות ארה"ב / כס הברזל, ההערכה היא שהמעריצים יעשו כמיטב יכולתם כדי לדמיין אותן באותה סיטואציה. טיריון לאניסטר אומנם עובר עליות ומורדות רבים בדרכו להתמודד על כס המלכות ברומנים עבי הכרס של גורג' ר"ר מרטין, ולעומת זאת במקרה של לקס לות'ור—גוגל מגלה כי כבר בשנות ה-2000 היה נשיא ארצות הברית. לא רע בשביל יריבו של סופרמן.
מה שבטוח, הדבר לא קרה בשל קמפיין יוצא דופן—שכן הקהל גומל לשני האנטי-גיבורים באותה איבה שבה נוהגות בהן גם יתר הבריות במקור. די להתבונן בלשון הקרירה והבלתי אוהדת של הממים עצמם.
(מקור: winteriscoming)
(מקור: 66dollarshirts)
(מקור: superherostuff)
לא עברו את אחוז החסימה
דקסטר מורגן של ג'ק לינדסי (מקור: dexter_pinimg)
הרמיוני גריינג'ר ולונה לאבגוד (מקור: dftba)
גנדלף של טולקין (מקור: taringa)
דדפול (מקור: behancenet)
כריסטיאן גריי מ"חמישים גוונים של אפור" (מקור: spreadshirt)
סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על יחסי ספרות וקוראים בכלל
סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על ספרות, על הקריאה ועל המשמעות שלהן בעידן הדיגיטלי
סיכום ההרצאה שאתם קוראים כעת עוסק במקרים ספרותיים, בהם הפך הספר עצמו למרכז העלילה. כלומר, היצירה או הסופר עברו לקדמת הבמה, לבשו מאפיינים ייחודיים והפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה. לא בכדי זוהי חווייה ייחודית לז'אנר הפנטסיה, שבו ניתן לא רק לטשטש הגבולות בין מציאות ומציאות מדומיינת אלא להעניק גילום עלילתי לאופן בו אנו דנים, בשפה או בכלל, על תפקידם של הסופרים והספרות.
הנחת מוצא חשובה של ההרצאה הזאת היא שספרות היא אמצעי תקשורת המונים, כלומר אנחנו צורכים אותה בואפן דומה לזה שבו אנו צופים בסדרות טלוויזיה או בסרטי קולנוע. זוהי הבחנה חשובה, משום שגם אם אנחנו לא מתעמקים בטיב היחסים שיש לכל יצירה עם האדם שבוחר לפתוח את עמודה הראשון, אנו מכירים בכך שישנו "קורא" היפותטי שכזה, ושבהחלט יתכן כי לחוויית הקריאה שלו יש הקשר אישי מסוים.
כיום נהוג לדבר על יחסי "הקורא" והספר בתור דיאלוג, אולם ההרצאה הזאת עוסקת בין היתר גם בספרים "מרושעים" – שמטבע הדברים מעדיפים להותיר חותם שטני על הקורא, מאשר להניח לו להרהר על היצירה בעצמו. כדי לדון בשורשים ההיסטוריים של אותם ספרים, נזדקק ככל הנראה לכנס שלם. בקצרה נספר כי הם צמחו מתוך רשימת "הספרים האסורים" של הכנסייה הקתולית, שהופצה לראשונה בתקופת ימי הביניים ומאז ועד היום הכילה גם ספרים רבים שכלל לא היו ספרי דת, ובהם כתביהם של סארטר, אונורה דה בלזק וויליאם דפו.
מתוך The Monster at the End of This Book: Starring Lovable, Furry Old Grover
"ספרים אסורים" עדיין לרב מוגדרים ככאלה בגלל יומרתם לאתגר לכאורה את תפישת הקורא את המציאות. אני מניחה שאם אשאל אקראית שתתארו לי "ספר אסור" הדימוי הראשון שיקפוץ יהיה של ספר עבה מאוד, כתוב בלשון מליצית ובמתכונת אינדקס והוראות, לרבות איורים שימושיים. ישנם גם כאלה שירחיקו לכת ויתארו אותו כעטוף בעור אדם או כרוך בחוטי תיל, או פשוט כתוב בשפה שאיש אינו יודע לתרגם.
אלו הם דימויים מהתרבות הפופולרית בהשראת הספר האסור המפורסם מכולם, שלמרבה האירוניה – מעולם לא היה אמור לעלות על הכתב. הנקרונומיקון או "ספר המתים" של הווארד פיליפס לאבקראפט היה למעשה רק אחד מתוך פנתיאון "יצירות אסורות" שכאלו שצוינו בכתבי הסופר האמריקני, בן המאה העשרים, אולם הוא ללא ספק הזכור ביותר מביניהן.
הופעתו בלב רבים מהסיפורים שבאנתולוגיית "התוהו המזדחל" היא קונסיסטנטית למדי: גיבור סקרן מחליט לקנות אותו במכירת חצר או להשאילו ממדף מאובק בספרייה, בידיעה לפיה הוא נכתב על ידי "המשורר הערבי המטורף עבדול אלהזרד" ומכיל מסרים על עולמנו שמהותם שטנית. הוא קורא בספר, הולך לאיבוד בינות לדפיו האינסופיים ולשונו הבלתי מובנית, עד שהמציאות עצמה מתחילה לקרוס או להירקב מסביבו, ולעתים קרובות קוברת את נשמתו תחת להריסות. כך זה נראה בסיפור הראשון בו מאוזכר הנקרונומיקון, The Hound (1962):
Immediately upon beholding this amulet we knew that we must possess it… we recognized it as the thing hinted of in the forbidden Necronomicon of the mad Arab Abdul Alhazred; the ghastly soul-symbol of the corpse-eating cult of inaccessible Lang, in Central Asia… We read much in Alhazred’s Necronomicon about its properties, and about the relation of ghouls’ souls to the objects it symbolized; and were disturbed by what we read
לאבקראפט אומנם לא זכה להכרה ספרותית בימי חייו, אולם סופרים שעמם התכתב ועמם התרועע בחוגים ספרותיים שונים המשיכו לכתוב על היקום שברא גם לאחר מותו. לעתים הדבר נעשה לשם הנצחתו ותו לא, ולעתים מדובר היה בסופרים שאכן הושפעו ממלאכתו של הסופר וראו בו מקור השראה למה שמכונה היום "ספרות מעריצים".
אבל היקום העשיר והמצמרר שברא לאבקראפט, ובו האל המיתולוגי הנורא קת'ולהו, היווה כלי שרת גם למעריצים מסוג שונה לחלוטין. בסקירתו את הכתות שהקימו אותם מעריצים, מסביר אלי אשד כיצד החלו קוראים אלו ואחרים להאמין שמאחורי ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה של לאבקראפט מסתתר למעשה גרעין מאוד מוצק של אמת סיוטית, כזאת שאולי נגלתה לסופר בחלום. אמת, שיש כאלה המאמינים אף כי יש לפעול באופן אקטיבי כדי שתתאחד עם המציאות שלנו, ותאפשר לקת'ולהו ולנקרונומיקון להטיל אימתם על קורבנות חדשים.
