הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת
הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת
אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.
עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:
החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.
אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.
ובעצם, מהו העושר
אם לא נוסחה מתמטית?
ארתור הגדיר אותה כך:
עושר הוא תוצאה התלויה
בגידול בו-זמני של סיכון (x)
שאפתנות (A) ופריון (Pr)
כפול משתנה מכריע מוגדר CF
כלומר תנאים נוחים:
(R- CF * f (X, A, Pr)
במקרה זה, התנאים הנוחים
מצויים בפוליטיקה:
מה יכול בנק לדרוש עוד
מממשל כה נדיב?
גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):
אני שואל אתכם:
בשלושים השנים האחרונות
מה נאמר בחדרים האלה?
באיזו שפה דיברתם כולכם?
בשנה הראשונה שעשיתי כאן
שלוש מילים היו בפי כולם:
21,546 פעמים אמרתם רווחים.
19,765 פעמים אמרתם תשואה.
17,983 פעמים אמרתם הכנסות.
בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה
הופיעה בראש הרשימה שלי.
[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה
היום אתה אומר האויב.
אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.
אני שואל את עצמי
אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה
אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.
האם אלה אינן עובדות?
או שמא זהו ויסקי מהול במים?
מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)
כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.
"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:
הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים
מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".
ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.
עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.
"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.
לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלחבהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.
tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt
[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.
ציון: 4/5
סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים
אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם
אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם
הילה ברנסון משרתת ביחידה סודית בחיל המודיעין. אפשר לומר שפרוטקציה סייעה לה להתקבל לשם: אמה פיתחה את השיטה למחיקת והטמעת זיכרונות שמיישמים ביחידה כדי לסייע לחיילים להתגבר על טראומות. אלא, שגם להילה יש כמה חוויות שהייתה מעדיפה לשכוח – המוות של הוריה ובהמשך, המוות של החבר שלה מהתיכון. היא הופכת ממטפלת למטופלת, נגד רצונה, וניצודה כשהיא מנסה להימלט מהגורל הצפוי לה לפנטזיה על בית בלונדון.
קורותיה של הילה טרם הטרגדיה האיומה שפקדה אותה, לרבות היחסים עם החברים מהתיכון ובן הזוג, לא היו מאוד מעניינים בעיניי. לא הרגשתי צער רב כשניסו למחוק לה אותם וגם הרומן עצמו, בתורו, לא משיב בצורה ברורה אם מוטב היה שתהליך המחיקה יסתיים או שהילה הייתה מנסה להילחם בו.
בכל מקרה, מובהר לנו, מדובר בתהליך שמיושם רק על "מקרים אבודים" – אנשים שלא מסוגלים לחזור למהלך חיים תקין, או אפילו לרצות להמשיך לחיות. דווקא החיים בתוך המצב הזה, שבו הם קורבן לניסויים ומדברים מתוך עננה של סמים, הם מה שגרם לי לחוש סימפטיה כלפי הילה ומצבה. מצד אחד שמחתי בשבילה שהיא מפסיקה לחוש כאב, ומצד שני כעסתי על מי שמרשה לעצמו לעשות כבשלו עם המחשבות, הזיכרונות ואפילו המשיכה המינית שלה. ידעתי שמאחורי כל דיאלוג שנון של הילה יש אירוניה על בחורה ששכחה לחלוטין שיש השלכות לכל המעשים שלה, ושלגוף שאחראי לשכחה הזאת אין כלפיה שום אחריות רפואית או משפטית. כלומר, מיד אחרי שיסתיימו ניסיונותיו "להציל" אותה, גם הוא יפקיר אותה לגורלה.
"תאכלי, תאכלי, זה כיף".
"תודה. אין לי כל כך תיאבון…"
"תשמעי, זה ממש חשוב שתאכלי. התרופות פחות אגרסיביות כשאוכלים מספיק, וגם הפואנטה היא להבריא, לא?"
"תקשיב, ותקשיב לי טוב, ליסקין".
"הופה".
"הופה. אם נראה לך שאתה הולך לתפוס עליי תחת עוד הרבה זמן, אתה ממש טועה".
הצחוק שלו נעים. נמוך יותר בכמה טונים מהדיבור.
"זה מה שאת חושבת עליי?"
"אני לא חושבת עליך כלום".
"אז אני חושב שאת חצופה, כפוית טובה וזבת חוטם".
"אז אני חושבת שאתה רוסי, יהיר ודוחה".
(עמוד 123)
הקריאה ב-"הכול קל" לא פשוטה. זה רומן מלא טריגרים לכל מי שהתמודד בעבר עם אובדן, אשפוזים פסיכיאטריים, התמכרות לסמים, ניצול מיני וצלקות מהשירות הצבאי. למרות זאת, הוא מצליח להיות חכם, מהנה, מעורר מחשבה, ואפילו משעשע לפעמים. מעין "שמש נצחית בראש צלול" פוגש את "קן הקוקייה", לו הגיבורים היו ישראלים בני עשרים עם נטיות התאבדות.
למעשה, דווקא החוויות ש-"הכול קל" מביא מהשירות הצבאי היו הפחות אמינות בעיניי. אולי חוויית השירות שלי פשוט הייתה שונה מאוד משל אינה איזנברג, ואולי אני זוכרת טוב מדי את חוויותיי מחיל השלישות. לי היה קשה מאוד לדמיין קבלה ליחידה של מועמדת לשירות ביטחון שהודתה בשימוש בסמים (משהו שהמשטרה הצבאית החוקרת לוקחת מאוד ברצינות), כמו גם תקרית ירי מצולמת שאיש לא נתן עליה את הדין (לא בעולם של היום) וחזרה לשירות סדיר לאחר תקופה של עריקות (בלי מחבוש).
צילום: עטיפת הספר
באחרית הדבר מודה איזנברג ל-"מצפן" ששימש אותה בכתיבת הרומן – שוברים שתיקה, בצלם ולוחמים לשלום. אולי אנשי אותם ארגונים סיפרו לה על חוויות מגוף ראשון, אבל ייתכן שיוצאי צבא אחרים היו מספרים סיפורים עם פרטים שונים. פרטים, שהיו הופכים את העולם של "הכול קל" ואת ההצגה של הצבא למורכבים יותר, גם מהזווית של מי שמכיר מקרוב את מערכת האכיפה הצבאית, או מחזיק בדעות פוליטיות שונות.
בסיכומו של דבר, "הכול קל" מצליח להיות רומן ביכורים מיוחד ומוצלח. השינוי שהוא מציג בקול של הגיבורה בין חלקיו השונים מובחן מספיק כדי לעורר עניין ומחשבה על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי להתמודד עם אובדן. אם מוכנים להתעלם מהליקויים המסתמנים בבניית העולם, זאת דרמה פסיכולוגית שבהחלט שווה את ההתעסקות בנושאים "הקשים", ולו בשל הכתיבה הקולחת, ההומור וההתרחשות המד"בית, שכה נדירה בנוף הספרותי המקומי.
ובנימה אופטימית זו:
ציון: 3.5/5
הכול קל (2017). מאת אינה איזנברג. הוצאת כתר ספרים (2005) בע"מ. 305 עמודים
מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי
מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי
בס הודיני היא אחת מאותן נשים נשואות בהיסטוריה שזכורות אך ורק בזכות שם המשפחה שלהן, כלומר בזכות זיקתן לגבר מסוים. אין ערך על שמה בוויקיפדיה בעברית (לכל היותר פסקונת בערך על בעלה), אין תיעוד של ממש להופעותיה על הבמה והעובדה הכי משמעותית שידועה על חייה הם הניסיונות להעלות באוב את רוחו של בעלה. ניסיונות שכזכור הסתיימו עשור לאחר מותו של הקוסם, אז כיבתה האלמנה את הנר האחרון שהותירה דולק לצד תמונתו.
"Mrs. Houdini" מתיימר לשרטט מעין היסטוריה חלופית, שבה הניסיונות הללו דווקא כן הצליחו. כלומר, יקום שבו הארי הודיני הצליח לתקשר עם אשתו לאחר המוות. אלא, שההצלחה היחסית הזאת אינה משמעותית כפי שטוענת הכריכה האחורית. תמונה מוזרה פה ומילת קוד מוכרת שם אינן מספיקות כדי ליצור רושם שקוסם מנוח "השתיל" אותן במטרה שיימצאו, ובכל מקרה אין בהן כדי להעביר מסר מעודד לאישה השרויה באבל. אם כבר, יש בהן כדי להפחיד. אני יודעת שאני הייתי מתה מפחד לו בעלי היה רודף אותי לאחר מותו.
מקור: Wild About Harry
"Mrs. Houdini", אם כן, אינו ספר פנטזיה. הוא דרמה רומנטית תקופתית, שמבקשת לספק את מעריציו הרבים של הארי הודיני, אלו שטרם שבעו מהעיבודים הרבים לסיפור חייו. מצד שני, הוא כתוב בשילוב עם נקודת מבטה של אלמנתו, מה שמותיר מקום רב לדמיון בכל הנוגע לעיצובה של הדמות, התנהלותה במערכת היחסים עם בעלה וההתמודדות שלה עם האובדן.
דווקא כאן "Mrs. Houdini" כושל. הוא בוחר לשרטט דיוקן של אישה פסיבית וילדותית, מה שניתן להשלים אתו כשהגיבורה נישאת לבעלה אחרי דייט אחד ובגיל 18, אבל לא בחייה הבוגרים. לא כשהיא נותנת לגברים זרים לנשק אותה, אחרי מפגש של שניות ספורות ולא כשהיא בוגדת בהארי הודיני במטרה להתנקם בו. "Mrs. Houdini" אולי מנסה לרמז לכך שבס חכמה – בעלה מתפאר בכך שהיא היחידה היודעת כיצד הוא מבצע את קסמיו, אך לא ברור אם הבינה זאת בעצמה או שהוא פשוט אמר לה.
