לא מזמן סיימתי לעבוד על רומן הביכורים שלי ושלחתי אותו להוצאות, מה שפינה לי זמן לחזור לרומן הבא שהתחלתי לכתוב ושעוסק בשימוש במציאות רבודה עבור פיגועי טרור. מאז שהתחלתי לכתוב את הספר וזנחתי אותו, פייסבוק שינתה את שמה למטא. היא השיקה פרויקט שנועד לשנות את חוקי המשחק בשם "המטאוורס" ולאחרונה גם פרסמה סנאפשוט, שנוי במחלוקת, של האווטאר שיש למייסד מארק צוקרברג בתוך הפלטפורמה.
מטאוורס כשלעצמו, הוא המצאה ספרותית. הוא הופיע לראשונה בספרו של ניל סטיבנסון, "סנואו קראש" שהיה, למרבה האירוניה, משל ביקורתי על הקפיטליזם. "המטאוורס" של מטא, לעומת זאת, רואה את האוריינטציה הצרכנית של הפלטפורמה כדבר חיובי. זה המקום שבו אנשים יכולים לצאת לעולם, לחזק קשרים ולעסוק בפעילויות לא שגרתיות – אז מה אם מטא ממשיכה לאסוף עליהם מידע בכל צעד ושעל? ואז מה אם לאורך הדרך הם (כנראה) יתבקשו להיפרד מכסף אמיתי?
כמו פייסבוק, אינסטגרם וכל מקום שבו אנו משאירים טביעת רגל דיגיטלית, גם מטאוורס הוא מקום שבו חברות כמו מטא יכולות להגיע אלינו ולהטות את תפישת המציאות שלנו באופן שעוזר להן להשיג את היעדים שלהן. הדוגמה הכי מובהקת היא הסתה ופייק ניוז, כפי שמומחש בסרט The Social Dillema וגם ברומן המדע הבדיוני Fire Upon The Deep. חברות יכולות לעצב את המציאות שסביבנו ואת האנשים שאנו פוגשים בה כפי שהן מוצאות לנכון, בין השאר כדי לעודד מעורבות (engagement) כשהדרך הכי טובה לעשות זאת היא פנייה לרגשות קיצוניים.
רק שחברות הטכנולוגיה פיתחו רגישות לעניין ההטיה הפוליטית מאז פרשת קיימברידג' אנליטיקה, והיום הן כנראה יעדיפו לעסוק במודע במניפולציות עדינות יותר, כמו למשוך אותנו בכיוונם של עולמות או אווטארים מסוימים שיתגלו כאנשי מכירות ממולחים. הן יכולות גם לבצע ישירות מניפולציות באווטאר עצמו, שהרי ככלות הכול הוא שייך להן – ולא לנו. האווטאר יכול להתגלות יום אחד כנושא לוגו של חברה מסוימת, כרוקד לצלילי סרטון ויראלי בטיקטוק, כפרסומת מהלכת. ככה זה כשמקבלים נכס דיגיטלי בחינם.
מסע של אלפי צעדים והזדמנויות קנייה
בין לבין, חברות הטכנולוגיה יעקבו אחר טביעות הרגל הדיגיטליות שלנו. פוקימון גו המחיש עד כמה קל להן להתוות עבורנו מסלול הליכה וגם להציע קופונים לסטארבקס לאורך הדרך. הצעד הבא הוא להשתמש ברשת החברתית כמעקב לשם המעקב. אי אפשר להאשים את ענקיות הטכנולוגיה כשהן מוסרות את נתוני המעקב הללו למשטרה, למשל כשיש חשש לפעילות פלילית או חבלנית. בפועל, הן עשויות לעקוב אחרינו נטו כדי לאסוף מידע, להציג פרסומות בצורה מפולחת יותר, וגם למסור אותו לצדדים נוספים. בואו נאמר שכבר עכשיו, כדאי לבחור בקפידה את הדפדפן שבו אתם גולשים ברשתות החברתיות. לכו תדעו איפה נתוני הגלישה שלו נשמרים, במיוחד אם לא מדובר במחשב האישי שלכם.
הצעד הבא והמתבקש הוא שימוש באווטאר גם לאחר שהאדם המחזיק בו כבר אינו בין החיים, מה שבמדע הבדיוני מכנים "טרנס הומניזם". בגרסה המינימלית שלו מדובר בסרטון, או ייצוג חזותי מרגע כלשהו, של האדם כפי שהיה בעודו בחיים – קצת כמו המיצגים האימרסיביים שהוריו של סופרמן משאירים לו במבצר הבדידות.