זה נשמע מופרך, שלא לומר קצת מטורף, אבל יש לזכור שגם סיפוריו של לאבקראפט, כמו כל קללה או נבואה העוברת בין מאמינים, מועברים בעצמם דרך השפה. משמעות הדבר היא שאדם העובר בשערי הגיהינום הספרותי של לאבקראפט עשוי לאמץ אותו בתור הסיפור שבאמצעותו הוא מבין את העולם, ואף להתאמץ כדי שיובן במסגרת העולם עצמו.
האל הנורא קת'ולהו, במם (מקור: 9GAG)
מספיק רק לחפש בגוגל אחר השפעתו של לאבקראפט על התרבות הפופולרית. הנקרונומיקון שלו הפך מדימוי של ספר אסור לאב-טיפוס של ספר אסור בפני עצמו, שנפוץ גם הרבה מעבר לז'אנר האימה שהעניק לו בית ראשוני ואף למדיום הספרותי, שהגביל את קיומו לדפיהם של ספרים אחרים. מסרט קנדי מצויר על "דובוני אכפת-לי" ועד לגרסאות עבריות פיקטיביות של הנקרונומיקון, יצירותיו של לאבקראפט היו החלוצות למקם את הספר עצמו במרכז העלילה, לעתים גם כבעל אישיות עצמאית.
כמו כל רעיון שהיה פעם חלוצי, דימוי הנקרונומיקון הפך בשלב מסוים לקלישאה. נדיר להיתקל היום בסדרת פנטסיה שלא מתגאה בנוכחותו של ספר עיון עבה במיוחד, שעוסק בכוחות האופל וניחן בשם מרשים כמו "ספר הצללים"או "ספר המפלצות". העובדה שדמויות בסדרות כמו "באפי" או "מכושפות" תמיד נראות כשהן מעלעלות בו באקראיות, ובמקרה מאתרות את המידע שנחוץ להן על מנת למגר את הרשע – מעלה בדיחה מתבקשת על האפשרות של כל אחד מאיתנו להיכנס לנעליהן, אם רק נקרא את הספרים הנכונים.
ספרים קסומים שניתן למצוא בחנויות הספרים (מקור: צילום מסך)
אני חושבת שמה שבסיכומו של דבר הסעיר את דמיונם של הקוראים בנקרונומיקון הוא דווקא הסתירה שנובעת מעצם היותו יומן, כלומר תיעוד חוויותיו של אדם שאיבד את שפיותו. הקריאה בו אומנם מזמינה פלישה של סיוטים למציאות, ומצד שני הספר עצמו נכתב על ידי דמות מה"מציאות", כלומר מעולמנו שלנו. משמעות הדבר היא שלא מדובר ככלות הכול בחפץ בעל מהות אפלה, אלא בחפץ שתוכנו מאיר על האפלה הרוחשת תחת לפני השטח, שעליהם כולנו מתהלכים.
דוגמה נוספת ומוכרת יותר לסתירה שכזאת היא היומן הידוע לשמצה שמהווה את מרכז עלילת "הארי פוטר וחדר הסודות". הבחירה העלילתית המבריקה של רולינג מרוקנת את היומן מטקסט, ולמעשה הופכת אותו לספר שאינו ספר – אלא גוף בפני עצמו, שאוצר בחובו חלק מנשמת הכותב. להלן, היומן אינו משמש, אלא לתכתובת מכתבים עם טום רידל המנוח. ברגע המאבק המכריע בסיום הרומן, הארי פוטר אף מכריע אותו, כשם שמכניעים בן אדם. היומן גם מת מעקיצת שן הבסיליסק, בדומה למותו של הנקרונומיקון בסרט הראשון בסדרת סרטי "מוות אכזרי" – ואף משמיע מעין זעקת כאב, כשם שמשמיע בן אדם.
יומנו של טום רידל הוא גם דוגמה לספר שבו נוכחות הטקסט הספרותי עוברת לרקע, בעוד למרכז ההתרחשות עוברת דמותו של הסופר. קודם לכן הזכרתי בקצרה את הכתות שהוקמו בעקבות כתבי לאבקראפט ושבחלקן אף הניפו על דגלן את הניסיון "להקים את הדמויות לתחייה". זהו בדיוק מה שעושה כדרך שגרה מורטימר (מו) פולקהארט, גיבור סדרת "לב של דיו". פולקהארט, כורך ספרים במקצועו וכותב לעת מצוא, מסוגל להביא דמויות ספרותיות לתוך המציאות שלנו, אם רק יקריא את סיפורן בקול רם.
מאבקי הכוח של סופרים וספרים
מה שבולט מאוד בסדרת "לב של דיו", וגם ביצירות דומות כמו סדרת ספרי "תרזדיי נקסט" ו-Fables, הוא שיש בהן רפרנסים ספרותיים בשפע, אולם דווקא העלילות הספרותיות נדחקות לשוליים. לאורך הקריאה בסדרה איננו יודעים, וגם לא אמור לעניין אותנו, מה בדיוק מתרחש בספרים שמתוכם לקוחות הדמויות – מאחר ואלו משמשות "חומר ביד היוצר" של גיבור הסדרה, ותו לא.
ביצירות אחרות ופופולריות יותר, כמו "צלה של הרוח" או סדרת ספרי The Unwritten, מקומו של המחבר מתעצם אף יותר, בעוד מעמדם של הספרים מצטמצם לחשיבות הנייר, עליו הם מודפסים. בספרו של קרלוס רואיס סאפון הדברים מקבלים משמעות מילולית, שכן כל כמעט כל כתביו של הסופר המדובר בעלילה נשרפים לכאורה על ידי דמות שטנית. ב-The Unwritten נקודת המוצא היא לכאורה הפוכה, שכן דווקא הסופר עצמו הוא שנעלם, בעוד סדרת ספרי הפנטסיה שכתב הופכת לפופולרית מתמיד. אולם, כבר בספר הראשון בסדרה מתחוור כי הבן טומי טיילור, שעל דמותו מבוססת למעשה סדרת הספרים הבדיונית, הופך להיות הגיבור הבלעדי של התרחשות חדשה לחלוטין – ואפלה הרבה יותר מזאת שאביו כתב עבורו.
ביצירות אחרות קורה לעתים ההפך, כאשר הספר מקבל נוכחות עצמאית ומאפיינים אישיותיים, בעוד המחבר הוא שנדחק לשוליים. לעתים אף קורה שאותו מחבר "מת" כלשון מישל פוקו, כלומר נעשה בלתי רלוונטי להתרחשות. "ספר החול", מעין גרסה מודרנית לנקרונומיקון, אך נטולת מחבר, נקנה על ידי גיבור הסיפור בדחף הרגע, ומתגלה כמעין אפוס המסודר באופן אקראי, מבלי שיהיו לו התחלה וסוף. כמו גיבורי סיפוריו של לאבקראפט, מחליט הגיבור שמדובר בספר אפל וגומר בלבו לעשות עמו את מה שבדרך כלל עושים עם ספרים החשודים כמרושעים: מניחים אותם על מדף אחורי בספרייה.
