במעין בדיחה משונה של הגורל, השאלתי את The Poppy War מהספרייה הרבה לפני מתקפת השבעה לאוקטובר, וטכנית גם לפני החגים. קיבלתי עד אז כמה המלצות עליו, וגם מהכריכה האחורית הוא נשמע כמו עלילה אפית וקצבית, משהו שבאותה מידה היה יכול לעבוד גם בסדרת אנימה.
בקצרה, The Poppy War, שמעתה נתרגם אותו ל-"מלחמת הפרגים", מגולל את סיפורה של רין, יתומת מלחמה מכפר נידח בארץ שאמורה להיות שחזור פיקטיבי של סין העתיקה, קצת כמו ב-"גשר ציפורים". בעוד היא חולמת על גורל טוב יותר מזה שנגזר עליה כשפחה שתימכר עם הגיעה לגיל נישואים, רין לומדת במרץ על מנת להתקבל לאקדמיה הצבאית היוקרתית סינגרד. גם כשהיא לבסוף מתקבלת לשם, עליה לשרוד את השנים הראשונות במוסד כשהיא מתמודדת עם קורטוב נכבד של התנשאות בשל מוצאה ומגדרה וגזענות בשל צבע עורה הכהה יחסית. גם כשהיא צולחת את המכשול הזה, עליה למצוא את מקומה בעולם כשמלחמה פורצת ובוחנת את הנאמנות שלה לעקרונותיה ולאנשים שלהם היא נשבעה אמונים.
אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר על אוטובוס, בשעה רבע לחמש בבוקר, בדרכי לטיול בירדן, מכל המקומות. צלחתי בקלות מאה עמודים עוד לפני שהגענו לגבול. בדרך חזרה, ביום שבת בצהרים, כשמתקפת השביעי באוקטובר הייתה בעיצומה, לא הצלחתי לגעת בו. לזכותו של הספר ייאמר שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהביט מחוץ לחלון ולקוות שאף אזעקה לא תתפוס אותי באוויר הפתוח. המלחמה שאליה חזרתי הייתה אמיתית מדי, קרובה מדי, ובכל פעם שפתחתי אתר חדשות, היא רק נהייתה מפחידה יותר.
לקח לי שבועות לחזור לקרוא בספר שמלחמה מילולית מופיעה בכותרת שלו, תוך כדי שאני מפנימה את המציאות העקובה מדם שבה מצאתי את עצמי. כשלבסוף חזרתי לספר, נשאבתי אליו בלי בעיה, ובכל זאת "נדחפתי" החוצה מדי פעם, עקב אירועים בדיוניים אך מציאותיים, שהכותבת מן הסתם לא הייתה יכולה לחשוב עליהם, אי שם כשכתבה את "מלחמת הפרגים" ב-2018. אירועים, שמן הסתם הייתי מסתכלת בעיניים אחרות לחלוטין אילו הייתי קוראת עליהם לפני "חרבות ברזל", בעידן שבו הם היו נראים לי כמו תוצר של דמיון מעוות.
המשך הביקורת הזאת יכיל ספוילרים מסוימים למתרחש ב-"מלחמת הפרגים". אם התרשמתם עד כה שהספר יכול לעניין אתכם, אני ממליצה להפסיק לגלול כאן ולחזור לפוסט בסיום הקריאה. "מלחמת הפרגים" הוא ספר מעניין ומלא אקשן, גם כשהוא לא מחדש הרבה בז'אנר, אבל אולי יהיה לכם הרבה יותר קל לסיים אותו אחרי שהמבצע בעזה ייגמר, רצוי כשידה של ישראל על העליונה. בכל מקרה, למי מכם שמתכוון להמשיך לקרוא, הנה המחשבות שלי על קורותיה של רין.
"משחקי הכס" בסין
הדבר הראשון שמרשים תוך כדי קריאה ב-"מלחמת הפרגים" הוא העולם הבדיוני, שרק הולך ומתפרש על יריעה רחבה יותר ככל שהקריאה נמשכת. זהו עולם שבו ממלכת ניקרה הבדיונית נמצאת בקונפליקט מתמיד עם כוח הידוע בשם "הפדרציה של מיוגן" על טריטוריה, ובעיקר על הפרג הגדל בשטחה. קונפליקט, בשלו היא נכנסה כבר לשתי מלחמות ונאלצה לראות בין השאר את צי הלוחמים שלה, הספירלים, עובר רצח עם בידי צבאו של מיוגן.
