הפנטזיה הרומנטית מתה וקמה לתחייה מחדש בדמותם של אנשים יותר מדי מוכרים. ביקורת על "הרעיון שהוא אתה" (עם ספוילרים)
הסרט הכי נצפה היום של שירות הסטרימינג "אמזון פריים", בלא פחות מ-102 מדינות (!), הוא The Idea of You ("הרעיון שהוא אתה", בתרגום הרשמי). עד כאן אין חדשות מרעישות. גם הקומדיה הרומנטית הקודמת בכיכובו של ניקולס גליצין, "אדום לבן וכחול מלכותי" שהתה שם במשך שבועות ארוכים, וכך גם זאת שלפניה – המחזמר "סינדרלה". אבל "הרעיון שהוא אתה" עשה גלים גדולים עוד הרבה לפני שעלה לשירות הסטרימינג, ולמעשה עוד לפני שגליצין בן ה-29 נהיה אורח קבוע בשטיחים אדומים.
ממש בקצרה, "הרעיון שהוא אתה" מבוסס על הרומן באותו שם מאת רובין לי ומגולל את סיפור אהבתם של סולין, גרושה ואם לנערה מתבגרת שבדיוק מלאו לה ארבעים, והייז קמפבל, חבר להקת בנים בן עשרים וארבע (בספר הוא בן עשרים). סולין, בגילומה של אן האתווי, היא בעלת גלריה לאומנות המתגוררת בלוס אנג'לס. הייז, בגילומו של גליצין, הוא זמר ונגן מכוסה בקעקועים ממוצא בריטי.
הטריילר לסרט "הרעיון שהוא אתה", שהוא גם הטריילר הנצפה ביותר לסרט סטרימינג אי פעם
לא צריך לדעת מעבר לכך כדי להבין ש- "הרעיון שהוא אתה" מבוסס בצורה די מפורשת על הארי סטיילס, חבר "וואן דיירקשן" לשעבר ומושא תשוקתן של מתבגרות רבות עד עצם היום הזה (גם אם הסופרת תכחיש זאת, ציוץ עבר מהטוויטר שלה אומר אחרת). לא צריך גם לחפש את סטיילס בגוגל כדי להבין שעלילת "הרעיון שהוא אתה" מבוססת על הרומן הידוע לשמצה שניהל לפני כמה שנים עם הבמאית והשחקנית אוליביה ויילד, שהייתה אז מבוגרת ממנו בעשור (הוא בן 28, היא בת 38). היא הייתה גם מאורסת לשחקן שמגלם את "טד לאסו" ואם לשני ילדים קטנים, שעברה בעקבות הרומן פרידה ומשפט מכוער מאוד על המשמורת על ילדיה, אבל ההיבט הזה לא מצא את דרכו לספר או לסרט.
"הרעיון שהוא אתה" הוא אפילו לא הסרט הראשון שמופק בהשראת סטיילס, אם מתייחסים גם לחמשת הסרטים של סדרת "אחרי ש", אבל הוא הראשון שזוכה להצלחה בקרב הקהל הרחב. הצלחה, שיש שיראו אותה כמדאיגה. לא כי יש משהו פסול בלפנטז על רומן עם מישהו כמו הארי סטיילס, חלילה. האינטרנט בכלל, ואתר וואטפד בפרט, מלא בפאנפיקים שהפכו בחלקם לספרים וסרטים מצליחים. "חמישים גוונים של אפור", שמבוסס על "דמדומים", הוא בדיוק פאנפיק כזה, וגם הוא פורסם במקור לצד יצירות מעריצים שתיארו רומנים עם חברים של להקות בנים. חלקם, אגב, אפילו מופיעים באותם פאנפיקים בשמם האמיתי. ובכל זאת, יש משהו בעייתי מאוד בלקחת סיפור של אדם אמיתי, במיוחד סיפור כואב, ולהפוך אותו למוצר מסחרי (ספר או סרט) בלי ידיעתו והסכמתו – במיוחד במקרה של "הרעיון שהוא אתה".
תחשבו על הפרק "ג'ואן פשוט איומה" ב-"מראה שחורה", זה שמהלכו הגיבורה מגלה שאפליקציית הסטרימינג בטלפון שלה מפיקה סדרה על חייה, שלא בדיוק מציגה אותה באור מחמיא. אף אחד מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ואן, אבל כשמדובר בסלבריטאי – במיוחד אחד שרובנו לעולם לא נפגוש בחיים האמיתיים – פתאום זה בסדר.
הטריילר לפרק "ג'ואן פשוט איומה", שאולי מייצג גם את האימה של סטיילס
מעבר לכך, בחלקו השני "הרעיון שהוא אתה" מנסה לשוות לעצמו צביון פמיניסטי. הוא מציג את המחיר שסולין משלמת לכאורה על חשיפת הרומן שלה עם הייז באמצעות הטוקבקים המיזוגניים שהיא קוראת באינטרנט, כמו גם ההטרדות שבתה עוברת בבית הספר. אחת מחברותיה גם אומרת לה ש-"אנשים לא אוהבים לראות נשים מאושרות". זאת אמירה ששוב, הייתה אולי נוקבת בנסיבות אחרות, אבל צורמת בהתחשב במחיר המאוד אמיתי שויילד נאלצה לשלם על הרומן שלה עם סטיילס. מאז סיום הרומן עם סטיילס והגירושים המתוקשרים היא נעלמה לחלוטין מהתודעה, ואפילו מהרשתות החברתיות, בעוד הוא ממשיך להוציא סינגלים מצליחים ולהופיע בסרטים.
רחוק יותר
לזכותו של "הרעיון שהוא אתה" ייאמר שהוא מאוד מתאמץ ליצור פנטזיה. גם האתווי, שנראית מדהים בגיל 41, היא סוג של פנטזיה (כדי כך שמדהים שהסכימה להשתתף בסרט הזה), ואפשר להבין איך כוכב פופ בשנות העשרים לחייו עשוי להימשך אליה. בנוסף הסוף של הסרט, ששונה לחלוטין מהסוף של הרומן, הוא פנטזיה רומנטית לכל דבר ועניין. בספר, סולין נפרדת לבסוף מהייז וטוענת שמעולם לא הייתה מאוהבת בו, אלא רק ב-"רעיון שהוא מייצג" (להלן שם הספר). בסרט, היא מציעה שייקחו פסק זמן, וינסו שוב לנהל מערכת יחסים כשהתהילה של הייז תחלוף בעוד חמש שנים – הצעה שהוא מיישם, כנגד כל הסיכויים.
האם כל זה מספיק כדי שנאמין שסטיילס הוא לא יותר ממקור השראה לסיפורים מהסוג הזה? לא ממש, בראש ובראשונה כי "הרעיון שהוא אתה" לא באמת עוסק בפער הגילאים בין הדמויות, שבפועל היה הסיבה האמיתית לפרידה של ויילד וסטיילס. גם בספר וגם בסרט, קשה להאמין שהם מנהלים שיחה בוגרת אחת, בין כל הסצנות האינטימיות, או שיש להם תחומי עניין משותפים. קשה גם להאמין שתהילה של כוכב פופ אמורה להימשך יותר מעשור וחצי (הזמן המצטבר בין האודישן הראשון של הייז לפרישה שלו), כאמור, אלא אם כן קוראים לו הארי סטיילס.
ואם היה לכם ספק לגבי הדמיון להארי סטיילס, הנה השיר Closer מתוך הסרט שגם נכתב – הפתעה הפתעה – בידי הכותבים של להקת "וואן דיירקשן"
על כל פנים, כנראה שבשנים הקרובות נראה הצפה של ספרים וסרטים בסגנון של "הרעיון שהוא אתה", שאולי גם יגיעו למסכי הקולנוע, ולא רק לסטרימינג. לא מן הנמנע שלפחות בחלקם, ההישענות על פאנפיקים ועל אנשים אמיתיים תהיה דומיננטית יותר. זאת מגמה מסוכנת, שאני מקווה שמישהו בהוליווד – ועדיף קודם לכן, בזירה הספרותית – ישים לה גבולות בהקדם. לא רק בגלל ההיבט הרכילותי, או אפילו המשפטי, אלא כי אני רוצה להאמין שאפשר לקבל השראה מסיפורי חיים של אנשים מבלי לחקות אותם על המסך, בחוסר רגישות ובלי הסכמתם, למטרת הפקת רווח.
היוטיוברית נעמי קניבל סוקרת בהרחבה את המחלוקת סביב "הרעיון שהוא אתה", כולל התגובה האגרסיבית של סטיילס לסדרת "אחרי ש" שהתבססה על דמותו בצורה אפילו יותר מפורשת
מעבר לכך, אם אתם כותבים שמקבלים מאותם סיפורים השראה, אפשר להכיר בעוול שנעשה במסגרתם לדמויות המקוריות מבלי לסלף את העובדות ולהציג אותם מחדש באור תקין פוליטית. אוליביה ויילד היא אולי לא שה תמים, והמשפחה שלה שילמה מחיר נורא על הרומן שלה עם סטיילס, אבל אני די בטוחה שהיא רואה את הדברים אחרת מאיך שהם הוצגו ב-"הרעיון שהוא אתה". עם כל הכבוד לפנטזיה הרומנטית המהנה, לבני אדם – לפחות כל עוד הם עדיין אתנו – מגיע שלא ימחקו אותם מסיפור החיים של עצמם.
“They loved the idea of me… and now they are faced with the reality” -Prince Henry
על העיבוד הטלוויזיוני העכשווי של "פרנהייט 451", שכבר קשה לקרוא לו "מדע בדיוני", במיוחד ב-2023
גיא מונטאג הוא fireman, מה שבעברית היה מתורגם ל-"כבאי", אלא שגאי לא מכבה שריפות. הוא חי במעין אוטופיה שבה שריפות לא פורצות, בין השאר כי אלימות היא תופעה נדירה, ולכן תפקידו הוא להצית שריפות. במקרה שלו, מדובר בשריפות של ספרים.