מקור: GenealogyBank Blog
הארי הודיני עצמו נהנה מטיפול טוב יותר. הוא אדם שאפתן ועם זאת לא entitled – הוא מתבייש בעברו ומותיר את שמו היהודי מאחוריו. הוא מתנהג רגע אחד כמו נער מאוהב, וברגע אחר מתנער מהכמיהה של אשתו לילדים, ולא גלוי איתה לגבי החובות הכבדים שבהם הותיר אותה. הוא אינטלקטואל שבולע בשקיקה ספרים על קסם, אבל בעל פה הוא בכלל מייחס את ההצלחה שלו ליכולת לפרוץ מנעולים. הספר אומנם לא שופך אור חדש על תעלומת מותו, אבל כן יוצר דמות שמעניין לעקוב אחר מעשיה, כשהיא על הבמה וגם כשהיא יורדת ממנה.
אולי בשל כך הרומן חדל להיות מעניין, מרגע שהוא כבר לא מדלג קדימה-אחורה בזמן ומציג את מותו של הארי הודיני כעובדה קיימת. כשבעלה כבר לא בסביבה, כל שנותר לאלמנתו הוא לעבור מסיאנס לעוד תמונה עם רמז ולדבר עם דמויות חולפות על בעלה המנוח והנערץ. בין לבין מסופר שהקימה בית קפה, כדי לשמש מקום מפגש לקוסמים מתחילים, ואף ספגה ביקורת על הניסיון "להפיק רווחים" ממעמדה כסלבריטאית. הניסיון להקים עסק שכזה היה עשוי להיות רקע מעניין לרומן בפני עצמו, ולו בשל היציאה לעצמאות של בס הודיני, אלא שגם הוא נזנח עד מהרה לטובת נוסטלגיה רומנטית של האלמנה הצעירה, בת חמישים בסך הכול.
מתוך כריכת הספר בגרסת Hardcover של Simon & Schuster
את "Mrs. Houdini" סיימתי בתחושת ייאוש. הרומן גרם לי לחשוב על מלינדה גייטס, לאה רבין, אפילו איוונה טראמפ – נשים מרשימות שאימצו את שם משפחתו של הגבר לו נישאו, ונבלעו בצלו. האם אי פעם יועלה שמן ללא הטייטל "אשתו של", "אלמנתו של", "גרושתו של" – וייחוס ההון הרב אותו הן מנהלות להצלחה של בני זוגן? כנראה שלא. האם בעוד כמה עשרות שנים נשוב לדון בהן ונמצא עדויות אותנטיות למי שהיו, או ננסה לדמיין אותן בתור נשים חזקות ועצמאיות? לא בהכרח. סביר להניח ששוב נשקע למלכודת הדיבור על נישואים והריונות, גם אם אנחנו כותבות אותן בתור נשים, שדווקא יודעות ליצור דמויות גבריות לא רעות בכלל.
ציון: ***
Mrs. Houdini (2016). Victoria Kelly. Washington Square Press, 306 pages
דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות
דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות
מכירים את הטריילרים שנראים כל כך מבטיחים, שאתם חייבים לקרוא את הספר לפני שתצפו בסרט המבוסס עליו? זה המקרה של “The Circle". לאחרונה הופק עליו סרט בהשתתפות טום הנקס ואמה ווטסון, שאותו כבר אין לי כוונה לראות – לא רק בשל הביקורות הצוננות, אלא כי הספר הוריד את רמת הציפיות שלי לאפס.
בספר, כמו בטריילר, יהיה לכם ברור כבר מהדקות הראשונות – "המעגל", התאגיד שהעניק לספר את שמו, הוא בעצם כת. יש לה מנהיג כריזמטי ומניפולטיבי, יש לה כנסייה עצומה ומרהיבה (שמתחפשת למקום עבודה בשילוב מעונות סטודנטים), יש לחבריה דבקות פנאטית בערכי השיתוף והשקיפות ויש לה שאיפה גלויה להשתלט על העולם. זהו לא ספוילר. אלה הם ערכי החברה, שמוצהרים בעמודיו הראשונים של הרומן. אחריהם נותרו לכם 491 עמודים, ונשאלת השאלה מה נותר לפתח במסגרתם.
ובכן, לא הרבה, במיוחד אם אתם הגיבורה הראשית מיי הולנד, דמות צעירה נאיבית כל כך שלא מפתיע שכתב אותה גבר. מיי, שסבלה מהשהייה בעבודתה הקודמת מתשע עד חמש, לא מאמינה למזלה הטוב כשחברתה מהקולג' מקבלת אותה לעבודה בשירות הלקוחות של "המעגל". היא לא מפסיקה להדגיש עד כמה היא אסירת תודה על "ההזדמנות" שניתנה לה לעבוד בחברה גלובלית, להתפעל מהמתקנים השונים בקמפוס ולהתנצל כשאנשי "המעגל" נוזפים בה.
מוטו התאגיד. מקור: Smile-IT
למעשה, רוב שורות הדיאלוג של מיי הן התנצלויות ואמרות חסרות אופי כמו "אממם, לא חשבתי על זה". היא לא מגלה עמוד שדרה כשדורשים ממנה להישאר הרבה אחרי שעות העבודה או בסופי שבוע כדי לתפעל חשבונות מדיה חברתית, מבלי לקבל על כך הכרה או תוספת למשכורת. היא לא פוצה פה כשהיא מגלה שהסמות'י שהגישו לה במרפאה מכיל שבב מעקב (!) או כשתשעה מסכים (!!!) מותקנים על שולחן העבודה שלה כדי שלא תפספס אף אימייל או שיחת סקייפ.
אני מצטערת, אבל כבת דור ה-Y, שבמקרה גם עובדת בהייטק, אני לא רואה אף בת גילי מבליגה על כל זה, לא מוציאה קיטור ברשתות החברתיות (היוש, טוויטר), לא נאלצת להסביר לחברים ולבני המשפחה מדוע הם לא רואים אותה יותר ולא מהרהרת באפשרות לחפש עבודה אחרת. ניכר שאגרס התעניין במיי פחות כדמות ויותר כקורפוס שעליו יוכל להמחיש את החששות שלו מתאגידים כמו גוגל ומאובדן הפרטיות בעידן המידע.
You’re not doing anything interesting anymore. You’re not seeing anything, saying anything. The Weird paradox is that you think you’re at the center of things, and that makes your opinion very valuable, but you yourself are becoming less vibrant… You look at pictures of Nepal, push a smile button and you think that’s the same as going there. I mean’ what would happen if you actually went?… Mae, do you realize how incredibly boring you’ve become?
עמוד 261
החששות של אגרס אולי מבוססים, כפי שניתן לראות מהנאומים הארוכים שנושאות הדמויות שלו (שאינן מיי) בעד ונגד אותם נושאים. אגרס גם מיטיב לתאר סביבה טכנולוגית שתומכת בחששותיו, שבה מצלמות מקוונות מותקנות כמעט בכל מקום, אם כי אף אחד לא מזכיר שם פורנוגרפיה, הגנה על קטינים או ספר בשם "1984".
למרבה האירוניה, אגרס נופל דווקא בשרטוט אופיו של התאגיד עצמו. "המעגל" היא חברה משונה שבה לעבודה יש ערך משני. כלומר בניגוד לחברות ההייטק הגדולות כיום, שבהן שורת הרווח היא החשובה ביותר (כמו "טבע", לצערנו) ושביצועי עובדיהן מוערכים מחדש כל רבעון, "המעגל" מעדיף להשקיע ביצירת "כלוב של זהב" לעובדיו וביחסי ציבור, שכוללים רדיפה של פוליטיקאים המתנגדים לפעילות התאגיד.
מנגד, "המעגל" עוסק מעט מאוד במוצר שעבורו הוקמה החברה. נראה כי ההפרעות לשגרת עבודתם של אנשיו כל כך תכופות, שהם עסוקים יותר בלהשתתף בהרצאות העשרה על פורטוגל מאשר לעבוד. לא ברור לי איך חברה כזאת אמורה לשרוד, או לעמוד בתחזיות המשקיעים, אבל אני כן יודעת איך דייב אגרס יסביר זאת: "נו, זה רק מדע בדיוני".
מקור:Dr Bex Lewis
עם זאת, הנקודה שבה "The Circle" אכזב אותי במיוחד הייתה דווקא מערכת היחסים בין מיי לחברה שקיבלה אותה לתאגיד, אנני. למרות שאנני בכירה ב-"מעגל" והכול משבחים אותה, נראה שהיא עצמה לא עברה שטיפת מוח ומסוגלת להסתכל על מקום העבודה שלה בהומור ובביקורתיות ("אל תיבהלי, לכל החדשים מתייחסים ככה"). מאוד רציתי שמערכת היחסים בין השתיים תעמיק לכדי ברית, שבה אחת תפקח את עיניה של האחרת. לא רק שזה לא קרה, מיי כן מעמיקה את מערכת היחסים שלה עם בחור בשם קלדן שמנסה לפקוח את עיניה, אך בעצם מצא חן בעיניה בגלל שיערו הלבן ו-"ידיו העדינות". האם כבר ציינתי שגבר כתב את הדמות הזאת? אז… כן.
