גיא מונטאג הוא fireman, מה שבעברית היה מתורגם ל-"כבאי", אלא שגאי לא מכבה שריפות. הוא חי במעין אוטופיה שבה שריפות לא פורצות, בין השאר כי אלימות היא תופעה נדירה, ולכן תפקידו הוא להצית שריפות. במקרה שלו, מדובר בשריפות של ספרים.
עד כאן, עלילת הסרט של HBO (שזמין בסלקום טי וי) נאמנה לחלוטין לחומר המקור, קלאסיקת המדע הבדיוני של ריי ברדבורי. אלא, שספרו של ברדבורי ראה אור לראשונה בשנת 1953, בעוד הסרט של HBO שוחרר לסטרימינג בשנת 2018, הפרש של 65 שנה. בזמן הזה בני אדם התרגלו לקרוא פחות, לחלוטין מבחירה. הם גם למדו לפתח חשיבה ביקורתית שאז יוחסה לספרים ממקורות אחרים, כמו האינטרנט, שזמין בכל בית ולא ניתן למגר אותו בכוח של שריפות בודדות.
מעבר לכך, בזמן הזה "פרנהייט 451" כבר זכה לעיבוד קולנועי אחד (של פרנסואה טריפו), לתסכית של ה-BBC, למחזה, למשחק וידאו וגם ליצירות אחרות שמתבססות עליו באופן סמוי וגלוי, ביניהן הסרט "שיווי משקל" מ- 2002 והספר The Fireman של ג'ו היל מ-2016. מעיבוד לעיבוד, גם העיסוק של "פרנהייט 451" במקומה של האומנות כמעודדת חשיבה ביקורתית פינה את מקומו לעיסוק ברגשות ככאלה שמעודדים אלימות ומוות, ואפשר להתייחס אליו למעשה כסיפור שהתחילה את כל טרנד ה-"עתיד אוטופי נטול רגש" ביצירות מדע בדיוני, עיין ערך סרטים כמו "שווים" מ-2015 וספרים כמו "המעניק" מ-1993.
תשעה ירחים של לייקים
הסרט של HBO כמו מודע לכל זה, ולכן העולם שהוא בונה סביב "פרנהייט 451" מורכב יותר. הבידור האינטראקטיבי הזמין בכל בית ובכל עת שברדבורי מתאר בספרו, שנשמע היום כמו פיסת מציאות אותנטית לחלוטין, מתוגבר באמצעות עוזרת קולית חכמה בשם YUXIE, מציאותית אף היא (שמתגלה כ-"מלשינון" בעת הצורך, הקצנה של היכולת של העוזרות החכמות הקיימות לדווח על נתונים של משתמשים שלהן לחברות צד שלישי, למשל בתרחיש של חקירה פלילית). תושבי המציאות העתידנית של "פרנהייט 451" גם מכירים את האינטרנט, שם הוא מכונה The Nine. באמצעות The Nine הם גם צופים בשריפות הפומביות של הספרים אותם גאי וצוותו מוצאים. שריפות, שמוקרנות בשידור חי על גבי גורדי השחקים בעיר ומקבלות לייקים ותגובות מהצופים, משל היה מדובר בסרטון של משפיען בטיקטוק.
עם זאת, העתיד של "פרנהייט 451" לא נטול רגש. הדמויות שמאכלסות אותו מודעות לכך שהן בנות אדם, עם רגשות ושאיפה לבטא את עצמן. המפקד של גאי מונטאג כותב שירה בסתר, אותה הוא שורף מדי בוקר לפני צאתו לעבודה. הוא מעודד את גאי להכיר את היצירות אותן הוא שורף, ואפילו לקרוא בהן, כדי להבין מה מסוכן בהן ומדוע יש לשרוף אותן. הסיבה לכך דווקא לא קשורה לחשיבה ביקורתית, או לחתירה תחת העולם האוטופי/ דיסטופי של הסרט, אלא ל-"טירוף" של ממש לדברי המפקד. לשיטתו, יש בספרים כדי לגרום לאדם לאבד את שפיותו, נטו דרך "פגיעה" (offending), כשהאלטרנטיבה להיעדר פגיעה היא אימוץ הדעות החשוכות המופיעות בספרים.
בעולם של הסרט, כמו בעולם שלנו ב-2018, "פגיעה" היא מושג רחב. גאי מונטג, שבסרט של HBO מגלם השחקן האפרו-אמריקני המוכשר מייקל בי ג'ורדן, עלול לכאורה "להיפגע" מדמותו של העבד ג'ים ב-"האקלברי פין" של מארק טווין. היוצרים מן הסתם מודעים היטב ליצירות קלאסיות אחרות שלא שרדו את מבחן הזמן, לפחות מבחינת המסרים הפוגעניים שבהן, כמו "חלף עם הרוח", "בילבי בת גרב", ויש שיטענו גם "המשחק של אנדר", המהווה לדעת מבקרים מסוימים "כתב הגנה למעשיו של היטלר", לא פחות.
במילים אחרות, לגיבורים של הסרט מותר להרגיש, אבל קיימת מודעות לכך שרגש הוא עניין נפיץ, שיכול בקלות להתפשט לממדים מסוכנים ולגרום לאלימות, בין השאר עקב מסרים פוגעניים ששכיחים בספרות בפרט ובאומנות בכלל. לא בכדי מפיצי הספרים בעולם הזה נקראים "צלופחים" (eels, עוד כינוי שלא הופיע בספר), בשל יכולתן של חיות אלה להוליך חשמל בקלות. במילים אחרות ולמרבה האירוניה, דווקא מפיצי הספרים נתפשים כנטולי חשיבה ביקורתית, וככאלה שעלולים להוביל למלחמת אזרחים באמצעות הפצת רעיונות מסוכנים לאנשים אחרים, שנעדרים אף הם את היכולת לשקול אותם לכאן ולכאן.