עד כאן, עלילת הסרט של HBO (שזמין בסלקום טי וי) נאמנה לחלוטין לחומר המקור, קלאסיקת המדע הבדיוני של ריי ברדבורי. אלא, שספרו של ברדבורי ראה אור לראשונה בשנת 1953, בעוד הסרט של HBO שוחרר לסטרימינג בשנת 2018, הפרש של 65 שנה. בזמן הזה בני אדם התרגלו לקרוא פחות, לחלוטין מבחירה. הם גם למדו לפתח חשיבה ביקורתית שאז יוחסה לספרים ממקורות אחרים, כמו האינטרנט, שזמין בכל בית ולא ניתן למגר אותו בכוח של שריפות בודדות.
מעבר לכך, בזמן הזה "פרנהייט 451" כבר זכה לעיבוד קולנועי אחד (של פרנסואה טריפו), לתסכית של ה-BBC, למחזה, למשחק וידאו וגם ליצירות אחרות שמתבססות עליו באופן סמוי וגלוי, ביניהן הסרט "שיווי משקל" מ- 2002 והספר The Fireman של ג'ו היל מ-2016. מעיבוד לעיבוד, גם העיסוק של "פרנהייט 451" במקומה של האומנות כמעודדת חשיבה ביקורתית פינה את מקומו לעיסוק ברגשות ככאלה שמעודדים אלימות ומוות, ואפשר להתייחס אליו למעשה כסיפור שהתחילה את כל טרנד ה-"עתיד אוטופי נטול רגש" ביצירות מדע בדיוני, עיין ערך סרטים כמו "שווים" מ-2015 וספרים כמו "המעניק" מ-1993.
מאפייני דיסטופיה כפי שהתעצבו, בין השאר, דרך "פרנהייט 451"
תשעה ירחים של לייקים
הסרט של HBO כמו מודע לכל זה, ולכן העולם שהוא בונה סביב "פרנהייט 451" מורכב יותר. הבידור האינטראקטיבי הזמין בכל בית ובכל עת שברדבורי מתאר בספרו, שנשמע היום כמו פיסת מציאות אותנטית לחלוטין, מתוגבר באמצעות עוזרת קולית חכמה בשם YUXIE, מציאותית אף היא (שמתגלה כ-"מלשינון" בעת הצורך, הקצנה של היכולת של העוזרות החכמות הקיימות לדווח על נתונים של משתמשים שלהן לחברות צד שלישי, למשל בתרחיש של חקירה פלילית). תושבי המציאות העתידנית של "פרנהייט 451" גם מכירים את האינטרנט, שם הוא מכונה The Nine. באמצעות The Nine הם גם צופים בשריפות הפומביות של הספרים אותם גאי וצוותו מוצאים. שריפות, שמוקרנות בשידור חי על גבי גורדי השחקים בעיר ומקבלות לייקים ותגובות מהצופים, משל היה מדובר בסרטון של משפיען בטיקטוק.
הצצה ל-YUXIE ול-The Nine מתוך "פרנהייט 451"
עם זאת, העתיד של "פרנהייט 451" לא נטול רגש. הדמויות שמאכלסות אותו מודעות לכך שהן בנות אדם, עם רגשות ושאיפה לבטא את עצמן. המפקד של גאי מונטאג כותב שירה בסתר, אותה הוא שורף מדי בוקר לפני צאתו לעבודה. הוא מעודד את גאי להכיר את היצירות אותן הוא שורף, ואפילו לקרוא בהן, כדי להבין מה מסוכן בהן ומדוע יש לשרוף אותן. הסיבה לכך דווקא לא קשורה לחשיבה ביקורתית, או לחתירה תחת העולם האוטופי/ דיסטופי של הסרט, אלא ל-"טירוף" של ממש לדברי המפקד. לשיטתו, יש בספרים כדי לגרום לאדם לאבד את שפיותו, נטו דרך "פגיעה" (offending), כשהאלטרנטיבה להיעדר פגיעה היא אימוץ הדעות החשוכות המופיעות בספרים.
בעולם של הסרט, כמו בעולם שלנו ב-2018, "פגיעה" היא מושג רחב. גאי מונטג, שבסרט של HBO מגלם השחקן האפרו-אמריקני המוכשר מייקל בי ג'ורדן, עלול לכאורה "להיפגע" מדמותו של העבד ג'ים ב-"האקלברי פין" של מארק טווין. היוצרים מן הסתם מודעים היטב ליצירות קלאסיות אחרות שלא שרדו את מבחן הזמן, לפחות מבחינת המסרים הפוגעניים שבהן, כמו "חלף עם הרוח", "בילבי בת גרב", ויש שיטענו גם "המשחק של אנדר", המהווה לדעת מבקרים מסוימים "כתב הגנה למעשיו של היטלר", לא פחות.
במילים אחרות, לגיבורים של הסרט מותר להרגיש, אבל קיימת מודעות לכך שרגש הוא עניין נפיץ, שיכול בקלות להתפשט לממדים מסוכנים ולגרום לאלימות, בין השאר עקב מסרים פוגעניים ששכיחים בספרות בפרט ובאומנות בכלל. לא בכדי מפיצי הספרים בעולם הזה נקראים "צלופחים" (eels, עוד כינוי שלא הופיע בספר), בשל יכולתן של חיות אלה להוליך חשמל בקלות. במילים אחרות ולמרבה האירוניה, דווקא מפיצי הספרים נתפשים כנטולי חשיבה ביקורתית, וככאלה שעלולים להוביל למלחמת אזרחים באמצעות הפצת רעיונות מסוכנים לאנשים אחרים, שנעדרים אף הם את היכולת לשקול אותם לכאן ולכאן.
הדיסטופיה של הביטול
"פרנהייט 451" לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שהוא מציג, מה שמסביר כנראה את הביקורות החלוקות שקיבל עם הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן ב-2018. בסופו, עדיין לא ברור מה גרם לגאי מונטאג לזנוח את הכול, ואף לנהוג באלימות כלפי אחרים לטובת הפצת ספרים. ולא, הרומן שיש לו עם המידענית מהמחתרת, קלאריס, רחוק מלספק לכך תשובות שאינן נגועות בשנאת נשים.
עם זאת, הסרט עושה עבודה מעולה, יותר מהרבה סרטים דיסטופיים שאותם השלמתי לאחרונה כחלק מתחקיר לספר הבא שאני כותבת, בבניית עולם שהוא מספיק מוכר כדי לא להיחשב לעד-כדי-כך עתידני. אפשר אפילו לטעון שב-2023 הוא ריאליסטי יותר מכפי שהיה ב-2018, ולו בשל הממדים אליה תפחה "תרבות הביטול".
הסופר הבריטי סבסטיאן פוקס מתחייב לא לתאר יותר נשים בספריו מחשש שייפגע ברגשות הקוראות, למרות שמעולם לא הואשם בתיאורים פוגעניים
המונח "תרבות ביטול" למעשה נטבע לאחר צאת הסרט, ב-2019, כמעין התפתחות של תנועת "מי טו" שקרא "לבטל לחלוטין" ישויות שנויות במחלוקת כמו השחקנים קווין ספייסי ועזרא מילר בשל הפגיעות המיניות שיוחסו או עדיין מיוחסות להם. בהמשך, התרחב המושג להבעת דעות פוגעניות ואפילו למעשים שמובהקותם הפלילית מוטלת בספק, כמו הציוצים סרי הטעם של במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שהביאו לפיטוריו מאולפני מארוול עשור (!) לאחר שפרסם אותם בטוויטר, או השנאה באינטרנט כלפי אמבר הרד, שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה בעלה לשעבר ג'וני דפ כתוצאה ממשפט הגירושים המתוקשר ביניהם (משפט שבו הפסיד דפ, והפך כך בעצמו לקורבן של "תרבות הביטול").
בספרות, המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה התנועה הקוראת לביטולה של ג'יי קיי רולינג בשל דעותיה הטרנסופוביות, גם אם אלו אינן נוכחות בספרי "הארי פוטר". קיימת כבר שנים רבות מחלוקת אם לנקוט בגישה דומה כלפי מריון זימר בראדלי, מחברת "ערפילי אבלון", שהואשמה לאחר מותה בהתעללות מינית בילדים ואף באונס ילדיה שלה, הגם שהספרים שכתבה רחוקים מלעודד מעשים איומים שכאלה. ועוד לא דיברנו על ה"פ לאבקראפט, סופר האימה המחונן שהגה את דמותו של קת'ולהו והיה ידוע כאנטישמי וגזען, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיפוריו.
הסופר דן קובליק מספר על ספרו Cancel This Book שעוסק, למרבה האירוניה, בתרבות הביטול
האם ניתן להחרים, כמיטב המסורת של "תרבות הביטול", יצירות שאין בהן בעיה של ממש, מלבד העובדה שאזכור שם הכותבים שלהם יגרום לחלק מהקוראים חלחלה? שאלה קשה, שהמדרון מאחוריה חלקלק מכפי שנדמה. יותר מדי סופרים של יצירות קרובות לשלמות הם בני אדם מאוד לא מושלמים. לחלק מהם יש דעות חשוכות של ממש, שעדיף לא להנציחן בכתב. חלקם אפילו לא חשבו שהדעות שלהם עשויות להיתפש לימים כבעייתיות, משום שהביעו אותן בעידן שבו הן היו מקובלות לחלוטין, ולא מן הנמנע שהיום היו חושבים, או לכל הפחות מתבטאים, אחרת לגמרי.
לספרים שכתבו, לעומת זאת, עדיין מגיע מקום על המדף, עד שהוכח אחרת. למעשה, דורות רבים של קוראים עשויים לנבור בהם מבלי לדעת שאי פעם היה בהם משהו בעייתי. לפיכך, צנזורה שלהם – נטו משיקולי "לא בבית ספרי" – היא חרם לא מוצדק, שעשוי להשאיר על המדף רק ספרים שנזהרים לא לעורר רגש, מכל סוג, ובכך, למרבה האירוניה, לעודד בורות.
"What is freedom of expression? Without the freedom to offend, it ceases to exist."
סלמן רושדי
בינתיים נראה שהמו"לים, לפחות בארה"ב, נזהרים שלא ליפול במלכודת. המהדורות האחרונות של "בית קטן בערבה" וספריו של "ארנסט המינגווי" פורסמו עם אזהרות חריגות המבשרות על מסרים בעייתיים שעשויים להימצא בהם, משל היה מדובר באזהרות טריגר לסדרות בנטפליקס. לא מן הנמנע שאזהרות דומות יופיעו בעתיד על ספרי "הארי פוטר" ושאר יצירות שיש המבטלים אותן בשל מחבריהן, הפעם עם אזהרות מתונות יותר. לנפגעים בקלות, אזהרות אלו ממילא כבר מופיעות באינטרנט באתרים ייעודיים.