"The Circle" יכול היה בקלות להפוך לספר מצוין. הוא מבוסס על רעיון חשוב ואקטואלי – האופן בו כולנו מעלימים עין מאובדן הפרטיות בעידן המידע, ועוד בגלל מניפולציות של חברות מסחריות. לקראת הסוף, ניתן אכן לראות איך רעיון זה קורם עור וגידים של מפלצת מבעיתה, שמטשטשת עד מאוד את הגבול שבין קירוב לבבות למשטרת מחשבות. באמצע, למרבה הצער, יש לא מעט ברברת מיותרת, בתיווכה של גיבורה לא אמינה.
ציון: **
The Circle (2013). Dave Eggers. Alfred A. Knopf publishing. 491 pages
הערה חשובה: כפי שחלקכם שם לב, שם המשפחה שלי שונה לאחרונה לרוזנברג אחרי שהתחתנתי. עם זאת, משום שאני מפרסמת כבר חצי עשור תחת השם אור זילברמן, החלטתי להמשיך לכתוב למשך זמן מה תחת שני השמות. אני לא מצפה מאיש לקרוא לי אור רחל זילברמן-רוזנברג (גם אני לא יכולה לבטא את זה), רק להימנע מבלבול במידת האפשר, ולזכור שאני עדיין אור, או אורזי, או כל שם אחר שתמצאו לי לנכון 🙂
המתח במותחן השני בסדרת הבלש ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן נפלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי
המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי
אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.
"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.
בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.
עטיפת הספר בעברית (יח"צ)
בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.
מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.
אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.
איור של סצנה מהספר. מקור: Lija's Library
מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.
חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.
"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'
הכירו את ארנסט קליין – יליד 1972 ומתבגר גאה של שנות השמונים. בשנת 2009 קליין כתב תסריט לסרט מ-2009 בשם "שרופים" (Fanboys) שהציג מסע של חבורת חנונים לאחוזתו של האליל שלהם, ג'ורג' לוקאס. זה היה סרט וולגרי, שזור ביותר הופעות אורח מעונה שלמה של Family Guy ואם לומר את האמת, לא ממש מצחיק.
הסרט נכשל, הן בביקורות והן בקופות, וזאת למרות שהופץ במספר מוגבל של בתי קולנוע ושקליין עצמו התעקש שיוקרן גם במדינת הולדתו, אוהיו. שנתיים אחר כך, קליין נמצא במקום מאוד שונה. הוא מכר את הזכויות על ספר הביכורים שלו, Ready Player One, להוצאת רנדום האוס. ימים ספורים לאחר מכן, השלים את מכירת זכויות ההסרטה של הספר לאולפני האחים וורנר. בשנת 2018 ייצא לאקרנים הסרט עצמו, בבימויו של סטיבן ספילברג, אך קליין נהנה כבר היום מפירות ההצלחה.
מה שנשתנה הוא הגישה של קליין לקהל שלו, בדגש על המדיום שבו הסיפור מתווך לקהל. "שחקן מספר אחת" הוא אומנם ספר על משחק, במובן המסורתי של דיו על גבי דפים, אבל הוא גם משחק אינטראקטיבי בפני עצמו. הוא מזמין את הקורא, כבר בכותרת, להצטרף למשחק, ומאפשר לו להתלוות נרטיבית למשחק קיים (Quest) של שחקן בשם פרזיבל. תוך כדי ההתחקות אחר המשחק הקיים, הקורא מוזמן לאתר בעצמו "אפיקומנים" (Easter Eggs), דהיינו רמזים הגלומים ברומן, שיובילו אותו לטורניר משחקי Arcade ברוח אלו שקרא עליהם. קליין הבטיח למנצח בטורניר מכונית דלוריאן חדשה (כן, כמו בסרטים) והפרס אכן ניתן לאחד הקוראים בשנת 2012.
(מקור: יח"צ)
אם חלק מהמושגים בפסקה הקודמת אינם מוכרים לכם, כנראה שאינכם נמנים על קהל היעד של קליין. "שחקן מספר אחת" מסתמך במידה ניכרת על ההיכרות של הקוראים שלו עם היצירות של שנות השמונים בפרט ועם התרבות הגיקית בכלל. ספירה כללית שאיתרתי באינטרנט מדברת על יותר מ-350 אזכורים ומושגים שונים שקשורים לאותה תרבות ברומן. רובם סתם נזרקים לחלל האוויר, על חלקם נערך דיון שטחי מפי הגיבור, והאחרים? באחרים אתם נדרשים לגלות רמת בקיאות שמאפשרת לכם לשחזר, בעל-פה, סצנות שלמות מסרטים של "מונתי פייטון", או לכל הפחות את שיאי העבר שלכם מ-"פאק-מן".
זאת משימה קשה בפני עצמה, אבל לקוראיו המתמידים "שחקן מספר אחת" מבטיח אתגר נוסף. הוא ממקם את העלילה שלו בעתיד, מה שאוטומטית מעלה שאלות לגבי העיסוק האינטנסיבי בעשור שאף אחת מהדמויות לא חוותה על בשרה, כמו גם לגבי פער העשורים שלא לגמרי ברור מה התחדש בו. אם לא די בכך, "שחקן מספר אחת" קורץ כל הזמן להווה – לטכנולוגיות המציאות המדומה ולמשחקי המחשב שאנחנו מכירים, וגם לסוגיות עכשוויות שקשורות לממשק שלהן עם הסביבה.
ברפרוף, "שחקן מספר אחת" מציג עתיד דיסטופי, שבו משבר אנרגיה ואלימות כלכלית מייתרים את הצורך להסתובב בחוץ, מה שגורם לאנשים לחיות מבעד למציאות המדומה. אותה מציאות מדומה, ה-"אואזיס", מאפשרת למלא את שעות הפנאי בעולמות חלופיים ובכך, למעשה, מספקת מפלט מטרדות היום-יום. אלא, שגם טרדות היום-יום גלומות ב-"אואזיס", שהבריות פוקדות דרכה את בית הספר הווירטואלי, מתחברות באמצעותה למקום העבודה ומגבשות בעזרתה מעגל חברים. בשל כך, ה-"אואזיס" מהווה חלק מהמציאות לא פחות משהיא ממלאת את הצורך לברוח ממנה.
(מקור: pineterest)
מה שמרתק בהמצאה כמו ה-"אואזיס" הוא שהיא מאפשרת, לכאורה, לראות כיצד אנשים באמת מעוניינים לחיות את חייהם, ללא מגבלות של מיקום גיאוגרפי או היעדרו של קסם מהעולם. אלא, שהמשתמשים במציאות המדומה לובשים צביון אחד בלבד – כולם גיקים. הם ממלאים את היקום של המציאות המדומה בכוכבים בהשראת "מסע בין כוכבים" או "באטלסטאר גלקטיקה" והם אפילו בחרו למנהיגים שלהם, בבחירות דמוקרטיות, את השחקן וויל וויטון והסופר קורי דוקטורוב.
אני מאוד בספק אם משתמשי פייסבוק, או טוויטר, או יוטיוב, או כל אחת מהרשתות החברתיות שאנחנו חברים בהם היו בוחרים את המנהיגים הללו, לו איש היה שואל לדעתם. את רוב אוכלוסיית המשתמשים מעניינים דברים כמו סרטוני חתולים, כמו תמונות הישבן של קים קרדשיאן ואם בספרות עסקינן – כמו סצנות המיטה של אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי. היעדרם של כל המשתמשים שאינם גיקים מ-"אואזיס" כה צורם, שהוא מחייב להסיק על הסיבה להיעדרם. לדעתי, הסיבה היא הפערים החברתיים שמאפשרים מלכתחילה בעיקר לגיקים לגשת ולפתח את ה-"אואזיס", בשל נטייתם להיות אמידים יותר ובעלי אוריינות טכנולוגית.
עולם נוסף שמשתמשי ה-"אואזיס" נדרשים לגלות בו בקיאות הוא עולמו האישי של אחד ממפתחי המציאות המדומה, ג'יימס האלידיי. האוטוביוגרפיה של האלידיי משמשת כמעין תנ"ך שהדמויות משתמשות בו כדי להגיע לכל אחת מהיצירות שברצונן להכיר ואפילו כמפה של ממש. באחת מסצנות המפתח ברומן, הגיבור מנסה לפתור חידה באמצעות ניווט בחדר ששוחזר מתוך זיכרונותיו של האלידיי.
הפער בין השממה המדברית שבחוץ ליצירת המופת הטכנולוגית שבמכונה משייך את הרומן במובהק לתת-ז'אנר הסייברפאנק, שבו המדע הבדיוני בא לידי ביטוי בטכנולוגיה המקדימה את זמנה, כמו בספריו של ויליאם גיבסון. אך היתרון המרכזי של המשתמש ב-"אואזיס", על פי מוסכמות הסייברפאנק, הוא לקבל במציאות המדומה את השליטה על חייו שנשללה ממנו בעולם הגשמי. הוא יכול ללבוש כל דמות שירצה באמצעות עיצוב ה-"אווטאר" שלו ולכאורה גם להיות מי שירצה, אך רק עד גבול מסוים.
(מקור: pineterest)
למה גבול? כי דושים הם דושים גם במציאות מדומה, וסטריאוטיפים הרי יש בכל מקום. דייטו ושוטו לובשים דמויות סמוראים כי הם יפנים וזה מה שמצופה מהם. אייץ' בוחרת להופיע בתור גבר לבן, למרות שהיא בכלל אישה שחורה לסבית, וארטמיס? ארטמיס היא בחורה חזקה וגיימרית מעולה, אבל פרזיבל לא יוכל להגדיר אותה בתור "אישה" עד שתשיב לו על כמה שאלות.
Art3mis: How well do you know Aech?
Parzival: He’s been my best friend for five years. Now, spill it. Are you a woman? And by that I mean are you a human female who has never had a sex-change operation?
Art3mis: That’s pretty specific.
Parzival: Answer the question, Claire.