במרכז התופעה התרבותית ששמה Death Note נמצאים, לעומת זאת, שני ספרים "מרושעים". האחד הוא כמובן המחברת שבמרכז סדרות האנימה והמנגה, בה ניתן לכתוב שמו של אדם ובתוך פרק זמן קצר – להביא למותו. הספר השני הוא אותה מחברת, כפי שהופצה באלפי עותקים פיראטיים בעקבות הצלחת הסדרה, ויצרה בהלה רבתי במזרח הרחוק. נוח מאוד לפטור את הדיווחים הרבים ביפן ובסין על צוערים שנפלטו מהאקדמיה בגלל שימוש במחברת כמוגזמים, אולם לא בטוח כי מדובר היה בפאניקה מוסרית, ככלות הכול. ב-28.09.07 נתגלו דווקא בבלגיה האירופאית שני כתבים ועליהם הכיתוב "אני קירא" (שמו של גיבור הסדרה), כשהם מונחים ליד חלקי גופה.
מם על סדרת האנימה Death Note (מקור: DevianArt)
בתחילת "הקוסם מארץ עוץ" אומרת גלינדה לדורותי כי בארץ עוץ עדיין חיים מכשפות וקוסמים, משום שהיא מעולם לא תורבתה. מארצה "המתורבתת" של דורותי, לעומת זאת, כבר "הוסר הקסם", כדברי מקס ובר, ואפילו הספרים האהובים כבר אינם מהווים חלק כה משמעותי מהתרבות, כפי שהיו בעבר.
יצירות רבות שנכתבו מתחילת המאה ה-21 עוסקים בשינוי שחל במעמד הספרים והספרות בעידן החדש, ולעתים אף נראה שהן יוצאות מהנחת מוצא סמויה, לפיה "אף אחד כבר לא קורא". במרכזן דמויות אינטלקטואליות, שמנהלות חיפוש אחר ספרים מאוד מסוימים, אשר צפויים להביא לשינוי כלשהו בחייהן. את הקוסמים מעולמה "המתורבת" של דורותי נוכל לפגוש במסגרת "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל", אולם עם סוגיות דומות נאבקות גם הדוקטורנטית לספרות שמאבדת את שפיותה במהלך "סופו של מר Y", כמו גם ההיסטוריונית שחוקרת את כתבי בראם סטוקר ברומן "ההיסטוריונית".
הקסם שנוכח או לא נוכח בספרים בז'אנר הפנטסיה נעשה לאירוני, ברגע שספרים אלו נפגשים לפעמים עם עידן הטכנולוגיה. נוצרים שני סוגים של הופעות, כאשר בסוג הראשון (והמדכא מביניהם) נטען למעשה שהכלח כבר אבד ממזמן על הספר המודפס. אלו הם הספרים מ"חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה", שהגיבור מנסה ללא הרף לפענח, תוך שהוא משתף במאמצים את בת זוגו, העובדת בחברת "גוגל". למרות הפרסומת הבלתי נסבלת לאותו תאגיד, ומבלי לספיילר את סיומו של הרומן – השניים נתקלים שוב ושוב בשוקת שבורה.
המסר המתקבל מכך, ומרומנים דומים כמו "קרקס החלומות", הוא של היעדר. התוכן עקר פתאום מכל משמעות, ולא ניתן לקידוד בשפה או בעולם של היום, ומשום כך גם אין לו "קוראים". הסרטון / ספר הילדים "הספרים המעופפים של מר מוריס לסמור" נפתח אף הוא באפוקליפסה שכזאת, בה סחפה סופה כלשהי את הספרים לתוך בית מבודד, אליו מגיע כאמור גם גיבור הסיפור. הספרים הופכים לחפצים בעולמו של לסמור, ולעתים גם לחבריו, אולם הסיפורים הגלומים בתוכם אינם עצמאיים ולולא התערבותו של לסמור – איש לא היה קורא בהם. למעשה, גם כשלסמור עצמו מעלעל בספר – איננו יודעים מה הוא קורא, והמידע הזה אינו חלק מהסיפור.
סוג נוסף של הופעה יראה מפגש שונה בין הטכנולוגיה והספרות, בו ייטען כי הספרים הם לא אלו שהתיישנו – גם אם הדרך שבה אנו מגדירים ספרות השתנתה. כיום, ובפרט בז'אנר הפנטסיה, שכיח מאוד למצוא יצירות שהופצו בגרסאות שונות ועל ידי יותר מכותב אחד. שכיח גם למצוא יצירות שכתיבתן נמשכה גם לאחר סיומן, באמצעות יוזמה של מעריצים, ושכיח לא פחות למצוא כותבים מוערכים שמעולם לא הדפיסו את יצירותיהם.
מתוך ספרה של לין סמית' It's A Book
היום לא חייבים להוציא ספר כדי לדבר על ספרים, ואף לא חייבים שמדובר יהיה בספרים שיצאו אי פעם לאור. "מעבר לכל דמיון" הוא סרט שעוסק בספרות למרות שאינו מבוסס על ספר, ומצליח לשבות את לב הצופים באמצעות הסיפור על הדמות האפורה, ששומעת יום אחד את קול המחברת – המבשרת לה שהיא עומדת למות.
במעבר חד, Alan Wake הוא משחק מחשב המבוסס באופן רופף על כתביו של סטיבן קינג, ואשר עוסק בחיפושיו של סופר מתח אחר אשתו הנעדרת. זאת, תוך שהוא מגלה כל העת בשטח פיסות מרומן שהוא לא זוכר שאי פעם כתב, כמו גם נלחם בדמויות מרושעות, המזנקות עליו מבין הצללים ומנסות להביא למותו במכות גרזן ומסור.
בכיוון ההפוך, ניתן גם להזכיר ספרים שהומצאו אד-הוק ונכתבו לאחר מכן כספרים מסחריים לכל דבר, הנמכרים בחנויות. מקרה מעניין בהקשר זה הוא של הרומן The Angel’s Kiss, אותו קוראים כוכבי סדרת הטלוויזיה "ד"ר הו" באחד הפרקים של העונה השישית. זאת, רק כדי לגלות שהספר מבשר להם על התקדמות העלילה במהלך הפרק – ועל מותם הקרב. הפרק עצמו נחשב עד היום לאחד מפרקיה הטובים של הסדרה, ולא בכדי גם מהדורת הדפוס שלו זכתה להצלחה מסחררת.
השנה יצא לאור גם ספר פנטסיה ישראלי, המשלב בין מספר הופעות אליהן התייחסתי קודם לכן. גיבור "המדריך לימים הקרובים" הוא בן שוורצמן, צעיר המגלה בחנות ספרים ספר הפונה אליו בשמו ומסביר בכריכתו האחורית כי חייו של הקורא נמצאים בסכנה. התרגיל העלילתי המבריק של יואב בלום מציג למעשה מחבר אלטרנטיבי, נוסף לו עצמו, כמו גם ספר שניחן באישיות ובשנינה ייחודיים – גם אם מהותן מתבהרת רק במהלך הקריאה.
הדמויות מתוך סרטי "הארי פוטר" (מקור: WB Productions)
בחזרה להתחלה, נשאלת השאלה איזה כוח עדיין שמור היום ביצירות ספרותיות, ואם הוא מצדיק לעתים את האיסור על הפצתם של ספרים מסוימים. מחקרים שעסקו עד כה ב"ספרים אסורים" מצאו שהם לאו דווקא מדרדרים לאלימות או התנהגות מינית, אם כי הם בהכרח עשויים להוביל לאימוץ רעיונות גזעניים, לאומניים ו/או סקסיסטיים.