הדיסטופיה של הביטול
"פרנהייט 451" לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שהוא מציג, מה שמסביר כנראה את הביקורות החלוקות שקיבל עם הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן ב-2018. בסופו, עדיין לא ברור מה גרם לגאי מונטאג לזנוח את הכול, ואף לנהוג באלימות כלפי אחרים לטובת הפצת ספרים. ולא, הרומן שיש לו עם המידענית מהמחתרת, קלאריס, רחוק מלספק לכך תשובות שאינן נגועות בשנאת נשים.
עם זאת, הסרט עושה עבודה מעולה, יותר מהרבה סרטים דיסטופיים שאותם השלמתי לאחרונה כחלק מתחקיר לספר הבא שאני כותבת, בבניית עולם שהוא מספיק מוכר כדי לא להיחשב לעד-כדי-כך עתידני. אפשר אפילו לטעון שב-2023 הוא ריאליסטי יותר מכפי שהיה ב-2018, ולו בשל הממדים אליה תפחה "תרבות הביטול".
המונח "תרבות ביטול" למעשה נטבע לאחר צאת הסרט, ב-2019, כמעין התפתחות של תנועת "מי טו" שקרא "לבטל לחלוטין" ישויות שנויות במחלוקת כמו השחקנים קווין ספייסי ועזרא מילר בשל הפגיעות המיניות שיוחסו או עדיין מיוחסות להם. בהמשך, התרחב המושג להבעת דעות פוגעניות ואפילו למעשים שמובהקותם הפלילית מוטלת בספק, כמו הציוצים סרי הטעם של במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שהביאו לפיטוריו מאולפני מארוול עשור (!) לאחר שפרסם אותם בטוויטר, או השנאה באינטרנט כלפי אמבר הרד, שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה בעלה לשעבר ג'וני דפ כתוצאה ממשפט הגירושים המתוקשר ביניהם (משפט שבו הפסיד דפ, והפך כך בעצמו לקורבן של "תרבות הביטול").
בספרות, המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה התנועה הקוראת לביטולה של ג'יי קיי רולינג בשל דעותיה הטרנסופוביות, גם אם אלו אינן נוכחות בספרי "הארי פוטר". קיימת כבר שנים רבות מחלוקת אם לנקוט בגישה דומה כלפי מריון זימר בראדלי, מחברת "ערפילי אבלון", שהואשמה לאחר מותה בהתעללות מינית בילדים ואף באונס ילדיה שלה, הגם שהספרים שכתבה רחוקים מלעודד מעשים איומים שכאלה. ועוד לא דיברנו על ה"פ לאבקראפט, סופר האימה המחונן שהגה את דמותו של קת'ולהו והיה ידוע כאנטישמי וגזען, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיפוריו.
האם ניתן להחרים, כמיטב המסורת של "תרבות הביטול", יצירות שאין בהן בעיה של ממש, מלבד העובדה שאזכור שם הכותבים שלהם יגרום לחלק מהקוראים חלחלה? שאלה קשה, שהמדרון מאחוריה חלקלק מכפי שנדמה. יותר מדי סופרים של יצירות קרובות לשלמות הם בני אדם מאוד לא מושלמים. לחלק מהם יש דעות חשוכות של ממש, שעדיף לא להנציחן בכתב. חלקם אפילו לא חשבו שהדעות שלהם עשויות להיתפש לימים כבעייתיות, משום שהביעו אותן בעידן שבו הן היו מקובלות לחלוטין, ולא מן הנמנע שהיום היו חושבים, או לכל הפחות מתבטאים, אחרת לגמרי.
לספרים שכתבו, לעומת זאת, עדיין מגיע מקום על המדף, עד שהוכח אחרת. למעשה, דורות רבים של קוראים עשויים לנבור בהם מבלי לדעת שאי פעם היה בהם משהו בעייתי. לפיכך, צנזורה שלהם – נטו משיקולי "לא בבית ספרי" – היא חרם לא מוצדק, שעשוי להשאיר על המדף רק ספרים שנזהרים לא לעורר רגש, מכל סוג, ובכך, למרבה האירוניה, לעודד בורות.
"What is freedom of expression? Without the freedom to offend, it ceases to exist."
סלמן רושדי
בינתיים נראה שהמו"לים, לפחות בארה"ב, נזהרים שלא ליפול במלכודת. המהדורות האחרונות של "בית קטן בערבה" וספריו של "ארנסט המינגווי" פורסמו עם אזהרות חריגות המבשרות על מסרים בעייתיים שעשויים להימצא בהם, משל היה מדובר באזהרות טריגר לסדרות בנטפליקס. לא מן הנמנע שאזהרות דומות יופיעו בעתיד על ספרי "הארי פוטר" ושאר יצירות שיש המבטלים אותן בשל מחבריהן, הפעם עם אזהרות מתונות יותר. לנפגעים בקלות, אזהרות אלו ממילא כבר מופיעות באינטרנט באתרים ייעודיים.
אין ספק שהפתרון הזה עדיף על שריפת ספרים או על עדכון מיותר שלהם ברוח התקופה, אבל הפתרון הטוב יותר יהיה כנראה שיקול דעת בריא, שמפריד בין הכותב ליצירה שיצאה תחת ידיו. במקרה של מעשים פליליים, המקום הטוב ביותר ללבן מחלוקות יהיה, כנראה, בית המשפט. זה בדיוק השיח שספרות, במיטבה, מבקשת לנהל – ולמרבה הצער יש לו פחות מקום בתרבות שבה גיבורים עולים ונופלים לפי כמות הרעל בתגובות.
מליצה 