Art3mis: I am, and always have been, a human female. Have you ever met Aech IRL?
Parzival: No. Do you have any siblings?
Art3mis: No. You?
נכון, מאוד הולם בז'אנר הסייברפאנק להתייחס גם לסוגיה של ניתוחים לשינוי מין, תהליך שאמור להיות הרבה יותר פשוט בעתיד טכנולוגי. עם זאת, האופן שבו פרזיבל עורך ספסיפיקציה להגדרת הנשיות של ארטמיס, כמי שנולדה עם האיברים הביולוגיים הנכונים ולא שינתה אותם מאז, לא רק שנגוע בטרנסופוביה – אלא חודר שלא לצורך לפרטיותה של אישה, שמעולם לא ביקשה ממנו להזדהות בפניה באותה צורה.
המציאות הווירטואלית, מטבעה, מאפשרת לנו גם להרחיב הגדרות של מושגים מהעולם האמתי – בהם חברוּת. גם בפייסבוק או במשחקים מרובי משתתפים, אנחנו יכולים לבחור להישאר חברים של אנשים מסוימים רק במשחק. כך קורה עם אייץ' ופרזיבל וגם עם דייטו ושוטו, שבשני המקרים מכריזים על עצמם כחברים הכי טובים, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. כאן הרומן הפתיע אותי, משום שציפיתי לאי-נעימות מסוימת במפגשם הסופי של פרזיבל ואייץ'. מה שעשוי היה להפוך לפארסה, בשל הגילוי שאייץ' הוא אישה, מתגלגל לסצנה מחממת לב שבה פרזיבל עדיין מסוגל לראות באייץ' את ה-BFF שלו, רק בשל החיוך הכה מזוהה עם הדמות.
כך המפגש בין פרזיבל לאייץ' היה עשוי להתנהל, בנסיבות אחרות:
לא כל המשתמשים ב-"אואזיס" מנסים להתחרות על הירושה של האלידיי, אך לאלו שכן יש מכנה משותף. הם נהפכים לתלמידים שקדנים של האלידיי ומכלים את זמנם בצפייה ובשינון התכנים שהפכו אותו לאדם שהוא, כלומר גיק לא נחמד במיוחד שעדיין מתגעגע לשנות השמונים. נפתולי העלילה דורשים מהם בקיאות שכזו בביוגרפיה של האלידיי, שהם מפתחים אובססיה כלפיה. מבחינה נרטיבית, ה-Easter Eggs מתגלגלות בנפשם לביצים שבוקעות ולמעשה מולידות מחדש את האלידיי בכל אחד מהם.
(מקור: pineterest)
ככל שהשחקנים מצליחים במשחק, כלומר עוברים שערים, האובססיה שלהם גוברת. בסיכומו של דבר, הם נהפכים להאלידיי ומגלמים בגופם את ה-"אואזיס". בסיום הרומן, כשה-"אווטארים" מתים בקרב בטירת אנוראק, פרזיבל המנצח הוא שאמור לשקם את ההריסות ולמעשה להקים את כולם לתחייה, להעניק לידה מחודשת.
הייתי רוצה לומר ש-"אואזיס" היא טכנולוגיה ניטראלית, שכפופה לשימוש של המשתמשים בה, אלא שאמירה זו חוטאת לאמת. גם היקום של "אואזיס" אינו אוטופי והוא בוודאי אינו חף מפוליטיקה, כפי שאפשר לראות למשל בכלכלה שלו.
השימוש ב-"אואזיס" עולה כסף: על כניסה ראשונית, על כלי תחבורה, על דלק ועל רכישות של פריטים ייחודיים. נכון שתפעול של תוכנה כמו "אואזיס" הוא יקר, משום שהוא דורש החזקה של כוח אדם ושרתים, ואולם אין סיכוי שהרווח במקרה זה עולה על ההפסד. זאת, במיוחד כשהתשלום על תחבורה ב-"אואזיס" מיתרגם לקילובייטים בודדים של מידע, שבוודאי לא עולים לחברה כסף. נהפוך הוא, סביר להניח ש-"אואזיס" מחזיקה במונופול בתחום המציאות המדומה, בזכות התלות של המשתמשים בנגישות להשכלה ולמקום עבודה. תלות, שאותה היא מנצלת ללא בושה כדי לשמר את המשתמשים.
אז מי הנבל בסיפור הזה? "שחקן מספר אחת" מציג לנו את הש"שניקים (Sixers), שחקנים מטעמו של תאגיד IOI, ספק הרשת של ה-"אואזיס" והארגון שבגלוי מעוניין להשתלט על הירושה ועל מפעל חייו של האלידיי. בדיאלוג בין פרזיבל לנולאן סורנטו, מצהיר מנהיג הש"שניקים מה מתכנן התאגיד לעשות עם הטכנולוגיה, משיקבל את השליטה עליה:
Sorrento seemed to take my silence as a cue that he should continue. “You know, contrary to popular belief, the OASIS really won’t change that drastically when IOI takes control of it. Sure, we’ll have to start charging everyone a monthly user fee. And increase the sim’s advertising revenue. But we also plan to make a lot of improvements. Avatar content filters. Stricter construction guidelines. We’re going to make the OASIS a better place.” No, I thought.
You’re going to turn it into a fascist corporate theme park where the few people who can still afford the price of admission no longer have an ounce of freedom. I’d heard as much of this jerk’s sales pitch as I could stand.
סורנטו מדבר כאן על כמה דברים. הוא מציע גביית דמי משתמש, הצבת פרסומות וגם צנזורה מסוימת על תוכן. חשוב לציין שאת הדברים שצוינו במשפט הקודם בהחלט לגיטימי מצדו לעשות. סורנטו פועל מטעמה של חברה מסחרית, למטרת רווח. בין כה וכה, השינויים שהוא מציע לא צפויים לפגוע כהוא זה בחוויית המשתמש וסביר להניח שישפרו אותה – במיוחד אם ב-"אואזיס" מסתובבים גם גיקים קטינים, שרגישים לפורנוגרפיה וזקוקים לצנזורה.
אלא, שסורנטו מאיים במובהק לפגוע גם בניטראליות הרשת של ה-"אואזיס". כלומר, הוא מאיים לפגוע בנגישות למציאות המדומה של המשתמשים בטכנולוגיה. משמעות המהלך היא, במקרה הטוב, פגיעה במשתמשים שאין באפשרותם לשלם ובמקרה הרע, פגיעה בזכותם לשוויון – לחינוך בבית ספר, לפרנסה במקום עבודה.
בין השורות, התאגיד אחראי לכמה עבירות נוספות, כגון הפגיעה בפרטיות המשתמשים, בין השאר באמצעות קריאת ההתכתבויות שלהם ושימוש בפרטיהם האישיים (כך נחשפה זהותו של פרזיבל). כמו כן הוא אחראי, כמובן, לפעולת הטרור, שבה הושמדה השכונה של פרזיבל – אך יש לציין שאלו אינם חלק מתכנית הפעולה של התאגיד במציאות המדומה, אלא הוראות אישיות של סורנטו.
(מקור: pineterest)
בכל מקרה, ההאשמות נגד התאגיד בפרט וסורנטו בפרט מאוד חמורות. לו הייתי מראיינת את פרזיבל, הייתי רצה לאחר הריאיון להתייעץ עם עורך דין ולקחת תגובה מאנשי התאגיד, שבוודאות היו מכחישים את הטענות מכה וכה. למה לו, לפרזיבל, להטיח האשמות כה נוראות, שבעולם האמתי היו מסבכות אותו בתביעה? בהקדמה לרומן הוא טוען בקצרה שמטרת כתיבתו היא to set the record straight, בכוונה לשמועות האינסופיות על אודות האופן שבו זכה בפרס. לא מן הנמנע, אם כן, שכתב את הספר במסגרת "חוזה טאלנט", דומה לחסות שניתנה לו במהלך המשחק עצמו, תמורת סכום נכבד ואולי גם הגנה משפטית. יכול להיות שבכתיבת הרומן גלום גם אינטרס אחר.
גם פרזיבל מואשם, במסגרת הודאתו, בפשעים חמורים נגד התאגיד. הוא מתחזה לאדם אחר כדי להתקבל לעבודה, פורץ למערכת המחשבים, גונב סודות פנימיים ולבסוף משתמש בהם כדי לנצח במשחק. לא מן הנמנע שייפּה את מעורבותו באירועים כדי להיטיב עם האופן שהוא עצמו עולה מהם. כמו כן, לא מן הנמנע ששיקר. הרי לא נותר איש שהכיר את וייד ווטס, הצעיר שמאחורי פרזיבל, שיוכל לאמת את גרסתו לאירועים שאינם מתרחשים ב-"אואזיס" ובכל מקרה, איזה מושבע יעדיף גרסה של תאגיד מרושע על פני מתבגר אמריקני יתום שירש מיליארדים?
(מקור:pineterest)
הסוף שאנחנו מקבלים הוא לכאורה מאוד "אייטיזי": הגיבור ניצח את התאגיד המרושע, הרוויח מיליונים וזכה בבחורה. כלומר, בדייט עם הבחורה. רק אז, כך מסופר לנו, הוא כבר לא מרגיש צורך להתחבר ל-"אואזיס". צורך, שהוא כן הרגיש גם לאחר שפיצוץ בשכונת מגוריו הרג את דודה שלו, החבר שלה והידידה היחידה שלו מהעולם הגשמי – גברת גילמור. במלים אחרות, פרזיבל מרגיש שמיצה את ה-"אואזיס" רק לאחר שהשיג דרכה את כל מטרותיו האישיות. מאוד סוציופתי מצדו, הייתי אומרת, ולא חורג כל כך מקו מחשבה תאגידי.
