גמעתי את המרחק שנותר בחזרה לרכב. העפתי מבט זריז במראה האחורית, מכריח את עצמי להתעלם מהצעדים שהותרתי בחול. זרקתי את התיק לתא המטען. חגרתי. התנעתי. הרמתי את הבלם ולחצתי על דוושת הגז. לחצתי על הכתובת הראשונה שהייתה שמורה בזיכרון, במרחק של יותר מעשרים קילומטרים. כעבור רגע נזכרתי שזאת הייתה כתובת מקום העבודה הישן שלי, מפעל שיכולתי להרשות לעצמי להגיע רק עד לשער שלו. הרכב החל סוף סוף לזוז. מצלמת הרכב נכנסה לפעולה וכך גם הראייה המרחבית. חיכיתי רגע נצחי לסריקה שלה ורק אז נשמתי לרווחה.
השטח שסביבי היה ריק.
סיפורים קצרים אחרים שראו אור בבלוג (בלי קישורים חיצוניים):
רק אחרי שהרכב היה בתנועה, נזכרתי ששכחתי לבדוק את המושב האחורי. הרשיתי לעצמי להגניב מבט. לא ראיתי אף אחד. לעת עתה, הייתי במקום המוגן היחיד ברדיוס של קילומטרים. גם הוא היה נטול הגנה מדי פעם, למשך פחות משנייה – בין מחזורי ההפעלה של המצלמה – אבל זה היה עדיף על כלום.
במשך שעה נוספת המשכתי לשבת על קצה המושב, מרותק לפלט של המצלמה, עד שהעייפות החלה לסגור עליי. לא יכולתי להרשות לעצמי להסיר את העיניים מההגה, אוטונומי או לא אוטונומי, אבל לא הייתה לי ברירה. בניגוד אליהם, הייתי רק בן אדם, והלילות הארוכים החלו לגבות ממני מחיר.
הרכב המשיך לנסוע בלעדיי. כשפקחתי את עיניי, הסריקה עדיין לא הראתה דבר. נסעתי בדרך עפר בטוחה ליד הרי ירושלים, אבל אני יודע שהם מתצפתים. הם יודעים בדיוק באיזה מרחק לעמוד כדי שלא אוכל לסרוק אותם. הם יודעים איך לעקוב אחרי חתימת החום שלי.
הרכב עוצר פתאום. נורה נדלקת. היא מצביעה על כך שיש לי פנצ'ר. אלוהים יודע איך האנשים החכמים שבנו את הרכבים האלה לא דאגו שיידעו לעשות דברים בסיסיים כמו להחליף לעצמם גלגל או לתדלק. אני משאיר את הסורק דלוק ומשתדל לעמוד באור כשאני מחפש את הגלגל האחורי ולא מוצא אותו. אין לי ברירה אלא להדליק פנס רגיל.
תוך כדי שאני מדליק אותו, אני מעיף בטעות את הסנסור, הדבר היחיד שאסור לי להפיל. אני מקלל, מרים אותו מהכביש ובוחן מכל הצדדים לוודא שלא נכנס אליו חול. בכל מקרה כנראה שלא תהיה ברירה לנקות אותו לפני הניסוי הבא. יום שלם של עבודת שטח ירד לטמיון.
סיימתי להחליף את הגלגל. אני בא להיכנס חזרה לרכב ורואה, בחרדה, שהרכב חסך באנרגיה ונכבה. אני מכריח את עצמי לנשום, מנסה להציץ במושב האחורי ולא רואה דבר. אני חייב לנסות את מזלי ולכן משתמש בשיטה הישנה והטובה, הפנס. בתנועה אחת אני פותח את הדלת למושב הנהג ומדלג עליה כדי לסנוור את המושב האחורי, נטו כדי לקנות זמן בדרך לנשק.
"אאוץ'", היא אומרת.
אני מתכסה בזיעה קרה, ולא עוזר שאני מרגיש את הצינה המגיעה מהכיוון שלה. הלב שלי צונח. הייתי צריך לדעת שהם ישלחו אותה אחריי. היה לי נשק נגד כל האחרים, אבל בה עוד לא הייתי מסוגל לפגוע.
מליצה 