מצד שני, דווקא סדרת ספרי "הארי פוטר", שנאסרה להפצה במדינות רבות בשל סיבות חינוכיות ודתיות, נמצאה על ידי חוקרים מסוימים ככזאת שהקריאה בה מביאה לתמורה חיובית בתפישותיהם המוסריות של הקוראים. יתכן שהדבר מעיד על כך שהכוח בספרות אכן ניתן להכרעה בידי "הקוראים", והם שבוחרים להשתמש בו לטוב או לרע.
הקיץ עבר אומנם ללא חופש גדול של ממש, אבל החגים כבר לפנינו ואיתם גם פסטיבל אייקון הותיק למדע בדיוני, פנטסיה ומשחקי תפקידים. אני אעביר שם הרצאה בנושא טאבו ספרותי בספרי פנטסיה ואימה. נדבר על ספרים אסורים, על הופעתם של ספרים כישויות אפלות, על יקומים ספרותיים ועוד ועוד. יארחו לנו לחברה בין היתר הנקרומוניקון, ספר החול, ספרי הארי פוטר וכמה ספרים מעופפים מעולמו של מוריס לסמור. אורך ההרצאה הוא קצת פחות משעה.
יום ראשון, 12.10, אשכול 2 בשעה 15:00
כאן ניתן להירשם דרך עמוד ההרצאה באתר הפסטיבל וכאן להגיע לתכנייה המלאה.
את סיכום ההרצאה הקודמת שהעברתי, "נשים מתבוננות בגיבורות על", אפשר לקרוא כאן.
כמו כן ובשעה טובה, הבלוג מתהדר כעת גם בעמוד פייסבוק. כל המעוניין לקבל עדכונים חדשים, או לגלול דרך הרשת החברתית לפוסטים ישנים יותר, מוזמן לסמן "אהבתי" בפלאגין בצד שמאל. אני אשמח לפתח שיח עם כל מי שיגיב וישתף.
בעולם גיבורי העל, הגיבורות נחשבות לפיל היפה שבחדר – מותר להתבונן בהן אך לא רק בהן, מותר להתפעל מעוצמתן אך לא להעריץ את אלימותן. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי שלהן עם זה של הנשים שבקהל. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס. דגש מיוחד יינתן לוונדרוומן ולמיסטיק מסרטי אקס מן
"הפיל היפה" של סרטי גיבורי-העל מצא את דרכו גם ל"מליצה", לבקשת הקהל בהרצאה שניתנה בכנס עולמות 2014, וכן לבקשת הקוראים שלא יכלו להגיע. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי של גיבורות-העל עם זה של הנשים המתבוננות בהן, במדיומים הוויזואליים השונים. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס
העובדה שאנחנו כמעט לא רואות נשים בתפקידים של גיבורות-על, או רואות את התפקידים שהן ממלאות כפגומים, לא אומר שנפקד מקומן של הנשים מהיקומים המפוארים והמסואבים להחריד של ההרואיות הבין-גלקטית. ישנן דרכים שונות להביט בגיבורות-על, וכדי לסקור את כולן מוטב לייסד כנס שלם, ולא הרצאה של שעה. אין לי אפשרות טכנית לסקור את כל ההיסטוריה הענפה של גיבורות-העל במיתולוגיה, בקומיקס, או בקולנוע, או להתמקד יותר מדי בדמות ספציפית. לכל היותר יהיה מדובר בסקירה כללית ובכמה הרחבות, שיבהירו את הנקודות המרכזיות יותר בהרצאה. מי שמעוניינת להרחיב בנושא מוזמנת לקרוא את ספרו המצוין של Mike Madrid "The Supergirls" או לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר והמשובח "Wonder Women! The Untold Story of American Superheroines".
ההרצאה הזו הולכת להתמקד בכן, הקהל הנשי שמתבונן בנשים אחרות, על רקע הרצועה הנרטיבית של הקומיקס או הקולנוע. בין היתר אנו נשאל כאן את השאלות למה מלכתחילה אנחנו רואות כל כך מעט נשים בתפקידי גיבורות, למה הנשים המעטות שכן מכהנות בתפקיד מתאפיינות בצורת הצגה כה ספציפית, ולמה אנחנו בדרך כלל לא נמצא נשים אחרות שאוהבות סרטי פנטסיה המבוססים על דמויות גיבורי-על, וגם מעוניינות לדבר על זה.
סרטי קומיקס או גיבורי-על, או כפי שההגדרה לכאורה מחייבת לקרוא להם "סרטי פנטסיה, המבוססים על דמויות גיבורי-על" הם למעשה מעין סוגה ויזואלית פרגמטית במיוחד, שמכילה מערבונים ("קפטן אמריקה") לצד קומדיות רומנטיות ("הסופר אקסית שלי") ומותחנים אפלים (מרבית סרטי "באטמן" לאורך השנים) לצד סרטי פעולה שטופי שמש ("ספיידרמן"). אם בכל זאת נתאמץ להתאים את כולם לרשימת מוסכמות מסוימת, הרי שנשים לב שמעטים מאוד סרטים שבהם שותפים גיבורי-על ושמתרחשים בסביבה אקזוטית כמו הכפר או יפן, בהשוואה לאלו המתרחשים על רקע העיר הגדולה והמוכרת. על פי רב ממוקמים הסרטים בעולם המודרני או הקדם-מודרני או העתידני-אך-עדיין-מוכר. התת-סוגה שלהם, "הפנטסיה האורבנית", מבוססת על החוקים שכבר מוכרים לנו מבחינה גאוגרפית או חברתית, שהם כאמור חוקי העולם המערבי ובדרך כלל גם חוקי הכלכלה והפוליטיקה. השיטה המונהגת תהיה לעולם קפיטליזם, בראש ארצות הברית יעמוד לעולם נשיא גברי וחמור סבר, ומרבית התושבים (שהם למעשה תושבות, נחזור לזה בקרוב) מתגוררים בבניינים גבוהים וברמת חיים וטכנולוגיה שתושבי ישראל יכולים רק להתקנא בה.
הספרות האקדמית (הלא כל כך ענפה) בנושא עדיין חלוקה בשאלת הזהות האינהרנטית של גיבורי-העל: האם קלארק קנט או סופרמן הם שמהווים הלכה למעשה את האלטר-אגו של הגיבור? לא ניכנס לוויכוח עצמו, אך מה שניכר מיד הוא ההבחנה הכמעט מובנת מאליה בין זהות רגילה ויומיומית לבין התחפושת, שכביכול "משדרגת" את הגיבור לקיום אלטרנטיבי ומרגש יותר. חבל שישנם לא מעט גיבורים, בעולמות של DC ומרוול כאחד, שההבחנה הזאת ממש לא תקפה מבחינתם. בסדרת "אקס מן" הם מכונים בשם הצורם visible mutation, שמשמעו הופעה חריגה ואחדותית, שלא ניתן להסתיר או להתכחש אליה בחיי היום יום. מי כמו The Thing או נייטקרולר יודע מה המשמעות של רדיפה ושל פחד, ושל בני משפחה שטורקים בפניך את הדלת, משום שהם לא מסוגלים להכיל את הגוף הענק או את הזנב שהקנו לך הכוחות המוטנטיים.