היום כבר מקובל לדבר על שחזור מדויק של התודעה כפי שגובתה ברגע מסוים. זה העולם שהדמויות חיות בו בפרק "סן ג'וניפרו" של הסדרה "מראה שחורה" וגם הרקע לסדרה הקומית Upload. בשני המקרים, זה עולם שכרטיס הכניסה אליו, כמו גם דמי השכירות שלו, אינם זולים, וזאת עוד בהנחה שהתודעה המשומרת לא תרצה להיטען לגוף חדש – כפי שקורה, למשל, ב-"פחמן משודרג". תחשבו על העול הכלכלי שיוצרים עשרים או שלושים שנות פנסיה של הגיל השלישי על החוסכים הצעירים יותר, תכפילו במקדם העשרוני של חיי נצח, ועכשיו בכמה דורות שהדור הצעיר נאלץ לממן בכל פעם על מנת לשמר. זה יוצר נטל כלכלי ורגשי בלתי סביר, במיוחד אם לוקחים בחשבון את רמת החיים שאליה כל דור לומד להתרגל.
אז כן, המטאוורס צופן גם הזדמנויות לא פחות משהוא מציב אתגרים. היקום הצבעוני של "שחקן מספר אחת" מראה איך הוא יכול להביא השכלה איכותית גם למחוזות שאין בהם גישה לבתי ספר או לילדים שסובלים ממוגבלות. הוא גם מקל בגישה למקומות עבודה עבור מי שלא יכולים להרשות לעצמם מחייה במקומות כמו עמק הסיליקון והוא כר פורה מאוד לצבירת חוויות בעלות נמוכה יחסית. אין מה להשוות בין העלות של ביקור בעולם וירטואלי בהשראת אולפני דיסני לביקור בדיסנילנד אורלנדו.
עם זאת, האוכלוסייה של משתמשי "אואזיס", המציאות הווירטואלית שבמרכז הרומן, מורכבת כמעט כולה מגיקים כבדים – מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו יתר, ואולי רוב, גולשי האינטרנט. אתם יודעים, אלה שמשתמשים בו בשביל לצפות בפורנו ובסרטוני חתולים ולדון בציוצים האחרונים של דונלד טראמפ. בין השורות, מסתמן כאן פער חינוכי-דורי בין מי שיכולים להתמצא בטכנולוגיה, דהיינו גיקים צעירים, וכל השאר. לא בכדי, אין כמעט מבוגרים בעולם של "שחקן מספר אחת", אולי למעט מפתחי ה-"אואזיס", ואני מדברת גם על העולם שמעבר למציאות הווירטואלית. אין להם מקום בהתרחשויות, ולפיכך הם עדיין סובלים מבעיות הנגישות המאפיינות את המציאות של "פעם".
בעל המאה
על מה שהמטאוורס חסר באנשים, הוא מתכוון להשלים בידע. The Unincorporated Man מציג חזון מעניין במיוחד שבו המומחיות שהמשתמשים מביאים איתם היא מטבע העובר לסוחר (equity). תחשבו שבמקום לבקש לדעת קונג פו, אתם מוצאים משתמש אחר בפלטפורמה שיש לו את הידע הזה, ומשלמים כדי לשכור או לרכוש ממנו את אותו ידע. ככה, בהעברת קובץ ובלי צורך בקורס יודמי של עשרים עד ארבעים שעות, כשהידע שרכשתם מגיע אתכם אחר כך למקום העבודה ולכל זירה אחרת שבה הוא יכול להתגלות כשימושי.
תודו שמדובר בעסקה לא רעה בכלל. כלומר, בהנחה ששילמתם עבורה מחיר הוגן. אם אין לכם כסף, כנראה שתצטרכו לשלם משהו אחר בתמורה, בתקווה שהוא פחות שימושי מהכישור שרכשתם. אי אפשר לדעת עד לאחר שהההעברה בוצעה.
כמו בפוסט שכתבתי לא מזמן על טכנולוגיית זיהוי פנים, גם כאן אין לי מסקנה חד-משמעית. אני מניחה שבסיכומו של דבר המטאוורס יהפוך לטכנולוגיה שכולם משתמשים בה, כפי שמשתמשים בסמארטפון, ונותר רק לקוות שעד שזה יקרה, היתרונות יעלו על החסרונות. מה שבטוח הוא שהמטאוורס יצמצם מרחקים, יקרב בין אנשים לתחומי עניין ולמשאבים, ויהיה המקום הבלעדי שבו חוויות רבות יכולות לקרות וסיפורים יכולים להתחיל. אולי הסיפור שנספר לילדינו על ראשיתו של המטאוורס יהיה דווקא משל עם מוסר השכל חיובי, ככלות הכול.
מליצה 