אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.
צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.
אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.
גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.
למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?
אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.
אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.
אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.
לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.
כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?
אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות
לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.
אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים
כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד. ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.
Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.
היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?
מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.
כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.
לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.
והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים
מליצה 