סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על ספרות, על הקריאה ועל המשמעות שלהן בעידן הדיגיטלי
סיכום ההרצאה שאתם קוראים כעת עוסק במקרים ספרותיים, בהם הפך הספר עצמו למרכז העלילה. כלומר, היצירה או הסופר עברו לקדמת הבמה, לבשו מאפיינים ייחודיים והפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה. לא בכדי זוהי חווייה ייחודית לז'אנר הפנטסיה, שבו ניתן לא רק לטשטש הגבולות בין מציאות ומציאות מדומיינת אלא להעניק גילום עלילתי לאופן בו אנו דנים, בשפה או בכלל, על תפקידם של הסופרים והספרות.
הנחת מוצא חשובה של ההרצאה הזאת היא שספרות היא אמצעי תקשורת המונים, כלומר אנחנו צורכים אותה בואפן דומה לזה שבו אנו צופים בסדרות טלוויזיה או בסרטי קולנוע. זוהי הבחנה חשובה, משום שגם אם אנחנו לא מתעמקים בטיב היחסים שיש לכל יצירה עם האדם שבוחר לפתוח את עמודה הראשון, אנו מכירים בכך שישנו "קורא" היפותטי שכזה, ושבהחלט יתכן כי לחוויית הקריאה שלו יש הקשר אישי מסוים.
כיום נהוג לדבר על יחסי "הקורא" והספר בתור דיאלוג, אולם ההרצאה הזאת עוסקת בין היתר גם בספרים "מרושעים" – שמטבע הדברים מעדיפים להותיר חותם שטני על הקורא, מאשר להניח לו להרהר על היצירה בעצמו. כדי לדון בשורשים ההיסטוריים של אותם ספרים, נזדקק ככל הנראה לכנס שלם. בקצרה נספר כי הם צמחו מתוך רשימת "הספרים האסורים" של הכנסייה הקתולית, שהופצה לראשונה בתקופת ימי הביניים ומאז ועד היום הכילה גם ספרים רבים שכלל לא היו ספרי דת, ובהם כתביהם של סארטר, אונורה דה בלזק וויליאם דפו.
"ספרים אסורים" עדיין לרב מוגדרים ככאלה בגלל יומרתם לאתגר לכאורה את תפישת הקורא את המציאות. אני מניחה שאם אשאל אקראית שתתארו לי "ספר אסור" הדימוי הראשון שיקפוץ יהיה של ספר עבה מאוד, כתוב בלשון מליצית ובמתכונת אינדקס והוראות, לרבות איורים שימושיים. ישנם גם כאלה שירחיקו לכת ויתארו אותו כעטוף בעור אדם או כרוך בחוטי תיל, או פשוט כתוב בשפה שאיש אינו יודע לתרגם.
אלו הם דימויים מהתרבות הפופולרית בהשראת הספר האסור המפורסם מכולם, שלמרבה האירוניה – מעולם לא היה אמור לעלות על הכתב. הנקרונומיקון או "ספר המתים" של הווארד פיליפס לאבקראפט היה למעשה רק אחד מתוך פנתיאון "יצירות אסורות" שכאלו שצוינו בכתבי הסופר האמריקני, בן המאה העשרים, אולם הוא ללא ספק הזכור ביותר מביניהן.
הופעתו בלב רבים מהסיפורים שבאנתולוגיית "התוהו המזדחל" היא קונסיסטנטית למדי: גיבור סקרן מחליט לקנות אותו במכירת חצר או להשאילו ממדף מאובק בספרייה, בידיעה לפיה הוא נכתב על ידי "המשורר הערבי המטורף עבדול אלהזרד" ומכיל מסרים על עולמנו שמהותם שטנית. הוא קורא בספר, הולך לאיבוד בינות לדפיו האינסופיים ולשונו הבלתי מובנית, עד שהמציאות עצמה מתחילה לקרוס או להירקב מסביבו, ולעתים קרובות קוברת את נשמתו תחת להריסות. כך זה נראה בסיפור הראשון בו מאוזכר הנקרונומיקון, The Hound (1962):
Immediately upon beholding this amulet we knew that we must possess it… we recognized it as the thing hinted of in the forbidden Necronomicon of the mad Arab Abdul Alhazred; the ghastly soul-symbol of the corpse-eating cult of inaccessible Lang, in Central Asia… We read much in Alhazred’s Necronomicon about its properties, and about the relation of ghouls’ souls to the objects it symbolized; and were disturbed by what we read
לאבקראפט אומנם לא זכה להכרה ספרותית בימי חייו, אולם סופרים שעמם התכתב ועמם התרועע בחוגים ספרותיים שונים המשיכו לכתוב על היקום שברא גם לאחר מותו. לעתים הדבר נעשה לשם הנצחתו ותו לא, ולעתים מדובר היה בסופרים שאכן הושפעו ממלאכתו של הסופר וראו בו מקור השראה למה שמכונה היום "ספרות מעריצים".