דיון מעניין ברדיט בשאלת היעילות של אזהרות טריגר בספרים
אין ספק שהפתרון הזה עדיף על שריפת ספרים או על עדכון מיותר שלהם ברוח התקופה, אבל הפתרון הטוב יותר יהיה כנראה שיקול דעת בריא, שמפריד בין הכותב ליצירה שיצאה תחת ידיו. במקרה של מעשים פליליים, המקום הטוב ביותר ללבן מחלוקות יהיה, כנראה, בית המשפט. זה בדיוק השיח שספרות, במיטבה, מבקשת לנהל – ולמרבה הצער יש לו פחות מקום בתרבות שבה גיבורים עולים ונופלים לפי כמות הרעל בתגובות.
"גברים, נשים ומסורים חשמליים" סוף סוף רואה אור בעברית, והשאר חגיגה
*אזהרה – פוסט זה מכיל אזכורים של אלימות פיזית ומינית בסרטי אימה
את "גברים, נשים ומסורים חשמליים" ניסיתי להשיג לראשונה כשלמדתי באוניברסיטה, עבור עבודת סמינר על נשים בסרטי אימה, וכבר אז הוא בקושי היה בנמצא. גם בשנות התשעים שבהן ראה אור, ונחשבו לעשור שבו סרטי אימה כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" זכו סוף סוף לאהדת הקהל הרחב, כתיבה על סרטי אימה באקדמיה נחשבה לנישתית. ניסיון לדבר על אותם סרטים מזווית פמיניסטית היה בכלל מועד לכישלון, ולו בשל המוניטין השוביניסטי שיצרו לז'אנר סרטי האקספלויטיישן בעשורים הקודמים, אלה שהונעו ממעט מאוד עלילה והרבה עירום ואלימות.
6/5/23 (probably 5th? reading) – Men, Women, and Chainsaws: Gender in the Modern Horror Film (1992) Written by Carol J. Clover pic.twitter.com/vKS6542o2Y
עטיפות Men, Women, and Chainsaws. שתיהן עם תמונות מסרטי "המנסרים מטקסס"
בסופו של דבר מצאתי את הספר בחנות בת שבע קומות בלונדון, והוקל לי לגלות שהוא לא עוסק בכלל בסרטים מהז'אנר האחרון. המחברת קרול ג'יי קלובר מעדיפה להתעמק בסרטי ה-"סלאשר", אלה שאכן זכו לפופולריות מואצת החל משנות השבעים ושמו במרכזם ניסיון הישרדות של כמה צעירים (בדגש צעירות) אל מול רוצחים סדרתיים אלה ואחרים. רוצח סדרתי, שלצורך העניין יכול להיות בן אדם ("המנסרים מטקסס"), מפלצת בלבוש אדם ("האלווין") או מפלצת על-אנושית ("הנוסע השמיני"). יוצא הדופן היחיד הוא "קארי", על בסיס הרומן של סטיבן קינג והסרט של בריאן דה פלמה, שבו הרוצח מתגלה במערכה האחרונה כגיבורה הראשית, קארי.
עוד נערה אחת ודי
למרות שהיא עוסקת במגדר, הדבר האחרון שקלובר רוצה הוא להציג את סרטי האימה כפמיניסטיים. מדובר אומנם בז'אנר שבזכותו המציאה קלובר את מושג "הנערה האחרונה" (The Final Girl), שכמיטב המסורת היא נערה נבונה יחסית, בעלת עבר טראומטי ולרוב גם בתולה, שגוברת על הרוצח החזק ממנה בהרבה במה שנראה כמו שילוב של אומץ ומזל בלתי רגיל. עם זאת, מדובר גם בז'אנר שנהנה בצורה בלתי פרופורציונלית להציג אלימות נגד נשים, בדגש על אלימות מינית.
הסבר מקיף על מושג ה-final girl כפי שטבעה אותו קלובר
אני לא מדברת רק על דוגמאות קיצוניות כמו "אני יורקת על קברך" אלא גם על סרטים פופולריים כמו "מוות אכזרי" (Evil Dead), שבגרסתו המקורית הדיבוק הרצחני מתחיל מאונס של הגיבורה הראשית בידי ענפים (!). למעשה, אפשר לטעון ש-"אני יורקת על קברך" הוא סרט פמיניסטי בהרבה מ-"מוות אכזרי" משום שלפחות הוא מאפשר לגיבורה לנקום באנסים שלה בדרך שהיא מילולית "עין תחת עין" (getting even במקור), כפי שטוענת קלובר וכפי שנידון בהרחבה גם בפרק הזה של הפודקאסט הישראלי המצוין "טראש טוק".
קלובר, בכל מקרה, לא שופטת את היוצרים של סרטי האימה הללו בחומרה. להפך, היא שופכת אור על קהל היעד לסרטים שלהם, על פי רוב גברים צעירים, שמוצאים עצמם במחצית מהסרט מריעים לרוצח שרודף אחרי השורדת האחרונה, ובמחצית השנייה מריעים לה בעת שהיא מביסה אותו – תוך שהם מזדהים עם שני הצדדים. הם בה בעת מגשימים פנטזיות אלימות אפלות, וגם מדחיקים את ההתנהגות האלימה באמצעות ניצחונה של הגיבורה הטובה, עם העבר הטראומטי שאיתו הם יכולים להזדהות, על הרוצח "הרע".
הנערה והדם
יוצאת הדופן היחידה היא, כאמור, קארי – שלה מוקדש הפרק הראשון והמעניין ביותר בספר. קארי מקיימת בעצמה את הניגוד של הרוצח אל מול הנערה התמה. אנחנו ממשיכים לחוש חמלה כלפיה גם כשהיא סובלת מבריונות בבית הספר וגם כשהיא רוצחת את אימא שלה ובהמשך, את כל חבריה לשכבה. "קארי" גם עוסק במובהק בנושאים שקהל היעד של סרטי אימה אמור להרגיש מאוד לא בנוח איתם, ממחזור חודשי ועד לדימוי גוף של נערות, ועם זאת הוא זכה להצלחה אדירה כספר וכסרט והניב שפע של גרסאות מחודשות (כולל בברודווי), שלא לדבר על ממים באינטרנט.
לאמיצים: המחזמר המלא בגרסה המוצלחת יותר של 2013 (יש גם גרסאות מוצלחות פחות ביוטיוב)
למה? כי "קארי" גם מייצגת לפי קלובר את כל מה שמפחיד גברים בנשים, ובכך היא לא שונה בהרבה מהסימבוליזם הנשי של ה"ג גייגר בסרט "הנוסע השמיני". היא אישה שמוגדרת דרך הדם, רוצחת כשהיא שטופת דם, ולא הייתה מגיעה למצב אליו הגיעה לולא בגרותה המינית, שהובילה למשבר ביחסים עם אימה ולשאיפתה להיות מלכת הנשף.
הנערה כבר לא נערה
הרבה דם ניגר על המסך מאז ש-"גברים, נשים ומסורים חשמליים" ראה אור. היום כבר לגמרי מקובל לראות נשים צעירות אוחזות במסורים חשמליים בסרטים כמו Freaky ובסדרות טלוויזיה כמו העיבוד של Resident Evil. במספר לא מבוטל של יצירות, נשים מגלמות את הנבל, בלי קשר למיניות או לנשיות שלהן בכלליותה. יתרה מכך, היום מאוד לא מקובל להראות על המסך אלימות מינית, לא רק בשל תנועת 'מי טו' אלא כי גם הרבה נשים רואות סרטי אימה, בטח יותר מבעבר. ובעוד סף הריגוש של הקהל לאלימות גרפית רק הולך ועולה עם השנים, הסובלנות לאלימות מינית – ירדה לאפס.
מוסכמת ה-final girl, לעומת זאת, נותרה כפי שהיא. למעשה, היא כל כך מקובעת שהיא מושא לפארודיה, כפי שנראה בסרטים מהשנים האחרונות כמו Final Girls או Cabin in the Woods, או בספרים כמו Final Girls Support Group של גריידי הנדריקס ו-Final Girls של ריילי סייגר. במובן הזה, הז'אנר לא התקדם הרבה מימי "העלמה במצוקה" שגבר כלשהו היה נדרש להציל מידיו של הרוצח, ולו משום שגבר המתעמת מול רוצח – יהיה נחות ממנו פיזית או מנטאלית ככל שיהיה – עדיין נתפס כבעל סיכויים יותר טובים מאישה באותו תפקיד.
טריילר לסרט Final Girls מ-2015 שהוא פרודיה שנונה למדי על כל מוסכמות הז'אנר
לכל הפחות, נראה בשנים האחרונות שה-final girl היא כבר לא כל כך girl. זוכת האוסקר ג'יימי לי קרטיס ממשיכה לככב בסרטי Halloween למרות שהיא כבר מזמן לא נערה מתבגרת, וכנ"ל לגבי כוכבי סדרת "צעקה" שממשיכים להפציע בסרטי ההמשך אף שהדמויות שלהם כבר לא מתגוררות בעיר שבה מתרחשות הרציחות. הקהל צמא לנוסטלגיה, כמעט באותה מידה שבה הוא משווע למשב רענן בז'אנר, מה שמאלץ את יוצרי האימה למצוא פתרונות יצירתיים. אולי בעתיד final them יהיה אחד מהם.
אל תאמינו להוליווד כשהיא מוכרת לכם עוד סרט שמבוסס על ספר שאהבתם, או להפך. זאת הסיבה
עד לא מזמן, התהליך היה ברור. קודם היה ספר, שבשלב מסוים לכד את תשומת לבו של תסריטאי, מפיק, או במאי. הוא היה מקבל עיבוד לסרט או לסדרה, מודפס מחדש עם כריכה שקשורה לאותו עם עיבוד ומדבקה בסגנון "עכשיו הסרט!" וזוכה מיד בנתוני מכירות משופרים. ראינו את זה לאחרונה בעברית עם "חולית" ולא חסרים מקרים אחרים, של ספרים שאף תורגמו במיוחד לעברית לכבוד צאת העיבוד, כגון "האישה בחלון" ו-"12 שנים של עבדות".
איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בתהליך שמועיל לכל הצדדים. הסרט או הסדרה מפיצים את המסרים של הספר לקהלים נוספים, בעוד הספר עצמו נקרא בידי יותר אנשים שנחשפו אליו לראשונה דרך העיבוד למסך הגדול או הקטן. ומשום שהגרסה הספרותית כמעט תמיד טובה יותר מהגרסה המצולמת (למעט, אולי, במקרה של "שר הטבעות"), קריאה בספר מאפשרת העמקה שלא תמיד אפשר להגיע אליו כשבהפקה מעורבים שחקנים בשר ודם. למשל, כשאנחנו רוצים לדעת מה הדמות חושבת או מרגישה לנוכח סיטואציה מסוימת, או להעמיק בפרטים על העולם הסובב אותה, או פשוט לדמיין אותו בעצמנו.
קריאה בספר היא גם יופי של הכנה ליציאה של סרט מתוקשר, וראינו זאת כשרבים הזדרזו להשלים את קריאת "חולית" לפני צאת הסרט. במקרה של "השפעה", הסרט החדש של נטפליקס על פי ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, הקריאות באינטרנט לרכוש את התרגום הנפלא של לי עברון עלו בנסיבות אחרות. הסרט נאמן באופן רופף למדי לסיפור המקורי, וגם מכיל תעלולים עלילתיים לא קשורים בעליל כגון שבירת "הקיר הרביעי" והפיכת אן אליוט לדקוטה ג'ונסון, מה שעורר עליו את זעם הצופים והמבקרים כאחד, ואף גרר את הטור המתוקשר (והדי מוגזם) הבא שקרא "לזרוק את היוצרים לכלא".
למיטיבי לכת: 40 דקות על מה השתבש בעיבוד ל-"השפעה"
המקרה של ספר המבוסס על סרט או סדרה מורכב יותר, אם כי הוא גם היה כאן מאז ומעולם. זאת תופעה שנוכחת במיוחד בספרי ילדים, בדגש על הספרים של אולפני דיסני. אין סרט ילדים מצליח שלהם שלא זכה לכמה גרסאות ספרותיות, גם כאלו שמגוללות את סיפור המקור הקולנועי מחדש וגם "מעבדות" אותו להרפתקאות נוספות, למשל כאלו שמעורבות בהן כמה נסיכות.
אבל גם קהלים בוגרים יותר זוכרים כמה גרסאות ספרותיות להרפתקאות שכבר הופיעו על המסך, כגון אלו של "באפי ציידת הערפדים" או "באטלסטאר גלקטיקה". חלקן אפילו הקדימו לצאת בהשוואה להרפתקה הקולנועית עליה היו מבוססות, כגון הספר "קרוסרודס" על פי הסרט באותו שם בכיכובה של בריטני ספירס.
למרות שהם מבוססים על חומר קיים, רבים מהספרים הללו מתאפיינים ברמת כתיבה גבוהה יחסית, ויעידו על כך הביקורות לכותרים כמו סדרת הספרים של "הנוסע השמיני", Let The Right One In, או The Strain (שגם נכתב על ידי אותם היוצרים מסדרת הטלוויזיה). אין ספק שהכותרים הללו גם מלאים באהבה רבה לחומר המקור, לא פחות מספרות המעריצים שכתבה בהשראת אותם כותרים, שמתרחשת באותו עולם, ולעתים אף מתחרה איתן על אותן שאילתות חיפוש באמזון.
גם "היו זמנים בהוליווד" התחיל כתסריט לפני שהפך לספר (תורגם לעברית בידי גיא הרלינג, הוצאת כתר)
יש גם מקרים שבהם המעבר לפורמט ספרותי קאנוני עושה לסרטים ולסדרות רק טוב. למשל, כשמדובר בסיפור רקע של דמויות פחות מרכזיות (כמו דמותו של זוקו, הנבל/אנטי גיבור מסדרת "אווטאר"), בהמשך הסיפור של דמויות קיימות (העונה השמינית של "באפי ציידת הערפדים"), או כשיש ליוצרים יותר מדי סיפורים לספר ופחות מדי זמן מסך (סדרת הקומיקס של "שאזאם").
ובכל זאת, יש הבדל מהותי אחד בין ספרות קאנונית בהשראת סרטים וסדרות (מה שבהוליווד אוהבים לכנות tie in) לבין ספרות מעריצים. הספרות הקאנונית אושרה בידי היוצרים המקוריים, מה שאומר שהם מקבלים חלק מהרווחים על המכירות שלה. זה גם מה שהופך את ספרות ה-tie in למוצר מסחרי מובהק, מרצ'נדייז אם תרצו, כמו כל ספל או חולצה שנמכרת למעריצים בחנות קומיקס. ושוב, לרוב אין עם כך בעיה, מבחינתי או בכלל, על אחת כמה וכמה אם מדובר במוצר ספרותי באיכות גבוהה.
אלא שלאחרונה, כפי שהראה העיבוד של נטפליקס ל-"השפעה", הגבולות מיטשטשים גם בין סרטים שמבוססים על ספרים וגם להפך. כל זה מעלה את השאלה ההכרחית – מתי קידום המכירות הוא שירות עבור המעריצים, ומתי הוא לא יותר מאשר הונאה שלהם?
בין ספר לסרט או סדרה
בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר משבר הקורונה, העיבודים לספרים נעשו משוחררים יותר. הוליווד כבר לא מרגישה צורך להיות נאמנה לחומר המקור, אפילו אם נכתב לפני שנים ספורות. במקום זאת, היא "מעדכנת" אותו כך שיהיה בעל מסרים ליברליים יותר ולעתים קרובות, דחוס יותר באקשן. שימו את "השפעה" בצד לרגע. מקרה בוטה הרבה יותר הוא סדרת "המוסד" של אמזון פריים, שכל קשר בינה לבין חומר המקור של אייזק אסימוב הוא מקרי בהחלט, למרות שאפשר לומר דברים דומים גם על "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שהתרחק מאוד מחומר המקור של לואיס קרול, או על "מי מתגורר בבית היל" שיש קשר רופף מאוד בינו לבין הרומן של שירלי ג'קסון.
כל ההבדלים בין הגרסה הטלביזיונת והספרותית של "מי מתגורר בבית היל"
ובעוד שהעיבוד המשוחרר עושה לעתים חסד עם חומר המקור, בין אם במובן של עדכון המסרים ובין משום שהוא חושף אותו לקהלים חדשים, הרי שהיצירה הספרותית נותרת כפי שהיא. זה לא שבעקבות צאת הסרט או הסדרה יבקשו מכותב בן דור המילניום לשכתב את אייזק אסימוב או ג'יין אוסטן ברוח התקופה. ולכן, כשבית ההוצאה לאור מוציא מחדש את הספר עם המדבקה המכירתית של "עכשיו הסרט", הוא עושה לקוראים עוול. הרי במקרים רבים – אין שום קשר בין הספר שיקראו למה שיצפו בו על המסך, לטוב ולרע.
קחו, לדוגמה, את העיבוד החדש שיצא ל-Salem's Lot מאת סטיבן קינג. הפער בין העלילה המקורית לעלילת הסרט החדש (שטרם יצא) כנראה כה מהותי שאנשי ההוצאה לאור מצאו לעניין פתרון שיווקי יצירתי. הם הדפיסו על כריכת הספר, שיוצא מחדש חודשיים לפני הקרנת הסרט, "טיזר" שמראה את כוכבי הסרט – בתמונה שמזכירה באופן לא מפתיע את "מועדון הלוזרים" של הסרט It. זאת, כנראה כדי להבהיר שעלילת הסרט תהווה בראש ובראשונה סיפור התבגרות, ואולי כדי לעודד את הקוראים להדגיש אותו גם בקריאה בספר עצמו.
העלילה של הסרט מ-1979 רחוקה מלהיות דרמת מתבגרים
בין סרט לסדרה או ספר
Halo היא אחת מסדרות משחקי הפעולה המצליחות בעולם, שכבר זכתה למספר עיבודים ספרותיים וכמעט קיבלה עיבוד קולנועי שנכתב בידי אלכס גרלנד ("העולם שאחרי: הכחדה"). וכמו כל סדרה שיש עניין ער בסיפור המקור שלה (lore כפי שגיימרים אוהבים לקרוא לו), Halo משיקה מגוון רב של תכנים להורדה השופכים אור חדש על העולם שלה. אחד מהם היה אמור להיות פריקוול למשחק Halo Infinite, אך יוצרת המשחק– 343 Industries – חשפה לאחרונה שיושק באמצעות ספר, ולא פורמט משחקי כלשהו.
המעריצים, איך לומר בעדינות, לא התלהבו. עוד בטרם יצא הרומן של קלי גיי, הם האשימו את האולפנים בתאוות בצע, והתאכזבו מכך שלא תהיה להם אפשרות לחקור בעצמם את מהלך העלילה, או להשפיע באמצעותו על משחקים אחרים. חלקם גם פשוט הודו שרק רצו ללמוד עוד על סיפורו של הנבל – לא "לקרוא 352 עמודים מייגעים".
“Captain Lasky to all hands. Banished forces are present above the ring—repeat, Banished forces are between us and our target."
אז במקרה הזה, הבחירה בפורמט ספרותי פשוט לא הייתה נכונה. אולי היא כן תשתלם לאולפן, לפחות במונחים מסחריים, אבל היא לא עודדה רבים מהמעריצים להעמיק בסיפור כפי שהיוצרים כנראה קיוו.
והמקרה של Halo עוד מינורי יחסית, שהרי הרומן המדובר הוא עדיין קאנוני – כלומר, הוא חלק בלתי נפרד מה-lore של המשחק. במקרים אחרים הספרים הללו, הגם שמאושרים בידי היוצרים של הסרט, הסדרה, או המשחק, אינם קאנוניים בהגדרה. קוראי הספרים של "על-טבעי", למשל, יוכלו להצביע על מספר סתירות בין העולם המתואר שם לעולם של הסדרה. זאת, בעוד היוצרים של סדרות "מלחמת הכוכבים" המודרניות התעלמו לגמרי מהפריקוולים הספרותיים שכתב ג'ורג' לוקאס. מה הטעם לקרוא ספרות קאנונית, אם כן, אם היא לא קאנונית בכלל?
