בין נקמנות לצדקנות: שיעורים שלמדתי על המלחמה תוך כדי קריאה ב-Poppy War

רומן הביכורים של ר.פ. קואנג עוסק בשאלות של מסירות ונאמנות בשיאה של מלחמה עקובה מדם, עם תיאורים דומים בצורה מטרידה לאירועים שאותם אנו חווים בימים אלה

במעין בדיחה משונה של הגורל, השאלתי את The Poppy War מהספרייה הרבה לפני מתקפת השבעה לאוקטובר, וטכנית גם לפני החגים. קיבלתי עד אז כמה המלצות עליו, וגם מהכריכה האחורית הוא נשמע כמו עלילה אפית וקצבית, משהו שבאותה מידה היה יכול לעבוד גם בסדרת אנימה.

בקצרה, The Poppy War, שמעתה נתרגם אותו ל-"מלחמת הפרגים", מגולל את סיפורה של רין, יתומת מלחמה מכפר נידח בארץ שאמורה להיות שחזור פיקטיבי של סין העתיקה, קצת כמו ב-"גשר ציפורים". בעוד היא חולמת על גורל טוב יותר מזה שנגזר עליה כשפחה שתימכר עם הגיעה לגיל נישואים, רין לומדת במרץ על מנת להתקבל לאקדמיה הצבאית היוקרתית סינגרד. גם כשהיא לבסוף מתקבלת לשם, עליה לשרוד את השנים הראשונות במוסד כשהיא מתמודדת עם קורטוב נכבד של התנשאות בשל מוצאה ומגדרה וגזענות בשל צבע עורה הכהה יחסית. גם כשהיא צולחת את המכשול הזה, עליה למצוא את מקומה בעולם כשמלחמה פורצת ובוחנת את הנאמנות שלה לעקרונותיה ולאנשים שלהם היא נשבעה אמונים.

טריילר של הספר לממהרים

אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר על אוטובוס, בשעה רבע לחמש בבוקר, בדרכי לטיול בירדן, מכל המקומות. צלחתי בקלות מאה עמודים עוד לפני שהגענו לגבול. בדרך חזרה, ביום שבת בצהרים, כשמתקפת השביעי באוקטובר הייתה בעיצומה, לא הצלחתי לגעת בו. לזכותו של הספר ייאמר שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהביט מחוץ לחלון ולקוות שאף אזעקה לא תתפוס אותי באוויר הפתוח. המלחמה שאליה חזרתי הייתה אמיתית מדי, קרובה מדי, ובכל פעם שפתחתי אתר חדשות, היא רק נהייתה מפחידה יותר.

לקח לי שבועות לחזור לקרוא בספר שמלחמה מילולית מופיעה בכותרת שלו, תוך כדי שאני מפנימה את המציאות העקובה מדם שבה מצאתי את עצמי. כשלבסוף חזרתי לספר, נשאבתי אליו בלי בעיה, ובכל זאת "נדחפתי" החוצה מדי פעם, עקב אירועים בדיוניים אך מציאותיים, שהכותבת מן הסתם לא הייתה יכולה לחשוב עליהם, אי שם כשכתבה את "מלחמת הפרגים" ב-2018. אירועים, שמן הסתם הייתי מסתכלת בעיניים אחרות לחלוטין אילו הייתי קוראת עליהם לפני "חרבות ברזל", בעידן שבו הם היו נראים לי כמו תוצר של דמיון מעוות.

המשך הביקורת הזאת יכיל ספוילרים מסוימים למתרחש ב-"מלחמת הפרגים". אם התרשמתם עד כה שהספר יכול לעניין אתכם, אני ממליצה להפסיק לגלול כאן ולחזור לפוסט בסיום הקריאה. "מלחמת הפרגים" הוא ספר מעניין ומלא אקשן, גם כשהוא לא מחדש הרבה בז'אנר, אבל אולי יהיה לכם הרבה יותר קל לסיים אותו אחרי שהמבצע בעזה ייגמר, רצוי כשידה של ישראל על העליונה. בכל מקרה, למי מכם שמתכוון להמשיך לקרוא, הנה המחשבות שלי על קורותיה של רין.

"משחקי הכס" בסין

הדבר הראשון שמרשים תוך כדי קריאה ב-"מלחמת הפרגים" הוא העולם הבדיוני, שרק הולך ומתפרש על יריעה רחבה יותר ככל שהקריאה נמשכת. זהו עולם שבו ממלכת ניקרה הבדיונית נמצאת בקונפליקט מתמיד עם כוח הידוע בשם "הפדרציה של מיוגן" על טריטוריה, ובעיקר על הפרג הגדל בשטחה. קונפליקט, בשלו היא נכנסה כבר לשתי מלחמות ונאלצה לראות בין השאר את צי הלוחמים שלה, הספירלים, עובר רצח עם בידי צבאו של מיוגן.

אלא שניקרה לא השכילה ללמוד משתי המלחמות הקודמות. היא עדיין מציבה בראשה את אותה קיסרית כריזמטית שרצח העם קרה במשמרת שלה, ואת אותם הגנרלים שמעדיפים להתבוסס במאבקי כוחות מאשר לדאוג למוכנותם הצבאית למתקפה הבאה. היא גם שכחה לחלוטין כמה אכזריים כוחות הפדרציה שהכחידו את ספיר, האי של הספירלים, או מה עשתה למעטים מתוכם ששרדו. אבל אמיתות אלו, כמו האמיתות המוכרות למדי של "חרבות ברזל", לא יישארו לנצח בתהום הנשייה. ההיסטוריה הרי נידונה לחזור על עצמה, והאלים זוכרים הכול.

וכמובן שיש ביוטיוב אמיצים שהחליטו לסכם את ההיסטוריה בעצמם

מכשפת האש

"מלחמת הפרגים" הומלץ לי במקור במסגרת הרצאה באייקון שעסקה בדת בספרות, אבל יהיה זה חטא נגד הספר לטעון שהוא עוסק בדת. מופיעות בו דמויות מסוימות, כמו רין, שביכולתן לנכס לעצמן כוח שמקורו באלים, אבל כפי שמובהר שוב ושוב, בסופו של דבר בני האדם הם שמחליטים מתי ואיך לבקש את כוחם של האלים, ולא להפך. רין, שמגלה בשלב מסוים של הספר שביכולתה לנכס את כוחה של אלת האש, הפניקס, אינה יוצאת דופן.

אלא שרין טובה, אולי אפילו יותר מדי טובה, בניכוס הכוחות שמזדמנים לידה. היא מסיימת במקום הראשון את שנת הלימודים הראשונה שלה בסינגרד, למרות נתוני פתיחה טובים בהרבה משל חבריה. היא מצליחה איך שהוא לעצור את המתקפה של הפדרציה על בית הספר, באמצעות כוח שלא ידעה שיש לה ושהמורה שלה אסר עליה להשתמש בו. היא מושווית שוב ושוב לאלטן, הבוגר הכי מהולל של האקדמיה, שבהמשך מתגלה שהיא גם חולקת את המוצא הספירלי שלו (כמה נוח). ועוד לא התחלתי לדבר על מה שרין עושה בסיומה של "מלחמת הפרגים", אבל על כך מוטב להרחיב בהמשך.

רין טובה, בין השאר, כי היא נחושה להצליח בתפקידה כחיילת, וכי החלופה לתפקיד זה היא חיים כעקרת בית נטולת זכויות. בשם נחישות זו היא אפילו הופכת לעקרה (!) באמצעות שיקוי רעיל לרחם שרוקחים עבורה באקדמיה. אבל המסלול המהיר שעליו שמים את רין הוא גם הנתיב המהיר לטירוף, הגורל שממנו כולם מזהירים אותה, והמקום שאליו היא לבסוף מגיעה כשהיא מבצעת נגד הפדרציה את מה שנתפש בעיניה כעונש מידתי על פשעיה, ובפרט על הטבח בגולין ניס.

אש תחת אש

מה קרה בגולין ניס? כדי לא לעורר יותר מדי את הטראומה שרבים מקוראי הבלוג בטח עדיין חווים אחרי זוועות השביעי לאוקטובר, אסכם בקצרה שמדובר בעיר שהפדרציה ביצעה בה מתקפת פתע, בעת שצבא ניקרה הוסב לשמירה על גבולותיה הימיים.