פרנץ פאנון השווה פעם בין אנשים שחורי עור ליהודים כשהסביר שבניגוד לשחורים, היהודים מסוגלים להסתיר את יהדותם כשהם יוצאים ממפתן הבית. ההבחנה האסתטית המלנכולית שלו, למרבה הצער, אינה מגדירה אך ורק את המוטנטים שנולדו וברשותם כנפיים או קרניים, אלא גם את אלו שהשונות החברתית שלהם נלכדה בין הפטיש לסדן של היותם מוטנטים ובני אדם. אנשים שנולדים לגזע או ללאום או כשהם בעלי כרומוזום XX, ואינם יכולים לברוח או להתכחש לזהות הגנטית שלהם, אף שמעולם לא בחרו בה בפועל.
בניתוח לסרט "ספיידרמן" מ-2002, טען ריצ'מונד שהמצלמה מציגה לנו נופים מוכרים משל העיר ניו יורק, מנקודת מבטו של גיבור העל הטווה את קוריו בין הבניינים, וכך יוצרת בקרב הצופים אפקט של הזדהות. אנו מלוות את פיטר פארקר כשהוא מתחבט בדילמות הפסיכולוגיות שמגבשות את זהותו כגיבור, נתקל בהיעדר האידאלים שהוא מציב לעצמו במציאות, ונאבק להביא לצדק ולאיזון באמצעות הפיכתו לאזרח פורע חוק (vigilanty). המאבק, כאמור, מתבצע באמצעות זהות חלופית והופעה (פרפורמנס) שהגיבור מאמץ לעצמו. גיבורי ה"אקס מן", לדוגמה, קוראים לעצמם בשם הזה משום שהם לכאורה חוננו בכוחות "אקסטרה" בהשוואה ליתר בני האדם, אף שהם עדיין תופשים את עצמם כבני אדם ושואפים להגיע עמם לשוויון זכויות.
העובדה שישנן מעט נשים בתפקידי גיבורות-על, ואף פחות נשים שמפורסמות בתפקידים אלו (חוץ מוונדר וומן), רק מדגימה כיצד הגברים שכתבו, הפיקו, ביימו והפיצו את מרבית היצירות בתת-הז'אנר פשוט מעדיפים ליצור מנקודת מבט של גברים. ככלל, מיניות בסרטים המבוססים על דמויות גיבורי-על מהווה סוג של טאבו. לאו דווקא מפני שהסרטים הללו מיועדים לילדים או לא מיועדים לילדות, אלא משום שהם נוטים לשקף את רוח התקופה של היצירה הספרותית המקורית, ולכן גם להתאפיין בשמרנות. הייצוגים שאנחנו נראה במרבית הסרטים הללו יהיו אפוא גלגולים מודרניים של המיתוסים ההרואיים השחוקים ביותר שמוכרים לאדם: הגיבור חסר החת שמציל עולם המורכב ברובו מעלמות יפהפיות במצוקה, וממפלצת גברית ומרושעת שרוצה לעשות בדיוק ההפך.
זה לא שנשים פסולות מלכתחילה מלשמש בתפקיד גיבורות-על, אבל סביר להניח שהן לא תופענה מלכתחילה כגיבורות, אלא כמסייעות או כמשתפות פעולה או כ"חוזרות בתשובה" שמחליטות ברגע האחרון לעבור לצדו של הגיבור (קצת כמו נערות ג'יימס בונד, כשחושבים על זה). גם ההחלטה להפוך לגיבורה לעולם לא תיתפס אצלן כמובנת מאליה, ולרב היא תבוא בסיכום טראומה או חוויה קורבנית אחרת, מידי גברים כמובן. קחו לדוגמה את סברה, גיבורת-על שהיא לכאורה "משלנו". טוב, לא באמת. סברה נוסדה ביקום של מרוול, ומגן הדוד שמתנוסס על צווארה האתלטי מעיד על עברה כחיילת מוטנטית בשירות המוסד, ממנו עקרה לאחר שטרוריסטים גברים חיסלו את בנה התינוק. אין עוררין על כך שהיא נראית אסרטיבית וחסונה וגם אקזוטית במידה הזויה כלשהי, ובכל זאת העבר הטראומתי שלה מסמן בה סוג של פגיעות.
בנקודה הזאת אני רוצה להסתייג ולשוב לשחר ההיסטוריה של הקומיקס האמריקני, שבראשיתו היו הייצוגים של גיבורות-על לא פעם מעניינים ואף מקוריים. קחו לדוגמה את "האישה באדום", צלפת קטלנית בגלימה אדומה, או מאדאם פאטאל, גבר הנלחם בפשע כשהוא מחופש לאישה זקנה.
יחד עם זאת, בתקופת הזהב של הקומיקס ניכר שהמגמה השתנתה, ונשים צעירות בהרבה הלכו והופיעו על שערי המגזינים. הן לא היו גיבורות-על בזכות עצמן, אלא לכל היותר בנות זוג או מחליפות מקום של גיבורי-על מוכרים כמו Hawkman והפלאש. הן גם נעלמו לחלוטין, כמובן, מרגע שהכותבים מאסו בהן או שהן עצמן "החליטו" להתחתן עם הגיבורים ולהיהפך לאימהות ועקרות בית. המוקדם מבין השניים, כנראה.
אבל נשים כן הצליחו להגיע בשלב מוקדם להופעות סולו, ברגע שהוחלט להוריד ממכסת הגיל שלהן עוד מספר שנים. מרגע שזוהו כ"ילדות" (girls), גם אם היו בפועל כבר נערות או נשים צעירות (כמו סופרגירל), הן יכלו להמשיך ולהילחם בפשע למשך שנים ארוכות ומבלי שהקריירה שלהן תועמד בסכנת פרישה. ה"ילדות" הלוחמות בפשע זכו להערצה מבלי שהפכו לאובייקט סקסיסטי, ויחסיהן עם גיבורי-העל העובדים לצדן היו מורכבים יותר מהמשיכה הרומנטית השגורה לעייפה, מבלי שאיימו על סמכות הגבר כדמות המבוגרת והאחראית.
קומיקס או קולנוע הם מדיומים ויזואליים, וגם הנשים נמצאות שם מלכתחילה בתור אובייקטים שאמורים להתבונן מהם. מתוקף ייצוגן האסתטי כביכול, הן לא יכולות להסתבך בקרב פיסי אמתי, שהרי זה יהרוס להן את הפן ועלול חס וחלילה לשבור ציפורניים. כוחות-העל שייוחסו להן יהיו בדרך כלל ומלכתחילה פסיביים ובלתי התקפיים. הן יוכלו להקים שדה הגנה, להפוך לבלתי נראות או לרפא את עצמן, אבל למי לכל הרוחות זה עוזר, כשצריך למנוע מנבל רב עצמה להשמיד את העולם? למעשה, גם אם אותם כוחות יהיו התקפיים מספיק כדי לא לגייס את התמיכה של העמיתים הגברים, הרי שנשות "האקס מן" תוכלנה להפעיל אותן ממרחק בטוח, כשהמאמץ היחיד שנדרש מצדן הוא הרמת היד באוויר והרכבת עדשות מגע לבנות.