אז מה, להתעלם מהספרים הללו?
אם אתם מעריצים של מלחמת הכוכבים, באפי ציידת הערפדים, או המשחק Halo, כנראה שאתם קוראים ספרות מעריצים בלי קשר לאם היא קאנונית או לא. וטוב שכך, כי כאמור חלק מהיצירות הללו לא רעות בכלל. כן כדאי לקחת בחשבון שקריאת הספר מזמנת חוויה שונה מאשר צפייה בסרט או בסדרה, ולא רק במובן החושי. למעשה, יהיו פעמים שבהם תצפו בעיבוד לספר שאהבתם, או תקראו ספר שעל כריכתו תמונה מסדרה שאהבתם, ותבינו באיחור שאתם צורכים סיפור מסוג אחר לחלוטין.
האם זה מתאים לכם? תלוי. קודם כל, תתאמו ציפיות. תשאלו את עצמכם למה אתם מחפשים להעמיק בסיפור ולמה דווקא בפורמט הזה. תבדקו באינטרנט אם יש פער שכדאי להיות מודעים אליו כדי שלא תתאכזבו, במיוחד אם מה שאתם קוראים לא משפיע בשום צורה על היצירות האחרות באותה הסדרה. ואחרי שתסיימו לקרוא, תדונו. אולי תגלו שיכולתם לחסוך עיון מחודש ביצירה שלא שווה יותר מדי. ואולי, רק אולי, תגלו שקיבלתם נקודת מבט מרעננת וחוויה שלא יכולתם למצוא בשום מקום אחר.
בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.
לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.
הטריילר של "המוטנטים החדשים":
על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.
מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.
אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".
למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)
במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.
ציון: 4/5
"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.
לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת
לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת
הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.
'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.
בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.
לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.
לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.
מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.
Poppy Walters met William Hill at a mental institution, thus sealing the fate of Hill House. #TBTpic.twitter.com/h19lAzprlg
פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.
אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.
בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.
במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.
I got a secret. A way to wake 'em up. A way to keep 'em safe if they get stuck in their dreams. pic.twitter.com/rfL9dDWFwH
בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.
תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.
דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות
דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות
מכירים את הטריילרים שנראים כל כך מבטיחים, שאתם חייבים לקרוא את הספר לפני שתצפו בסרט המבוסס עליו? זה המקרה של “The Circle". לאחרונה הופק עליו סרט בהשתתפות טום הנקס ואמה ווטסון, שאותו כבר אין לי כוונה לראות – לא רק בשל הביקורות הצוננות, אלא כי הספר הוריד את רמת הציפיות שלי לאפס.
בספר, כמו בטריילר, יהיה לכם ברור כבר מהדקות הראשונות – "המעגל", התאגיד שהעניק לספר את שמו, הוא בעצם כת. יש לה מנהיג כריזמטי ומניפולטיבי, יש לה כנסייה עצומה ומרהיבה (שמתחפשת למקום עבודה בשילוב מעונות סטודנטים), יש לחבריה דבקות פנאטית בערכי השיתוף והשקיפות ויש לה שאיפה גלויה להשתלט על העולם. זהו לא ספוילר. אלה הם ערכי החברה, שמוצהרים בעמודיו הראשונים של הרומן. אחריהם נותרו לכם 491 עמודים, ונשאלת השאלה מה נותר לפתח במסגרתם.
ובכן, לא הרבה, במיוחד אם אתם הגיבורה הראשית מיי הולנד, דמות צעירה נאיבית כל כך שלא מפתיע שכתב אותה גבר. מיי, שסבלה מהשהייה בעבודתה הקודמת מתשע עד חמש, לא מאמינה למזלה הטוב כשחברתה מהקולג' מקבלת אותה לעבודה בשירות הלקוחות של "המעגל". היא לא מפסיקה להדגיש עד כמה היא אסירת תודה על "ההזדמנות" שניתנה לה לעבוד בחברה גלובלית, להתפעל מהמתקנים השונים בקמפוס ולהתנצל כשאנשי "המעגל" נוזפים בה.
מוטו התאגיד. מקור: Smile-IT
למעשה, רוב שורות הדיאלוג של מיי הן התנצלויות ואמרות חסרות אופי כמו "אממם, לא חשבתי על זה". היא לא מגלה עמוד שדרה כשדורשים ממנה להישאר הרבה אחרי שעות העבודה או בסופי שבוע כדי לתפעל חשבונות מדיה חברתית, מבלי לקבל על כך הכרה או תוספת למשכורת. היא לא פוצה פה כשהיא מגלה שהסמות'י שהגישו לה במרפאה מכיל שבב מעקב (!) או כשתשעה מסכים (!!!) מותקנים על שולחן העבודה שלה כדי שלא תפספס אף אימייל או שיחת סקייפ.
אני מצטערת, אבל כבת דור ה-Y, שבמקרה גם עובדת בהייטק, אני לא רואה אף בת גילי מבליגה על כל זה, לא מוציאה קיטור ברשתות החברתיות (היוש, טוויטר), לא נאלצת להסביר לחברים ולבני המשפחה מדוע הם לא רואים אותה יותר ולא מהרהרת באפשרות לחפש עבודה אחרת. ניכר שאגרס התעניין במיי פחות כדמות ויותר כקורפוס שעליו יוכל להמחיש את החששות שלו מתאגידים כמו גוגל ומאובדן הפרטיות בעידן המידע.
You’re not doing anything interesting anymore. You’re not seeing anything, saying anything. The Weird paradox is that you think you’re at the center of things, and that makes your opinion very valuable, but you yourself are becoming less vibrant… You look at pictures of Nepal, push a smile button and you think that’s the same as going there. I mean’ what would happen if you actually went?… Mae, do you realize how incredibly boring you’ve become?
עמוד 261
החששות של אגרס אולי מבוססים, כפי שניתן לראות מהנאומים הארוכים שנושאות הדמויות שלו (שאינן מיי) בעד ונגד אותם נושאים. אגרס גם מיטיב לתאר סביבה טכנולוגית שתומכת בחששותיו, שבה מצלמות מקוונות מותקנות כמעט בכל מקום, אם כי אף אחד לא מזכיר שם פורנוגרפיה, הגנה על קטינים או ספר בשם "1984".
למרבה האירוניה, אגרס נופל דווקא בשרטוט אופיו של התאגיד עצמו. "המעגל" היא חברה משונה שבה לעבודה יש ערך משני. כלומר בניגוד לחברות ההייטק הגדולות כיום, שבהן שורת הרווח היא החשובה ביותר (כמו "טבע", לצערנו) ושביצועי עובדיהן מוערכים מחדש כל רבעון, "המעגל" מעדיף להשקיע ביצירת "כלוב של זהב" לעובדיו וביחסי ציבור, שכוללים רדיפה של פוליטיקאים המתנגדים לפעילות התאגיד.
מנגד, "המעגל" עוסק מעט מאוד במוצר שעבורו הוקמה החברה. נראה כי ההפרעות לשגרת עבודתם של אנשיו כל כך תכופות, שהם עסוקים יותר בלהשתתף בהרצאות העשרה על פורטוגל מאשר לעבוד. לא ברור לי איך חברה כזאת אמורה לשרוד, או לעמוד בתחזיות המשקיעים, אבל אני כן יודעת איך דייב אגרס יסביר זאת: "נו, זה רק מדע בדיוני".
מקור:Dr Bex Lewis
עם זאת, הנקודה שבה "The Circle" אכזב אותי במיוחד הייתה דווקא מערכת היחסים בין מיי לחברה שקיבלה אותה לתאגיד, אנני. למרות שאנני בכירה ב-"מעגל" והכול משבחים אותה, נראה שהיא עצמה לא עברה שטיפת מוח ומסוגלת להסתכל על מקום העבודה שלה בהומור ובביקורתיות ("אל תיבהלי, לכל החדשים מתייחסים ככה"). מאוד רציתי שמערכת היחסים בין השתיים תעמיק לכדי ברית, שבה אחת תפקח את עיניה של האחרת. לא רק שזה לא קרה, מיי כן מעמיקה את מערכת היחסים שלה עם בחור בשם קלדן שמנסה לפקוח את עיניה, אך בעצם מצא חן בעיניה בגלל שיערו הלבן ו-"ידיו העדינות". האם כבר ציינתי שגבר כתב את הדמות הזאת? אז… כן.
"The Circle" יכול היה בקלות להפוך לספר מצוין. הוא מבוסס על רעיון חשוב ואקטואלי – האופן בו כולנו מעלימים עין מאובדן הפרטיות בעידן המידע, ועוד בגלל מניפולציות של חברות מסחריות. לקראת הסוף, ניתן אכן לראות איך רעיון זה קורם עור וגידים של מפלצת מבעיתה, שמטשטשת עד מאוד את הגבול שבין קירוב לבבות למשטרת מחשבות. באמצע, למרבה הצער, יש לא מעט ברברת מיותרת, בתיווכה של גיבורה לא אמינה.
ציון: **
The Circle (2013). Dave Eggers. Alfred A. Knopf publishing. 491 pages
הערה חשובה: כפי שחלקכם שם לב, שם המשפחה שלי שונה לאחרונה לרוזנברג אחרי שהתחתנתי. עם זאת, משום שאני מפרסמת כבר חצי עשור תחת השם אור זילברמן, החלטתי להמשיך לכתוב למשך זמן מה תחת שני השמות. אני לא מצפה מאיש לקרוא לי אור רחל זילברמן-רוזנברג (גם אני לא יכולה לבטא את זה), רק להימנע מבלבול במידת האפשר, ולזכור שאני עדיין אור, או אורזי, או כל שם אחר שתמצאו לי לנכון 🙂
שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"
שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"
בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.
מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.
אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף
פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11
"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.
למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.
הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:
בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.
הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה. קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.
במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:
Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.
Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.
קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.
במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:
Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)
דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.
למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.
פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)
פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר
לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה
לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה
הקופים אינם יודעים מהיכן הם באו, מי הם ולאן הם הולכים, וכנראה גם סובלים מחוסר הבהירות הזה
באמצע הקרנת "כוכב הקופים: השחר" בה השתתפתי ברמת גן הדהדה בקולי קולות אזעקת "צבע אדום". לא היה ניתן לטעות בצליל הגבוה והעיקש, שתקף את הנוכחים מתוך קירותיו המוצקים של האולם וגרם להם להביט בחוסר אונים אנה ואנה, לתוך עיניהם של הצופים המבוהלים האחרים. על המסך, התבוננו בנו דמויותיהם של גיבורי הסרט בלא פחות בלבול. הם הבינו כי גם הם נמצאים תחת מתקפה – אם כי סביר להניח שמקור האיום הראשון שחלף בראשם לא היה קופים תבוניים.
ניכר כי מפיקי שובר הקופות של מאט ריבס לא נטו להתחשב ברגשות הקהל הישראלי כשכללו בגוף הסרט לא רק שתי אזעקות מחרישות אוזניים, אלא גם משל פוליטי קודר על קונפליקט המונע מאימה מפני האחר ומהיעדר היכולת לסלוח. אך, גם מחוץ להקשר הכל כך אקטואלי, "כוכב הקופים: השחר" הוא חידוש מרענן בסדרת הסרטים בפרט, ובנוף סרטי האקשן ההוליוודיים בכלל. זהו סרט שמעמיד במרכזו דווקא את דמויות הקופים ובאמצעות הטכנולוגיה החדשנית ביותר מעניק להם מאפיינים, אמוציות והתנהגות שאולי אינם לחלוטין אנושיים, אך גם אינם מאפשרים לנו להניח באופן אוטומטי כי הקוף הוא שעוקב אחר בן האדם, או להפך.
הנובלה של פייר בול "כוכב הקופים" ראתה אור בשנת 1963, השנה שבה נשא מרתין לותר קינג את נאומו האלמותי "יש לי חלום". הגיבור הוא האסטרונאוט אוליס מרו, שבמעין גרסה מודרנית למסעות גוליבר מגיע לכוכב הלכת סורור. כוכב, שאומנם מאוכלס כבר בבני אדם, אך אלו מהווים לא יותר מחיות בהשוואה לגזע העליון והשולט עליהם – הקופים.
כל הגופות הונחו בקפידה בשלוש שורות, גברים ונשים לסירוגין. טור של חזות זהובים של הנשים הזדקר בהתרסה מול הכוכב המפלצתי שבער בשמים. הסבתי את עיניי באימה מן המחזה הזה, והבחנתי בדמות חדשה שהלכה וקרבה למקום, נושאת בידה תיבה מוארכת על חצובה. דמות זאת הייתה קוף שימפנזה. מהר מאוד הבנתי שמדובר בצלם, אשר נדרש להנציח את הישגי הציד עבור הדורות הבאים של הקופים. הצילומים ארכו יותר מרבע שעה – קופי הגורילה הצטלמו תחילה כל אחד לחוד בתנוחות מחמיאות ביותר – כמה מהם הציבו רגליהם בהבעת ניצחון על מי מהקורבנות… או אז הגיע תורן של הקופות, והן הסתדרו בתנוחות מלאות חן אל מול מסדר הגוויות, כך שכובעיהן המעוטרים בקווצות שיער יבלטו בתצלום.
עמ' 43
בעיבוד הקולנועי מ-1968 לוכדים הקופים את הגיבור, האסטרונאוט האמריקני טיילור, יחד עם חבורה של פראים אילמים. סצנת "הסלפי" מעוררת החלחלה שאמורה לבוא לאחר מכן לכן לא הוסרטה מעולם, לא בעיבוד זה ולא בעיבוד הנוסף – המוצלח פחות – של טים ברטון מ-2001. היתר נאמן יחסית למקור – הגיבור מקסים את שוביו באמצעות יכולת דיבור ותבונה שהיא לכאורה יוצאת דופן, אך ממשיך לתפוש את עצמו כנעלה על פני גזע הקופים וכמי שהמחיה בכלוב אינה עושה עמו צדק.
תחושותיו, אולי חוץ מהסצנה הנבואית שצוטטה כאן, שכל שחסר בה הוא צ'ק אין באבו גרייב והישר לפייסבוק, אינן לחלוטין מוטעות. הציביליזציה שהקימו הקופים בנובלה, על מיניהם השונים ועל יחסם המחפיר לבני אדם, בסך הכול מפגרת יחסית לזאת שבתקופתה כתב בול. היא למעשה מפגרת אחר כל ציבילזציה הקיימת ביקום, שהרי היא בת כמה עשרות אלפי שנים. הפיגור, אגב, מצא את דרכו גם לעיבודים הקולנועיים, אם כי שם הוא נטול הסבר. בהרהורים ששם בול בפי הגיבור הוא לאו דווקא מביע את האמונה שהקופים פחות טובים בלנהל ציביליזציה של בני אדם, אלא את ההשערה לפיה הם חוטאים באותן טעויות שעיכבו את הציביליזציה האנושית עצמה.
במשך שעות מדפדף מרו בדפי ספרי ההיסטוריה והמדעים המדויקים של הקופים, ויוצא עם תובנות עצובות לגבי האתנוצנטריות שנובעת מהשקפת עולמם, כמו גם הבורות והדבקות הדתית. אף יותר מכך הוא שם לב לגזענות שקיימת בתוך חברת הקופים עצמה, להבדלי המעמדות הגדולים בין שימפנזות וגורילות ואורנג אוטנגים, והאופן המסולף והמטעה בו נכתבים ספרי הלימוד, שעל ברכיהם גדל הדור הצעיר.
אם כן, נניח שבעבר הרחוק שגשגה ציביליזציה דומה לשלנו על כוכב הלכת סורור. האם יתכן שיצורים חסרי תבונה המשיכו לקיימה בתהליך פשוט של חיקוי?
עמ' 113
סברה זו, לו הייתה מוצאת את דרכה לסרט "כוכב הקופים: המרד", הייתה הופכת אותו ככל הנראה לדי משעמם. מסקרנת ככל שתהיה, היא אינה מבטלת את מלחמת הגזעים שבין בני האדם לקופים, קובעת את נחיתותם של אלו האחרונים בתור עובדה גמורה וגם מזלזלת בתמורה ההיסטורית שככל הנראה גרמה לבני האדם לאבד את יכולת הדיבור ולהפוך לעבדים של גזע אחר.
בפועל, הרי שהסרט מ-2011 (שאת קו העלילה שלו ממשיך כאמור הסרט החדש בסדרה) בוחר להתמקד דווקא בדמותו של הקוף סיזר, ביחסיו עם בני האדם בעולם של ימינו ובנסיבות שגרמו לו ליזום את המרד בהם. סיזר אומנם סובל בתחיל הסרט מנחיתות מעמדית, אך לרגע אחד אין מכחישים את העולם הפנימי הייחודי שלו, את כמיהתו לחופש ולכבוד ואת היכולת של פניו להביע ברגע אחד הרבה יותר מאלף מילים בשפת בני האדם."כוכב הקופים: השחר" מביא את השסע שנוצר בסיום אותו סרט לנקודת רתיחה ומאלץ הן את סיזר והן את מנהיגי בני האדם שנותרו, לאחר התפשטותה של מגיפה קטלנית, להיכנס שוב למגעים ולקבל החלטות קשות, הנוגעות להישרדות שני הצדדים. החלטות, שכפי שמנבא שם הסרט תיצורנה עולם חדש, אך לא עד כדי כך שונה מזה שאנחנו כבר מכירים.
אפלה ומורכבת ככל שתהיה, "כוכב הקופים: השחר", היא יצירה רווית חמלה ותקווה. זהו סיפור שבעצם סיפורו, דווקא במציאות האלימה של ימים אלו, מרחיב את המושג שלו אנו קוראים "אנושיות" ומכיר ברצונות ובצרכים של שני הצדדים – במקום להכלילם באופן אוטומטי כטובים או כרעים או כסתם קופים מכוערים. זהו משל שמוקיר את אפשרות הדיאלוג וסולד מגילויים של בורות, שנאה ונקמה. תחת זאת, הוא מניח לכל דמות , קופית או אנושית, לפסוע בדרך שבחרה לעצמה, ולקבל תמורת מעשיה גמול או עונש, ללא הבדל של דת, גזע, מגדר או מין.
כוכב הקופים (מקור: webdonuts, 2007)"
"כוכב הקופים". מצרפתית: מוטי לבון, הוצאת "ספרות יפה", 2013
בעולם גיבורי העל, הגיבורות נחשבות לפיל היפה שבחדר – מותר להתבונן בהן אך לא רק בהן, מותר להתפעל מעוצמתן אך לא להעריץ את אלימותן. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי שלהן עם זה של הנשים שבקהל. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס. דגש מיוחד יינתן לוונדרוומן ולמיסטיק מסרטי אקס מן
"הפיל היפה" של סרטי גיבורי-העל מצא את דרכו גם ל"מליצה", לבקשת הקהל בהרצאה שניתנה בכנס עולמות 2014, וכן לבקשת הקוראים שלא יכלו להגיע. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי של גיבורות-העל עם זה של הנשים המתבוננות בהן, במדיומים הוויזואליים השונים. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס
העובדה שאנחנו כמעט לא רואות נשים בתפקידים של גיבורות-על, או רואות את התפקידים שהן ממלאות כפגומים, לא אומר שנפקד מקומן של הנשים מהיקומים המפוארים והמסואבים להחריד של ההרואיות הבין-גלקטית. ישנן דרכים שונות להביט בגיבורות-על, וכדי לסקור את כולן מוטב לייסד כנס שלם, ולא הרצאה של שעה. אין לי אפשרות טכנית לסקור את כל ההיסטוריה הענפה של גיבורות-העל במיתולוגיה, בקומיקס, או בקולנוע, או להתמקד יותר מדי בדמות ספציפית. לכל היותר יהיה מדובר בסקירה כללית ובכמה הרחבות, שיבהירו את הנקודות המרכזיות יותר בהרצאה. מי שמעוניינת להרחיב בנושא מוזמנת לקרוא את ספרו המצוין של Mike Madrid "The Supergirls" או לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר והמשובח "Wonder Women! The Untold Story of American Superheroines".