ואם זה כבר נשמע מוכר, אציין שצבאות הפדרציה טבחו בכמעט כל תושבי העיר וביצעו פשעי מלחמה כלפי כל מי שנותר ולא הספיק להסתתר. ברשימת הפשעים, שאתם רובם אני חוסכת לכם, אפשר למנות הוצאות להורג המוניות, רצח ילדים (לרבות תינוק שנשלף מרחם אימו ההרה) וכן אונס קבוצתי של חיילות ואזרחיות. כשמתגלים ממדי המתקפה, אחת מחברותיה לשעבר של רין, ששרדה בתור שפחת מין של החיילים, אומרת לה:

"I don't need your pity. I need you to kill them for me. You have to kill them for me […] You have to burn them. Whatever it takes. Swear it on your life. Swear it. Swear it for me."

Her eyes were like shattered glass.

It took all of Rin's courage to meet her gaze.

"I swear."

Page 425

כבר הפסקה הזאת, עוד לפני שנודע בהמשך אם רין עמדה בהבטחה שלה או לא, שמה אותי בדילמה לא פשוטה. כאמור, אם הייתי קוראת אותה לפני חודש ומשהו, כנראה שהייתי מזדעזעת. הייתי חושבת כמה נוח שחיילי הפדרציה מתוארים כאנשים מרושעים ואכזריים, בני מוות שלא אכפת להם למות ולהרוג אחרים למען קדושת המטרה שבשמה הם נלחמים, ולא כחיילים שמילאו פקודות של גנרל אכזר מחשש לחייהם שלהם. הייתי מאמינה שהדבר האחרון שכדאי לעשות במלחמה הוא להשיב מלחמה, במיוחד אם המחיר הוא הרג אזרחים או חיילים שלא ביצעו שום פשע. הייתי מאמינה שאת הדין צריך למצות נקודתית, עם האנשים שפשעו, ולא עם כל העם שממנו הגיעו.

אם מתעלמים מהרטוריקה של "מדכא" ו-"מדוכא", יש פה מערכת ערכים יותר מדי מוכרת

אבל בפועל, כאמור, קראתי את הדברים אחרי שהתחוורו ממדי הטבח בעוטף עזה, שגורם למה שקרה בגולין ניס להישמע קצת כמו מגרש ניסויים של החמאס, ולו משום שלא היו מעורבים בו חטופים. למעשה, קראתי את הדברים תוך כדי שאני מתנדבת במקביל בחמ"ל הסברה ומוצאת את עצמי מסבירה למגיבים מחו"ל דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, כמו העובדה שחמאס הוא ארגון טרור, שהמשמעות של שירת "מהנהר ועד הים" הוא שלא תהיה מדינת ישראל בתוך אותם גבולות, ושאין שום תוחלת להפסקת אש כל עוד אחרון החטופים לא חוזר הביתה. לא תאמינו על כמה אוזניים ערלות נפלתי, ועל כמה אנשים שהתעלמו בבוטות מאמירות תוקפניות של בכירי חמאס ונאמניהם תוך כדי שהם כותבים שקרים על מהי מדינת ישראל ומי האנשים המרכיבים אותה (רמז – לבנים, יהודים, שגונבים שטחים מאחרים).

אז נכון שאותם מגיבים לא מייצגים את כל גולשי האינטרנט, או אפילו לא את כל "רשת הטרולים" הידועה בכינויה "טוויטר" או X. רוב האנשים, השפויים והסבירים, הפנימו את עומק הזוועות של השביעי לאוקטובר ועומדים לצד ישראל. זה לא אומר שאין רשע בעולם. גם אני גיליתי, אומנם באיחור, שיש אנשים באינטרנט – לא רק מטעם ארגוני טרור – שטוענים שהטבח של החמאס הוא מאבק לגיטימי של "לוחמי חופש", במקרה הטוב, ושהוא "צעד לניקוי העולם מיהודים", במקרה הנורא. דיווחים עקשניים ב-X ובטיקטוק אומרים, אגב, שגם הסופרת רבקה קואנג נמנית על אותם אנשים, אם כי לא מצאתי לכך עדות אחת ברשתות החברתיות שלה.

לנצח הוא רק אפר

האם יש תגובה מידתית לאנשים כאלה, או לחמאסניקים שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי, או שישראל נידונה לפעול כמו רין ומילולית, להפוך את כולם לאבק? אני רוצה להאמין שלא. הרי גם בסדרות אנימה, לצורך העניין, תמיד מגיע הרגע שבו הגיבור מחליט להיות טוב יותר מהנבל, ולהראות מידה של חמלה, גם אם הנבל ינסה לנצל אותה לרעה וימות בתאונה תוך כדי. עובדה שישראל הכניסו משאיות סיוע, אפשרה לאנשים לחזור לעבודה. זה הצעד הראשון בניצחון על הרשע, נכון? נכון??

כנראה שלא. כנראה שכמו ניקרה, גם מדינת ישראל לא תחזור להיות כשהייתה, הרבה אחרי שהאבק ישקע. נצטרך לעשות בדק בית מעמיק כדי להבין מה אפשר לחמאס להוציא לפועל את המתקפה הרצחנית ומה ניתן לעשות כדי לשקם, או לפחות לנסות לשקם, את העוטף, התושבים, והחטופים שבתקווה עוד יצליחו לחזור הביתה. אי אפשר לעשות את כל זה עם זעם, כי זעם נוטה לשתק. אחווה, לעומת זאת, מניעה לפעולה.

וזה אולי הדבר היחיד שמשותף למי שהייתי לפני חודש ומשהו ולמי שאני היום. אם היה לי כוח כמו של רין, לא הייתי שורפת אלפים בלי הבחנה. הייתי מגייסת את כל מי שאפשר כדי לצאת למתקפה מאורגנת, מחושבת היטב, שתנחית מכה ניצחת על האויב ותביא לי ניצחון לטבח הארוך. למרות כל הרשע, הייתי מנסה למצוא את האור, ואני רוצה להאמין שזה מה שרוב הישראלים היו עושים. לשם ההשוואה, זה בדיוק מה שרין לא עשתה, למרות כל כוחה ונחישותה, וזאת הסיבה שרשע בספרים כמו "מלחמת הפרגים" – ולא רק הוא – ממשיך להתקיים, ככלות הכול.

וחיוך לסיום – הסופרת לא הייתה ממליצה על "מלחמת הפרגים" לילדים. מעניין למה.

דירוג: 4 מתוך 5.

The Poppy War by R.F. Kuang. Harper Voyager by Harper Collins Publishers. 530 p.

דיסטופיה מתחילה בתרבות הביטול

על העיבוד הטלוויזיוני העכשווי של "פרנהייט 451", שכבר קשה לקרוא לו "מדע בדיוני", במיוחד ב-2023

גיא מונטאג הוא fireman, מה שבעברית היה מתורגם ל-"כבאי", אלא שגאי לא מכבה שריפות. הוא חי במעין אוטופיה שבה שריפות לא פורצות, בין השאר כי אלימות היא תופעה נדירה, ולכן תפקידו הוא להצית שריפות. במקרה שלו, מדובר בשריפות של ספרים.

עד כאן, עלילת הסרט של HBO (שזמין בסלקום טי וי) נאמנה לחלוטין לחומר המקור, קלאסיקת המדע הבדיוני של ריי ברדבורי. אלא, שספרו של ברדבורי ראה אור לראשונה בשנת 1953, בעוד הסרט של HBO שוחרר לסטרימינג בשנת 2018, הפרש של 65 שנה. בזמן הזה בני אדם התרגלו לקרוא פחות, לחלוטין מבחירה. הם גם למדו לפתח חשיבה ביקורתית שאז יוחסה לספרים ממקורות אחרים, כמו האינטרנט, שזמין בכל בית ולא ניתן למגר אותו בכוח של שריפות בודדות.

