כמה נוח שיש שדים בעולם

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות רעולי פנים צעירים מתחילים להתפרע ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לנגד כוחות הביטחון, כפי שאירע פעמים רבות בשבועות האחרונים. כמה מהצעירים גם מתחילים להתקרב לעבר השוטרים והלוחמים, תוך שהם מתגרים בהם בצעקות ואולי גם מנופפים בסכין. המפקד האחראי בשטח, מבלי לחשוב פעמיים, מורה לנוכחים לכוון את נשקם ולירות. "שלא יישאר פה אפילו שד אחד חי!", הוא צורח.

הנה סיטואציה נוספת, גם היא מדומיינת, כפי שהופיעה באחד מפרקי העונה הרביעית של "באפי ציידת הערפדים": באפי סאמרס, הלוא היא קוטלת הערפדים, חולקת את חדרה במעונות הקולג' עם שותפה בלתי סימפטית, העונה לשם קאתי ניומן. עד מהרה מתחילה להתפתח איבה עזה בין השתיים, ובאפי מספרת למנטור שלה, רופרט ג'יילס, על כוונתה לרצוח את קאתי. "היא שדה מרושעת!", מסבירה לוחמת האור האמיצה, ולא מבינה מדוע ההצהרה הזו מדאיגה מאוד את ג'יילס.

באפי, למרבה הצער, אינה השותפה הראשונה שזוממת לרצוח בדם קר את האדם הבלתי נסבל שחולק עמה את חדרה, אבל היא ללא ספק השותפה הראשונה שעושה זאת מבלי להיחשב לפסיכופתית. ברגע שהאלימות בין השתיים מתפרצת, משתנים פניה של קאתי לפניה המכוערים של שדה, מה שהופך לפתע את רציחתה באלימות לאקט מאוד לגיטימי – ואפילו מתבקש.

באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)

גם הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הפוליטי בישראל מכירים באיסור לנטול חיי אדם, כמו גם באיסור לציית לפקודה המוגדרת "בלתי חוקית בעליל". יחד עם זאת, גבולותיה של אותה הכרה מיטשטשים או יורדים ברגע שחדלים לחשוב על אנשי הצד השני בתור, ובכן, בני אדם. בשיאו של גל ההסלמה הנוכחי מצאנו את עצמנו משתמשים בשמות יחס כמו "אנחנו" ו-"הם", קוראים זה לזה בשמותיהם של בעלי חיים, ולעתים גם מאחלים זה לזה מוות מידי פצצות אטום.

זה נשמע רומנטי ואולי קצת מרוחק מהמציאות לייחל שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. אלא, שאותה תקווה נשענת דווקא על ההנחה שהמציאות היא אינה פנטסיה, ששדים לא קיימים מחוץ למיתוסים על שמם ושבני אדם פועלים מתוך מניעים טובים ורעים גם יחד, מה שאמור להגדיר אותם כאנושיים מלכתחילה.

בעולמה של קלואי סונדרס, גיבורת סדרת הפנטסיה לנוער של קלי ארמסטרונג, "הכוחות האפלים מכל", אין פנטסיה. למעשה, כאשר קלואי מתחילה לשמוע ולראות דמויות של רוחות רפאים, המחשבה הראשונה שלה ושל הסובבים אותה היא שאיבדה את שפיותה. כמו כל בן גילה שיצא מדעתו, קלואי מאושפזת אפוא במוסד המקומי לבני נוער בעלי מוגבלויות נפשיות, ומצופה ממנה להכיר בכך שהחזיונות הנגלים לעיניה הם אינם יותר מתעתועים של מחלת הסכיזופרניה.

זה רעיון מבריק ופשוט עד כדי כך, שמדהים לחשוב שהוא טרם נוסה קודם לכן בז'אנר הפנטסיה לנוער. אומנם הארי פוטר ככל הנראה לא היה נהפך לגיבורם של מיליוני מתבגרים אם היה נקשר למיטה בעוד הוא צורח שוולדמורט עומד להרוג אותו, ובני משפחת פיוונסי לא היו שבים מעולם לנרניה אם היו מתוודים על כך שלמעשה הם מבוגרים בגופם של ילדים. אבל זהו היחס האמין הרבה יותר לו זוכה הקסם בעולמנו, שבמקרים רבים הוא אכן רק הזיה במוחותיהן של בריות חולות.

צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכל" באנגלית (מקור: etsy)

עיקר כוחו של הספר הראשון בסדרה, הוא אפוא העובדה שברובו המוחלט, הוא כלל אינו ספר פנטסיה. הוא מעדיף להתמקד בהשתלבותה של קלואי החמודה והאינטיליגנטית בשגרת המוסד "בית לייל" ובקרב נערים ונערות אחרים, שהגיעו אליו איש איש מסיבותיו שלו. הוא מעמת אותה שוב ושוב עם מראות שהיא אינה יכולה להסביר, גם לא מתוך היכרות עם סרטי זומבים, ומאלץ אותה להבדיל בכוחות עצמה בין אמת לבדיה. עד לסיומו ממש הוא אף אינו מכיל נבל, כנהוג בז'אנר, למעט דמותה המעצבנת מעט של נערה קנאית.