ההרצאה הזו הולכת להתמקד בכן, הקהל הנשי שמתבונן בנשים אחרות, על רקע הרצועה הנרטיבית של הקומיקס או הקולנוע. בין היתר אנו נשאל כאן את השאלות למה מלכתחילה אנחנו רואות כל כך מעט נשים בתפקידי גיבורות, למה הנשים המעטות שכן מכהנות בתפקיד מתאפיינות בצורת הצגה כה ספציפית, ולמה אנחנו בדרך כלל לא נמצא נשים אחרות שאוהבות סרטי פנטסיה המבוססים על דמויות גיבורי-על, וגם מעוניינות לדבר על זה.
סרטי קומיקס או גיבורי-על, או כפי שההגדרה לכאורה מחייבת לקרוא להם "סרטי פנטסיה, המבוססים על דמויות גיבורי-על" הם למעשה מעין סוגה ויזואלית פרגמטית במיוחד, שמכילה מערבונים ("קפטן אמריקה") לצד קומדיות רומנטיות ("הסופר אקסית שלי") ומותחנים אפלים (מרבית סרטי "באטמן" לאורך השנים) לצד סרטי פעולה שטופי שמש ("ספיידרמן"). אם בכל זאת נתאמץ להתאים את כולם לרשימת מוסכמות מסוימת, הרי שנשים לב שמעטים מאוד סרטים שבהם שותפים גיבורי-על ושמתרחשים בסביבה אקזוטית כמו הכפר או יפן, בהשוואה לאלו המתרחשים על רקע העיר הגדולה והמוכרת. על פי רב ממוקמים הסרטים בעולם המודרני או הקדם-מודרני או העתידני-אך-עדיין-מוכר. התת-סוגה שלהם, "הפנטסיה האורבנית", מבוססת על החוקים שכבר מוכרים לנו מבחינה גאוגרפית או חברתית, שהם כאמור חוקי העולם המערבי ובדרך כלל גם חוקי הכלכלה והפוליטיקה. השיטה המונהגת תהיה לעולם קפיטליזם, בראש ארצות הברית יעמוד לעולם נשיא גברי וחמור סבר, ומרבית התושבים (שהם למעשה תושבות, נחזור לזה בקרוב) מתגוררים בבניינים גבוהים וברמת חיים וטכנולוגיה שתושבי ישראל יכולים רק להתקנא בה.
הספרות האקדמית (הלא כל כך ענפה) בנושא עדיין חלוקה בשאלת הזהות האינהרנטית של גיבורי-העל: האם קלארק קנט או סופרמן הם שמהווים הלכה למעשה את האלטר-אגו של הגיבור? לא ניכנס לוויכוח עצמו, אך מה שניכר מיד הוא ההבחנה הכמעט מובנת מאליה בין זהות רגילה ויומיומית לבין התחפושת, שכביכול "משדרגת" את הגיבור לקיום אלטרנטיבי ומרגש יותר. חבל שישנם לא מעט גיבורים, בעולמות של DC ומרוול כאחד, שההבחנה הזאת ממש לא תקפה מבחינתם. בסדרת "אקס מן" הם מכונים בשם הצורם visible mutation, שמשמעו הופעה חריגה ואחדותית, שלא ניתן להסתיר או להתכחש אליה בחיי היום יום. מי כמו The Thing או נייטקרולר יודע מה המשמעות של רדיפה ושל פחד, ושל בני משפחה שטורקים בפניך את הדלת, משום שהם לא מסוגלים להכיל את הגוף הענק או את הזנב שהקנו לך הכוחות המוטנטיים.
פרנץ פאנון השווה פעם בין אנשים שחורי עור ליהודים כשהסביר שבניגוד לשחורים, היהודים מסוגלים להסתיר את יהדותם כשהם יוצאים ממפתן הבית. ההבחנה האסתטית המלנכולית שלו, למרבה הצער, אינה מגדירה אך ורק את המוטנטים שנולדו וברשותם כנפיים או קרניים, אלא גם את אלו שהשונות החברתית שלהם נלכדה בין הפטיש לסדן של היותם מוטנטים ובני אדם. אנשים שנולדים לגזע או ללאום או כשהם בעלי כרומוזום XX, ואינם יכולים לברוח או להתכחש לזהות הגנטית שלהם, אף שמעולם לא בחרו בה בפועל.
בניתוח לסרט "ספיידרמן" מ-2002, טען ריצ'מונד שהמצלמה מציגה לנו נופים מוכרים משל העיר ניו יורק, מנקודת מבטו של גיבור העל הטווה את קוריו בין הבניינים, וכך יוצרת בקרב הצופים אפקט של הזדהות. אנו מלוות את פיטר פארקר כשהוא מתחבט בדילמות הפסיכולוגיות שמגבשות את זהותו כגיבור, נתקל בהיעדר האידאלים שהוא מציב לעצמו במציאות, ונאבק להביא לצדק ולאיזון באמצעות הפיכתו לאזרח פורע חוק (vigilanty). המאבק, כאמור, מתבצע באמצעות זהות חלופית והופעה (פרפורמנס) שהגיבור מאמץ לעצמו. גיבורי ה"אקס מן", לדוגמה, קוראים לעצמם בשם הזה משום שהם לכאורה חוננו בכוחות "אקסטרה" בהשוואה ליתר בני האדם, אף שהם עדיין תופשים את עצמם כבני אדם ושואפים להגיע עמם לשוויון זכויות.
העובדה שישנן מעט נשים בתפקידי גיבורות-על, ואף פחות נשים שמפורסמות בתפקידים אלו (חוץ מוונדר וומן), רק מדגימה כיצד הגברים שכתבו, הפיקו, ביימו והפיצו את מרבית היצירות בתת-הז'אנר פשוט מעדיפים ליצור מנקודת מבט של גברים. ככלל, מיניות בסרטים המבוססים על דמויות גיבורי-על מהווה סוג של טאבו. לאו דווקא מפני שהסרטים הללו מיועדים לילדים או לא מיועדים לילדות, אלא משום שהם נוטים לשקף את רוח התקופה של היצירה הספרותית המקורית, ולכן גם להתאפיין בשמרנות. הייצוגים שאנחנו נראה במרבית הסרטים הללו יהיו אפוא גלגולים מודרניים של המיתוסים ההרואיים השחוקים ביותר שמוכרים לאדם: הגיבור חסר החת שמציל עולם המורכב ברובו מעלמות יפהפיות במצוקה, וממפלצת גברית ומרושעת שרוצה לעשות בדיוק ההפך.
זה לא שנשים פסולות מלכתחילה מלשמש בתפקיד גיבורות-על, אבל סביר להניח שהן לא תופענה מלכתחילה כגיבורות, אלא כמסייעות או כמשתפות פעולה או כ"חוזרות בתשובה" שמחליטות ברגע האחרון לעבור לצדו של הגיבור (קצת כמו נערות ג'יימס בונד, כשחושבים על זה). גם ההחלטה להפוך לגיבורה לעולם לא תיתפס אצלן כמובנת מאליה, ולרב היא תבוא בסיכום טראומה או חוויה קורבנית אחרת, מידי גברים כמובן. קחו לדוגמה את סברה, גיבורת-על שהיא לכאורה "משלנו". טוב, לא באמת. סברה נוסדה ביקום של מרוול, ומגן הדוד שמתנוסס על צווארה האתלטי מעיד על עברה כחיילת מוטנטית בשירות המוסד, ממנו עקרה לאחר שטרוריסטים גברים חיסלו את בנה התינוק. אין עוררין על כך שהיא נראית אסרטיבית וחסונה וגם אקזוטית במידה הזויה כלשהי, ובכל זאת העבר הטראומתי שלה מסמן בה סוג של פגיעות.
בנקודה הזאת אני רוצה להסתייג ולשוב לשחר ההיסטוריה של הקומיקס האמריקני, שבראשיתו היו הייצוגים של גיבורות-על לא פעם מעניינים ואף מקוריים. קחו לדוגמה את "האישה באדום", צלפת קטלנית בגלימה אדומה, או מאדאם פאטאל, גבר הנלחם בפשע כשהוא מחופש לאישה זקנה.
יחד עם זאת, בתקופת הזהב של הקומיקס ניכר שהמגמה השתנתה, ונשים צעירות בהרבה הלכו והופיעו על שערי המגזינים. הן לא היו גיבורות-על בזכות עצמן, אלא לכל היותר בנות זוג או מחליפות מקום של גיבורי-על מוכרים כמו Hawkman והפלאש. הן גם נעלמו לחלוטין, כמובן, מרגע שהכותבים מאסו בהן או שהן עצמן "החליטו" להתחתן עם הגיבורים ולהיהפך לאימהות ועקרות בית. המוקדם מבין השניים, כנראה.
אבל נשים כן הצליחו להגיע בשלב מוקדם להופעות סולו, ברגע שהוחלט להוריד ממכסת הגיל שלהן עוד מספר שנים. מרגע שזוהו כ"ילדות" (girls), גם אם היו בפועל כבר נערות או נשים צעירות (כמו סופרגירל), הן יכלו להמשיך ולהילחם בפשע למשך שנים ארוכות ומבלי שהקריירה שלהן תועמד בסכנת פרישה. ה"ילדות" הלוחמות בפשע זכו להערצה מבלי שהפכו לאובייקט סקסיסטי, ויחסיהן עם גיבורי-העל העובדים לצדן היו מורכבים יותר מהמשיכה הרומנטית השגורה לעייפה, מבלי שאיימו על סמכות הגבר כדמות המבוגרת והאחראית.
קומיקס או קולנוע הם מדיומים ויזואליים, וגם הנשים נמצאות שם מלכתחילה בתור אובייקטים שאמורים להתבונן מהם. מתוקף ייצוגן האסתטי כביכול, הן לא יכולות להסתבך בקרב פיסי אמתי, שהרי זה יהרוס להן את הפן ועלול חס וחלילה לשבור ציפורניים. כוחות-העל שייוחסו להן יהיו בדרך כלל ומלכתחילה פסיביים ובלתי התקפיים. הן יוכלו להקים שדה הגנה, להפוך לבלתי נראות או לרפא את עצמן, אבל למי לכל הרוחות זה עוזר, כשצריך למנוע מנבל רב עצמה להשמיד את העולם? למעשה, גם אם אותם כוחות יהיו התקפיים מספיק כדי לא לגייס את התמיכה של העמיתים הגברים, הרי שנשות "האקס מן" תוכלנה להפעיל אותן ממרחק בטוח, כשהמאמץ היחיד שנדרש מצדן הוא הרמת היד באוויר והרכבת עדשות מגע לבנות.