מעבר לכך, בזמן הזה "פרנהייט 451" כבר זכה לעיבוד קולנועי אחד (של פרנסואה טריפו), לתסכית של ה-BBC, למחזה, למשחק וידאו וגם ליצירות אחרות שמתבססות עליו באופן סמוי וגלוי, ביניהן הסרט "שיווי משקל" מ- 2002 והספר The Fireman של ג'ו היל מ-2016. מעיבוד לעיבוד, גם העיסוק של "פרנהייט 451" במקומה של האומנות כמעודדת חשיבה ביקורתית פינה את מקומו לעיסוק ברגשות ככאלה שמעודדים אלימות ומוות, ואפשר להתייחס אליו למעשה כסיפור שהתחילה את כל טרנד ה-"עתיד אוטופי נטול רגש" ביצירות מדע בדיוני, עיין ערך סרטים כמו "שווים" מ-2015 וספרים כמו "המעניק" מ-1993.

מאפייני דיסטופיה כפי שהתעצבו, בין השאר, דרך "פרנהייט 451"

תשעה ירחים של לייקים

הסרט של HBO כמו מודע לכל זה, ולכן העולם שהוא בונה סביב "פרנהייט 451" מורכב יותר. הבידור האינטראקטיבי הזמין בכל בית ובכל עת שברדבורי מתאר בספרו, שנשמע היום כמו פיסת מציאות אותנטית לחלוטין, מתוגבר באמצעות עוזרת קולית חכמה בשם YUXIE, מציאותית אף היא (שמתגלה כ-"מלשינון" בעת הצורך, הקצנה של היכולת של העוזרות החכמות הקיימות לדווח על נתונים של משתמשים שלהן לחברות צד שלישי, למשל בתרחיש של חקירה פלילית). תושבי המציאות העתידנית של "פרנהייט 451" גם מכירים את האינטרנט, שם הוא מכונה The Nine. באמצעות The Nine הם גם צופים בשריפות הפומביות של הספרים אותם גאי וצוותו מוצאים. שריפות, שמוקרנות בשידור חי על גבי גורדי השחקים בעיר ומקבלות לייקים ותגובות מהצופים, משל היה מדובר בסרטון של משפיען בטיקטוק.

הצצה ל-YUXIE ול-The Nine מתוך "פרנהייט 451"

עם זאת, העתיד של "פרנהייט 451" לא נטול רגש. הדמויות שמאכלסות אותו מודעות לכך שהן בנות אדם, עם רגשות ושאיפה לבטא את עצמן. המפקד של גאי מונטאג כותב שירה בסתר, אותה הוא שורף מדי בוקר לפני צאתו לעבודה. הוא מעודד את גאי להכיר את היצירות אותן הוא שורף, ואפילו לקרוא בהן, כדי להבין מה מסוכן בהן ומדוע יש לשרוף אותן. הסיבה לכך דווקא לא קשורה לחשיבה ביקורתית, או לחתירה תחת העולם האוטופי/ דיסטופי של הסרט, אלא ל-"טירוף" של ממש לדברי המפקד. לשיטתו, יש בספרים כדי לגרום לאדם לאבד את שפיותו, נטו דרך "פגיעה" (offending), כשהאלטרנטיבה להיעדר פגיעה היא אימוץ הדעות החשוכות המופיעות בספרים.

בעולם של הסרט, כמו בעולם שלנו ב-2018, "פגיעה" היא מושג רחב. גאי מונטג, שבסרט של HBO מגלם השחקן האפרו-אמריקני המוכשר מייקל בי ג'ורדן, עלול לכאורה "להיפגע" מדמותו של העבד ג'ים ב-"האקלברי פין" של מארק טווין. היוצרים מן הסתם מודעים היטב ליצירות קלאסיות אחרות שלא שרדו את מבחן הזמן, לפחות מבחינת המסרים הפוגעניים שבהן, כמו "חלף עם הרוח", "בילבי בת גרב", ויש שיטענו גם "המשחק של אנדר", המהווה לדעת מבקרים מסוימים "כתב הגנה למעשיו של היטלר", לא פחות.  

במילים אחרות, לגיבורים של הסרט מותר להרגיש, אבל קיימת מודעות לכך שרגש הוא עניין נפיץ, שיכול בקלות להתפשט לממדים מסוכנים ולגרום לאלימות, בין השאר עקב מסרים פוגעניים ששכיחים בספרות בפרט ובאומנות בכלל. לא בכדי מפיצי הספרים בעולם הזה נקראים "צלופחים" (eels, עוד כינוי שלא הופיע בספר), בשל יכולתן של חיות אלה להוליך חשמל בקלות. במילים אחרות ולמרבה האירוניה, דווקא מפיצי הספרים נתפשים כנטולי חשיבה ביקורתית, וככאלה שעלולים להוביל למלחמת אזרחים באמצעות הפצת רעיונות מסוכנים לאנשים אחרים, שנעדרים אף הם את היכולת לשקול אותם לכאן ולכאן.

הדיסטופיה של הביטול

"פרנהייט 451" לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שהוא מציג, מה שמסביר כנראה את הביקורות החלוקות שקיבל עם הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן ב-2018. בסופו, עדיין לא ברור מה גרם לגאי מונטאג לזנוח את הכול, ואף לנהוג באלימות כלפי אחרים לטובת הפצת ספרים. ולא, הרומן שיש לו עם המידענית מהמחתרת, קלאריס, רחוק מלספק לכך תשובות שאינן נגועות בשנאת נשים.

עם זאת, הסרט עושה עבודה מעולה, יותר מהרבה סרטים דיסטופיים שאותם השלמתי לאחרונה כחלק מתחקיר לספר הבא שאני כותבת, בבניית עולם שהוא מספיק מוכר כדי לא להיחשב לעד-כדי-כך עתידני. אפשר אפילו לטעון שב-2023 הוא ריאליסטי יותר מכפי שהיה ב-2018, ולו בשל הממדים אליה תפחה "תרבות הביטול".

הסופר הבריטי סבסטיאן פוקס מתחייב לא לתאר יותר נשים בספריו מחשש שייפגע ברגשות הקוראות, למרות שמעולם לא הואשם בתיאורים פוגעניים

המונח "תרבות ביטול" למעשה נטבע לאחר צאת הסרט, ב-2019, כמעין התפתחות של תנועת "מי טו" שקרא "לבטל לחלוטין" ישויות שנויות במחלוקת כמו השחקנים קווין ספייסי ועזרא מילר בשל הפגיעות המיניות שיוחסו או עדיין מיוחסות להם. בהמשך, התרחב המושג להבעת דעות פוגעניות ואפילו למעשים שמובהקותם הפלילית מוטלת בספק, כמו הציוצים סרי הטעם של במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שהביאו לפיטוריו מאולפני מארוול עשור (!) לאחר שפרסם אותם בטוויטר, או השנאה באינטרנט כלפי אמבר הרד, שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה בעלה לשעבר ג'וני דפ כתוצאה ממשפט הגירושים המתוקשר ביניהם (משפט שבו הפסיד דפ, והפך כך בעצמו לקורבן של "תרבות הביטול").  

בספרות, המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה התנועה הקוראת לביטולה של ג'יי קיי רולינג בשל דעותיה הטרנסופוביות, גם אם אלו אינן נוכחות בספרי "הארי פוטר". קיימת כבר שנים רבות מחלוקת אם לנקוט בגישה דומה כלפי מריון זימר בראדלי, מחברת "ערפילי אבלון", שהואשמה לאחר מותה בהתעללות מינית בילדים ואף באונס ילדיה שלה, הגם שהספרים שכתבה רחוקים מלעודד מעשים איומים שכאלה. ועוד לא דיברנו על ה"פ לאבקראפט, סופר האימה המחונן שהגה את דמותו של קת'ולהו והיה ידוע כאנטישמי וגזען, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיפוריו.

הסופר דן קובליק מספר על ספרו Cancel This Book שעוסק, למרבה האירוניה, בתרבות הביטול

האם ניתן להחרים, כמיטב המסורת של "תרבות הביטול", יצירות שאין בהן בעיה של ממש, מלבד העובדה שאזכור שם הכותבים שלהם יגרום לחלק מהקוראים חלחלה? שאלה קשה, שהמדרון מאחוריה חלקלק מכפי שנדמה. יותר מדי סופרים של יצירות קרובות לשלמות הם בני אדם מאוד לא מושלמים. לחלק מהם יש דעות חשוכות של ממש, שעדיף לא להנציחן בכתב. חלקם אפילו לא חשבו שהדעות שלהם עשויות להיתפש לימים כבעייתיות, משום שהביעו אותן בעידן שבו הן היו מקובלות לחלוטין, ולא מן הנמנע שהיום היו חושבים, או לכל הפחות מתבטאים, אחרת לגמרי.