ביקשו ממני בכל זאת לסיים בנימה אופטימית, ולכן אזכיר כמה כיף לקרוא את "שחקן מספר אחת". מעבר להתרפקות הנוסטלגית על שנות השמונים, זאת שנהייתה פופולרית לאחרונה עם סדרות כמו Stranger Things, "שחקן מספר אחת" נותן לו משהו לחלום עליו. פנטזיה על מציאות שבה מילולית הכול אפשרי, ומקום שכשירקום עור וגידים נוכל לעצב אותו לפי האופן שבו היינו רוצים לראות את העולם. בהתחשב בכך שרובנו רוצים פחות או יותר את אותם דברים (חברים, שלום, אהבה), אולי בהכרח מדובר במציאות טובה יותר.
"שחקן מספר אחת" (2014), מאת ארנסט קליין. מאנגלית: דידי חנוך. הוצאת עם עובד, 394 עמודים
נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור
נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור
"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד. בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.
בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.
גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…
(עמוד 59)
המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.
ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.
עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)
היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.
אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:
מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק
(עמוד 141)
אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.
ציון: 3/5
"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים
בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידיאולוגיה ועם המון הומור • ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק
בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידאולוגיה ועם המון הומור • ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק
בראש רשימת שוברי הקופות בארצות הברית עומד, נכון לכתיבת שורות אלה, הסרט "אנגרי בירדס". עלילתו, המבוססת על האפליקציה באותו שם, מתארת מאבק של ציפורים בחזירים המהגרים לאדמתן, לאחר שנחשפת מזימתם של החזירים לגנוב את ביציהן של הציפורים. הביקורות לא מהללות, ורבות מהן מאשימות את הסרט בקסנופוביה. לצופים, שחלקם שם את דונלד טראמפ בראשות המפלגה הרפובליקנית, זה כנראה לא נורא משנה.
בתרחיש שלא הופיע בסרט, אף שאינו זר להיסטוריה האמריקנית, הציפורים היו עשויות להביא את החזירים אל האי. הן היו משתמשות בהן ככוח עבודה זול, שלא לומר חינמי, ובשלב מסוים נאלצות להתמודד עם ההשלכות של ריבוים באוכלוסייה. ייתכן והן היו מעניקות לחזירים את הזכות לקבל שכר על עבודתם, לרכוש השכלה ואף לזכות במרחב מחייה מוגן. על הזכות להינשא לציפורים כנראה עדיין לא היה מה לדון, אבל לכך אולי הייתה נוצרת התנגדות גם בקרב החזירים עצמם. המלחמה בין הצדדים, בסופו של דבר, עדיין הייתה פורצת, אלא שספק אם בשלב זה היו ממשיכות הציפורים לשמור על יתרונן המספרי.
החליפו את הציפורים בבני אדם ואת החזירים בסלמנדרות, ותקבלו את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, רומן המתאר גילוי של סלמנדרות-ענק שחורות על ידי בני האדם, את ניצולו של הגזע שוחר השלום על ידי אלו האחרונים, את ההתעוררות בקרב הסלמנדרות ולבסוף – את המרד הבלתי נמנע.
(איור: Jan Gruml, tumblr – את סדרת האיורים שהוקדשה לספר ניתן לראות כאן)
אין כאן טובים ורעים. בני האדם אינם מסוגלים להסתכל על הסלמנדרות כעל יותר מאשר בעל חיים הניתן לביות והסלמנדרות הולכות שבי בתמימות אחר המשימות שבני האדם מייעדים להן, בתנאים איומים ומבלי לבקש כל תמורה, כשהן אף מפתחות איבה זו לזו על בסיס לאום ושפה. הזכויות היחסיות שיוענקו לסלמנדרות לא ימנעו מבני האדם לטבוח בהן בהמשך, ולהתפלא כשהן משיבות מלחמה (עם הנשק שסופק להן על ידי אויביהן). לעומת זאת הסלמנדרות, כשיתארגנו למתקפה, יתאפיינו בתקיפות לא פחותה מזו של שוביהן.
הודות למחקר המדעי חדלו בני האדם לראות בסלמנדרות פלא כלשהו… כאשר הפכו למושא של מבחנים פסיכולוגיים הן הראו תכונות ממוצעות לגמרי ולא מעניינות… המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית, שנראתה כיצור משעמם ומוגבל למדי; רק העיתונות גילתה מפעם לפעם את סלמנדרת הפלא, שיודעת להכפיל בראש מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה חדל לעניין את האנשים, בייחוד כאשר הובהר שסתם בן אדם יכול ללמוד זאת לאחר תרגול מתאים… בני אדם לא חושבים למסתורי משהו שמשרת אותם ומביא להם תועלת, אלא רק מה שמזיק להם ומאיים עליהם
(עמוד 150)
בכריכת הספר מתארים אותו כתמונת מראה לאנושות על סף מלחמת העולם השנייה, אלא שתיאור זה חוטא ליצירה. כפי שמיטיבה לנסח המתרגמת רות בונדי: "המלחמה בסלמנדרות הוא דיוקן האנושות מאז ועד עתה: הקיטש בסרטים האמריקנים; גאוות בריטניה על מעמדה הנפרד ונכונותה לעמוד לבד מול הסכנה ("ג'נטלמן בריטי מגן על בעלי חיים, אך לא מנהל עמם משא ומתן"); מאבקי המעצמות על יוקרה ועוצמה, גם במחיר אבדון; ניצול מיליוני כוחות עבודה זולים למען רווחיותם של קונצרנים חובקי עולם; אספקת נשק קטלני למי שמהווה נשק קטלני למי שמהווה סכנה קיומית משיקולי יוקרה ורווח" (עמוד 263). בונדי מדגישה: "אפשר להחליף כיום את הסלמנדרות באיראן או בצפון קוריאה, כפי שהייתה זו ברית המועצות בעבר – תמיד זה אותו צל על קיומה של האנושות, אותה חרדה לבאות ואותו רצון לעצום עיניים, ליהנות מהחיים כל עוד הפורענות אינה נוגעת לאדם אישית ומידית".
ועל איזו פורענות מדובר? על הלחם והשעשועים שבהם מעסיק את עצמו מעמד הביניים, מבלי לתת את הדעת לקורבנות של נוחיותו. מסופר, לדוגמא, על שחקנית שמאמינה כי נהנית מהערצת הסלמנדרות ומנצלת אותן כדי למצוא עבורה פנינים; על מנהל קרקס חמדן שגובה מחיר מופקע על דמי כניסה למופע סלמנדרות; על כנסים אקדמיים שבהם מנסים הנוכחים להסוות את מבוכתם מסלמנדרה מלומדת המתיישבת בתוך אמבטיה, וכן הלאה.
בשל מיקומן של ההתרחשויות במדינות שונות, התקשורת בין הדמויות ברומן מתנהלת בה בעת בשפתו של צ'אפק, צ'כית, וגם באנגלית ובצרפתית. בהתמודדות עם האתגר שבתרגום הרומן לעברית, בחרה בונדי שכלל לא לתרגם חלק מהביטויים. מה שהיה עשוי לפגוע בהבנת הטקסט אצל קוראים שאינם רהוטים באנגלית, ולסרבול בקריאה עבור כל השאר, מתברר דווקא ככלי שמסייע ליהנות מההומור המשובח של צ'אפק:
הם מאוד טובים וחכמים, ה-tapa boys; אם אדם אומר להם משהו, אז הם שמים לב, כמו שכלב ששומע לקול הבעלים שלו… הם נחמדים מאוד, הלטאים האלה, אין מה לומר. רק אילו הכרישים לא היו זוללים אותם כל כך! כשהתחלתי לזרוק עליהם, כלומר על ה-sharks האלה, אבנים, אז גם הם, ה-tapa boys, התחילו לזרוק אותם. אתה לא תאמין לזה, אדון בונדי. אמת, הם לא זרקו רחוק, מפני שהידיים הקטנות שלהן נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן אדם
(עמוד 42)
צ'אפק, אוהב אדם כפי שהיה, התייחס לדמויותיו בחמלה, העניק לכולן כוונות טובות והותיר בסיום הרומן אשנב קטן של תקווה. רגע לפני פלישת הנאצים, ב-1938, הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות. יצירות פופולריות רבות שנכתבו לאחר "המלחמה בסלמנדרות", לא נחנו בראייה האופטימית של צ'אפק. זכור לי במיוחד סרטו של ניל בלומקאמפ, "מחוז תשע", שתיאר אף הוא סגרגציה של בני האדם מגזע אחר, הפעם חייזרים בדרום אפריקה. למרות סיומו המפתיע של הסרט, והביקורת החריפה העולה ממנו, המסר הכללי לא מעלה ציפיות מיוחדות מהמאבק בגזענות, במדינה או בכלל.
דווקא בשל כך, "המלחמה בסלמנדרות" הוא אולי הרומן שמסמל טוב מכולם את רוח התקופה בכלל, ואת משבר הפליטים באירופה בפרט. זאת יצירה מורכבת וחכמה, שמאבחנת בחוכמה את פגמיה של האנושות, אבל עושה זאת בחיוך סלחני ואוהב. היא נמנעת מגלוריפיקציה של ההגירה והשונות, ובה בעת לועגת לכל אידאולוגיה שמעודדת הסתכלות על חברוֹת במקום על בני אדם, לרבות הלאומנות והסוציאליזם. חבל שהפצתה הותרה שוב רק לאחר שחרור צ'כוסלובקיה, ואולי גם הפעם, נדע להעריכה כיאות רק לאחר שהמלחמה תיגמר.