גם שרירי הבטן של גיבורי-העל הם מעין אובייקט למבט. מה שבכל זאת אינו ברור הוא כיצד נשים אמורות לשמש בה בעת אובייקט של תשוקה ושל פחד, כשבגדי הים שהן לובשות לא ראויים אפילו לאימון פילאטיס בברכה. מבחינת יוצרי הקומיקס אין שום בעיה ש-Power Girl תרדוף אחר פורעי חוק כשמשטרת הצניעות תתאמץ להדביק אותה, או ש-Starfire תאתגר את יכולת הריכוז של ה-Teen Titans כשהיא מרחפת מעליהם בעירום כמעט מוחלט.
מעבר לכך, מדובר בייצוג שמנקודת מבט של נשים נראה כמגוחך משום שהוא מציג גוף שהוא למראית עין מושלם לחלוטין, למרות שבמהלך העלילה הוא אינו עובר טקסי טיפוח כלשהם וחלקים מסוימים בו גם אינם ממושמעים לכוח המשיכה. מדובר, בסיכומו של דבר, בייצוג שמגשים פנטסיה אירוטית של גברים לגבי "אידיאל יופי נשי", שכיאה לתרבות המערבית הוא גם לבן ורזה ושופע "במקומות הנכונים".
התפישה של נשים כקורבן מטובענת כה עמוק בתרבות גיבורי-העל, שלעתים היא פשוט אינה נענית לחוקי ההיגיון. קחו לדוגמה את הסצנה שבה קלייר נשבית על ידי הרוצח סיילר בסדרה "Heroes" ובמקום להשתמש בכוח הפיסי שלה כמעודדת, שואלת את הרוצח בתמימות "אתה מתכוון לאכול לי את המוח?" (תגובת סיילר: "איכס, קלייר, זה מגעיל").
ישנם כמובן כמה ייצוגים מרתקים של נשים בקומיקס, שבאופן תמוה טרם עובדו לקולנוע. She-Hulk היא לכאורה הדוגמה המובנת מאליה, בגופה המסיבי והשרירי, אבל גם וונדר וומן, שחורדינית חטובה, שימשה במשך שנים רבות כמודל לתנועה הפמיניסטית בזכות אומץ הלב ורדיפת הצדק שהפגינה. בעיני מצא חן במיוחד "האורקל" הגלגול האחרון והגאוני של באטגירל, שלמעשה משיב את הכוח לידיהן של נשים באמצעות הטכנולוגיה.
על זינה ובאפי, הגיבורות הנערצות מסדרות הטלוויזיה של שנות התשעים, אפשר להריץ שתי הרצאות נפרדות בנושא. אין ספק שהן נשים חזקות, דמויות מלאות ועגולות וגם גיבורות על במונחי העלילה שבראשה הן עומדות. בד בבד, הספרות הביקורתית בנושא טוענת שאותה עלילה, שנכתבה לכאורה על ידי גברים, מורידה מסמכותן כגיבורות כשהיא מעבירה אותן טכסי השפלה שגברים במעמדן לא היו עוברים. הן מוכות בצורה חמורה, נאלצות לוותר על בני זוג ועל בית חם, ולפעמים מוצאות עצמן בסיטואציות שבהן הן פשוט פורצות בבכי, תגובה מאוד לא שגורה אצל עמיתיהן הגברים.
דמויות שדווקא התקבלu מצוין אצל בנים ובנות כאחד בטלוויזיה היו "הפאוורפאף גירלס", שמעבר להיותן חמודות ואסרטיביות קסמו לילדים בעצם הדבקות שבה הגנו על כבוד המשפחה ואחת על השנייה, וגם שיקפו את עולמן של ילדות קטנות ב"מלחמה" שלהן בבנים.
כיום נהוג שבכל חבורת גיבורי-על יש אישה אחת, לא פחות ולא יותר. היא תמיד מאוד יפה, חזקה ולעתים גם חכמה בהשוואה למקביליה הגברים, מה שאמור לשבות לכאורה את לב הנשים שבקהל. העיקרון דומה לדו"ח מבקר המדינה לפני האחרון, אם תרצו, שבו נמצא כי אחד מכל שמונת בעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי היא אישה. יש לכך תפקיד סמלי, אך לא מספק. אם הופכים את התפקידים, רואים שנשים ממלאות אותם מקומות סקסיסטיים ופסיביים כבעבר, רק באופן מוצנע יותר.
בזמן האחרון עלתה השאלה למה טרם הופק סרט על האלמנה השחורה. אז כן, ישנו כמובן התקדים של כישלונותיהם החרוצים של סרטים דומים שהופקו בכיכובן הבלעדי של גיבורות-על. הסיבות בפועל לכישלונם של אותם סרטים, הן שגם גברים וגם נשים לא אהבו אותן. מחקרים מראים שהגברים שצפו באותם סרטים חשבו על הנשים כעל "ביצ'יות" וכנטולות סממנים נשיים, בעוד הנשים הסתייגו מהאלימות בה השתמשו אותן גיבורות, וטענו שהן למעשה ממלאות בסרטים תפקידים של גברים.
מה נשים כן רוצות? נשים לסביות שהתראיינו למחקר על הסדרה "זינה" גילו שהן מתחברות אליה פחות בשל העלילה כשלעצמה, ויותר בשל היחסים המורכבים הנרקמים בין הדמויות הנשיות. בהמשך למבחן בכדל המפורסם, זה שמעריך את נוכחותן של נשים בסרטים לפי האפשרות שלהן לדבר על נושא שאינו גברים, נראה שגם הנשים עצמן מעוניינות לראות יותר ייצוגים של נשים, שמתאפיינים ביחסים מורכבים יותר מאשר המשיכה הבין- מינית. במלים אחרות, אנחנו מעוניינות לראות את אותה דינמיקה שאנחנו רואות בין נשים במציאות, על החברות והאחווה והקנאה והבגידה שנלוות לה לפעמים.
כשאישה אינה מוצאת אדם אחר שיבין ללבה או שישמש לה ככתף תומכת, אפשר להבין כיצד היא מאבדת את ההבחנה בין טוב ורע ומפתחת עולם מושגים מעוות, הנשען על פרובוקציה ביחסים בין המינים. בעבודת הסמינר שכתבתי בתואר הראשון טענו המרואיינות שמיסטיק נדחית מ"האקס מן" לא רק כמושג אהבה רומנטי, אלא גם כאישה וכמוטנטית בעלת עור כחול וכהה, כמעט שחור. היא לומדת לאמץ אפוא את ההופעה שלה כסממן היכר וכדבר שיש להתגאות בו, פשוט כי האלטרנטיבה היא להיות מוקצה מכל כיוון אפשרי.
אצל נבלות כמו מיסטיק, בניגוד לגיבורות כמו יריבתה מיס מרוול, אנחנו כן נראה שבירה של תקרת הזכוכית במונחי נטייה מינית וגזע. טקסי ההשפלה שעוברות נבלות יהיו, בהתאם לכך, מועצמים עד כמה וכמה בהשוואה לגיבורות. סביר להניח שעד סוף הסרט הן פשוט תשכחנה שהן נבלות קרות מזג ותתחננה לגיבור שיושיע אותן מגורלן האכזר ויהרוג אותן במו ידיו.
לא נעים לומר, אבל הפנטסיות התרבותיות שלנו שונות משל גברים. זה לא שאנחנו דוחות נשיות חזקה, אבל אנחנו כן נמשכות ליופי ולעדינות ולתבונה. אם אישה תרצה לפתור קונפליקט, סביר להניח שהיא תנסה בראש ובראשונה להשתמש ברצונה הטוב, ותנצל את האלימות רק כמוצא אחרון. מקובל לבקר בחריפות דמויות כמו הנסיכות של דיסני, אבל בפועל אנחנו כן רואות כפנטסיה את הסיפורים שלהן, משום שהם מייצגים גם ערכים נשגבים כמו רומנטיקה, חברות ואימהות.
לאו דווקא מדובר בשאיפות סותרות. בחלק מסרטי הפעולה כבר קיימת הכרה בפנטסיה של נשים, ונערך גישור מעניין בינה לבין מיתוסים תרבותיים. הגיבורה, וונדר וומן או האלה אתנה, נולדת מלכתחילה למעמד עליון כלשהו, בתור נסיכה או אלה או מוטנטית רבת עוצמה. החברה מאפשרת לה לנצל את אותו מעמד, שגובר אף על סמכותם של הגברים, כדי להילחם בגבורה על הערכים שחשובים לה באמת, ובהם שמירת השקט והשלווה והגנה על הנדכאים ובעלי החיים.
דרך נוספת לנצח את הקלישאות היא פשוט להפריך אותן, באמצעות כתיבה של נשים ומודעות עצמית למגבלות האמתיות של גיבורות-על. אפשר להראות דמויות נשיות מורכבות יותר, שנראות ומתפקדות כמו הנשים שכולנו מכירות, וכך גם ליצור עמנו קשר עין, כשאנו יושבות בקהל.
אם נסתכל לרגע על המכלול של התפקוד שלנו, בעבודה, בלימודים, בניקיונות ובבישולים, נראה שכולנו למעשה אלופות בניהול זמן. האימהות שבינינו גם הוכתרו לא פעם על ידי ילדיהן כ"גיבורות-על", בזכות האופן הבלתי מתפשר שבו הגנו על שלומם ועל רווחתם. עד שהמאבק לשוויון זכויות יביא לייצוג הוגן ומכבד של הופעת נשים במדיומים הוויזואלים השונים, מוטב שהיוצרים הגברים באותם מדיומים יכירו בעבודה הקשה שנשים עושות בכל מקום, גם כשהן אינן מחוננות בכוחות מוטנטיים- ויפה שעה אחת קודם.
מליצה 