אבל היקום העשיר והמצמרר שברא לאבקראפט, ובו האל המיתולוגי הנורא קת'ולהו, היווה כלי שרת גם למעריצים מסוג שונה לחלוטין. בסקירתו את הכתות שהקימו אותם מעריצים, מסביר אלי אשד כיצד החלו קוראים אלו ואחרים להאמין שמאחורי ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה של לאבקראפט מסתתר למעשה גרעין מאוד מוצק של אמת סיוטית, כזאת שאולי נגלתה לסופר בחלום. אמת, שיש כאלה המאמינים אף כי יש לפעול באופן אקטיבי כדי שתתאחד עם המציאות שלנו, ותאפשר לקת'ולהו ולנקרונומיקון להטיל אימתם על קורבנות חדשים.
זה נשמע מופרך, שלא לומר קצת מטורף, אבל יש לזכור שגם סיפוריו של לאבקראפט, כמו כל קללה או נבואה העוברת בין מאמינים, מועברים בעצמם דרך השפה. משמעות הדבר היא שאדם העובר בשערי הגיהינום הספרותי של לאבקראפט עשוי לאמץ אותו בתור הסיפור שבאמצעותו הוא מבין את העולם, ואף להתאמץ כדי שיובן במסגרת העולם עצמו.
מספיק רק לחפש בגוגל אחר השפעתו של לאבקראפט על התרבות הפופולרית. הנקרונומיקון שלו הפך מדימוי של ספר אסור לאב-טיפוס של ספר אסור בפני עצמו, שנפוץ גם הרבה מעבר לז'אנר האימה שהעניק לו בית ראשוני ואף למדיום הספרותי, שהגביל את קיומו לדפיהם של ספרים אחרים. מסרט קנדי מצויר על "דובוני אכפת-לי" ועד לגרסאות עבריות פיקטיביות של הנקרונומיקון, יצירותיו של לאבקראפט היו החלוצות למקם את הספר עצמו במרכז העלילה, לעתים גם כבעל אישיות עצמאית.
כמו כל רעיון שהיה פעם חלוצי, דימוי הנקרונומיקון הפך בשלב מסוים לקלישאה. נדיר להיתקל היום בסדרת פנטסיה שלא מתגאה בנוכחותו של ספר עיון עבה במיוחד, שעוסק בכוחות האופל וניחן בשם מרשים כמו "ספר הצללים"או "ספר המפלצות". העובדה שדמויות בסדרות כמו "באפי" או "מכושפות" תמיד נראות כשהן מעלעלות בו באקראיות, ובמקרה מאתרות את המידע שנחוץ להן על מנת למגר את הרשע – מעלה בדיחה מתבקשת על האפשרות של כל אחד מאיתנו להיכנס לנעליהן, אם רק נקרא את הספרים הנכונים.
אני חושבת שמה שבסיכומו של דבר הסעיר את דמיונם של הקוראים בנקרונומיקון הוא דווקא הסתירה שנובעת מעצם היותו יומן, כלומר תיעוד חוויותיו של אדם שאיבד את שפיותו. הקריאה בו אומנם מזמינה פלישה של סיוטים למציאות, ומצד שני הספר עצמו נכתב על ידי דמות מה"מציאות", כלומר מעולמנו שלנו. משמעות הדבר היא שלא מדובר ככלות הכול בחפץ בעל מהות אפלה, אלא בחפץ שתוכנו מאיר על האפלה הרוחשת תחת לפני השטח, שעליהם כולנו מתהלכים.