(עטיפת הספר)
ציון: 5/5
"המלחמה בסלמנדרות" (2012), מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: רות בונדי. הוצאת מחברות לספרות, 264 עמודים
הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה
הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה
"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".
הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.
אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.
הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:
פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:
צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה
"כניעה", עמוד 258
אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.
לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:
This week, onDystopia!Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein
– Good evening, M. Houellebecq.
– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.
– Sure. So Western civilization, it's already–
– –in a process of, ah, désintegration?
– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.
– Muslims, monsieur?
– People with low IQs. Same difference.
– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.
– But you do say they breed faster than us?
– I do–
– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.
– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-
– I think it's important to describe this process explicitly.
– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.
– At length.
– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.
– Limited nuclear war.
– Disruption of the élection présidentielle française.
– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.
– Oui, fini.
– They will take over. It's inevitable.
– C'est inévitable.
– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.
– Oui, professors of nineteenth century literature.
– They will still be there. They will take younger women.
– Jeunes étudiantes.
– Their daughters-in-law.
– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?
– Only one thing, Michel.
– Convert to Islam.
– Start a bridge club.
– What?
– What?
ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".
תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, הגם שלא ברור כל כך לשם מה
תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, גם אם לא ברור כל כך לשם מה
"בגן חיות הטרף", ספרו המדובר של אריק לארסון, אינו בדיוק מסמך תיעודי. זהו גם לא רומן היסטורי, אלא שילוב של שניהם. כמו בספרו הקודם שראה אור בעברית, "השטן בעיר הלבנה", לארסון משלב היצמדות לעובדות היסטוריות עם כתיבה עיתונאית, במטרה לספר סיפור שהיה באמת.
זהו סיפורה של משפחת דוד האמריקנית, שמגיעה לברלין בתחילת שנות השלושים. האב, וויליאם דוד, ממונה אישית על ידי הנשיא רוזוולט לשמש שגריר בגרמניה, עם שחר הרייך השלישי. מטרתו היא לפעול בערוצים הדיפלומטיים הרשמיים עבור שימור היחסים בין המדינות, על אף הצהרות המלחמה התכופות של היטלר, וכן לנסות באופן בלתי-רשמי "לפעול להרגעת הרוחות" בנוגע להתעמרותם של הגרמנים ביהודים.
דוד, היסטוריון וחוואי מוירג'יניה, שמכיר את גרמניה מתקופת לימודיו בלייפציג, מגלה עד מהרה שהמדינה בה התאהב שינתה את פניה – ושניסיונו להדחיק את השינוי, להסתמך על הרוחות הרוחשות מתחת לפני הקרקע ולקוות לנפילת המשטר – יסתיים במפח נפש כואב. הוא נאלץ לגלות זאת תוך כדי שדווקא במולדתו הולכים וגוברים הקולות להדיחו מהשליחות, בשל הצורך "להדק מחדש" את הקשרים עם המדינה שלימים תילחם גם בארצות הברית.
"בגן חיות הטרף" הוא גם סיפורה של בתו של ויליאם, מרת'ה, צעירה רומנטיקנית שמוקסמת תחילה מרוח השינוי בגרמניה, ובתהליך כואב של התפכחות הופכת לסוכנת של שירות המודיעין הסובייטי. לארסון בוחר, להבדיל מהדמויות בנות אותה התקופה שמצוטטות ברומן, שלא לשפוט בחומרה את פרשיות האהבים הרבות של מרת'ה, או אותה עצמה ("מכוערת נורא", אמר עליה קצין נאצי). לארסון גם לא מבקר אותה בשל האופן בו הלכה שולל אחר שניים מהמשטרים החשוכים בהיסטוריה, ואף מצדיע לה באפילוג כמי: "שהתנגדה אקטיבית לגרמניה הנאצית, בתקופה שבה רבים מדי העדיפו להעלים עין".
בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)
ככלל, גרמניה, טרום מלחמת העולם השנייה, מהווה עבור לארסון מערכה דיפלומטית תוססת. הכוונה לא רק להתנצחויות בין דיפלומטים, אלא בין חברים ואף בין נאהבים. מנאומים חוצבי להבות, דרך התנקשויות ועד נישואים – לארסון אינו מתרשם ממכתביה של אף דמות ובוחן לעומק את המניעים למעשיה, כאשר לא פעם מתגלה ששוב נסתרים מאחורי הקלעים אינטרסים זרים ואידיאולוגיות שאבד עליהן הכלח.
לארסון, מלבד ההיצמדות לעובדות היסטוריות, מצטיין בתשומת לב לפרטים. הוא גם מתאר את המציאות בברלין במידה לא מבוטלת של הומור, למשל כאשר הוא מציין כיצד חסכו הנאצים מהסוסים ומהכלבים שלהם את מידת האכזריות שהפגינו כלפי היהודים. הוא אף לא מהסס להשתלח בעצמו בקצינים הנאצים, כאשר הדמויות אינן עושות זאת, ולתאר אותם כחבורת "פסיכופתים בני שש עשרה" הסוחפים אומה שלמה, גם כשהם אינם חדלים לרגע להתקוטט ביניהם.
סופו של "בגן חיות הטרף", שלא כמו סיפורו של הרוצח ה.ה. הולמס מ"השטן בעיר הלבנה", מוכר אפוא היטב. זהו אחד מאותם ספרים שעוקבים אחריהם בשקיקה ובה בעת באירוניה, כשיודעים את הטרגדיה הגדולה הנכונה לדמויות אך מתקשים לכעוס עליהן בשל התנהגותן הנאיבית, או אפילו בשל דעותיהן האנטישמיות. הגיבורים של לארסון אומנם אינם "האנשים הרגילים" בגרמניה שמילאו לכאורה אחר הוראות, אך הם ללא ספק בני אדם, שקיבלו כמה החלטות קשות.
כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)
בכל זאת, הכוונה להפיק עיבוד הוליוודי על בסיס "בגן חיות הטרף" מחייבת לשאול אודות הצורך לספר את סיפורה של משפחת דוד. האם מדובר בנסיון נוסף לנקות את המצפון האמריקני מהיעדר מעורבותו בשנים הראשונות לשלטון היטלר? או שמה תחקיר, השופך אור על כל המוסדות שכשלו בהתמודדות עם המתרחש בגרמניה, בשל העדפת שיקולים פוליטיים?
לארסון אומנם אינו משיב לכך במפורש, ואולם מתכתובות המסרים שהוא מביא ברומן בהחלט עולה מסר ביקורתי כלפי משרד החוץ האמריקני ונציגיו. זאת, לצד המשך העיסוק של לארסון במלחמות העולם, עם Dead Wake: The Last Crossing of the Lusitania, שראה אור השנה, עשויים לרמז שהתשובה השנייה היא הנכונה.
ציון: 4.5/5
"בגן חיות הטרף: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי", מאת אריק לארסון. מאנגלית: יניב פרקש. 451 עמודים, הוצאת בבל
מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל
מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל
"אצבעות של פסנתרן" הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.
זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.
למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"
"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.
הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.
האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".
מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.
באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.
"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר
Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"
סוד קסמה של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים, שמציגה את הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים • וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות
הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים • וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות
לכן אנחנו כאן ב"טיולי מלכת השלג" תכננו עבורכן חבילה מפוארת אך שווה לכל כיס, שלא תכביד על כפות הרגליים וגם לא על התקציב, באחריות. ראו את העולם ממזחלת רתומה לאווזים, בקרו ביער הארכיטיפי ובארץ הפלאות של החורף, פטפטו עם חיות מדברות אמתיות (נא לא להאכיל אותן)… מדריכות התיירים שלנו הן ידידותיות ובעלות ידע מקיף, הן נסעו בכל רחבי העולם והוכשרו בידי מלכת השלג עצמה
דברים מוזרים קורים, עמוד 98
לא ספרי אימה רבים יוצאים בעברית, לא כל שכן סיפורי אימה קצרים. בעצם, גם אוגדנים של סיפורים קצרים קשה למצוא כאן. מה פלא אפוא שכנראה מעולם לא שמעתם על קלי לינק. אז הנה – לינק, בת 46, סופרת אמריקנית ממסצ'וסטס ששואבת השראה מה"פ לאבקראפט ומספרי קומיקס ומו"לית שותפה עם בעלה בהוצאת Small Beer.
לינק היא, לפחות עד כה, כותבת הסיפורים הקצרים הטובה ביותר שקראתי. בקובץ הסיפורים האחרון והמומלץ שלה, "כישוף למתחילים", היא מיטיבה לשלב בין ריאליזם והומור שחור, פנטסיה משולחת רסן ואימה גותית. היא עושה כל זאת מבלי להידרדר לשימוש בקלישאות, וכדי כך טווה מעשיות מקוריות ומטרידות על חנות נוחות לזומבים וכפר שלם שמאימת השודדים מתפנה לתוך ארנק פיות קטן.
באופן כמעט בלתי נמנע, כמו מספר סרטי דיסני לפניה ואחרון האייטמים ברשת אודות "כך היו נראות הנסיכות עם דיסני עם שיער קצר", גם לינק נהנית לגשת למעשיות מוכרות ולהציג אותן – כך זה מכונה עכשיו?- מזווית אחרת, בדרך כלל אפלה.
עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")
סיפורה "מסעות עם מלכת השלג" (הפעם מתוך הקובץ "דברים מוזרים קורים") הופך את הנעשה במעשייה המקורית פחות או יותר כפי שניל גיימן מתעלל במעשיית שלגיה ב"שלג, זכוכית, תפוחים". אלא, שלינק עושה זאת כשהיא פורצת מספר פעמים את מוסמכות המגדר והמיניות. בעזרת ההומור הבריא שלה, היא מצליחה אף להפוך את סוף הסיפור לסאטירה על המרדף אחר האושר הרומנטי, שמתגלה כמרדף אחר אושר אישי (וכן, גם כלכלי). להלן, האביר על הסוס הלבן אצל לינק הוא בכלל נסיך מכושף בגופו של אייל הצפון, ולאף אחד לא אכפת שהוא כזה- כל זמן שהוא מסוגל להרכיב את הגיבורה למחוז חפצה ולשתוק.
לינק מצליחה, אם כן, היכן שגם דיסני עצמם נכשלים שוב ושוב- היא מספרת סיפור קצר ושלם בזכות עצמו, גם אם הוא לאו דווקא מעוניין להתיישב עם זה המקורי. היא לא נצמדת לדקויות של דמויות משנה זכורות ולא מנסה ליצור רקע לסצנות מפורסמות. כל שברצונה הוא להשתמש ביצירה המקורית כבסיס, ולגרום לגיבור לפנות בפנייה הלא נכונה, זאת שנגמרת בצחוק גדול, בסיוטים, או בשניהם גם יחד.
כרזת הסרט "פן" – עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)
בראיון ל"עכבר העיר" בשנת 2010 היא הגדירה עצמה כסופרת שמתמחה בכתיבת סיפורים קצרים, הגדרה שנשמעת כאילו היא מתארת ז'אנר נישתי – אך נעשית היום פופולרית יותר מתמיד. טד צ'יאנג, אמן הסיפורים הקצרים מארה"ב שהתארח זה עתה בפסטיבל אייקון, לא כתב מעולם רומן באורך מלא ושתי הכותבות שאירחו אותו בפסטיבל, קרן לנדסמן ורותם ברוכין, התפרסמו אף הן בזכות הסיפורים הקצרים שהוציאו לאור בבמות של הקהילה הישראלית למד"ב ופנטסיה.
ברוכין, שבימים אלה פתחה בקמפיין מימון המונים לכתיבת סיפורים קצרים פרי עטה (ובלוג בנושא) טענה שבכתיבת סיפורים קצרים השיקול אינו רק אומנותי, אלא גם כלכלי – אנשים קוראים פחות, וכשהם לבסוף עושים זאת, הרי שהם פונים מראש לאינטרנט. זאת הסיבה, על פי ברוכין, שבכתיבת סיפור קצר אפשר להסתמך על קוראים שילוו ויתנו לך משוב, בעוד שבהוצאתו לאור של רומן, ניתן רק להמתין בעוד הוא "נמק על המדפים".
על צדקתה של ברוכין תוכל להעיד הצלחת הקמפיין שלה (כמעט 300 דולר למימון כל סיפור, בתוך מספר ימים). זאת, בתוספת ההכרה המשמעותית לה זכתה לינק מעבר לים (פרסי הוגו, לוקוס, נובלה ועוד) עשויה להחוות על הכיוון שאליו נושבת כעת הכתיבה, לפחות בז'אנר. רוח של תמציתיות ותעוזה, לצד המשך ההיתלות באילנות גבוהים יותר.
"כישוף למתחילים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 331 עמ', הוצאת בבל.
"דברים מוזרים קורים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 258 עמ'. הוצאת בבל.
"עשן ומראות", מאת ניל גיימן. מאנגלית: יעל אכמון, 328 עמ'. הוצאת אופוס.
צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח
צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח
ההתחלה של "גשר ציפורים" אינה מעודדת. מחלה מיסתורית פוגעת בשכבת גיל מסוימת בקרב ילדים בכפר סיני מבודד, שנופלים לתרדמת ואינם מתעוררים בשנית. הכפר היפהפה כולו נזעק לאור מה שמתחוור כמעשה רשלנות נפשעת של שני נבלים, ואחד מנעריו החסונים, העונה לשם שור מספר עשר, יוצא למצוא את המלומד שיביא תרופה למגיפה.
בידי הנער עולה לאתר מלומד חכם בצורה בלתי רגילה, בעל פגם קל באופיו (כפי שמודגש שוב ושוב במהלך הרומן, מבלי להגדיר במפורש את אותו פגם) ושמו לי קאו. אלא, שאפילו חכם זה אינו מסוגל לרקוח את התרופה בעצמו – והשניים נאלצים לכתת רגליהם במסע אחר צמח יחיד במינו, "שורש העוצמה הגדול", שכפי שמתחוור בהמשך – נמצא בלב מבוך שהקים קיסר מרושע.
"גשר ציפורים" אומנם ממוקם לכאורה על רקע סין העתיקה, אך העלילה שלו מזכירה דווקא סיפורים מתרבויות אחרות: סיפורי המגיפות המוכרים היטב מספר שמות, "הדבר" של אלבר קאמי ועד ל"ספינות טרופות" של אקירה יושימורה, סיפור המסע שנשמע כמו גרסה מיתית ל"פרח לב הזהב" וכמובן המבוך ומפלצותיו המבעיתות, שבכלל מהדהדות את יוון העתיקה.
לא מפתיע אפוא לגלות שבארי יוגארט, שחיבר לרומן שני ספרי המשך בלבד בטרם פרש מכתיבה בתחילת שנות התשעים, הוא בעצם אמריקני שמתגורר באריזונה. המשיכה שלו לתרבות סין העתיקה, אותה פיתח במהלך שירותו הצבאי במזרח הרחוק, באה לידי ביטוי מרתק ברומן שמזכיר יותר מכל את "אבק כוכבים" של ניל גיימן – אגדה למבוגרים, שכתובה לסירוגין בפשטות ובפתוס ומשלבת בין מיתוסים מוכרים יותר ופחות.
עטיפת "גשר ציפורים, בעברית (מקור: אתר הוצאת "אופוס")
זה עובד, אבל לא בצורה מלאה. במרוצת העלילה הופך "גשר ציפורים" מסיפור מסע לסיפור בלשי, ואז מחליט להפוך שוב לסיפור מסע – מה שממלא עמודים רבים מדי במחציתו במסעות-צד, פחות מעניינים ופחות מרגשים מהסיפור הגדול שבמרכזו. המתח שלקראת פתרון התעלומה עוד ישוב לקראת הסוף, אך על הקוראים יהיה להתאזר בסבלנות, ובעיקר לשכוח שאי שם, בכפר סיני מבודד, ישנם ילדים גוססים שנאבקים על חייהם.
בעיה נוספת שעשויה להציק ללפחות מחצית מקהל הקוראים הוא היחס הסטריאוטיפי לנשים, שברובו של הרומן מסתמן כמיזוגניה של ממש. בעוד הדמויות הגבריות ניתנות לחלוקה לגברים ולנבלים, לחכמים ולטיפשים, לקיסרים ולנתינים וגם לחזקים ולחלשים (וקשישים)- הרי שאת הדמויות הנשיות ניתן לחלק בגלוי לשתי קטגוריות בלבד: צעירות, יפות ובוגדניות או מבוגרות, ענקיות מימדים ומרושעות.
משום שהדמויות בין כה וכה נושאות שמות סטריאוטיפיים ("ענן לוטוס", "שפן מפתח") לא ניתן לייחס להן יותר אופי מכפי ששמן מייעד להן- מה שעשוי דווקא לעזור בקטעים המשעשעים ברומן, ויש רבים מאוד מהם. לדמות המרתקת ביותר, על כל פנים, דווקא אין שם ואפילו לא פנים. תחת זאת, היא מתהדרת במסכת זהב בצורת פני נמר ובתואר "קיסר צ'ין".
הדמות שמאחורי קיסר צ'ין היא אחת הנבלים המוצלחים שהכרתי בשנים האחרונות בספרות הפנטסיה. הדרך הטובה ביותר לתאר אותה, מבחינתי, היא כשילוב של ראס אל-גול, הרוזן דרקולה והמלך מינוס. היא אינטיליגנטית מאוד, חסינת פגיעה, נטולת אמפתיה בצורה בלתי נתפשת ובעלת חיבה אכזרית למפלצות רצחניות, בייחוד אם הן נוצרו על ידה ממה שהיו פעם יצורים תמימים. אבוי לאדם או לאל שקיסר צ'ין ייקרה בדרכו, אוי ואבוי למי שינסה לגזול ממנו את אוצרותיו.
איור מעריצים בהשראת הרומן (מקור: Kaja Foglio, bookpics.com)
גם כאשר קיסר צ'ין אינו בסביבה, "גשר ציפורים" נהנה מההומור המוצלח והמקאברי שלו, ובעיקר מכך שהוא פשוט כתוב נפלא. הפיוט הרהוט שנמשך בכל שורותיו, מתיאורי הנוף והמקומות ועד לדיאלוג שבפי הדמויות, עובר היטב גם בתרגומו של רחביה ברמן, שחתום גם על "אומנות המלחמה וכיצד להימנע ממנה" מאת סון דזה. הקצב אומנם אינו אחיד והרומן ללא ספק ארוך מדי, אך הוא אינו סובל ולו מרגע אחד של שעמום.
אם גם אתם נצלים בחום הקיץ וחולמים על הרפתקה בארץ רחוקה, הכינו לעצמכם כוס גדולה של משקה קר וקראו את "גשר ציפורים". מוטב לעשות זאת בסוף שבוע פנוי ולהתאזר בסבלנות – סיפוקכם עוד יבוא כאשר "גשר הציפורים" המרהיב שברומן יווצר סוף כל סוף.