לספרים שכתבו, לעומת זאת, עדיין מגיע מקום על המדף, עד שהוכח אחרת. למעשה, דורות רבים של קוראים עשויים לנבור בהם מבלי לדעת שאי פעם היה בהם משהו בעייתי. לפיכך, צנזורה שלהם – נטו משיקולי "לא בבית ספרי" – היא חרם לא מוצדק, שעשוי להשאיר על המדף רק ספרים שנזהרים לא לעורר רגש, מכל סוג, ובכך, למרבה האירוניה, לעודד בורות.

"What is freedom of expression? Without the freedom to offend, it ceases to exist."

סלמן רושדי

בינתיים נראה שהמו"לים, לפחות בארה"ב, נזהרים שלא ליפול במלכודת. המהדורות האחרונות של "בית קטן בערבה" וספריו של "ארנסט המינגווי" פורסמו עם אזהרות חריגות המבשרות על מסרים בעייתיים שעשויים להימצא בהם, משל היה מדובר באזהרות טריגר לסדרות בנטפליקס. לא מן הנמנע שאזהרות דומות יופיעו בעתיד על ספרי "הארי פוטר" ושאר יצירות שיש המבטלים אותן בשל מחבריהן, הפעם עם אזהרות מתונות יותר. לנפגעים בקלות, אזהרות אלו ממילא כבר מופיעות באינטרנט באתרים ייעודיים.

דיון מעניין ברדיט בשאלת היעילות של אזהרות טריגר בספרים

אין ספק שהפתרון הזה עדיף על שריפת ספרים או על עדכון מיותר שלהם ברוח התקופה, אבל הפתרון הטוב יותר יהיה כנראה שיקול דעת בריא, שמפריד בין הכותב ליצירה שיצאה תחת ידיו. במקרה של מעשים פליליים, המקום הטוב ביותר ללבן מחלוקות יהיה, כנראה, בית המשפט. זה בדיוק השיח שספרות, במיטבה, מבקשת לנהל – ולמרבה הצער יש לו פחות מקום בתרבות שבה גיבורים עולים ונופלים לפי כמות הרעל בתגובות.

אצא לי השוקה (בהרכבת משקפיים)

המטאוורס הוא בסופו של דבר מיקרוקוסמוס של המציאות הכלכלית של היום. הנה רטרוספטיבה לספרים שנתנו השראה למארק צוקרברג

לא מזמן סיימתי לעבוד על רומן הביכורים שלי ושלחתי אותו להוצאות, מה שפינה לי זמן לחזור לרומן הבא שהתחלתי לכתוב ושעוסק בשימוש במציאות רבודה עבור פיגועי טרור. מאז שהתחלתי לכתוב את הספר וזנחתי אותו, פייסבוק שינתה את שמה למטא. היא השיקה פרויקט שנועד לשנות את חוקי המשחק בשם "המטאוורס" ולאחרונה גם פרסמה סנאפשוט, שנוי במחלוקת, של האווטאר שיש למייסד מארק צוקרברג בתוך הפלטפורמה.

מטאוורס כשלעצמו, הוא המצאה ספרותית. הוא הופיע לראשונה בספרו של ניל סטיבנסון, "סנואו קראש" שהיה, למרבה האירוניה, משל ביקורתי על הקפיטליזם. "המטאוורס" של מטא, לעומת זאת, רואה את האוריינטציה הצרכנית של הפלטפורמה כדבר חיובי. זה המקום שבו אנשים יכולים לצאת לעולם, לחזק קשרים ולעסוק בפעילויות לא שגרתיות – אז מה אם מטא ממשיכה לאסוף עליהם מידע בכל צעד ושעל? ואז מה אם לאורך הדרך הם (כנראה) יתבקשו להיפרד מכסף אמיתי?

היוטיובר CyberPunkMetalHead מסביר על העולם של "סנואו קראש"

כמו פייסבוק, אינסטגרם וכל מקום שבו אנו משאירים טביעת רגל דיגיטלית, גם מטאוורס הוא מקום שבו חברות כמו מטא יכולות להגיע אלינו ולהטות את תפישת המציאות שלנו באופן שעוזר להן להשיג את היעדים שלהן. הדוגמה הכי מובהקת היא הסתה ופייק ניוז, כפי שמומחש בסרט The Social Dillema וגם ברומן המדע הבדיוני Fire Upon The Deep. חברות יכולות לעצב את המציאות שסביבנו ואת האנשים שאנו פוגשים בה כפי שהן מוצאות לנכון, בין השאר כדי לעודד מעורבות (engagement) כשהדרך הכי טובה לעשות זאת היא פנייה לרגשות קיצוניים. 

טריילר לסרט The Social Dillema (בעברית: "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית") בנטפליקס

רק שחברות הטכנולוגיה פיתחו רגישות לעניין ההטיה הפוליטית מאז פרשת קיימברידג' אנליטיקה, והיום הן כנראה יעדיפו לעסוק במודע במניפולציות עדינות יותר, כמו למשוך אותנו בכיוונם של עולמות או אווטארים מסוימים שיתגלו כאנשי מכירות ממולחים. הן יכולות גם לבצע ישירות מניפולציות באווטאר עצמו, שהרי ככלות הכול הוא שייך להן – ולא לנו. האווטאר יכול להתגלות יום אחד כנושא לוגו של חברה מסוימת, כרוקד לצלילי סרטון ויראלי בטיקטוק, כפרסומת מהלכת. ככה זה כשמקבלים נכס דיגיטלי בחינם. 

מסע של אלפי צעדים והזדמנויות קנייה

בין לבין, חברות הטכנולוגיה יעקבו אחר טביעות הרגל הדיגיטליות שלנו. פוקימון גו המחיש עד כמה קל להן להתוות עבורנו מסלול הליכה וגם להציע קופונים לסטארבקס לאורך הדרך. הצעד הבא הוא להשתמש ברשת החברתית כמעקב לשם המעקב. אי אפשר להאשים את ענקיות הטכנולוגיה כשהן מוסרות את נתוני המעקב הללו למשטרה, למשל כשיש חשש לפעילות פלילית או חבלנית. בפועל, הן עשויות לעקוב אחרינו נטו כדי לאסוף מידע, להציג פרסומות בצורה מפולחת יותר, וגם למסור אותו לצדדים נוספים. בואו נאמר שכבר עכשיו, כדאי לבחור בקפידה את הדפדפן שבו אתם גולשים ברשתות החברתיות. לכו תדעו איפה נתוני הגלישה שלו נשמרים, במיוחד אם לא מדובר במחשב האישי שלכם.

הצעד הבא והמתבקש הוא שימוש באווטאר גם לאחר שהאדם המחזיק בו כבר אינו בין החיים, מה שבמדע הבדיוני מכנים "טרנס הומניזם". בגרסה המינימלית שלו מדובר בסרטון, או ייצוג חזותי מרגע כלשהו, של האדם כפי שהיה בעודו בחיים – קצת כמו המיצגים האימרסיביים שהוריו של סופרמן משאירים לו במבצר הבדידות. 

סצנת גילוי מבצר הבדידות מתוך "סופרמן: הסרט" (1978)

היום כבר מקובל לדבר על שחזור מדויק של התודעה כפי שגובתה ברגע מסוים. זה העולם שהדמויות חיות בו בפרק "סן ג'וניפרו" של הסדרה "מראה שחורה" וגם הרקע לסדרה הקומית Upload. בשני המקרים, זה עולם שכרטיס הכניסה אליו, כמו גם דמי השכירות שלו, אינם זולים, וזאת עוד בהנחה שהתודעה המשומרת לא תרצה להיטען לגוף חדש – כפי שקורה, למשל, ב-"פחמן משודרג". תחשבו על העול הכלכלי שיוצרים עשרים או שלושים שנות פנסיה של הגיל השלישי על החוסכים הצעירים יותר, תכפילו במקדם העשרוני של חיי נצח, ועכשיו בכמה דורות שהדור הצעיר נאלץ לממן בכל פעם על מנת לשמר. זה יוצר נטל כלכלי ורגשי בלתי סביר, במיוחד אם לוקחים בחשבון את רמת החיים שאליה כל דור לומד להתרגל.