אלא שניקרה לא השכילה ללמוד משתי המלחמות הקודמות. היא עדיין מציבה בראשה את אותה קיסרית כריזמטית שרצח העם קרה במשמרת שלה, ואת אותם הגנרלים שמעדיפים להתבוסס במאבקי כוחות מאשר לדאוג למוכנותם הצבאית למתקפה הבאה. היא גם שכחה לחלוטין כמה אכזריים כוחות הפדרציה שהכחידו את ספיר, האי של הספירלים, או מה עשתה למעטים מתוכם ששרדו. אבל אמיתות אלו, כמו האמיתות המוכרות למדי של "חרבות ברזל", לא יישארו לנצח בתהום הנשייה. ההיסטוריה הרי נידונה לחזור על עצמה, והאלים זוכרים הכול.
מכשפת האש
"מלחמת הפרגים" הומלץ לי במקור במסגרת הרצאה באייקון שעסקה בדת בספרות, אבל יהיה זה חטא נגד הספר לטעון שהוא עוסק בדת. מופיעות בו דמויות מסוימות, כמו רין, שביכולתן לנכס לעצמן כוח שמקורו באלים, אבל כפי שמובהר שוב ושוב, בסופו של דבר בני האדם הם שמחליטים מתי ואיך לבקש את כוחם של האלים, ולא להפך. רין, שמגלה בשלב מסוים של הספר שביכולתה לנכס את כוחה של אלת האש, הפניקס, אינה יוצאת דופן.
אלא שרין טובה, אולי אפילו יותר מדי טובה, בניכוס הכוחות שמזדמנים לידה. היא מסיימת במקום הראשון את שנת הלימודים הראשונה שלה בסינגרד, למרות נתוני פתיחה טובים בהרבה משל חבריה. היא מצליחה איך שהוא לעצור את המתקפה של הפדרציה על בית הספר, באמצעות כוח שלא ידעה שיש לה ושהמורה שלה אסר עליה להשתמש בו. היא מושווית שוב ושוב לאלטן, הבוגר הכי מהולל של האקדמיה, שבהמשך מתגלה שהיא גם חולקת את המוצא הספירלי שלו (כמה נוח). ועוד לא התחלתי לדבר על מה שרין עושה בסיומה של "מלחמת הפרגים", אבל על כך מוטב להרחיב בהמשך.
רין טובה, בין השאר, כי היא נחושה להצליח בתפקידה כחיילת, וכי החלופה לתפקיד זה היא חיים כעקרת בית נטולת זכויות. בשם נחישות זו היא אפילו הופכת לעקרה (!) באמצעות שיקוי רעיל לרחם שרוקחים עבורה באקדמיה. אבל המסלול המהיר שעליו שמים את רין הוא גם הנתיב המהיר לטירוף, הגורל שממנו כולם מזהירים אותה, והמקום שאליו היא לבסוף מגיעה כשהיא מבצעת נגד הפדרציה את מה שנתפש בעיניה כעונש מידתי על פשעיה, ובפרט על הטבח בגולין ניס.
אש תחת אש
מה קרה בגולין ניס? כדי לא לעורר יותר מדי את הטראומה שרבים מקוראי הבלוג בטח עדיין חווים אחרי זוועות השביעי לאוקטובר, אסכם בקצרה שמדובר בעיר שהפדרציה ביצעה בה מתקפת פתע, בעת שצבא ניקרה הוסב לשמירה על גבולותיה הימיים.
ואם זה כבר נשמע מוכר, אציין שצבאות הפדרציה טבחו בכמעט כל תושבי העיר וביצעו פשעי מלחמה כלפי כל מי שנותר ולא הספיק להסתתר. ברשימת הפשעים, שאתם רובם אני חוסכת לכם, אפשר למנות הוצאות להורג המוניות, רצח ילדים (לרבות תינוק שנשלף מרחם אימו ההרה) וכן אונס קבוצתי של חיילות ואזרחיות. כשמתגלים ממדי המתקפה, אחת מחברותיה לשעבר של רין, ששרדה בתור שפחת מין של החיילים, אומרת לה:
"I don't need your pity. I need you to kill them for me. You have to kill them for me […] You have to burn them. Whatever it takes. Swear it on your life. Swear it. Swear it for me."
Her eyes were like shattered glass.
It took all of Rin's courage to meet her gaze.
"I swear."
Page 425
כבר הפסקה הזאת, עוד לפני שנודע בהמשך אם רין עמדה בהבטחה שלה או לא, שמה אותי בדילמה לא פשוטה. כאמור, אם הייתי קוראת אותה לפני חודש ומשהו, כנראה שהייתי מזדעזעת. הייתי חושבת כמה נוח שחיילי הפדרציה מתוארים כאנשים מרושעים ואכזריים, בני מוות שלא אכפת להם למות ולהרוג אחרים למען קדושת המטרה שבשמה הם נלחמים, ולא כחיילים שמילאו פקודות של גנרל אכזר מחשש לחייהם שלהם. הייתי מאמינה שהדבר האחרון שכדאי לעשות במלחמה הוא להשיב מלחמה, במיוחד אם המחיר הוא הרג אזרחים או חיילים שלא ביצעו שום פשע. הייתי מאמינה שאת הדין צריך למצות נקודתית, עם האנשים שפשעו, ולא עם כל העם שממנו הגיעו.
