המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי
אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.
"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.
בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.
בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.
מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.
אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.
מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.
חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.
"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'
מליצה 