טריילר הסדרה Upload בו המתים עוסקים באינטרקציה וירטואלית עם החיים

אז כן, המטאוורס צופן גם הזדמנויות לא פחות משהוא מציב אתגרים. היקום הצבעוני של "שחקן מספר אחת" מראה איך הוא יכול להביא השכלה איכותית גם למחוזות שאין בהם גישה לבתי ספר או לילדים שסובלים ממוגבלות. הוא גם מקל בגישה למקומות עבודה עבור מי שלא יכולים להרשות לעצמם מחייה במקומות כמו עמק הסיליקון והוא כר פורה מאוד לצבירת חוויות בעלות נמוכה יחסית. אין מה להשוות בין העלות של ביקור בעולם וירטואלי בהשראת אולפני דיסני לביקור בדיסנילנד אורלנדו. 

עם זאת, האוכלוסייה של משתמשי "אואזיס", המציאות הווירטואלית שבמרכז הרומן, מורכבת כמעט כולה מגיקים כבדים – מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו יתר, ואולי רוב, גולשי האינטרנט. אתם יודעים, אלה שמשתמשים בו בשביל לצפות בפורנו ובסרטוני חתולים ולדון בציוצים האחרונים של דונלד טראמפ. בין השורות, מסתמן כאן פער חינוכי-דורי בין מי שיכולים להתמצא בטכנולוגיה, דהיינו גיקים צעירים, וכל השאר. לא בכדי, אין כמעט מבוגרים בעולם של "שחקן מספר אחת", אולי למעט מפתחי ה-"אואזיס", ואני מדברת גם על העולם שמעבר למציאות הווירטואלית. אין להם מקום בהתרחשויות, ולפיכך הם עדיין סובלים מבעיות הנגישות המאפיינות את המציאות של "פעם".

הטריילר לסרט "שחקן מספר אחת" בבימויו של סטיבן שפילברג

בעל המאה

על מה שהמטאוורס חסר באנשים, הוא מתכוון להשלים בידע. The Unincorporated Man מציג חזון מעניין במיוחד שבו המומחיות שהמשתמשים מביאים איתם היא מטבע העובר לסוחר (equity). תחשבו שבמקום לבקש לדעת קונג פו, אתם מוצאים משתמש אחר בפלטפורמה שיש לו את הידע הזה, ומשלמים כדי לשכור או לרכוש ממנו את אותו ידע. ככה, בהעברת קובץ ובלי צורך בקורס יודמי של עשרים עד ארבעים שעות, כשהידע שרכשתם מגיע אתכם אחר כך למקום העבודה ולכל זירה אחרת שבה הוא יכול להתגלות כשימושי. 

תודו שמדובר בעסקה לא רעה בכלל. כלומר, בהנחה ששילמתם עבורה מחיר הוגן. אם אין לכם כסף, כנראה שתצטרכו לשלם משהו אחר בתמורה, בתקווה שהוא פחות שימושי מהכישור שרכשתם. אי אפשר לדעת עד לאחר שהההעברה בוצעה. 

כמו בפוסט שכתבתי לא מזמן על טכנולוגיית זיהוי פנים, גם כאן אין לי מסקנה חד-משמעית. אני מניחה שבסיכומו של דבר המטאוורס יהפוך לטכנולוגיה שכולם משתמשים בה, כפי שמשתמשים בסמארטפון, ונותר רק לקוות שעד שזה יקרה, היתרונות יעלו על החסרונות. מה שבטוח הוא שהמטאוורס יצמצם מרחקים, יקרב בין אנשים לתחומי עניין ולמשאבים, ויהיה המקום הבלעדי שבו חוויות רבות יכולות לקרות וסיפורים יכולים להתחיל. אולי הסיפור שנספר לילדינו על ראשיתו של המטאוורס יהיה דווקא משל עם מוסר השכל חיובי, ככלות הכול.

גשם של מטבעות קריפטו

על היעדרה של הקריסה הכלכלית בספרות האפוקליפטית הישראלית ובכלל

אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.

הטריילר של "כפית של כסף", שנקרא באנגלית Spoiled Brats

צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.

טריילר לסדרה "מרוששות" המתארת את המאבק של שתי מלצריות לצאת לעצמאות כלכלית

אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.

גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.

למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?

אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.

אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.

אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.

לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.

כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?

אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות

לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.

אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים

כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד.  ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.

Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.

היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?

מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.

כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.

מרגרט אטווד משתפת מהתובנות שמאחורי "והלב הולך אחרון"

לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.

דירוג: 3 מתוך 5.

והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

"אמריקנה" והיקיצה מהחלום האמריקני

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

אז המון אנשים, לא שחורים ברובם, אומרים שאובמה אינו שחור. הוא דו-גזעי, רב-גזעי, שחור-ולבן, הכול חוץ משחור, כי אמו לבנה. אבל גזע הוא ביולוגיה; גזע הוא סוציולוגיה. הגזע חשוב בגלל הגזענות. והגזענות אבסורדית כי היא מתייחסת למראה החיצוני… באמריקה אין לך זכות להחליט לאיזה גזע אתה שייך. מחליטים על זה בשבילך. ברק אובמה, שנראה כפי שהוא נראה, היה צריך לשבת באחורי האוטובוס לפני 50 שנה

(עמוד 354)

"אמריקנה" אמור להיות רומן ברוח התקופה, אלא שבמועד פרסומו בעברית הוא כבר רומן תקופתי, מונומנט לרוח הליברלית שפתחה את חרצובות לשונה של אמריקה בדיון על הגירה וגזע עם היבחרו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. עם זאת, קשה שלא להתרגש מהלהט שבה הוא מתאר את היבחרו של מועמד שחור עור לבית הלבן, כשם שקשה להכיל חלק מהחוויות הטראומטיות שעוברות על הגיבורה שלו כמהגרת ניגרית בארצות הברית.

זהו הרומן האישי ביותר מבין ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מחברת "היביסקוס סגול" ו-"חצי שמש צהובה". בעוד עלילת ספרים אלה מתרחשת בניגריה, ארץ הולדתה של הסופרת, הרי ש-"אמריקנה" נטוע ברובו בארצות הברית, אליה נאלצה גם אדיצ'יה עצמה להגר במהלך לימודיה באוניברסיטה. שמה האמצעי של הגיבורה איפמלו הוא "נגוזי", כשמה של אדיצ'יה, וגם היא עוסקת למחייתה בכתיבה על נושא שלא היה רלוונטי עבורה בארץ מוצאה – גזע וגזענות.

בהרצאה הפופולרית שנשאה בכנס TED, "הסכנה שבסיפור יחיד", סיפרה אדיצ'יה ליותר מעשרה מיליון צופים ברשת: "קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית. ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי, ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה. אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה, ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית". באותה הרצאה אמרה אדיצ'יה כי "הסיפור היחיד" על אפריקה מקבע סטריאוטיפים: "והבעיה עם סטריאוטיפים היא לא שהם חסרי אמת, אלא שהם בלתי שלמים. הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד".

"אמריקנה" מנסה אפוא להלך בין הטיפות. זהו בה בעת ארכיון של בלוג פיקטיבי שכתבה הגיבורה על חווית ההגירה, תחת הכותרת "בלוגזע", וגם סיפור התבגרות העומד בפני עצמו, על אהבת נעורים בין תלמידי תיכון בניגריה, שחווה נתק בשל עזיבתה של איפמלו לארצות הברית. אהבה, השואפת לפרוח מחדש עם שובה של איפמלו לניגריה, לאחר יותר מעשור.