דוגמה נוספת ומוכרת יותר לסתירה שכזאת היא היומן הידוע לשמצה שמהווה את מרכז עלילת "הארי פוטר וחדר הסודות". הבחירה העלילתית המבריקה של רולינג מרוקנת את היומן מטקסט, ולמעשה הופכת אותו לספר שאינו ספר – אלא גוף בפני עצמו, שאוצר בחובו חלק מנשמת הכותב. להלן, היומן אינו משמש, אלא לתכתובת מכתבים עם טום רידל המנוח. ברגע המאבק המכריע בסיום הרומן, הארי פוטר אף מכריע אותו, כשם שמכניעים בן אדם. היומן גם מת מעקיצת שן הבסיליסק, בדומה למותו של הנקרונומיקון בסרט הראשון בסדרת סרטי "מוות אכזרי" – ואף משמיע מעין זעקת כאב, כשם שמשמיע בן אדם.
יומנו של טום רידל הוא גם דוגמה לספר שבו נוכחות הטקסט הספרותי עוברת לרקע, בעוד למרכז ההתרחשות עוברת דמותו של הסופר. קודם לכן הזכרתי בקצרה את הכתות שהוקמו בעקבות כתבי לאבקראפט ושבחלקן אף הניפו על דגלן את הניסיון "להקים את הדמויות לתחייה". זהו בדיוק מה שעושה כדרך שגרה מורטימר (מו) פולקהארט, גיבור סדרת "לב של דיו". פולקהארט, כורך ספרים במקצועו וכותב לעת מצוא, מסוגל להביא דמויות ספרותיות לתוך המציאות שלנו, אם רק יקריא את סיפורן בקול רם.
מאבקי הכוח של סופרים וספרים
מה שבולט מאוד בסדרת "לב של דיו", וגם ביצירות דומות כמו סדרת ספרי "תרזדיי נקסט" ו-Fables, הוא שיש בהן רפרנסים ספרותיים בשפע, אולם דווקא העלילות הספרותיות נדחקות לשוליים. לאורך הקריאה בסדרה איננו יודעים, וגם לא אמור לעניין אותנו, מה בדיוק מתרחש בספרים שמתוכם לקוחות הדמויות – מאחר ואלו משמשות "חומר ביד היוצר" של גיבור הסדרה, ותו לא.
ביצירות אחרות ופופולריות יותר, כמו "צלה של הרוח" או סדרת ספרי The Unwritten, מקומו של המחבר מתעצם אף יותר, בעוד מעמדם של הספרים מצטמצם לחשיבות הנייר, עליו הם מודפסים. בספרו של קרלוס רואיס סאפון הדברים מקבלים משמעות מילולית, שכן כל כמעט כל כתביו של הסופר המדובר בעלילה נשרפים לכאורה על ידי דמות שטנית. ב-The Unwritten נקודת המוצא היא לכאורה הפוכה, שכן דווקא הסופר עצמו הוא שנעלם, בעוד סדרת ספרי הפנטסיה שכתב הופכת לפופולרית מתמיד. אולם, כבר בספר הראשון בסדרה מתחוור כי הבן טומי טיילור, שעל דמותו מבוססת למעשה סדרת הספרים הבדיונית, הופך להיות הגיבור הבלעדי של התרחשות חדשה לחלוטין – ואפלה הרבה יותר מזאת שאביו כתב עבורו.
ביצירות אחרות קורה לעתים ההפך, כאשר הספר מקבל נוכחות עצמאית ומאפיינים אישיותיים, בעוד המחבר הוא שנדחק לשוליים. לעתים אף קורה שאותו מחבר "מת" כלשון מישל פוקו, כלומר נעשה בלתי רלוונטי להתרחשות. "ספר החול", מעין גרסה מודרנית לנקרונומיקון, אך נטולת מחבר, נקנה על ידי גיבור הסיפור בדחף הרגע, ומתגלה כמעין אפוס המסודר באופן אקראי, מבלי שיהיו לו התחלה וסוף. כמו גיבורי סיפוריו של לאבקראפט, מחליט הגיבור שמדובר בספר אפל וגומר בלבו לעשות עמו את מה שבדרך כלל עושים עם ספרים החשודים כמרושעים: מניחים אותם על מדף אחורי בספרייה.