נהוג לומר על דור ה-Y  שהוא נוטה להאשים את המבוגרים בבעיות להן גרם בעצמו, מימרה הממחישה עצמה בסיומו של "זימון" דרך קנוניה מרושעת של דור המבוגרים נגד דור הילדים, ההולכת וקורמת עור וגידים קונספירטיביים אף יותר בספרי ההמשך. אלא, שב"כוחות האפלים מכל" הקלישאה מוקצנת ואף הופכת לסוג של פרודיה עצמית – "הנערים החולים" לא היו חולים מעולם, המבוגרים מאז ומתמיד היו "מדענים מטורפים", שרצו לנצל את הילדים לשם ניסויים בלתי אתיים בעליל, והשדים? ברגע שהם מתגלים ככאלה, מותר להרוג אותם ולהקים אותם לתחייה, בהתאם לצורך.

בפנטסיות אין סכיזופרנים

בספרות הפנטסיה לנוער נוח מאוד לראות את המציאות בגוונים דיכוטומיים של "טוב" ושל "רע". נוח להאמין שכל האנשים "הטובים" הם בהכרח נחמדים ושאם נפגוש בדמות לא נחמדה במיוחד, היא תתגלה עד מהרה כבוגדנית ומרושעת, מה שיאפשר לנו להרוג אותה ללא רגשות אשם. זה ללא ספק מאוד נוח עבור הגיבורים, אבל קצת פחות הולם עבור קוראים בגיל העשרה, שלא באמת יכולים לפתור קונפליקטים דרך שימוש קיצוני באלימות.

ננסה, אם כן, לדמיין את האפשרות שקלואי לא הייתה נערה נורמטיבית, שבמקרה מסוגלת לדבר עם המתים, אלא חולת סכיזופרניה. ננסה גם לדמיין את התרחיש שבו באפי הייתה רוצחת את השותפה במעונות, רק כדי לגלות שידיה מגואלות בדם אנושי. עתידן של השתיים היה ככל הנראה עגום בהרבה מזה המתואר בספרים או בסדרת הטלוויזיה, אבל לכל הפחות מהדהד מצבים ודילמות אותנטיות של בני נוער, שלא תמיד מתאפיינים בעצמם ב"נחמדות" יתר.

נחזור לתרחיש הפתיחה באש על המתפרעים, שלמעשה אינו כה דמיוני כפי שתיארתי אותו בהתחלה. בין אם הצעיר שנורה מידי השוטרים איים עליהם בסכין או לא, בין אם הירי לעבר פלג גופו העליון היה מוצדק או לא, ובין אם ראוי היה לחקור את המג"בניק שמעצרו הוארך היום בגין רצח- הרי שנדמה כי כולם עוסקים בלגיטימיות הקביעה של השר יצחק אהרונוביץ' מלפני שבוע, לפיה "כל מחבל הפוגע באזרח ישראלי – דינו להיהרג".

ייתכן ומקרה הדריסה אמש לא היה פיגוע על רקע לאומני אלא "רק" תאונת פגע וברח. זאת אומרת שהנהג לא היה מחבל אלא "רק" בן אדם חרא באופן כללי

— Freddie Bear (@FtheBear) November 6, 2014

נשאלת השאלה המתבקשת מיהו אותו "מחבל", שאת דינו מותר לחרוץ למוות ללא משפט, ללא היסוס ואף ללא צורך בנימוק ההגנה העצמית. התמונה העולה היא אכן של צעיר, כנראה רעול פנים, אחד מני רבים הנחשבים ל"חשודים", אשר למעשה הורשעו מבעוד מועד ביידוי אבנים על הרכבת הקלה ועד ביצוע פיגוע דקירה בישראלים.

זהו אויב שמדינת ישראל מסמנת בתור פנים אחידות של "נבל" בהמון הזועם והמוסת. אויב חסר עבר, חסר תרבות וחסר תקווה לשלום, ששרי הממשלה מעודדים את הציבור לראות בו "ערבי אחוז אמוק", גם אם הוא בכלל פלסטיני. עם ראיית עולם שכזאת, כנראה שהמנהיגים שלנו הם שחיים בסוג של ספר פנטסיה. נותר רק לחכות שדור ההמשך, זה שאינו חי בעולמה של קלואי סונדרס, יימנע מללכת בעקבותיהם.

זימון (Summoning), התעוררות (The Awaking), השלמה (Reckoning): סדרת הכוחות האפלים מכל (Darkest Powers). מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת יניב (2012, 2013, 2014) – סדרת יניב לנוער