גם שרירי הבטן של גיבורי-העל הם מעין אובייקט למבט. מה שבכל זאת אינו ברור הוא כיצד נשים אמורות לשמש בה בעת אובייקט של תשוקה ושל פחד, כשבגדי הים שהן לובשות לא ראויים אפילו לאימון פילאטיס בברכה. מבחינת יוצרי הקומיקס אין שום בעיה ש-Power Girl תרדוף אחר פורעי חוק כשמשטרת הצניעות תתאמץ להדביק אותה, או ש-Starfire תאתגר את יכולת הריכוז של ה-Teen Titans כשהיא מרחפת מעליהם בעירום כמעט מוחלט.
מעבר לכך, מדובר בייצוג שמנקודת מבט של נשים נראה כמגוחך משום שהוא מציג גוף שהוא למראית עין מושלם לחלוטין, למרות שבמהלך העלילה הוא אינו עובר טקסי טיפוח כלשהם וחלקים מסוימים בו גם אינם ממושמעים לכוח המשיכה. מדובר, בסיכומו של דבר, בייצוג שמגשים פנטסיה אירוטית של גברים לגבי "אידיאל יופי נשי", שכיאה לתרבות המערבית הוא גם לבן ורזה ושופע "במקומות הנכונים".
התפישה של נשים כקורבן מטובענת כה עמוק בתרבות גיבורי-העל, שלעתים היא פשוט אינה נענית לחוקי ההיגיון. קחו לדוגמה את הסצנה שבה קלייר נשבית על ידי הרוצח סיילר בסדרה "Heroes" ובמקום להשתמש בכוח הפיסי שלה כמעודדת, שואלת את הרוצח בתמימות "אתה מתכוון לאכול לי את המוח?" (תגובת סיילר: "איכס, קלייר, זה מגעיל").
ישנם כמובן כמה ייצוגים מרתקים של נשים בקומיקס, שבאופן תמוה טרם עובדו לקולנוע. She-Hulk היא לכאורה הדוגמה המובנת מאליה, בגופה המסיבי והשרירי, אבל גם וונדר וומן, שחורדינית חטובה, שימשה במשך שנים רבות כמודל לתנועה הפמיניסטית בזכות אומץ הלב ורדיפת הצדק שהפגינה. בעיני מצא חן במיוחד "האורקל" הגלגול האחרון והגאוני של באטגירל, שלמעשה משיב את הכוח לידיהן של נשים באמצעות הטכנולוגיה.
על זינה ובאפי, הגיבורות הנערצות מסדרות הטלוויזיה של שנות התשעים, אפשר להריץ שתי הרצאות נפרדות בנושא. אין ספק שהן נשים חזקות, דמויות מלאות ועגולות וגם גיבורות על במונחי העלילה שבראשה הן עומדות. בד בבד, הספרות הביקורתית בנושא טוענת שאותה עלילה, שנכתבה לכאורה על ידי גברים, מורידה מסמכותן כגיבורות כשהיא מעבירה אותן טכסי השפלה שגברים במעמדן לא היו עוברים. הן מוכות בצורה חמורה, נאלצות לוותר על בני זוג ועל בית חם, ולפעמים מוצאות עצמן בסיטואציות שבהן הן פשוט פורצות בבכי, תגובה מאוד לא שגורה אצל עמיתיהן הגברים.
דמויות שדווקא התקבלu מצוין אצל בנים ובנות כאחד בטלוויזיה היו "הפאוורפאף גירלס", שמעבר להיותן חמודות ואסרטיביות קסמו לילדים בעצם הדבקות שבה הגנו על כבוד המשפחה ואחת על השנייה, וגם שיקפו את עולמן של ילדות קטנות ב"מלחמה" שלהן בבנים.
כיום נהוג שבכל חבורת גיבורי-על יש אישה אחת, לא פחות ולא יותר. היא תמיד מאוד יפה, חזקה ולעתים גם חכמה בהשוואה למקביליה הגברים, מה שאמור לשבות לכאורה את לב הנשים שבקהל. העיקרון דומה לדו"ח מבקר המדינה לפני האחרון, אם תרצו, שבו נמצא כי אחד מכל שמונת בעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי היא אישה. יש לכך תפקיד סמלי, אך לא מספק. אם הופכים את התפקידים, רואים שנשים ממלאות אותם מקומות סקסיסטיים ופסיביים כבעבר, רק באופן מוצנע יותר.
בזמן האחרון עלתה השאלה למה טרם הופק סרט על האלמנה השחורה. אז כן, ישנו כמובן התקדים של כישלונותיהם החרוצים של סרטים דומים שהופקו בכיכובן הבלעדי של גיבורות-על. הסיבות בפועל לכישלונם של אותם סרטים, הן שגם גברים וגם נשים לא אהבו אותן. מחקרים מראים שהגברים שצפו באותם סרטים חשבו על הנשים כעל "ביצ'יות" וכנטולות סממנים נשיים, בעוד הנשים הסתייגו מהאלימות בה השתמשו אותן גיבורות, וטענו שהן למעשה ממלאות בסרטים תפקידים של גברים.
מה נשים כן רוצות? נשים לסביות שהתראיינו למחקר על הסדרה "זינה" גילו שהן מתחברות אליה פחות בשל העלילה כשלעצמה, ויותר בשל היחסים המורכבים הנרקמים בין הדמויות הנשיות. בהמשך למבחן בכדל המפורסם, זה שמעריך את נוכחותן של נשים בסרטים לפי האפשרות שלהן לדבר על נושא שאינו גברים, נראה שגם הנשים עצמן מעוניינות לראות יותר ייצוגים של נשים, שמתאפיינים ביחסים מורכבים יותר מאשר המשיכה הבין- מינית. במלים אחרות, אנחנו מעוניינות לראות את אותה דינמיקה שאנחנו רואות בין נשים במציאות, על החברות והאחווה והקנאה והבגידה שנלוות לה לפעמים.
כשאישה אינה מוצאת אדם אחר שיבין ללבה או שישמש לה ככתף תומכת, אפשר להבין כיצד היא מאבדת את ההבחנה בין טוב ורע ומפתחת עולם מושגים מעוות, הנשען על פרובוקציה ביחסים בין המינים. בעבודת הסמינר שכתבתי בתואר הראשון טענו המרואיינות שמיסטיק נדחית מ"האקס מן" לא רק כמושג אהבה רומנטי, אלא גם כאישה וכמוטנטית בעלת עור כחול וכהה, כמעט שחור. היא לומדת לאמץ אפוא את ההופעה שלה כסממן היכר וכדבר שיש להתגאות בו, פשוט כי האלטרנטיבה היא להיות מוקצה מכל כיוון אפשרי.
אצל נבלות כמו מיסטיק, בניגוד לגיבורות כמו יריבתה מיס מרוול, אנחנו כן נראה שבירה של תקרת הזכוכית במונחי נטייה מינית וגזע. טקסי ההשפלה שעוברות נבלות יהיו, בהתאם לכך, מועצמים עד כמה וכמה בהשוואה לגיבורות. סביר להניח שעד סוף הסרט הן פשוט תשכחנה שהן נבלות קרות מזג ותתחננה לגיבור שיושיע אותן מגורלן האכזר ויהרוג אותן במו ידיו.