במרכז התופעה התרבותית ששמה Death Note נמצאים, לעומת זאת, שני ספרים "מרושעים". האחד הוא כמובן המחברת שבמרכז סדרות האנימה והמנגה, בה ניתן לכתוב שמו של אדם ובתוך פרק זמן קצר – להביא למותו. הספר השני הוא אותה מחברת, כפי שהופצה באלפי עותקים פיראטיים בעקבות הצלחת הסדרה, ויצרה בהלה רבתי במזרח הרחוק. נוח מאוד לפטור את הדיווחים הרבים ביפן ובסין על צוערים שנפלטו מהאקדמיה בגלל שימוש במחברת כמוגזמים, אולם לא בטוח כי מדובר היה בפאניקה מוסרית, ככלות הכול. ב-28.09.07 נתגלו דווקא בבלגיה האירופאית שני כתבים ועליהם הכיתוב "אני קירא" (שמו של גיבור הסדרה), כשהם מונחים ליד חלקי גופה.
בתחילת "הקוסם מארץ עוץ" אומרת גלינדה לדורותי כי בארץ עוץ עדיין חיים מכשפות וקוסמים, משום שהיא מעולם לא תורבתה. מארצה "המתורבתת" של דורותי, לעומת זאת, כבר "הוסר הקסם", כדברי מקס ובר, ואפילו הספרים האהובים כבר אינם מהווים חלק כה משמעותי מהתרבות, כפי שהיו בעבר.
יצירות רבות שנכתבו מתחילת המאה ה-21 עוסקים בשינוי שחל במעמד הספרים והספרות בעידן החדש, ולעתים אף נראה שהן יוצאות מהנחת מוצא סמויה, לפיה "אף אחד כבר לא קורא". במרכזן דמויות אינטלקטואליות, שמנהלות חיפוש אחר ספרים מאוד מסוימים, אשר צפויים להביא לשינוי כלשהו בחייהן. את הקוסמים מעולמה "המתורבת" של דורותי נוכל לפגוש במסגרת "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל", אולם עם סוגיות דומות נאבקות גם הדוקטורנטית לספרות שמאבדת את שפיותה במהלך "סופו של מר Y", כמו גם ההיסטוריונית שחוקרת את כתבי בראם סטוקר ברומן "ההיסטוריונית".
הקסם שנוכח או לא נוכח בספרים בז'אנר הפנטסיה נעשה לאירוני, ברגע שספרים אלו נפגשים לפעמים עם עידן הטכנולוגיה. נוצרים שני סוגים של הופעות, כאשר בסוג הראשון (והמדכא מביניהם) נטען למעשה שהכלח כבר אבד ממזמן על הספר המודפס. אלו הם הספרים מ"חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה", שהגיבור מנסה ללא הרף לפענח, תוך שהוא משתף במאמצים את בת זוגו, העובדת בחברת "גוגל". למרות הפרסומת הבלתי נסבלת לאותו תאגיד, ומבלי לספיילר את סיומו של הרומן – השניים נתקלים שוב ושוב בשוקת שבורה.
המסר המתקבל מכך, ומרומנים דומים כמו "קרקס החלומות", הוא של היעדר. התוכן עקר פתאום מכל משמעות, ולא ניתן לקידוד בשפה או בעולם של היום, ומשום כך גם אין לו "קוראים". הסרטון / ספר הילדים "הספרים המעופפים של מר מוריס לסמור" נפתח אף הוא באפוקליפסה שכזאת, בה סחפה סופה כלשהי את הספרים לתוך בית מבודד, אליו מגיע כאמור גם גיבור הסיפור. הספרים הופכים לחפצים בעולמו של לסמור, ולעתים גם לחבריו, אולם הסיפורים הגלומים בתוכם אינם עצמאיים ולולא התערבותו של לסמור – איש לא היה קורא בהם. למעשה, גם כשלסמור עצמו מעלעל בספר – איננו יודעים מה הוא קורא, והמידע הזה אינו חלק מהסיפור.
