*אזהרה – פוסט זה מכיל אזכורים של אלימות פיזית ומינית בסרטי אימה
את "גברים, נשים ומסורים חשמליים" ניסיתי להשיג לראשונה כשלמדתי באוניברסיטה, עבור עבודת סמינר על נשים בסרטי אימה, וכבר אז הוא בקושי היה בנמצא. גם בשנות התשעים שבהן ראה אור, ונחשבו לעשור שבו סרטי אימה כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" זכו סוף סוף לאהדת הקהל הרחב, כתיבה על סרטי אימה באקדמיה נחשבה לנישתית. ניסיון לדבר על אותם סרטים מזווית פמיניסטית היה בכלל מועד לכישלון, ולו בשל המוניטין השוביניסטי שיצרו לז'אנר סרטי האקספלויטיישן בעשורים הקודמים, אלה שהונעו ממעט מאוד עלילה והרבה עירום ואלימות.
בסופו של דבר מצאתי את הספר בחנות בת שבע קומות בלונדון, והוקל לי לגלות שהוא לא עוסק בכלל בסרטים מהז'אנר האחרון. המחברת קרול ג'יי קלובר מעדיפה להתעמק בסרטי ה-"סלאשר", אלה שאכן זכו לפופולריות מואצת החל משנות השבעים ושמו במרכזם ניסיון הישרדות של כמה צעירים (בדגש צעירות) אל מול רוצחים סדרתיים אלה ואחרים. רוצח סדרתי, שלצורך העניין יכול להיות בן אדם ("המנסרים מטקסס"), מפלצת בלבוש אדם ("האלווין") או מפלצת על-אנושית ("הנוסע השמיני"). יוצא הדופן היחיד הוא "קארי", על בסיס הרומן של סטיבן קינג והסרט של בריאן דה פלמה, שבו הרוצח מתגלה במערכה האחרונה כגיבורה הראשית, קארי.
עוד נערה אחת ודי
למרות שהיא עוסקת במגדר, הדבר האחרון שקלובר רוצה הוא להציג את סרטי האימה כפמיניסטיים. מדובר אומנם בז'אנר שבזכותו המציאה קלובר את מושג "הנערה האחרונה" (The Final Girl), שכמיטב המסורת היא נערה נבונה יחסית, בעלת עבר טראומטי ולרוב גם בתולה, שגוברת על הרוצח החזק ממנה בהרבה במה שנראה כמו שילוב של אומץ ומזל בלתי רגיל. עם זאת, מדובר גם בז'אנר שנהנה בצורה בלתי פרופורציונלית להציג אלימות נגד נשים, בדגש על אלימות מינית.
אני לא מדברת רק על דוגמאות קיצוניות כמו "אני יורקת על קברך" אלא גם על סרטים פופולריים כמו "מוות אכזרי" (Evil Dead), שבגרסתו המקורית הדיבוק הרצחני מתחיל מאונס של הגיבורה הראשית בידי ענפים (!). למעשה, אפשר לטעון ש-"אני יורקת על קברך" הוא סרט פמיניסטי בהרבה מ-"מוות אכזרי" משום שלפחות הוא מאפשר לגיבורה לנקום באנסים שלה בדרך שהיא מילולית "עין תחת עין" (getting even במקור), כפי שטוענת קלובר וכפי שנידון בהרחבה גם בפרק הזה של הפודקאסט הישראלי המצוין "טראש טוק".
עוד על מגדר בספרות ובקולנוע:
קלובר, בכל מקרה, לא שופטת את היוצרים של סרטי האימה הללו בחומרה. להפך, היא שופכת אור על קהל היעד לסרטים שלהם, על פי רוב גברים צעירים, שמוצאים עצמם במחצית מהסרט מריעים לרוצח שרודף אחרי השורדת האחרונה, ובמחצית השנייה מריעים לה בעת שהיא מביסה אותו – תוך שהם מזדהים עם שני הצדדים. הם בה בעת מגשימים פנטזיות אלימות אפלות, וגם מדחיקים את ההתנהגות האלימה באמצעות ניצחונה של הגיבורה הטובה, עם העבר הטראומטי שאיתו הם יכולים להזדהות, על הרוצח "הרע".