לא נעים לומר, אבל הפנטסיות התרבותיות שלנו שונות משל גברים. זה לא שאנחנו דוחות נשיות חזקה, אבל אנחנו כן נמשכות ליופי ולעדינות ולתבונה. אם אישה תרצה לפתור קונפליקט, סביר להניח שהיא תנסה בראש ובראשונה להשתמש ברצונה הטוב, ותנצל את האלימות רק כמוצא אחרון. מקובל לבקר בחריפות דמויות כמו הנסיכות של דיסני, אבל בפועל אנחנו כן רואות כפנטסיה את הסיפורים שלהן, משום שהם מייצגים גם ערכים נשגבים כמו רומנטיקה, חברות ואימהות.
לאו דווקא מדובר בשאיפות סותרות. בחלק מסרטי הפעולה כבר קיימת הכרה בפנטסיה של נשים, ונערך גישור מעניין בינה לבין מיתוסים תרבותיים. הגיבורה, וונדר וומן או האלה אתנה, נולדת מלכתחילה למעמד עליון כלשהו, בתור נסיכה או אלה או מוטנטית רבת עוצמה. החברה מאפשרת לה לנצל את אותו מעמד, שגובר אף על סמכותם של הגברים, כדי להילחם בגבורה על הערכים שחשובים לה באמת, ובהם שמירת השקט והשלווה והגנה על הנדכאים ובעלי החיים.
דרך נוספת לנצח את הקלישאות היא פשוט להפריך אותן, באמצעות כתיבה של נשים ומודעות עצמית למגבלות האמתיות של גיבורות-על. אפשר להראות דמויות נשיות מורכבות יותר, שנראות ומתפקדות כמו הנשים שכולנו מכירות, וכך גם ליצור עמנו קשר עין, כשאנו יושבות בקהל.
אם נסתכל לרגע על המכלול של התפקוד שלנו, בעבודה, בלימודים, בניקיונות ובבישולים, נראה שכולנו למעשה אלופות בניהול זמן. האימהות שבינינו גם הוכתרו לא פעם על ידי ילדיהן כ"גיבורות-על", בזכות האופן הבלתי מתפשר שבו הגנו על שלומם ועל רווחתם. עד שהמאבק לשוויון זכויות יביא לייצוג הוגן ומכבד של הופעת נשים במדיומים הוויזואלים השונים, מוטב שהיוצרים הגברים באותם מדיומים יכירו בעבודה הקשה שנשים עושות בכל מקום, גם כשהן אינן מחוננות בכוחות מוטנטיים- ויפה שעה אחת קודם.
כאשר התואר הראשון שאליו את לומדת, במקרה שלי מסלול הכתיבה היוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, דורש ממך היקף לימוד של 64 שעות סמסטריאליות, לעומת 52 שעות בלבד שדורש המסלול הכללי באותו חוג, את מניחה שיש לזה סיבה טובה, ושלסדנה בביקורת ספרות תפקיד משמעותי בהכשרתם של אלו החולמים להיות סופרים. ישנה רק בעיה אחת- בשלוש השנים שבהן למדתי באוניברסיטה, סדנה זו מעולם לא הועברה. וכשהערנו על כך למזכירות החוג, הוצע לנו להחליף את הסדנה החסרה בקורס אחר, בעל "אופי תיאורטי" על מנת שישתקלל על חשבונה. אני זוכרת כיצד עברתי במשך שעות ארוכות על שנתוני החוגים השונים במדעי הרוח, עד שנמצא הקורס המיוחל, שהיה דווקא לא רע בכלל, אם כי כל קשר בינו לבין ביקורת ספרות היה מקרי במקרה הטוב.
מדוע דווקא קורס תיאורטי "יבש" כביכול, נטול נגיעה יצירתית או מעשית, אמור להחליף את מקומה של סדנת הביקורת? זוהי כנראה שאלה שעליה תוכל רק האוניברסיטה להשיב. ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למנהל (ולשעבר גם מרצה שלי באוניברסיטה), כנראה לא היה משיב על שאלה זו, אלא משנה את מהות השאלה. ברוח המפגש של עיתון "הארץ", "בין ספרים למספרים", שבו השתתף דרור ביום חמישי האחרון, היה הלה משיב שקודם לכן עלינו לחשוב מדוע מלכתחילה אנו מניחים שמלאכתו של המבקר רלוונטית לתרבות הקריאה של ימינו, בשעה שהכלח כבר מזמן אבד עליה. הלכה למעשה, טען דרור, המבקר מת. כמו "המחבר",שהגולל על קברו נסתם ממזמן, גם "המבקר" הוא לאו דווקא אדם ספציפי אלא מוסד חברתי, וככזה הוא שואב את כוחו מתוך סמכות. על כן, "מבקר" אינו אמור לייצג רק את עמדתו האישית לגבי יצירתו של האחר, אלא להיות בעל כוח לגרום לאחרים לקבל את עמדה זו, ולהוות "מנהיג דעה" בתחומים מסוימים, כמו ספרות.
מדבריו של דרור לא משתמע בהכרח שהיום אין "מנהיגי דעה", אלא שהם בהחלט לא נבחרים על ידי עורכי העיתונים ולא מחילים את כוחם באופן חד כיווני על קהל הקוראים שלהם. "מנהיגי הדעה" הספרותיים של היום גם לא נדרשים בהכרח להשכלה הומנית רחבה בעבר, כפועל יוצא מהמגמה האנטי הומנית שבה נוקטת כיום האקדמיה עצמה. "מנהיגי הדעה" לחילופין, נבחרים על ידי הקוראים עצמם מתוך עמודי הפייסבוק או המכרים שלהם ונאלצים להיאבק על שימור כוחם במדיום רב-כיווני, שבו הקוראים מזינים את העדכונים התכופים שלהם במשוב בלתי פוסק.
ביקורת ספרות (via Cartoonstock)
יש כמובן גם את העניין של הפיכת הספרות מאמנות לתעשייה, ואת המרת איכותה למונחי שוק, אם כי אני לאו דווקא מציעה להסתכל על תמורה זו כשלילית. קשה להתעלם מכך שביקורת לא נוצרת אך ורק מהיצע, אלא גם מביקוש. בעידן של שפע מוצרים ושפע גירויים, אנו זקוקים לביקורת שתסייע לנו לברור את המוץ מן התבן, תמקד אותנו ותעניק לנו תחושת ביטחון, באמצעות מראית עין של אובייקטיביות. אנו זקוקים לאנשים שאנחנו מכירים ובוטחים בהם, המוכרים בחנויות הספרים שאנחנו מבקרים בהם, החברים שדומים לנו בתחומי העניין ובתחביבים, הבלוגים שאנחנו מנויים עליהם, שיסייעו לנו להשליט סדר והיררכיה במציאות.