גשר ציפורים (2002). בארי יוגארט. מאנגלית: רחביה ברמן. תל אביב: הוצאת אופוס בע"מ. 246 עמודים
בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו
בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו
כדי לקרוא על הרקע לכתיבתו של קפקא, אין תמיד צורך להשהות את הקריאה ביצירותיו ולחפש את שמו בויקיפדיה. קפקא תמיד נמצא שם, בגוף הקמל או המועד למות, בסגנון הכתיבה רווי ההומור השחור ולעתים גם בפנייה הישירה לאביו, האיש שעמו התגורר וממנו פחד כמעט כל חייו, ואשר מעולם לא חדל לראותו בתור "שלומיאל".
יחד עם זאת, אם היתה לסופר גישה מוצהרת כלשהי כלפי הדת, הרי שהיא מעולם לא בא לידי ביטוי בכתיבתו. ידוע שהוקסם מהתיאטרון היידי וגם מתורתו של הבעש"ט. חוקר הקבלה גרשום שולם ציין את "הכוח העצום" שהיתה לקבלה על כתביו וקשה כמובן להתעלם מהקרבה הגיאוגרפית של הסביבה בה גדל לאטנוישול, בית הכנסת שמספרים כי בעליית הגג שלו גנוזים שאריו של הגולם, אשר הוקם לחיים על ידי המהר"ל.
את ביקוריו בבית הכנסת עם אביו קפקא תיאר בתור "סקיצות מוקדמות לגיהינום שהיה צפוי מאוחר יותר במשרד" ובהתייחסו ליהודים אחרים, טען כי אין לו עמם דבר במשותף, כשם שאין לו דבר משותף "עם עצמו". כמו יהודים רבים באותה תקופה הוא גם הפנים את האנטישמיות שהופצה דרך עלילות הדם ואמר "לפעמים הייתי מייחל לדחוס את כל היהודים (ואותי) במגירת השידה ולפתוח אותה מחדש, רק כדי לראות אם נחנקו".
מתוך Kafka (עמ' 24)
את אותה שנאה עצמית היה מוציא לפועל, כמובן, כלפי עצמו. קפקא סלד מגופו הגמלוני והחלש ובמשך שנים רבות תרגל בניית גוף ("בודי-בילדינג"). היה צמחוני למרות שסבו היה קצב במעדניה כשרה, ותיאר את התשוקות השונות שאחזו בגופו, ובהן התשוקה לנשים והתשוקה לכתוב, בתור רוחות רפאים "השותות" את מילותיו ומחשבותיו. לתפקיד הדוברים ביצירותיו בחר פעמים רבות דמויות לא אנושיות, כמו כלב, קוף וג'וק ענקי, ואולם לעתים נדמה כי הדמות המזוהה איתו ביותר הינה דווקא "אמן הרעב"- הממשיך במלאכתו עד שבא עליו קצו.
הוא היה יהודי דובר גרמנית בסביבה דוברת צ'כית, שהתקבל למשרה בסוכנות ביטוח נגד תאונות למרות מדיניות מגבילה בקבלת יהודים לעבודה. ניהל רומן עם המתרגמת הנוכרייה שלו לצ'כית, מילנה יסנסקה, אך מספר שנים מאוחר יותר ביקש דווקא את ידה של דורה דיאמנט האורתודוכסית, שגם הביאה אותו להתעניין בתלמוד. התייחס לעתים רחוקות בלבד לגטו הפראגי בכתיבתו, ועם זאת הביא בטובות שביצירותיו (ובהן "הטירה") את דמות היהודי הנודד, "התלוש", שנמצא במסע מתמיד אחר "בית" אבסטרקטי שרק הולך ומתרחק.
קפקא אומנם נמצא במעמד מורכב כיהודי וכאזרח נרדף באקלים אנטישמי מובהק, ואולם הבחירות שנקט בחייו הן מנת חלקם של יהודים כמיעוט עד היום. דוח האנטישמיות שפורסם אתמול גילה כי שנת 2014 היתה האלימה ביותר בעשור האחרון כלפי יהודים, עם 766 תקריות אלימות כלפי יהודים ומוסדות יהודים, ובהם כמובן הפיגוע במרכול "היפר כשר" שבפריז. רוב התקריות, חשוב לציין, מיוחסות דווקא למערב אירופה- בעוד שבמזרח דווקא ניכרת ירידה במספרן.
מתוך Kafka (עמ' 8)
משמעות נתונים אלו היא בחירות שיהודים ברחבי העולם נדרשים לבצע מדי יום, על מנת להגן על בטחונם, לטשטש את מוצאם או לחילופין לחיות בשני העולמות: להכריע בין לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים או להסתמך על האבטחה במוסדות היהודים, ולתהות עד מתי ימשיכו לחיות בפחד, בטרם יעלו למדינת היהודים, המדינה שמשום מה נשמעת מפי ממשלת ישראל כמקום הבטוח ביותר עלי אדמות.
למרות כל אלו, לא נראה שבהרהורים החוזרים של קפקא אודות עלייה לישראל היה שיקול חומרי כלשהו, לבד הבריחה כלשעצמה. כך כתב, בתקופה בה התגורר עם אחותו אותלה:
חלמתי לעלות לישראל בתור מגדל תפוחי אדמה או אמן.. למצוא חיים בעלי משמעות בביטחון וביופי… אני אוהב את הריח של עץ משויף, שירת המסורים, דפיקת הפטישים… עבודה שכלתנית מנכרת אותך מהחברה האנושית.
רעיון העלייה שב מאוחר יותר, במערכת היחסים עם דורה דיאמנט, במסגרתה תכננו בני הזוג לעבור לתל אביב ולפתוח מסעדה יהודית, שבה דיאמנט תבשל וקפקא ימלצר. אלפי יהודים כבר עלו לישראל באותה תקופה, אבל קפקא לא נמנה עליהם. טרם עליית הימין הקיצוני לשלטון הוא העביר את חייו בעוני, עם מחלה הולכת ומתפתחת, שלימים תביא לקץ חייו בגיל 40.
אילולא נבגד על ידי חברו, מקס ברוד, היו כתביו נשרפים- אם לא מידי ברוד, אז מידי הנאצים. אילו היה חי בעצמו, לא מן הנמנע שהיה מוצא את עצמו בין קורבנות השואה, ואילו היה עולה לארץ? האם היה מוצא את עצמו בתל אביב או בשדות החקלאיים וגם ממשיך לכתוב בלילות? ואולי היה מוצא את עצמו דווקא בסביבת הרומן הבלתי גמור Amerika?
מתוך Kafka (עמ' 36)
אין ספק שהמעבר לחברה החלוצית בישראל היה מותיר את חותמו על הסופר, שעשוי היה לגלות כי הגוף שעיצב בקפידה כה רבה עדיין לא מוכן לעבודה פיסית ממושכת, שלא לדברעל גיוס לצבא, ששגרת החיים הסיזיפית מעייפת אותו עוד בטרם פינה זמן לכתיבה ושגם ישראל, ככלות הכול, אינה סביבה פסטורלית של שלום וביטחון. יתרה מכך, קפקא היה מגלה שבישראל הוא נעדר את היכולת להמשיך לבחור- עליו לאמץ את דמותו האחדותית של "הצבר", הנגזרת מהיותו יהודי, ולהשאיר מאחור את השכלתו, משפחתו, שפתו ומורשתו התרבותית.
הברירה הזאת, כמובן, מעולם לא היתה רלוונטית. ארץ ישראל, עד כמה שקסמה לקפקא, לא היתה מעולם יותר מפנטסיה מרוחקת. ישראל היתה ההפך מאותה "טירה" או "מושבת עונשין" עליה כתב ביצירותיו – היא ניצבה בקצה השני של המסע שאותו הגיבור לעולם לא ישלים, המקום שאליו ידי הישות הבירוקרטית המתעמרת אינן משיגות. המקום, שבו דמיין את גופו כפי שתמיד רצה לראות אותו, בנוי לתלפיות וחופשי משליטתו של אביו- כאשר מנגד אותו גוף מעולם לא היה מסוגל לסיים את המסע, והביא לקצו של קפקא עוד בטרם סגר על שערי הגטו "הפיתרון הסופי".
מתוך Kafka (עמ' 5)
קפקא מעולם לא אייר את יצירותיו, בוודאי שלא בסגנון המרהיב והמלנכולי בו אייר אותן רוברט קראמב בספר הביוגרפי הנושא את שמו של הסופר מ-2007 (ובגרסאות קודמות מ-1993 ו-2005). איור, שלצד חשיפת מגוון פני הדוברים של קפקא מעניק לתמונות האפלות שהגה הסופר תווי מתאר של עולמות שלמים וגם את הטון האבסורדי, הסאטירי ובה בעת הריאליסטי כל כך שאפיין אותו – ואשר ככל הנראה לא היה מוצא את דרכו לעיבודים קולנועיים.
מחבר הביוגרפיה, דייוויד זיין מאירוביץ, סולד משכלתנות כמעט כמו קפקא עצמו. הוא מאזכר בשטחיות את אינספור התיאוריות שנכתבו על קפקא לאחר מותו על ידי הוגים כמו סארטר, דלז וגואטרי וגם מפגין בוז מובהק כלפי השימוש בתואר "קפקאי", שלדבריו "מאפיין יותר אנשים מאלו שקראו בפועל את יצירותיו של קפקא".
לצד זאת הוא מתאר בחמלה רבה, אם כי בעוקצנות המתבקשת, את תולדותיו של הסופר עצמו, וגם את פולחן האישיות האירוני שכיום נפוץ סביבו בפראג. פולחן, שאם היה נתון לבחירתו של קפקא- כנראה היה כולל בכל פעם מחדש "שורה אחת לפחות המכוונת נגדי", ולעולם לא היה מאשר את הופעת פניו על גבי טבלת שוקולד.
Mairowitz, David Zane (writer) and Robert Crumb (illustrator). Kafka. Fantagraphics Books, 2007
מליצה 