שני חלקי הרומן מתייחסים זה לזה כל העת – הבלוג מאזכר חוויות אנונימיות מחייה של איפמלו, לא תמיד בזהירות מספקת, והדמויות האחרות תוהות על "ההשתלחות הצינית" וה"התרסה" בהגיגיה האינטרנטיים של הגיבורה. עם זאת, בעוד העלילה ברומן מזכירה לפעמים יתר על המידה את התסריטאות האמריקנית הקיטשית, דרך שיבוץ איפמלו באירועים היסטוריים משמעותיים, מצליחים הפוסטים המשולבים מהבלוג להיות מקוריים ומעניינים יותר. אדיצ'יה כתבה אותם בעין חדה וחסרת רחמים, תוך שימוש בלא מעט הומור שחור. בין היתר, היא בחרה בנושאים כגון הסיבה בשלה לכאורה נשים שחורות מעריצות את ברק אובמה (הוא נשוי לאישה שחורה) והמדרג הגזעי בארצות הברית (הלבנים הליברלים דוברי אנגלית- אמריקנית למעלה, האפרו-אמריקנים בתחתית).

אז בקולג' היה לנו מרצה אורח, ובת אחת מהכיתה לחשה לאחרת "אוי אלוהים, הוא נראה כל כך יהודי" בחלחלה, חלחלה ממש. כאילו שיהודי זה דבר רע. לא הבנתי את זה. ככל שיכולתי לראות האיש היה לבן, לא שונה בהרבה מבת-כיתתי עצמה. יהודי היה בשבילי משהו מעורפל, משהו תנ"כי. אבל למדתי מהר. בסולם הגזעים של אמריקה, תבינו, יהודי הוא לבן אבל גם כמה שלבים מתחת ללבן

(עמוד 194)

מאז שהתרחשו האירועים ברומן, אובמה כיהן כנשיא ארצות הברית במשך שמונה שנים. בנובמבר 2016 יירשו את מקומו מועמד או מועמדת לבנה, שכנראה יסללו את מקומם ללב הבוחרים באמצעות הבעת שאט נפש מהתבטאויותיו הגזעניות והמיזוגניות של דונלד טראמפ. למרבה הצער, המועמד גם עשוי להיות גם טראמפ עצמו, הפוליטיקאי שקורא לגירוש מהגרים מקסיקנים ולא דוחה את תמיכת הקו-קלאקס-קלאן.

האם התקווה הגדולה שעולה מ-"אמריקנה" התחלפה בינתיים בארצות הברית בשנאה ובפחד? על פי הרצאתה של אדיצ'יה, יתכן ומדובר בסימנים להשתלטותו של "הסיפור היחיד": "התוצאה שלו היא בכך שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי. הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר. הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה". נותר אפוא לקוות שכמו ב-"אמריקנה", האהבה היא שתנצח ותגבור על תלאות הזמן, גם בקלפי.

לקצת הפוגה בבחירות המקדימות בארצות הברית –ממים ספרותיים הולכים לבחירות

ציון: 3/5

"אמריקנה", מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת מחברות לספרות, 2015. 494 עמ'

"כניעה": ביקורת (או: כבר עדיף "משחקי הכס")

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה

"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".

הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.

וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)

בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.

אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.

הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:

פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה

"כניעה", עמוד 258

אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.

לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:

   This week, on Dystopia! Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein

– Good evening, M. Houellebecq.

– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.

– Sure. So Western civilization, it's already–

– –in a process of, ah, désintegration?

– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.

– Muslims, monsieur?

– People with low IQs. Same difference.

– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.

– But you do say they breed faster than us?

– I do–

– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.

– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-

– I think it's important to describe this process explicitly.

– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.

– At length.

– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.

– Limited nuclear war.

– Disruption of the élection présidentielle française.

– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.

– Oui, fini.

– They will take over. It's inevitable.

– C'est inévitable.

– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.

– Oui, professors of nineteenth century literature.

– They will still be there. They will take younger women.

– Jeunes étudiantes.

– Their daughters-in-law.

– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?

– Only one thing, Michel.

– Convert to Islam.

– Start a bridge club.

– What?

– What?

ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".

ציון: 1/5

 "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 2015. 280 עמודים

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"

הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

מסתבר שהמרצה להיסטוריה של הסיפורת העברית הוא "אנטי-ציוני"

או כך לפחות טוען בתוקף נתניהו. כסטודנטית לשעבר אצל פרופסור אבנר הולצמן, ניסיתי לרדת לעומקו של עניין ולהבין אם זה המרצה האהוב שהשתגע, או העולם כולו

שמונה שופטים פרשו עד לכתיבת שורות אלה מוועדות פרס ישראל, ולמעשה רק שניים נותרו בוועדות לחקר הספרות, הספרות והקולנוע. פלא גדול יהיה אם גם הם לא יפרשו מתפקידם במהלך היממה הקרובה, ופלא גדול עוד יותר יהיה אם הפרס היוקרתי יחולק בסיכומו של  דבר.

הכול התחיל מביטול מינויים של שניים מהשופטים בפרס לחקר הספרות, פרופסור אריאל הירשפלד ופרופסור אבנר הולצמן. את פרופסור הירשפלד אינני מכירה אישית, ולכן אימנע מלהתייחס אליו. אצל פרופסור הולצמן, לעומת זאת, למדתי כסטודנטית בחוג לספרות, במסגרת הקורס השנתי אותו הוא מעביר מזה מאז-ומעולם-פחות-או-יותר בשם "הסיפורת העברית במאתיים השנים האחרונות: מבוא היסטורי".

הדעות לגבי הולצמן במחזור שלי היו חלוקות, אבל לא בגלל הסיבות שראש הממשלה היה מתאר לעצמו. רבים מאיתנו ראו אז את הולצמן כמלומד נוקשה ויודע כל, נטול הלהט "הפוסט-ציוני" אותו מנסים כעת לייחס לו במפלגת הליכוד. הוא היה מגיע לכל שיעור ב-10:15 בדיוק, כשהספרים הרלוונטים מונחים על שולנו ומעביר את החומר בסדר כרונולוגי ובשליפה אנציקלופדית. כל זאת, באופן שאחת הסטודנטיות השוותה לפרופסור בינס, המורה להיסטוריה מסדרת ספרי "הארי פוטר", שממשיך לעסוק בעבודתו כרגיל מבלי לשים לב שמזמן הפך לרוח רפאים.

יש בכך דבר מה קסום. אני מאוד נהניתי לבוא לשיעורים שלו, ללמוד על סופרים קאנוניים שאת שמותיהם הכרתי עד אז רק בשמותיהם של רחובות ולשמוע שפע של אנקדוטות מחויכות מהוועדות שחילקו להם פרסים, כלומר מהולצמן (איכשהו נדמה שהוא השתתף בכל הוועדות, מאז קום המדינה). אני גם זוכרת כיצד הייתי ממשיכה מהשיעור שלו, בחלוף "חלון" של ארבע שעות במערכת, לשיעור המבוא של ד"ר אורלי לובין, שכמו מרצים רבים בגילמן – מעולם לא ניסתה להסתיר מהסטודנטים את דעותיה הפוליטיות.

מהן דעותיו הפוליטיות של הולצמן, בעצם? האם יתכן שבין כל ההיכרויות עם סופרים מתקופת ההשכלה ודור "בארץ" פספסה בחורה מבית ימני ומסורתי טוב שכמותי מסר חתרני, עם אוריינטציה שמאלנית מובהקת? הרי לפי הפוסט שפרסם אתמול נתניהו בפייסבוק, עברתי פחות או יותר שטיפת מוח מידי "השמאל הקיצוני, האנטי ציוני והפרו-פלסטיני, שמטיף לסרבנות לשרת בצה"ל".

הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)
הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)

ניסיתי להיזכר במסר מהשיעורים שמטיף לאנטי-ציוניות, להפסקת הכיבוש, לסרבנות או להחלפת שלטון נתניהו. לא הצלחתי, לא נורא. גם אם נרדמתי בשמירה, הלפטופ אף פעם לא שוכח. פתחתי את הסיכומים של הקורס מהשנה הראשונה באוניברסיטת תל אביב, השנה שבה הייתי מקלידה בשיעורים גם את הלינק לסקר הערכת הוראה. לחצתי ctrl+f וחיפשתי שלל מילים נפיצות כמו "ציוני", "צבא" ו-"פלסטינים", מלים שאצל רבים מהמרצים בפקולטה למדעי הרוח היו מזמן מצטוותות לכותרת-העל "כיבוש". מצאתי אזכור אחד לצבא הרוסי, אזכור ל"הוא הלך בשדות", כמה אזכורים לתנועה הציונית בביוגרפיות של יל"ג, ביאליק וברדיצ'בסקי ואף לא אזכור אחד לפלסטינים.