הנערה והדם
יוצאת הדופן היחידה היא, כאמור, קארי – שלה מוקדש הפרק הראשון והמעניין ביותר בספר. קארי מקיימת בעצמה את הניגוד של הרוצח אל מול הנערה התמה. אנחנו ממשיכים לחוש חמלה כלפיה גם כשהיא סובלת מבריונות בבית הספר וגם כשהיא רוצחת את אימא שלה ובהמשך, את כל חבריה לשכבה. "קארי" גם עוסק במובהק בנושאים שקהל היעד של סרטי אימה אמור להרגיש מאוד לא בנוח איתם, ממחזור חודשי ועד לדימוי גוף של נערות, ועם זאת הוא זכה להצלחה אדירה כספר וכסרט והניב שפע של גרסאות מחודשות (כולל בברודווי), שלא לדבר על ממים באינטרנט.
למה? כי "קארי" גם מייצגת לפי קלובר את כל מה שמפחיד גברים בנשים, ובכך היא לא שונה בהרבה מהסימבוליזם הנשי של ה"ג גייגר בסרט "הנוסע השמיני". היא אישה שמוגדרת דרך הדם, רוצחת כשהיא שטופת דם, ולא הייתה מגיעה למצב אליו הגיעה לולא בגרותה המינית, שהובילה למשבר ביחסים עם אימה ולשאיפתה להיות מלכת הנשף.
הנערה כבר לא נערה
הרבה דם ניגר על המסך מאז ש-"גברים, נשים ומסורים חשמליים" ראה אור. היום כבר לגמרי מקובל לראות נשים צעירות אוחזות במסורים חשמליים בסרטים כמו Freaky ובסדרות טלוויזיה כמו העיבוד של Resident Evil. במספר לא מבוטל של יצירות, נשים מגלמות את הנבל, בלי קשר למיניות או לנשיות שלהן בכלליותה. יתרה מכך, היום מאוד לא מקובל להראות על המסך אלימות מינית, לא רק בשל תנועת 'מי טו' אלא כי גם הרבה נשים רואות סרטי אימה, בטח יותר מבעבר. ובעוד סף הריגוש של הקהל לאלימות גרפית רק הולך ועולה עם השנים, הסובלנות לאלימות מינית – ירדה לאפס.
מוסכמת ה-final girl, לעומת זאת, נותרה כפי שהיא. למעשה, היא כל כך מקובעת שהיא מושא לפארודיה, כפי שנראה בסרטים מהשנים האחרונות כמו Final Girls או Cabin in the Woods, או בספרים כמו Final Girls Support Group של גריידי הנדריקס ו-Final Girls של ריילי סייגר. במובן הזה, הז'אנר לא התקדם הרבה מימי "העלמה במצוקה" שגבר כלשהו היה נדרש להציל מידיו של הרוצח, ולו משום שגבר המתעמת מול רוצח – יהיה נחות ממנו פיזית או מנטאלית ככל שיהיה – עדיין נתפס כבעל סיכויים יותר טובים מאישה באותו תפקיד.
לכל הפחות, נראה בשנים האחרונות שה-final girl היא כבר לא כל כך girl. זוכת האוסקר ג'יימי לי קרטיס ממשיכה לככב בסרטי Halloween למרות שהיא כבר מזמן לא נערה מתבגרת, וכנ"ל לגבי כוכבי סדרת "צעקה" שממשיכים להפציע בסרטי ההמשך אף שהדמויות שלהם כבר לא מתגוררות בעיר שבה מתרחשות הרציחות. הקהל צמא לנוסטלגיה, כמעט באותה מידה שבה הוא משווע למשב רענן בז'אנר, מה שמאלץ את יוצרי האימה למצוא פתרונות יצירתיים. אולי בעתיד final them יהיה אחד מהם.
"גברים, נשים ומסורים חשמליים", מאת קרול ג'יי קלובר. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עריכה מדעית: ענבר שחם. הוצאת עם עובד. 334 עמ'
מליצה 