סוג נוסף של הופעה יראה מפגש שונה בין הטכנולוגיה והספרות, בו ייטען כי הספרים הם לא אלו שהתיישנו – גם אם הדרך שבה אנו מגדירים ספרות השתנתה. כיום, ובפרט בז'אנר הפנטסיה, שכיח מאוד למצוא יצירות שהופצו בגרסאות שונות ועל ידי יותר מכותב אחד. שכיח גם למצוא יצירות שכתיבתן נמשכה גם לאחר סיומן, באמצעות יוזמה של מעריצים, ושכיח לא פחות למצוא כותבים מוערכים שמעולם לא הדפיסו את יצירותיהם.
היום לא חייבים להוציא ספר כדי לדבר על ספרים, ואף לא חייבים שמדובר יהיה בספרים שיצאו אי פעם לאור. "מעבר לכל דמיון" הוא סרט שעוסק בספרות למרות שאינו מבוסס על ספר, ומצליח לשבות את לב הצופים באמצעות הסיפור על הדמות האפורה, ששומעת יום אחד את קול המחברת – המבשרת לה שהיא עומדת למות.
במעבר חד, Alan Wake הוא משחק מחשב המבוסס באופן רופף על כתביו של סטיבן קינג, ואשר עוסק בחיפושיו של סופר מתח אחר אשתו הנעדרת. זאת, תוך שהוא מגלה כל העת בשטח פיסות מרומן שהוא לא זוכר שאי פעם כתב, כמו גם נלחם בדמויות מרושעות, המזנקות עליו מבין הצללים ומנסות להביא למותו במכות גרזן ומסור.
בכיוון ההפוך, ניתן גם להזכיר ספרים שהומצאו אד-הוק ונכתבו לאחר מכן כספרים מסחריים לכל דבר, הנמכרים בחנויות. מקרה מעניין בהקשר זה הוא של הרומן The Angel’s Kiss, אותו קוראים כוכבי סדרת הטלוויזיה "ד"ר הו" באחד הפרקים של העונה השישית. זאת, רק כדי לגלות שהספר מבשר להם על התקדמות העלילה במהלך הפרק – ועל מותם הקרב. הפרק עצמו נחשב עד היום לאחד מפרקיה הטובים של הסדרה, ולא בכדי גם מהדורת הדפוס שלו זכתה להצלחה מסחררת.
השנה יצא לאור גם ספר פנטסיה ישראלי, המשלב בין מספר הופעות אליהן התייחסתי קודם לכן. גיבור "המדריך לימים הקרובים" הוא בן שוורצמן, צעיר המגלה בחנות ספרים ספר הפונה אליו בשמו ומסביר בכריכתו האחורית כי חייו של הקורא נמצאים בסכנה. התרגיל העלילתי המבריק של יואב בלום מציג למעשה מחבר אלטרנטיבי, נוסף לו עצמו, כמו גם ספר שניחן באישיות ובשנינה ייחודיים – גם אם מהותן מתבהרת רק במהלך הקריאה.
בחזרה להתחלה, נשאלת השאלה איזה כוח עדיין שמור היום ביצירות ספרותיות, ואם הוא מצדיק לעתים את האיסור על הפצתם של ספרים מסוימים. מחקרים שעסקו עד כה ב"ספרים אסורים" מצאו שהם לאו דווקא מדרדרים לאלימות או התנהגות מינית, אם כי הם בהכרח עשויים להוביל לאימוץ רעיונות גזעניים, לאומניים ו/או סקסיסטיים.
מצד שני, דווקא סדרת ספרי "הארי פוטר", שנאסרה להפצה במדינות רבות בשל סיבות חינוכיות ודתיות, נמצאה על ידי חוקרים מסוימים ככזאת שהקריאה בה מביאה לתמורה חיובית בתפישותיהם המוסריות של הקוראים. יתכן שהדבר מעיד על כך שהכוח בספרות אכן ניתן להכרעה בידי "הקוראים", והם שבוחרים להשתמש בו לטוב או לרע.
מליצה 
בל נשכח את "הסיפור שאינו נגמר". לא ספר מרושע, אבל בהחלט מכושף!