טוב, יתכן שבשיעורים נהג הולצמן לשמור את דעותיו הפוליטיות לעצמו. מה לגבי המאמרים? אני זוכרת במעומעם את המאמר "דיוקנה של סיפורת ריאליסטית" מתחילת סמסטר א' שבו בין השאר תקף ספרות שלא הסתמנה בעיניו כריאליסטית. זכרתי גם אסופת מאמרים על הפרוזה העברית בשם "אהבות ציון", אבל מבט מחודש בכריכה האחורית חשף שלא כאן אמצא את מבוקשי: "הספר מבקש לאשר את קיום הקשר האמיץ ואף ההכרחי בין הספרות העברית לבין הציונות, ועם זאת להמחיש עד כמה הייתה ספרות זו פלורליסטית, מורכבת וביקורתית ולא שופר תעמולה פשטני". גם השרה לימור לבנת היתה מאשרת ניסוח שכזה.

קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)
קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)

משוכנעת שהרדיפה את הולצמן היא אקראית לחלוטין שבתי לאינטרנט, רק כדי לגלות ששוב הולכתי שולל. מסתבר כי הסיבה לפסילתו של חוקר הספרות אינה "הטפה לסרבנות" אלא "התבטאויות עבר נגד מזרחים". כיצד זה מסתדר בדיוק עם טענת השר שטייניץ, המתנוססת מתחת לפוסט של נתניהו, כי אנשי הרוח שנפסלו "מתבטאים בחריפות נגד קיומה של ישראל"?

למען הסר ספק, אני אשמח מאוד לגלות שבליכוד רואים בחומרה כה רבה כל ביטוי של גזענות או אפליה כלפי מזרחים, אם כי בהתחשב בפעילות שח"כ אלקין מייחס להולצמן "נגד מדינת ישראל"- כבר הייתי מצפה לשמוע שהפרופסור קרא להוציא להורג כל תושב ישראל שאינו ממוצא אשכנזי.

מסתבר שבשנת 2002 אמר הולצמן, במהלך דיון שנגע לתכנית הלימודים בספרות דאז, כי "אפשר ללמוד את שירת ארז ביטון במסגרת לימודי הבחירה, אולם כל עוד בתוכנית החובה המצומצמת, בפרק השירה, כלולה רשימה של שבעת המשוררים הישראלים הטובים ביותר של המאה ה-20 – אין לצערי שום יוצר מזרחי שעומד בקנה המידה של יוצרים אלה. סומק או ביטון אינם יכולים להיות כלולים ברשימה זו".

https://twitter.com/Nehemia_G/status/565940295833907200

הולצמן אמר את הדברים בעקבות החלטת הוועדה המקצועית, בה היה חבר, שלא להוסיף פרקי שירה של יוצרים מזרחים בחומר לבגרות בספרות. זוהי החלטה מצערת, בלשון המעטה, אך קשה להסיק ממנה על גזענות של ממש. למעשה, גם אם מתווכחים עם מומחה בקנה המידה של הולצמן על טעמו הספרותי, תהיה זו הגזמה פרועה לפטר אותו ועוד לטעון שהוא מייצג את "ההגמוניה הכוחנית של השמאל והשמאל הרדיקלי בממסד התרבותי", כדברי ח"כ מירי רגב.

מה שמשאיר אותי, שוב, עם כלום ביד. מתנגדי נתניהו יגידו שאני נלחמת בטחנות רוח, שמובן מאליו שראש הממשלה חושב שכולנו מטומטמים, שהוא בכלל נוקם על כך שבנציון נתניהו מעולם לא קיבל את הפרס המיוחל, שהולצמן הוא סתם שעיר לעזאזל, ושבאותה מידה יכלו גם לפטר מהוועדות כל אחד מהשופטים האחרים.

השאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר היא למה נתניהו חשב שנבון לעשות צעד שכזה, בתקופת בחירות, ועוד להודות בריש גלי שביצע אותו משיקולים אנטי-דמוקרטיים בעליל, תוך מתן תירוצים דלים שגם אינם מתיישבים עם המציאות. עוד יותר לא ברור כיצד לא נמצא אף "ביבי-סיטר", לרבות יועצי הקמפיין שלו, שימנע ממנו לעשות כן. ~עדכון לשעה 8:27: כמה ימים אחרי פרוץ הסערה וגל ההתפטרויות, נזכר היועמ"ש שזה התפקיד שלו והורה לראש הממשלה לחזור בו. שבת שלום גם לך, יהודה וינשטיין.

אז זה מה שמצפה לנו, בשבוע בו נפסלה חנין זועבי מהתמודדות לכנסת? כי כמו שזה נראה כרגע, הכנסת העשרים תורכב מאוסף של בעלי תסביך משיחי, המתקוטטים ביניהם על מי ציוני יותר או פחות, ובינתיים עוסקים בציד ראשים מקארתיסטי של השכנים שאינם נאים בעיניהם.

אלוהים, שיעברו מהר השנה וחצי לבחירות הבאות.

החוק למניעת בדידות: ביקורת ושתי הערות

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • "שנות החלב" היא נובלה נפלאה • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון • המלצה על הנובלה הנפלאה "שנות החלב"

בעולם הערבי יצאו למהפכה בגלל ציוצים בטוויטר, באוקראינה הודח הנשיא לאחר שנודע בתקשורת על הטבח שביצע במפגינים מעמו ובסין קיים מזה שנים רבות איסור על הפצת ספרים, אשר מותחים ביקורת על שלטונות המדינה, או מתבוננים בערגה על העולם המערבי. בכל העולם ידועה היכולת של המלים לעורר את ההמון מרבצו ואפילו להניא אותו לפעולה- גם כשאסור להשמיע אותן, גם כשבחוסר תשומת לב מכבסים אותן בגלל הלך הרוח הדומיננטי יותר שבתקשורת.

לכאורה גם "עם הספר" שלנו כותב כל מילה באותיות של קידוש לבנה. אנחנו נוהגים לדבר על המחדלים שמפריעים לנו וגם נהנים לעשות זאת באריכות ובכל פורום אפשרי, בקול רם ובחדרי חדרים, בקבוצות הווטסאפ ובסטטוסים מצייצים. הבעיה היא שבאותה נשימה אנחנו מצפים שמישהו אחר יתעמת עם המלים הקשות והבעיות שמאחוריהן. בדרך כלל זה יהיה העיתונאי, חבר הכנסת מהמפלגה הקטנה או הפעיל החברתי הבודד, שכנראה "אין לו חיים".

אם אכן היינו עם של "ספר", אז אלגוריות פוליטיות פרובוקטיביות היו נהפכות לשיחת היום שלנו. שורות מפתח מתוך "החוק למניעת בדידות" או "הזקן השתגע" היו מצוטטות בהודעות לעיתונות של חברי כנסת מימין ומשמאל, זוכות לקריאות חרם מצד אנשים שמרגישים מותקפים על ידן ומצוטטות בהרחבה בתכניות האקטואליה, במקום עוד תיאורי סקס מ"חמישים גוונים של אפור".

"החוק למניעת בדידות" מסתמן כמו הספר "הריאליסטי" יותר מבין השניים, עד כמה שרומן עברי המתרחש בשנת 2020 יכול להיות "ריאליסטי", דווקא משום שהוא יוצא מתוך התחושה המוכרת כל כך של אדישות. גם כאן, חי הציבור הישראלי במציאות שהוא יודע להצביע על פגמיה, אך אינו מוצא בעצמו את הדבקות או את היכולת להביא בה לשינוי.

אף על פי כן, בעולמו של שיינפלד קשה לזהות את הפרנויה האופיינית כל כך לשגרה החדשותית הישראלית. לא תמצאו כאן אזכורים לסוגיית השוויון בנטל, לטיפול בבעיית המסתננים או לסכסוך הישראלי- פלסטיני. על איומים קיומיים ופצצות אטום בכלל אין מה לדבר.