אבל בפועל, כאמור, קראתי את הדברים אחרי שהתחוורו ממדי הטבח בעוטף עזה, שגורם למה שקרה בגולין ניס להישמע קצת כמו מגרש ניסויים של החמאס, ולו משום שלא היו מעורבים בו חטופים. למעשה, קראתי את הדברים תוך כדי שאני מתנדבת במקביל בחמ"ל הסברה ומוצאת את עצמי מסבירה למגיבים מחו"ל דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, כמו העובדה שחמאס הוא ארגון טרור, שהמשמעות של שירת "מהנהר ועד הים" הוא שלא תהיה מדינת ישראל בתוך אותם גבולות, ושאין שום תוחלת להפסקת אש כל עוד אחרון החטופים לא חוזר הביתה. לא תאמינו על כמה אוזניים ערלות נפלתי, ועל כמה אנשים שהתעלמו בבוטות מאמירות תוקפניות של בכירי חמאס ונאמניהם תוך כדי שהם כותבים שקרים על מהי מדינת ישראל ומי האנשים המרכיבים אותה (רמז – לבנים, יהודים, שגונבים שטחים מאחרים).
אז נכון שאותם מגיבים לא מייצגים את כל גולשי האינטרנט, או אפילו לא את כל "רשת הטרולים" הידועה בכינויה "טוויטר" או X. רוב האנשים, השפויים והסבירים, הפנימו את עומק הזוועות של השביעי לאוקטובר ועומדים לצד ישראל. זה לא אומר שאין רשע בעולם. גם אני גיליתי, אומנם באיחור, שיש אנשים באינטרנט – לא רק מטעם ארגוני טרור – שטוענים שהטבח של החמאס הוא מאבק לגיטימי של "לוחמי חופש", במקרה הטוב, ושהוא "צעד לניקוי העולם מיהודים", במקרה הנורא. דיווחים עקשניים ב-X ובטיקטוק אומרים, אגב, שגם הסופרת רבקה קואנג נמנית על אותם אנשים, אם כי לא מצאתי לכך עדות אחת ברשתות החברתיות שלה.
לנצח הוא רק אפר
האם יש תגובה מידתית לאנשים כאלה, או לחמאסניקים שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי, או שישראל נידונה לפעול כמו רין ומילולית, להפוך את כולם לאבק? אני רוצה להאמין שלא. הרי גם בסדרות אנימה, לצורך העניין, תמיד מגיע הרגע שבו הגיבור מחליט להיות טוב יותר מהנבל, ולהראות מידה של חמלה, גם אם הנבל ינסה לנצל אותה לרעה וימות בתאונה תוך כדי. עובדה שישראל הכניסו משאיות סיוע, אפשרה לאנשים לחזור לעבודה. זה הצעד הראשון בניצחון על הרשע, נכון? נכון??
כנראה שלא. כנראה שכמו ניקרה, גם מדינת ישראל לא תחזור להיות כשהייתה, הרבה אחרי שהאבק ישקע. נצטרך לעשות בדק בית מעמיק כדי להבין מה אפשר לחמאס להוציא לפועל את המתקפה הרצחנית ומה ניתן לעשות כדי לשקם, או לפחות לנסות לשקם, את העוטף, התושבים, והחטופים שבתקווה עוד יצליחו לחזור הביתה. אי אפשר לעשות את כל זה עם זעם, כי זעם נוטה לשתק. אחווה, לעומת זאת, מניעה לפעולה.
וזה אולי הדבר היחיד שמשותף למי שהייתי לפני חודש ומשהו ולמי שאני היום. אם היה לי כוח כמו של רין, לא הייתי שורפת אלפים בלי הבחנה. הייתי מגייסת את כל מי שאפשר כדי לצאת למתקפה מאורגנת, מחושבת היטב, שתנחית מכה ניצחת על האויב ותביא לי ניצחון לטבח הארוך. למרות כל הרשע, הייתי מנסה למצוא את האור, ואני רוצה להאמין שזה מה שרוב הישראלים היו עושים. לשם ההשוואה, זה בדיוק מה שרין לא עשתה, למרות כל כוחה ונחישותה, וזאת הסיבה שרשע בספרים כמו "מלחמת הפרגים" – ולא רק הוא – ממשיך להתקיים, ככלות הכול.
The Poppy War by R.F. Kuang. Harper Voyager by Harper Collins Publishers. 530 p.
מליצה 