בתקשורת אוהבים להלעיז תכופות על אותם "ממליצים", בעיקר מהסוג הראשון, להאשים אותם בבורות ובקבלת טובות הנאה כלכליות מחנויות הספרים, ולא פעם גם סתם בהיעדר שירותיות. כמוכרת לשעבר ברשת ספרים, הטענות הללו מוכרות לי היטב. יחד עם זאת הניסיון מוכיח, כי כאשר לקוחות היו נכנסים לחנות שבה מכרתי, לעתים נדירות בלבד היו מצטטים לי את רשימת רבי המכר או את הביקורות בעיתונים, ופעמים רבות הרבה יותר היו משוטטים בחוסר אונים מסביב לבמות התצוגה. לאחר מכן היו קוראים לי, אף שאינם מכירים את שמי ואת טעמי בספרות, ומבקשים הכוונה והמלצה על ספרים לאנשים ספציפיים, או מציאה של אוצרות ספרותיים בלומים שרק אני אמורה הייתי להכיר. בסיכומו של דבר מראה מבחן התוצאה, שכאשר הייתי מדביקה לכריכתו של ספר שני סוגי ביקורות, היו בכל מקרה הלקוחות בחנות מעדיפים את המלצתי שלי, שנכתבה על גבי פתק ובכתב יד, מאשר את המלצתו של מבקר ספרות בעל שם, שהודפסה על גבי גזיר עיתון. המבחן הנ"ל, כפי ששמתי לב, בא גם לידי ביטוי באסטרטגיית השיווק של הוצאות הספרים עצמן. אם בעבר די היה בחלוקת עותקים חינמיים של ספרים למבקרי ספרות על מנת להגביר את החשיפה ונתוני המכירות, הרי שכיום שולחת ההוצאה את הסופרים עצמם להיפגש עם מוכרי הספרים, להסביר להם על אודות מפעל חייהם הספרותי ולבקש מהם לסייע בהבאתו לתשלום בקופות.
יוצא מכל אלה, שאם כיום כבר ישנה הסכמה שהביקורת במוספי הספרות איבדה מכוחה, הרי שבאותה מידה ניתן גם להסכים שביקורת אחרת פשוט תפסה את מקומה. מדובר על אותה ביקורת, שאותה אנחנו קוראים לפני שאנחנו לוחצים על כפתור בקינדל או מרימים את הספר מדוכני חנויות הספרים. ביקורת, שנכתבה על ידי אנשים שאנחנו לא אפילו לא יודעים את שמם, לא כל שכן מדוע הם ממליצים על ספר זה ולא על אחר, ועדיין אנחנו בוטחים בהם מספיק כדי "לזרום" עם חוויית הקריאה שהם מבטיחים לנו ולרכוש את הספר המומלץ. ד"ר אלון הסגל מהמכון לחקר האינטרנט היה משתמש במקרה המבחן שלפיו אנשים בוחרים לקנות ספרים באתר "אמזון", שיטת הכוכבים והמלצות הtop critic, כדי לטעון שמדובר במעין גלגול מודרני של הסתמכות על "חוכמת ההמונים". כלומר, ההנחה שמוצר מסוים בהכרח ינחל הצלחה כתוצאה מהאמונה שיש בו אצל חלק נרחב בקהל. אותה הנחה, ראוי לציין, רווחת באותה מידה עבור הספר למכירה באתר ועבור הביקורת שממליצה עליו. זאת, מתוך הנחה סמויה שהקהל למעשה רוכש את הספר בהסתמך על נכונותו "לקנות" את הנאמר בביקורת (הרי גם לביקורות, ככלות הכול, ניתנים ציונים על סמך המידה בה הן מתגלות כ"מועילות"). סופרים ישראלים רבים, שספריהם נמכרים כיום באופן ישיר דרך אתר "אמזון", היו ככל הנראה מסכימים עם טענתו של הסגל. יחד עם זאת, דבריו של הסגל מתעלמים לדעתי ממשתנה חשוב, והוא טשטוש הגבולות שבמסגרת מלאכת הכתיבה הספרותית כשלעצמה. במקרה הספציפי של שוק הספרות, בא טשטוש הגבולות לידי ביטוי בהבחנה המתערערת בין כה וכה שבין צורתה של הספרות כטקסט גולמי, לבין אותה הצורה של הביקורות שנכתבת כתגובה בעקבותיה. במילים אחרות, האיום העיקרי על כוחה של ביקורת הספרות נוצר דווקא מתוך הפיכתו של המבקר למעין "סופר" בפני עצמו, שיצירותיו מסבות בה בעת עניין, הנאה ותרומה לסיפוק צרכיו של קהל הקוראים הרחב.
במבט לאחור, זהו למעשה גלגול חדש של הקושי שכביכול מאז ומעולם נתקלה בו ביקורת הספרות, על אחת כמה וכמה זאת שנכתבת בעברית ובעקבות סופרים ישראליים. הביקורת, שלמעשה מאלצת אדם משדה מקצועי מסוים לכתוב באופן אובייקטיבי לכאורה על עמית שלו, מבלי לחסוך שבטו מצד אחד ומבלי לחסל את קשריו בתחום, מצד שני. אחת הסיבות לקושי זה, ראוי לציין, היא היותם של מבקרים רבים סופרים או עובדי הוצאות ספרים בעצמם, ולפיכך—הקונפליקט שבו הם מתחבטים בינם לבין עצמם, כאשר הם נדרשים לכתוב על עבודתו של האחר. האינטרנט למעשה הרחיב את אותו תחום מקצועי, שבו נותרנו לשוטט אותן הנפשות, הבלוגרים, המוכרים ותולעי הספרים הוותיקים, אשר מכירים זה את זה מימים ימימה. כל שהשתנה הוא ביזור הכוחות שבין הצדדים השונים, וכתוצאה מכך—גם התעצמות המאבק הניטש ביניהם.
דבר אחר ומשמעותי בהרבה שהשתנה, הוא מוסד הקריאה. גם מדיום הקריאה, כמו הכתיבה, נעשה לרב-כיווני ומה שניתן היה לשווק בעבר כיצירה ספרותית גדולה, נתפש כיצירה שכזו רק עבור קהלים מסוימים, שאליהם ניתן להגיע דרך פילוח, בשפת משתנים מתמטיים אלו ואחרים. היום לא די לומר לקהל הלקוחות ש"סטונר" הוא יצירה ספרותית גדולה, אלא יש להצביע קודם לכן על יצירה עברית מוכרת, כמו "שירה" של עגנון. כפי שאמר הסגל, קהל הקוראים שואף יותר מתמיד להציץ בחלונית Customers Who Bought This Item Also Bought. הוא משתוקק ששוק הספרים יכיר אותו וימליץ לו על תוכן ההולם אותו באופן אישי, בלי קשר לטעמו של מבקר זה או אחר, או אפילו לטעמו של קהל משתמשים מסוים, שהקשר אליו לא הוכח דרך רכישות קודמות באתר. כפועל יוצא מכל אלה, ומשום שכולנו עוסקים בקריאה, בכתיבה או בביקורת, זה לא באמת משנה מי האדם שאחראי להזנת הנתונים, אלא מה הגורם שמתווך בין הצדדים השונים ומכריע את המאבק. באופן אירוני, דווקא בשלב זה אנו נפגשים בגורם לא אנושי, שאינו מכיר במבקרים ולכן לא מתאבל כהוא זה על מותם. אתם אולי אינכם מכירים את שמו וטעמו הספרותי של האלגוריתם, אבל הוא מכיר אתכם מצוין.
מליצה 