ישראל העתידית של שיינפלד היא למעשה מדינה בורגנית באופן כה מעורר חשד, שבשלב מסוים נשאלת השאלה האם היא שינתה את שמה ל"מדינת תל אביב" (עלילת מרבית הרומן, חשוב לציין, מתרחשת בכלל בירושלים). בעולם זה של בתי קפה, צימרים בצפון וחדשות ערוץ 2, מעסיקה את הציבור סוגיה מרכזית. סוגיה, שהדיון האקטואלי בה ותיק לא פחות מהשיח סביב יציאת הנשים לעבודה או האלימות בבתי הספר. מדובר, כאמור, ב-"בדידות", אותו כינוי גנאי נורא לסרבני הזוגיות, שמתעקשים על פיתוח קריירה ומגורים עם שותפים במרכזי הערים, תחת בחירת פרטנר לחיים והקמת תא משפחתי.

שיינפלד נמנע באופן מחושב מלהסביר מדוע בעצם מדובר בבעיה, מבחינה דתית, אתנוגרפית או אפיל לאומית. הוא גם לא משקיע כל כך בבחינת אחורי הקלעים הפוליטיים של ההתרחשות, שעניינה "חוק" שנועד למנוע את הבדידות. בפוליטיקה של שיינפלד אין ציטוטים דרמטיים של שרי ממשלה, אין ציטוטים דרמטיים לא פחות של חברי כנסת מהאופוזיציה ואין אפילו פוליטיקאי שמנסה לחזור בו על מנת לזכות מחדש באהבת העם. הסאטירה של שיינפלד ככל הנראה אינה מדברת על יאיר לפיד. התוצאה, אלגנטית ככל שתהיה, מרוקנת כמעט מתוכן את הסאבטקסט הפוליטי של הרומן.

מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)
מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)

ניכר ששיינפלד מעוניין לעסוק בבדידות כשלעצמה הרבה יותר מאשר במאבקי הכוח של הנלחמים בה או עליה. נכון שלאדם שמורה הזכות לחיות כפי שירצה, אך האם בעשותו כן הוא בהכרח מבצע בחירה נבונה? אם צורך בסיסי של אנשים הוא במציאת שותף לחיים, האם אדם שאינו מוצא שותף שכזה ובוחר בבדידות מדחיק הלכה למעשה את האומללות שלו? יונתן פכטר, צעיר ירושלמי בודד,  מתחבט שוב ושוב בשאלות האלו בשעה שהוא נאלץ לתווך בין מאבקו הפוליטי לחייו האישיים והמשפחתיים.

כתיבה שהולכת ומשתפרת במהלך הרומן ותפנית מבריקה בחייו הרומנטיים של פכטר מסייעת לרומן בסופו של דבר להתעלות מעל הסיטואציה הכביכול-מופרכת שבמרכזו. "החוק למניעת בדידות" הוא סאטירה מרירה-מתוקה על ההגדרה העצמית של צעירים בורגנים בעידן הדיגיטלי ותרבות הריאליטי. יתכן שהתייחסות כוללת יותר להווייה הישראלית ולתרבות הפוליטית הייתה מוסיפה לו גם נפח מד"בי ומסר פוליטי משמעותי יותר. מסר, שאולי לא היה חומק הפעם מעיניו הביקורתיות של קהל הקוראים הישראלי.

ואם כבר אהבה

רב-המכר "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון הוא סיפור אהבה בין פרופסור בגנטיקה, שלוקה בתסמונת אספרגר, ל… אישה, שכאמור עונה לשם "רוזי". גם כאן מדובר ברומן שמהדהד באופן משמעותי רב-מכר אחר של השנים האחרונות, במקרה זה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". שניהם, אגב, רומנים מהנים מאוד.

"פרויקט רוזי" מספר את סיפורו את פרופסור דון טילמן, אדם שרגיל לנהל את חייו לפי שעוני עצר ושאלונים כמותניים, ומחליט לקחת על עצמו דווקא את הפרויקט הבלתי רציונאלי לכאורה של מציאת שותפה לחיים. במהלך הפרויקט נקראת דרכו של הפרופסור הדקדנט דווקא ידידתנו הברמנית רוזי, וכמובן שהקלפים נטרפים באחת. מדוע? המחמאה הגדולה ביותר שמעניק טילמן לרוזי בפגישותיהם הוא שהיא אישה יפה, מה שאומר שהוא ככל הנראה בחר בה לפי נתונים הניתנים לאומדן חיצוני.

הקומדיה הרומנטית והצפויה שבמרכז הרומן נשענת על הניגוד אותו מהווה רוזי לכל תכונותיו של טילמן. כדי כך, היא מתוארת ברומן כמאחרת כרונית, מעשנת ובעלת עבר בעייתי במידת מה. מעבר לכך, בין השורות, היא גם מסתמנת כאדם לא יציב ואנוכי, שעל אף כוונותיו התמימות נוטה לנהוג באימפולסיביות ולגמול בקולניות דווקא לאלו שחפצים ביקרו.

בניגוד לפרטנות הרבה בה מתואר נתיב מחשבותיו של טילמן, למחשבותיה של רוזי אין אנו זוכים בגישה במהלך הרומן. את הקלישאה על המוח הנשי כולנו מכירים, אך במקרה של רוזי אנחנו אפילו לא מצוידים בסריקת MRI  ספרותית. בשעה שטילמן נאלץ שוב ושוב להתנצל, להתרוצץ ממקום למקום ולכפר על מעשיו הנמהרים בכוח אהבתו המוצהרת, מדמותה של רוזי אין למחבר ציפיות מעין אלו. לאורך כל הרומן היא אינה מסבירה את מעשיה, ולא מסתמן מהרומן שישנה הנחה בקיומו של הסבר כזה.

כל שמצופה מרוזי, כמושא אהבה בקומדיה רומנטית שנכתבה על ידי גבר, הוא להיות יפה, ולאתגר במידת מה את הגבר שלצדה. היא אינה שותקת, אך גם אינה מדברת בקול שאתו יכולות נשים אחרות להזדהות. כביכול, על אף הבעיות הנפשיות שמהן היא כנראה סובלת, אנו אמורים לשבח את הגיבור על נכונותו לחזר אחריה, ולהריע לו כאשר הוא נוחל הצלחה וזוכה להיענות. בנוסף אנחנו אמורים להניח, מטבע הדברים, שמערכת היחסים שלהם גם תייתר את הצורך בכל טיפול נוסף בבעיותיה של רוזי, כמו התחברות לנשים אחרות, שכל קשר יציב איתן אינו מופיע כלל ברומן. אולי בעצם עדיפה כבר הבדידות.

המלצה בקטנה

באחרית הדבר לספרה החדש כותבת המשוררת המוערכת יערה שחורי כי הוא נולד מתוך רעיון לכתוב גרסה מודרנית למעשיית "החלילן מהמלין". הפעם, לא סרטון ויראלי ביוטיוב בו רודפים מאות ארנבים אחר צעירה יפנית, אלא מעשייה מלנכולית על עולם שבו שלחו ההורים את ילדיהם מעליהם, ואז שכחו מקיומם.

הנובלה שבשמה נקרא הספר מתפקדת גם כמעין גרסה מערבית לרומן דיסטופי אחר בשם דומה, "שנות השפע" של צ'אן קון-צ'ונג. שחורי מתארת גם הפעם חברה שבעה למראית עין, שמדחיקה עבר אלים באמצעות הווי בורגני ותרבות צריכה הגובלת בנוירוטיות.

המופלא אצל שחורי הוא האופן שבו היא נותנת לשירה שלה לתפקד כפרוזה. הדימויים היצירתיים ביותר שלה מגולמים לתוך המציאות המנומנמת, סודקים את מראית העין הקולנועית באמצעות יצירת שעטנז של יופי עם כיעור וגועל עם ניקיון כפייתי. בד בבד נשמרת שחורי שלא לדרדר את השימוש המשוחרר בשפה לפאתוס, ואינה מאיצה בגיבורה צרת-המחשבה שבחרה להתמודד מוקדם מדי עם הנושא הכואב שבמרכזה של הנובלה.

כפועל יוצא מכך, דומה הקריאה בנובלה "שנות החלב" לקריאה של בלדה, שירת קינה העוסקת הפעם באישה שאינה מסוגלת לזכור את בנה ולכן מתמקדת באבל על האימהות כשלעצמה. זוהי קריאה שמחוללת אימה באותה מידה שהיא מעוררת חמלה ואמפתיה, והתוצאה מרגשת עד מאוד.

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג