חוב- צלו האפל של העושר: ביקורת

ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים.  ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו

העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.

התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.

נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?

מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.

בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.

הכסף- לא תמיד המטבע

אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".

באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.

הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.

הרוח שבמכונה

הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.

זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.

בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").

שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.

כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.

נ.ב.

בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:

חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

נשים מתבוננות בגיבורות על: סיכום הרצאה

"הפיל היפה" של סרטי גיבורי-העל מצא את דרכו גם ל"מליצה", לבקשת הקהל בהרצאה שניתנה בכנס עולמות 2014, וכן לבקשת הקוראים שלא יכלו להגיע. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי של גיבורות-העל עם זה של הנשים המתבוננות בהן, במדיומים הוויזואליים השונים. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס 

העובדה שאנחנו כמעט לא רואות נשים בתפקידים של גיבורות-על, או רואות את התפקידים שהן ממלאות כפגומים, לא אומר שנפקד מקומן של הנשים מהיקומים המפוארים והמסואבים להחריד של ההרואיות הבין-גלקטית. ישנן דרכים שונות להביט בגיבורות-על, וכדי לסקור את כולן מוטב לייסד כנס שלם, ולא הרצאה של שעה. אין לי אפשרות טכנית לסקור את כל ההיסטוריה הענפה של גיבורות-העל במיתולוגיה, בקומיקס, או בקולנוע, או להתמקד יותר מדי בדמות ספציפית. לכל היותר יהיה מדובר בסקירה כללית ובכמה הרחבות, שיבהירו את הנקודות המרכזיות יותר בהרצאה. מי שמעוניינת להרחיב בנושא מוזמנת לקרוא את ספרו המצוין של Mike Madrid "The Supergirls" או לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר והמשובח "Wonder Women! The Untold Story of American Superheroines".

ההרצאה הזו הולכת להתמקד בכן, הקהל הנשי שמתבונן בנשים אחרות, על רקע הרצועה הנרטיבית של הקומיקס או הקולנוע. בין היתר אנו נשאל כאן את השאלות למה מלכתחילה אנחנו רואות כל כך מעט נשים בתפקידי גיבורות, למה הנשים המעטות שכן מכהנות בתפקיד מתאפיינות בצורת הצגה כה ספציפית, ולמה אנחנו בדרך כלל לא נמצא נשים אחרות שאוהבות סרטי פנטסיה המבוססים על דמויות גיבורי-על, וגם מעוניינות לדבר על זה.

סרטי קומיקס או גיבורי-על, או כפי שההגדרה לכאורה מחייבת לקרוא להם "סרטי פנטסיה, המבוססים על דמויות גיבורי-על" הם למעשה מעין סוגה ויזואלית פרגמטית במיוחד, שמכילה מערבונים ("קפטן אמריקה") לצד קומדיות רומנטיות ("הסופר אקסית שלי") ומותחנים אפלים (מרבית סרטי "באטמן" לאורך השנים) לצד סרטי פעולה שטופי שמש ("ספיידרמן"). אם בכל זאת נתאמץ להתאים את כולם לרשימת מוסכמות מסוימת, הרי שנשים לב שמעטים מאוד סרטים שבהם שותפים גיבורי-על ושמתרחשים בסביבה אקזוטית כמו הכפר או יפן, בהשוואה לאלו המתרחשים על רקע העיר הגדולה והמוכרת. על פי רב ממוקמים הסרטים בעולם המודרני או הקדם-מודרני או העתידני-אך-עדיין-מוכר. התת-סוגה שלהם, "הפנטסיה האורבנית", מבוססת על החוקים שכבר מוכרים לנו מבחינה גאוגרפית או חברתית, שהם כאמור חוקי העולם המערבי ובדרך כלל גם חוקי הכלכלה והפוליטיקה. השיטה המונהגת תהיה לעולם קפיטליזם, בראש ארצות הברית יעמוד לעולם נשיא גברי וחמור סבר, ומרבית התושבים (שהם למעשה תושבות, נחזור לזה בקרוב) מתגוררים בבניינים גבוהים וברמת חיים וטכנולוגיה שתושבי ישראל יכולים רק להתקנא בה.

הספרות האקדמית (הלא כל כך ענפה) בנושא עדיין חלוקה בשאלת הזהות האינהרנטית של גיבורי-העל: האם קלארק קנט או סופרמן הם שמהווים הלכה למעשה את האלטר-אגו של הגיבור? לא ניכנס לוויכוח עצמו, אך מה שניכר מיד הוא ההבחנה הכמעט מובנת מאליה בין זהות רגילה ויומיומית לבין התחפושת, שכביכול "משדרגת" את הגיבור לקיום אלטרנטיבי ומרגש יותר. חבל שישנם לא מעט גיבורים, בעולמות של DC ומרוול כאחד, שההבחנה הזאת ממש לא תקפה מבחינתם. בסדרת "אקס מן" הם מכונים בשם הצורם visible mutation, שמשמעו הופעה חריגה ואחדותית, שלא ניתן להסתיר או להתכחש אליה בחיי היום יום. מי כמו The Thing או נייטקרולר יודע מה המשמעות של רדיפה ושל פחד, ושל בני משפחה שטורקים בפניך את הדלת, משום שהם לא מסוגלים להכיל את הגוף הענק או את הזנב שהקנו לך הכוחות המוטנטיים.

פרנץ פאנון השווה פעם בין אנשים שחורי עור ליהודים כשהסביר שבניגוד לשחורים, היהודים מסוגלים להסתיר את יהדותם כשהם יוצאים ממפתן הבית. ההבחנה האסתטית המלנכולית שלו, למרבה הצער, אינה מגדירה אך ורק את המוטנטים שנולדו וברשותם כנפיים או קרניים, אלא גם את אלו שהשונות החברתית שלהם נלכדה בין הפטיש לסדן של היותם מוטנטים ובני אדם. אנשים שנולדים לגזע או ללאום או כשהם בעלי כרומוזום XX, ואינם יכולים לברוח או להתכחש לזהות הגנטית שלהם, אף שמעולם לא בחרו בה בפועל.

בניתוח לסרט "ספיידרמן" מ-2002, טען ריצ'מונד שהמצלמה מציגה לנו נופים מוכרים משל העיר ניו יורק, מנקודת מבטו של גיבור העל הטווה את קוריו בין הבניינים, וכך יוצרת בקרב הצופים אפקט של הזדהות. אנו מלוות את פיטר פארקר כשהוא מתחבט בדילמות הפסיכולוגיות שמגבשות את זהותו כגיבור, נתקל בהיעדר האידאלים שהוא מציב לעצמו במציאות, ונאבק להביא לצדק ולאיזון באמצעות הפיכתו לאזרח פורע חוק (vigilanty). המאבק, כאמור, מתבצע באמצעות זהות חלופית והופעה (פרפורמנס) שהגיבור מאמץ לעצמו. גיבורי ה"אקס מן", לדוגמה, קוראים לעצמם בשם הזה משום שהם לכאורה חוננו בכוחות "אקסטרה" בהשוואה ליתר בני האדם, אף שהם עדיין תופשים את עצמם כבני אדם ושואפים להגיע עמם לשוויון זכויות.

העובדה שישנן מעט נשים בתפקידי גיבורות-על, ואף פחות נשים שמפורסמות בתפקידים אלו (חוץ מוונדר וומן), רק מדגימה כיצד הגברים שכתבו, הפיקו, ביימו והפיצו את מרבית היצירות בתת-הז'אנר פשוט מעדיפים ליצור מנקודת מבט של גברים. ככלל, מיניות בסרטים המבוססים על דמויות גיבורי-על מהווה סוג של טאבו. לאו דווקא מפני שהסרטים הללו מיועדים לילדים או לא מיועדים לילדות, אלא משום שהם נוטים לשקף את רוח התקופה של היצירה הספרותית המקורית, ולכן גם להתאפיין בשמרנות. הייצוגים שאנחנו נראה במרבית הסרטים הללו יהיו אפוא גלגולים מודרניים של המיתוסים ההרואיים השחוקים ביותר שמוכרים לאדם: הגיבור חסר החת שמציל עולם המורכב ברובו מעלמות יפהפיות במצוקה, וממפלצת גברית ומרושעת שרוצה לעשות בדיוק ההפך.

זה לא שנשים פסולות מלכתחילה מלשמש בתפקיד גיבורות-על, אבל סביר להניח שהן לא תופענה מלכתחילה כגיבורות, אלא כמסייעות או כמשתפות פעולה או כ"חוזרות בתשובה" שמחליטות ברגע האחרון לעבור לצדו של הגיבור (קצת כמו נערות ג'יימס בונד, כשחושבים על זה). גם ההחלטה להפוך לגיבורה לעולם לא תיתפס אצלן כמובנת מאליה, ולרב היא תבוא בסיכום טראומה או חוויה קורבנית אחרת, מידי גברים כמובן. קחו לדוגמה את סברה, גיבורת-על שהיא לכאורה "משלנו". טוב, לא באמת. סברה נוסדה ביקום של מרוול, ומגן הדוד שמתנוסס על צווארה האתלטי מעיד על עברה כחיילת מוטנטית בשירות המוסד, ממנו עקרה לאחר שטרוריסטים גברים חיסלו את בנה התינוק. אין עוררין על כך שהיא נראית אסרטיבית וחסונה וגם אקזוטית במידה הזויה כלשהי, ובכל זאת העבר הטראומתי שלה מסמן בה סוג של פגיעות.

בנקודה הזאת אני רוצה להסתייג ולשוב לשחר ההיסטוריה של הקומיקס האמריקני, שבראשיתו היו הייצוגים של גיבורות-על לא פעם מעניינים ואף מקוריים. קחו לדוגמה את "האישה באדום", צלפת קטלנית בגלימה אדומה, או מאדאם פאטאל, גבר הנלחם בפשע כשהוא מחופש לאישה זקנה.

יחד עם זאת, בתקופת הזהב של הקומיקס ניכר שהמגמה השתנתה, ונשים צעירות בהרבה הלכו והופיעו על שערי המגזינים. הן לא היו גיבורות-על בזכות עצמן, אלא לכל היותר בנות זוג או מחליפות מקום של גיבורי-על מוכרים כמו Hawkman והפלאש. הן גם נעלמו לחלוטין, כמובן, מרגע שהכותבים מאסו בהן או שהן עצמן "החליטו" להתחתן עם הגיבורים ולהיהפך לאימהות ועקרות בית. המוקדם מבין השניים, כנראה.

אבל נשים כן הצליחו להגיע בשלב מוקדם להופעות סולו, ברגע שהוחלט להוריד ממכסת הגיל שלהן עוד מספר שנים. מרגע שזוהו כ"ילדות" (girls), גם אם היו בפועל כבר נערות או נשים צעירות (כמו סופרגירל), הן יכלו להמשיך ולהילחם בפשע למשך שנים ארוכות ומבלי שהקריירה שלהן תועמד בסכנת פרישה. ה"ילדות" הלוחמות בפשע זכו להערצה מבלי שהפכו לאובייקט סקסיסטי, ויחסיהן עם גיבורי-העל העובדים לצדן היו מורכבים יותר מהמשיכה הרומנטית השגורה לעייפה, מבלי שאיימו על סמכות הגבר כדמות המבוגרת והאחראית.

קומיקס או קולנוע הם מדיומים ויזואליים, וגם הנשים נמצאות שם מלכתחילה בתור אובייקטים שאמורים להתבונן מהם. מתוקף ייצוגן האסתטי כביכול, הן לא יכולות להסתבך בקרב פיסי אמתי, שהרי זה יהרוס להן את הפן ועלול חס וחלילה לשבור ציפורניים. כוחות-העל שייוחסו להן יהיו בדרך כלל ומלכתחילה פסיביים ובלתי התקפיים. הן יוכלו להקים שדה הגנה, להפוך לבלתי נראות או לרפא את עצמן, אבל למי לכל הרוחות זה עוזר, כשצריך למנוע מנבל רב עצמה להשמיד את העולם? למעשה, גם אם אותם כוחות יהיו התקפיים מספיק כדי לא לגייס את התמיכה של העמיתים הגברים, הרי שנשות "האקס מן" תוכלנה להפעיל אותן ממרחק בטוח, כשהמאמץ היחיד שנדרש מצדן הוא הרמת היד באוויר והרכבת עדשות מגע לבנות.

גם שרירי הבטן של גיבורי-העל הם מעין אובייקט למבט. מה שבכל זאת אינו ברור הוא כיצד נשים אמורות לשמש בה בעת אובייקט של תשוקה ושל פחד, כשבגדי הים שהן לובשות לא ראויים אפילו לאימון פילאטיס בברכה. מבחינת יוצרי הקומיקס אין שום בעיה ש-Power Girl תרדוף אחר פורעי חוק כשמשטרת הצניעות תתאמץ להדביק אותה, או ש-Starfire תאתגר את יכולת הריכוז של ה-Teen Titans כשהיא מרחפת מעליהם בעירום כמעט מוחלט.

מעבר לכך, מדובר בייצוג שמנקודת מבט של נשים נראה כמגוחך משום שהוא מציג גוף שהוא למראית עין מושלם לחלוטין, למרות שבמהלך העלילה הוא אינו עובר טקסי טיפוח כלשהם וחלקים מסוימים בו גם אינם ממושמעים לכוח המשיכה. מדובר, בסיכומו של דבר, בייצוג שמגשים פנטסיה אירוטית של גברים לגבי "אידיאל יופי נשי", שכיאה לתרבות המערבית הוא גם לבן ורזה ושופע "במקומות הנכונים".

התפישה של נשים כקורבן מטובענת כה עמוק בתרבות גיבורי-העל, שלעתים היא פשוט אינה נענית לחוקי ההיגיון. קחו לדוגמה את הסצנה שבה קלייר נשבית על ידי הרוצח סיילר בסדרה "Heroes" ובמקום להשתמש בכוח הפיסי שלה כמעודדת, שואלת את הרוצח בתמימות "אתה מתכוון לאכול לי את המוח?" (תגובת סיילר: "איכס, קלייר, זה מגעיל").

ישנם כמובן כמה ייצוגים מרתקים של נשים בקומיקס, שבאופן תמוה טרם עובדו לקולנוע. She-Hulk היא לכאורה הדוגמה המובנת מאליה, בגופה המסיבי והשרירי, אבל גם וונדר וומן, שחורדינית חטובה, שימשה במשך שנים רבות כמודל לתנועה הפמיניסטית בזכות אומץ הלב ורדיפת הצדק שהפגינה. בעיני מצא חן במיוחד "האורקל" הגלגול האחרון והגאוני של באטגירל, שלמעשה משיב את הכוח לידיהן של נשים באמצעות הטכנולוגיה.

על זינה ובאפי, הגיבורות הנערצות מסדרות הטלוויזיה של שנות התשעים, אפשר להריץ שתי הרצאות נפרדות בנושא. אין ספק שהן נשים חזקות, דמויות מלאות ועגולות וגם גיבורות על במונחי העלילה שבראשה הן עומדות. בד בבד, הספרות הביקורתית בנושא טוענת שאותה עלילה, שנכתבה לכאורה על ידי גברים, מורידה מסמכותן כגיבורות כשהיא מעבירה אותן טכסי השפלה שגברים במעמדן לא היו עוברים. הן מוכות בצורה חמורה, נאלצות לוותר על בני זוג ועל בית חם, ולפעמים מוצאות עצמן בסיטואציות שבהן הן פשוט פורצות בבכי, תגובה מאוד לא שגורה אצל עמיתיהן הגברים.

דמויות שדווקא התקבלu מצוין אצל בנים ובנות כאחד בטלוויזיה היו "הפאוורפאף גירלס", שמעבר להיותן חמודות ואסרטיביות קסמו לילדים בעצם הדבקות שבה הגנו על כבוד המשפחה ואחת על השנייה, וגם שיקפו את עולמן של ילדות קטנות ב"מלחמה" שלהן בבנים.

כיום נהוג שבכל חבורת גיבורי-על יש אישה אחת, לא פחות ולא יותר. היא תמיד מאוד יפה, חזקה ולעתים גם חכמה בהשוואה למקביליה הגברים, מה שאמור לשבות לכאורה את לב הנשים שבקהל. העיקרון דומה לדו"ח מבקר המדינה לפני האחרון, אם תרצו, שבו נמצא כי אחד מכל שמונת בעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי היא אישה. יש לכך תפקיד סמלי, אך לא מספק. אם הופכים את התפקידים, רואים שנשים ממלאות אותם מקומות סקסיסטיים ופסיביים כבעבר, רק באופן מוצנע יותר.

בזמן האחרון עלתה השאלה למה טרם הופק סרט על האלמנה השחורה. אז כן, ישנו כמובן התקדים של כישלונותיהם החרוצים של סרטים דומים שהופקו בכיכובן הבלעדי של גיבורות-על. הסיבות בפועל לכישלונם של אותם סרטים, הן שגם גברים וגם נשים לא אהבו אותן. מחקרים מראים שהגברים שצפו באותם סרטים חשבו על הנשים כעל "ביצ'יות" וכנטולות סממנים נשיים, בעוד הנשים הסתייגו מהאלימות בה השתמשו אותן גיבורות, וטענו שהן למעשה ממלאות בסרטים תפקידים של גברים.

מה נשים כן רוצות? נשים לסביות שהתראיינו למחקר על הסדרה "זינה" גילו שהן מתחברות אליה פחות בשל העלילה כשלעצמה, ויותר בשל היחסים המורכבים הנרקמים בין הדמויות הנשיות. בהמשך למבחן בכדל המפורסם, זה שמעריך את נוכחותן של נשים בסרטים לפי האפשרות שלהן לדבר על נושא שאינו גברים, נראה שגם הנשים עצמן מעוניינות לראות יותר ייצוגים של נשים, שמתאפיינים ביחסים מורכבים יותר מאשר המשיכה הבין- מינית. במלים אחרות, אנחנו מעוניינות לראות את אותה דינמיקה שאנחנו רואות בין נשים במציאות, על החברות והאחווה והקנאה והבגידה שנלוות לה לפעמים.

כשאישה אינה מוצאת אדם אחר שיבין ללבה או שישמש לה ככתף תומכת, אפשר להבין כיצד היא מאבדת את ההבחנה בין טוב ורע ומפתחת עולם מושגים מעוות, הנשען על פרובוקציה ביחסים בין המינים. בעבודת הסמינר שכתבתי בתואר הראשון טענו המרואיינות שמיסטיק נדחית מ"האקס מן" לא רק כמושג אהבה רומנטי, אלא גם כאישה וכמוטנטית בעלת עור כחול וכהה, כמעט שחור. היא לומדת לאמץ אפוא את ההופעה שלה כסממן היכר וכדבר שיש להתגאות בו, פשוט כי האלטרנטיבה היא להיות מוקצה מכל כיוון אפשרי.

אצל נבלות כמו מיסטיק, בניגוד לגיבורות כמו יריבתה מיס מרוול, אנחנו כן נראה שבירה של תקרת הזכוכית במונחי נטייה מינית וגזע. טקסי ההשפלה שעוברות נבלות יהיו, בהתאם לכך, מועצמים עד כמה וכמה בהשוואה לגיבורות. סביר להניח שעד סוף הסרט הן פשוט תשכחנה שהן נבלות קרות מזג ותתחננה לגיבור שיושיע אותן מגורלן האכזר ויהרוג אותן במו ידיו.

לא נעים לומר, אבל הפנטסיות התרבותיות שלנו שונות משל גברים. זה לא שאנחנו דוחות נשיות חזקה, אבל אנחנו כן נמשכות ליופי ולעדינות ולתבונה. אם אישה תרצה לפתור קונפליקט, סביר להניח שהיא תנסה בראש ובראשונה להשתמש ברצונה הטוב, ותנצל את האלימות רק כמוצא אחרון. מקובל לבקר בחריפות דמויות כמו הנסיכות של דיסני, אבל בפועל אנחנו כן רואות כפנטסיה את הסיפורים שלהן, משום שהם מייצגים גם ערכים נשגבים כמו רומנטיקה, חברות ואימהות.

לאו דווקא מדובר בשאיפות סותרות. בחלק מסרטי הפעולה כבר קיימת הכרה בפנטסיה של נשים, ונערך גישור מעניין בינה לבין מיתוסים תרבותיים. הגיבורה, וונדר וומן  או האלה אתנה, נולדת מלכתחילה למעמד עליון כלשהו, בתור נסיכה או אלה או מוטנטית רבת עוצמה. החברה מאפשרת לה לנצל את אותו מעמד, שגובר אף על סמכותם של הגברים, כדי להילחם בגבורה על הערכים שחשובים לה באמת, ובהם שמירת השקט והשלווה והגנה על הנדכאים ובעלי החיים.

דרך נוספת לנצח את הקלישאות היא פשוט להפריך אותן, באמצעות כתיבה של נשים ומודעות עצמית למגבלות האמתיות של גיבורות-על. אפשר להראות דמויות נשיות מורכבות יותר, שנראות ומתפקדות כמו הנשים שכולנו מכירות, וכך גם ליצור עמנו קשר עין, כשאנו יושבות בקהל.

אם נסתכל לרגע על המכלול של התפקוד שלנו, בעבודה, בלימודים, בניקיונות ובבישולים, נראה שכולנו למעשה אלופות בניהול זמן. האימהות שבינינו גם הוכתרו לא פעם על ידי ילדיהן כ"גיבורות-על", בזכות האופן הבלתי מתפשר שבו הגנו על שלומם ועל רווחתם. עד שהמאבק לשוויון זכויות יביא לייצוג הוגן ומכבד של הופעת נשים במדיומים הוויזואלים השונים, מוטב שהיוצרים הגברים באותם מדיומים יכירו בעבודה הקשה שנשים עושות בכל מקום, גם כשהן אינן מחוננות בכוחות מוטנטיים- ויפה שעה אחת קודם.

החוק למניעת בדידות: ביקורת ושתי הערות

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון • המלצה על הנובלה הנפלאה "שנות החלב"

בעולם הערבי יצאו למהפכה בגלל ציוצים בטוויטר, באוקראינה הודח הנשיא לאחר שנודע בתקשורת על הטבח שביצע במפגינים מעמו ובסין קיים מזה שנים רבות איסור על הפצת ספרים, אשר מותחים ביקורת על שלטונות המדינה, או מתבוננים בערגה על העולם המערבי. בכל העולם ידועה היכולת של המלים לעורר את ההמון מרבצו ואפילו להניא אותו לפעולה- גם כשאסור להשמיע אותן, גם כשבחוסר תשומת לב מכבסים אותן בגלל הלך הרוח הדומיננטי יותר שבתקשורת.

לכאורה גם "עם הספר" שלנו כותב כל מילה באותיות של קידוש לבנה. אנחנו נוהגים לדבר על המחדלים שמפריעים לנו וגם נהנים לעשות זאת באריכות ובכל פורום אפשרי, בקול רם ובחדרי חדרים, בקבוצות הווטסאפ ובסטטוסים מצייצים. הבעיה היא שבאותה נשימה אנחנו מצפים שמישהו אחר יתעמת עם המלים הקשות והבעיות שמאחוריהן. בדרך כלל זה יהיה העיתונאי, חבר הכנסת מהמפלגה הקטנה או הפעיל החברתי הבודד, שכנראה "אין לו חיים".

אם אכן היינו עם של "ספר", אז אלגוריות פוליטיות פרובוקטיביות היו נהפכות לשיחת היום שלנו. שורות מפתח מתוך "החוק למניעת בדידות" או "הזקן השתגע" היו מצוטטות בהודעות לעיתונות של חברי כנסת מימין ומשמאל, זוכות לקריאות חרם מצד אנשים שמרגישים מותקפים על ידן ומצוטטות בהרחבה בתכניות האקטואליה, במקום עוד תיאורי סקס מ"חמישים גוונים של אפור".

"החוק למניעת בדידות" מסתמן כמו הספר "הריאליסטי" יותר מבין השניים, עד כמה שרומן עברי המתרחש בשנת 2020 יכול להיות "ריאליסטי", דווקא משום שהוא יוצא מתוך התחושה המוכרת כל כך של אדישות. גם כאן, חי הציבור הישראלי במציאות שהוא יודע להצביע על פגמיה, אך אינו מוצא בעצמו את הדבקות או את היכולת להביא בה לשינוי.

אף על פי כן, בעולמו של שיינפלד קשה לזהות את הפרנויה האופיינית כל כך לשגרה החדשותית הישראלית. לא תמצאו כאן אזכורים לסוגיית השוויון בנטל, לטיפול בבעיית המסתננים או לסכסוך הישראלי- פלסטיני. על איומים קיומיים ופצצות אטום בכלל אין מה לדבר.

ישראל העתידית של שיינפלד היא למעשה מדינה בורגנית באופן כה מעורר חשד, שבשלב מסוים נשאלת השאלה האם היא שינתה את שמה ל"מדינת תל אביב" (עלילת מרבית הרומן, חשוב לציין, מתרחשת בכלל בירושלים). בעולם זה של בתי קפה, צימרים בצפון וחדשות ערוץ 2, מעסיקה את הציבור סוגיה מרכזית. סוגיה, שהדיון האקטואלי בה ותיק לא פחות מהשיח סביב יציאת הנשים לעבודה או האלימות בבתי הספר. מדובר, כאמור, ב-"בדידות", אותו כינוי גנאי נורא לסרבני הזוגיות, שמתעקשים על פיתוח קריירה ומגורים עם שותפים במרכזי הערים, תחת בחירת פרטנר לחיים והקמת תא משפחתי.

שיינפלד נמנע באופן מחושב מלהסביר מדוע בעצם מדובר בבעיה, מבחינה דתית, אתנוגרפית או אפיל לאומית. הוא גם לא משקיע כל כך בבחינת אחורי הקלעים הפוליטיים של ההתרחשות, שעניינה "חוק" שנועד למנוע את הבדידות. בפוליטיקה של שיינפלד אין ציטוטים דרמטיים של שרי ממשלה, אין ציטוטים דרמטיים לא פחות של חברי כנסת מהאופוזיציה ואין אפילו פוליטיקאי שמנסה לחזור בו על מנת לזכות מחדש באהבת העם. הסאטירה של שיינפלד ככל הנראה אינה מדברת על יאיר לפיד. התוצאה, אלגנטית ככל שתהיה, מרוקנת כמעט מתוכן את הסאבטקסט הפוליטי של הרומן.

מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)

ניכר ששיינפלד מעוניין לעסוק בבדידות כשלעצמה הרבה יותר מאשר במאבקי הכוח של הנלחמים בה או עליה. נכון שלאדם שמורה הזכות לחיות כפי שירצה, אך האם בעשותו כן הוא בהכרח מבצע בחירה נבונה? אם צורך בסיסי של אנשים הוא במציאת שותף לחיים, האם אדם שאינו מוצא שותף שכזה ובוחר בבדידות מדחיק הלכה למעשה את האומללות שלו? יונתן פכטר, צעיר ירושלמי בודד,  מתחבט שוב ושוב בשאלות האלו בשעה שהוא נאלץ לתווך בין מאבקו הפוליטי לחייו האישיים והמשפחתיים.

כתיבה שהולכת ומשתפרת במהלך הרומן ותפנית מבריקה בחייו הרומנטיים של פכטר מסייעת לרומן בסופו של דבר להתעלות מעל הסיטואציה הכביכול-מופרכת שבמרכזו. "החוק למניעת בדידות" הוא סאטירה מרירה-מתוקה על ההגדרה העצמית של צעירים בורגנים בעידן הדיגיטלי ותרבות הריאליטי. יתכן שהתייחסות כוללת יותר להווייה הישראלית ולתרבות הפוליטית הייתה מוסיפה לו גם נפח מד"בי ומסר פוליטי משמעותי יותר. מסר, שאולי לא היה חומק הפעם מעיניו הביקורתיות של קהל הקוראים הישראלי.

ואם כבר אהבה

רב-המכר "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון הוא סיפור אהבה בין פרופסור בגנטיקה, שלוקה בתסמונת אספרגר, ל… אישה, שכאמור עונה לשם "רוזי". גם כאן מדובר ברומן שמהדהד באופן משמעותי רב-מכר אחר של השנים האחרונות, במקרה זה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". שניהם, אגב, רומנים מהנים מאוד.

"פרויקט רוזי" מספר את סיפורו את פרופסור דון טילמן, אדם שרגיל לנהל את חייו לפי שעוני עצר ושאלונים כמותניים, ומחליט לקחת על עצמו דווקא את הפרויקט הבלתי רציונאלי לכאורה של מציאת שותפה לחיים. במהלך הפרויקט נקראת דרכו של הפרופסור הדקדנט דווקא ידידתנו הברמנית רוזי, וכמובן שהקלפים נטרפים באחת. מדוע? המחמאה הגדולה ביותר שמעניק טילמן לרוזי בפגישותיהם הוא שהיא אישה יפה, מה שאומר שהוא ככל הנראה בחר בה לפי נתונים הניתנים לאומדן חיצוני.

הקומדיה הרומנטית והצפויה שבמרכז הרומן נשענת על הניגוד אותו מהווה רוזי לכל תכונותיו של טילמן. כדי כך, היא מתוארת ברומן כמאחרת כרונית, מעשנת ובעלת עבר בעייתי במידת מה. מעבר לכך, בין השורות, היא גם מסתמנת כאדם לא יציב ואנוכי, שעל אף כוונותיו התמימות נוטה לנהוג באימפולסיביות ולגמול בקולניות דווקא לאלו שחפצים ביקרו.

בניגוד לפרטנות הרבה בה מתואר נתיב מחשבותיו של טילמן, למחשבותיה של רוזי אין אנו זוכים בגישה במהלך הרומן. את הקלישאה על המוח הנשי כולנו מכירים, אך במקרה של רוזי אנחנו אפילו לא מצוידים בסריקת MRI  ספרותית. בשעה שטילמן נאלץ שוב ושוב להתנצל, להתרוצץ ממקום למקום ולכפר על מעשיו הנמהרים בכוח אהבתו המוצהרת, מדמותה של רוזי אין למחבר ציפיות מעין אלו. לאורך כל הרומן היא אינה מסבירה את מעשיה, ולא מסתמן מהרומן שישנה הנחה בקיומו של הסבר כזה.

כל שמצופה מרוזי, כמושא אהבה בקומדיה רומנטית שנכתבה על ידי גבר, הוא להיות יפה, ולאתגר במידת מה את הגבר שלצדה. היא אינה שותקת, אך גם אינה מדברת בקול שאתו יכולות נשים אחרות להזדהות. כביכול, על אף הבעיות הנפשיות שמהן היא כנראה סובלת, אנו אמורים לשבח את הגיבור על נכונותו לחזר אחריה, ולהריע לו כאשר הוא נוחל הצלחה וזוכה להיענות. בנוסף אנחנו אמורים להניח, מטבע הדברים, שמערכת היחסים שלהם גם תייתר את הצורך בכל טיפול נוסף בבעיותיה של רוזי, כמו התחברות לנשים אחרות, שכל קשר יציב איתן אינו מופיע כלל ברומן. אולי בעצם עדיפה כבר הבדידות.

המלצה בקטנה

באחרית הדבר לספרה החדש כותבת המשוררת המוערכת יערה שחורי כי הוא נולד מתוך רעיון לכתוב גרסה מודרנית למעשיית "החלילן מהמלין". הפעם, לא סרטון ויראלי ביוטיוב בו רודפים מאות ארנבים אחר צעירה יפנית, אלא מעשייה מלנכולית על עולם שבו שלחו ההורים את ילדיהם מעליהם, ואז שכחו מקיומם.

הנובלה שבשמה נקרא הספר מתפקדת גם כמעין גרסה מערבית לרומן דיסטופי אחר בשם דומה, "שנות השפע" של צ'אן קון-צ'ונג. שחורי מתארת גם הפעם חברה שבעה למראית עין, שמדחיקה עבר אלים באמצעות הווי בורגני ותרבות צריכה הגובלת בנוירוטיות.

המופלא אצל שחורי הוא האופן שבו היא נותנת לשירה שלה לתפקד כפרוזה. הדימויים היצירתיים ביותר שלה מגולמים לתוך המציאות המנומנמת, סודקים את מראית העין הקולנועית באמצעות יצירת שעטנז של יופי עם כיעור וגועל עם ניקיון כפייתי. בד בבד נשמרת שחורי שלא לדרדר את השימוש המשוחרר בשפה לפאתוס, ואינה מאיצה בגיבורה צרת-המחשבה שבחרה להתמודד מוקדם מדי עם הנושא הכואב שבמרכזה של הנובלה.

כפועל יוצא מכך, דומה הקריאה בנובלה "שנות החלב" לקריאה של בלדה, שירת קינה העוסקת הפעם באישה שאינה מסוגלת לזכור את בנה ולכן מתמקדת באבל על האימהות כשלעצמה. זוהי קריאה שמחוללת אימה באותה מידה שהיא מעוררת חמלה ואמפתיה, והתוצאה מרגשת עד מאוד.

המבקר, אתה מדבר בינארית? על ביקורת הספרות בתרבות הדיגיטלית

כאשר התואר הראשון שאליו את לומדת, במקרה שלי מסלול הכתיבה היוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, דורש ממך היקף לימוד של 64 שעות סמסטריאליות, לעומת 52 שעות בלבד שדורש המסלול הכללי באותו חוג, את מניחה שיש לזה סיבה טובה, ושלסדנה בביקורת ספרות תפקיד משמעותי בהכשרתם של אלו החולמים להיות סופרים. ישנה רק בעיה אחת- בשלוש השנים שבהן למדתי באוניברסיטה, סדנה זו מעולם לא הועברה. וכשהערנו על כך למזכירות החוג, הוצע לנו להחליף את הסדנה החסרה בקורס אחר, בעל "אופי תיאורטי" על מנת שישתקלל על חשבונה. אני זוכרת כיצד עברתי במשך שעות ארוכות על שנתוני החוגים השונים במדעי הרוח, עד שנמצא הקורס המיוחל, שהיה דווקא לא רע בכלל, אם כי כל קשר בינו לבין ביקורת ספרות היה מקרי במקרה הטוב.

מדוע דווקא קורס תיאורטי "יבש" כביכול, נטול נגיעה יצירתית או מעשית, אמור להחליף את מקומה של סדנת הביקורת? זוהי כנראה שאלה שעליה תוכל רק האוניברסיטה להשיב. ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למנהל (ולשעבר גם מרצה שלי באוניברסיטה), כנראה לא היה משיב על שאלה זו, אלא משנה את מהות השאלה. ברוח המפגש של עיתון "הארץ", "בין ספרים למספרים", שבו השתתף דרור ביום חמישי האחרון, היה הלה משיב שקודם לכן עלינו לחשוב מדוע מלכתחילה אנו מניחים שמלאכתו של המבקר רלוונטית לתרבות הקריאה של ימינו, בשעה שהכלח כבר מזמן אבד עליה. הלכה למעשה, טען דרור, המבקר מת. כמו "המחבר",שהגולל על קברו נסתם ממזמן, גם "המבקר" הוא לאו דווקא אדם ספציפי אלא מוסד חברתי, וככזה הוא שואב את כוחו מתוך סמכות. על כן, "מבקר" אינו אמור לייצג רק את עמדתו האישית לגבי יצירתו של האחר, אלא להיות בעל כוח לגרום לאחרים לקבל את עמדה זו, ולהוות "מנהיג דעה" בתחומים מסוימים, כמו ספרות.

מדבריו של דרור לא משתמע בהכרח שהיום אין "מנהיגי דעה", אלא שהם בהחלט לא נבחרים על ידי עורכי העיתונים ולא מחילים את כוחם באופן חד כיווני על קהל הקוראים שלהם. "מנהיגי הדעה" הספרותיים של היום גם לא נדרשים בהכרח להשכלה הומנית רחבה בעבר, כפועל יוצא מהמגמה האנטי הומנית שבה נוקטת כיום האקדמיה עצמה. "מנהיגי הדעה" לחילופין, נבחרים על ידי הקוראים עצמם מתוך עמודי הפייסבוק או המכרים שלהם ונאלצים להיאבק על שימור כוחם במדיום רב-כיווני, שבו הקוראים מזינים את העדכונים התכופים שלהם במשוב בלתי פוסק.

ביקורת ספרות (via Cartoonstock)

יש כמובן גם את העניין של הפיכת הספרות מאמנות לתעשייה, ואת המרת איכותה למונחי שוק, אם כי אני לאו דווקא מציעה להסתכל על תמורה זו כשלילית. קשה להתעלם מכך שביקורת לא נוצרת אך ורק מהיצע, אלא גם מביקוש. בעידן של שפע מוצרים ושפע גירויים, אנו זקוקים לביקורת שתסייע לנו לברור את המוץ מן התבן, תמקד אותנו ותעניק לנו תחושת ביטחון, באמצעות מראית עין של אובייקטיביות. אנו זקוקים לאנשים שאנחנו מכירים ובוטחים בהם, המוכרים בחנויות הספרים שאנחנו מבקרים בהם, החברים שדומים לנו בתחומי העניין ובתחביבים, הבלוגים שאנחנו מנויים עליהם, שיסייעו לנו להשליט סדר והיררכיה במציאות.

בתקשורת אוהבים להלעיז תכופות על אותם "ממליצים", בעיקר מהסוג הראשון, להאשים אותם בבורות ובקבלת טובות הנאה כלכליות מחנויות הספרים, ולא פעם גם סתם בהיעדר שירותיות. כמוכרת לשעבר ברשת ספרים, הטענות הללו מוכרות לי היטב. יחד עם זאת הניסיון מוכיח, כי כאשר לקוחות היו נכנסים לחנות שבה מכרתי, לעתים נדירות בלבד היו מצטטים לי את רשימת רבי המכר או את הביקורות בעיתונים, ופעמים רבות הרבה יותר היו משוטטים בחוסר אונים מסביב לבמות התצוגה. לאחר מכן היו קוראים לי, אף שאינם מכירים את שמי ואת טעמי בספרות, ומבקשים הכוונה והמלצה על ספרים לאנשים ספציפיים, או מציאה של אוצרות ספרותיים בלומים שרק אני אמורה הייתי להכיר. בסיכומו של דבר מראה מבחן התוצאה, שכאשר הייתי מדביקה לכריכתו של ספר שני סוגי ביקורות, היו בכל מקרה הלקוחות בחנות מעדיפים את המלצתי שלי, שנכתבה על גבי פתק ובכתב יד, מאשר את המלצתו של מבקר ספרות בעל שם, שהודפסה על גבי גזיר עיתון. המבחן הנ"ל, כפי ששמתי לב, בא גם לידי ביטוי באסטרטגיית השיווק של הוצאות הספרים עצמן. אם בעבר די היה בחלוקת עותקים חינמיים של ספרים למבקרי ספרות על מנת להגביר את החשיפה ונתוני המכירות, הרי שכיום שולחת ההוצאה את הסופרים עצמם להיפגש עם מוכרי הספרים, להסביר להם על אודות מפעל חייהם הספרותי ולבקש מהם לסייע בהבאתו לתשלום בקופות.

יוצא מכל אלה, שאם כיום כבר ישנה הסכמה שהביקורת במוספי הספרות איבדה מכוחה, הרי שבאותה מידה ניתן גם להסכים שביקורת אחרת פשוט תפסה את מקומה. מדובר על אותה ביקורת, שאותה אנחנו קוראים לפני שאנחנו לוחצים על כפתור בקינדל או מרימים את הספר מדוכני חנויות הספרים. ביקורת, שנכתבה על ידי אנשים שאנחנו לא אפילו לא יודעים את שמם, לא כל שכן מדוע הם ממליצים על ספר זה ולא על אחר, ועדיין אנחנו בוטחים בהם מספיק כדי "לזרום" עם חוויית הקריאה שהם מבטיחים לנו ולרכוש את הספר המומלץ. ד"ר אלון הסגל מהמכון לחקר האינטרנט היה משתמש במקרה המבחן שלפיו אנשים בוחרים לקנות ספרים באתר "אמזון", שיטת הכוכבים והמלצות הtop critic, כדי לטעון שמדובר במעין גלגול מודרני של הסתמכות על "חוכמת ההמונים". כלומר, ההנחה שמוצר מסוים בהכרח ינחל הצלחה כתוצאה מהאמונה שיש בו אצל חלק נרחב בקהל. אותה הנחה, ראוי לציין, רווחת באותה מידה עבור הספר למכירה באתר ועבור הביקורת שממליצה עליו. זאת, מתוך הנחה סמויה שהקהל למעשה רוכש את הספר בהסתמך על נכונותו "לקנות" את הנאמר בביקורת (הרי גם לביקורות, ככלות הכול, ניתנים ציונים על סמך המידה בה הן מתגלות כ"מועילות"). סופרים ישראלים רבים, שספריהם נמכרים כיום באופן ישיר דרך אתר "אמזון", היו ככל הנראה מסכימים עם טענתו של הסגל. יחד עם זאת, דבריו של הסגל מתעלמים לדעתי ממשתנה חשוב, והוא טשטוש הגבולות שבמסגרת מלאכת הכתיבה הספרותית כשלעצמה. במקרה הספציפי של שוק הספרות, בא טשטוש הגבולות לידי ביטוי בהבחנה המתערערת בין כה וכה שבין צורתה של הספרות כטקסט גולמי, לבין אותה הצורה של הביקורות שנכתבת כתגובה בעקבותיה. במילים אחרות, האיום העיקרי על כוחה של ביקורת הספרות נוצר דווקא מתוך הפיכתו של המבקר למעין "סופר" בפני עצמו, שיצירותיו מסבות בה בעת עניין, הנאה ותרומה לסיפוק צרכיו של קהל הקוראים הרחב.

במבט לאחור, זהו למעשה גלגול חדש של הקושי שכביכול מאז ומעולם נתקלה בו ביקורת הספרות, על אחת כמה וכמה זאת שנכתבת בעברית ובעקבות סופרים ישראליים. הביקורת, שלמעשה מאלצת אדם משדה מקצועי מסוים לכתוב באופן אובייקטיבי לכאורה על עמית שלו, מבלי לחסוך שבטו מצד אחד ומבלי לחסל את קשריו בתחום, מצד שני. אחת הסיבות לקושי זה, ראוי לציין, היא היותם של מבקרים רבים סופרים או עובדי הוצאות ספרים בעצמם, ולפיכך—הקונפליקט שבו הם מתחבטים בינם לבין עצמם, כאשר הם נדרשים לכתוב על עבודתו של האחר. האינטרנט למעשה הרחיב את אותו תחום מקצועי, שבו נותרנו לשוטט אותן הנפשות, הבלוגרים, המוכרים ותולעי הספרים הוותיקים, אשר מכירים זה את זה מימים ימימה. כל שהשתנה הוא ביזור הכוחות שבין הצדדים השונים, וכתוצאה מכך—גם התעצמות המאבק הניטש ביניהם.

דבר אחר ומשמעותי בהרבה שהשתנה, הוא מוסד הקריאה. גם מדיום הקריאה, כמו הכתיבה, נעשה לרב-כיווני ומה שניתן היה לשווק בעבר כיצירה ספרותית גדולה, נתפש כיצירה שכזו רק עבור קהלים מסוימים, שאליהם ניתן להגיע דרך פילוח, בשפת משתנים מתמטיים אלו ואחרים. היום לא די לומר לקהל הלקוחות ש"סטונר" הוא יצירה ספרותית גדולה, אלא יש להצביע קודם לכן על יצירה עברית מוכרת, כמו "שירה" של עגנון. כפי שאמר הסגל, קהל הקוראים שואף יותר מתמיד להציץ בחלונית Customers Who Bought This Item Also Bought. הוא משתוקק ששוק הספרים יכיר אותו וימליץ לו על תוכן ההולם אותו באופן אישי, בלי קשר לטעמו של מבקר זה או אחר, או אפילו לטעמו של קהל משתמשים מסוים, שהקשר אליו לא הוכח דרך רכישות קודמות באתר. כפועל יוצא מכל אלה, ומשום שכולנו עוסקים בקריאה, בכתיבה או בביקורת, זה לא באמת משנה מי האדם שאחראי להזנת הנתונים, אלא מה הגורם שמתווך בין הצדדים השונים ומכריע את המאבק. באופן אירוני, דווקא בשלב זה אנו נפגשים בגורם לא אנושי, שאינו מכיר במבקרים ולכן לא מתאבל כהוא זה על מותם. אתם אולי אינכם מכירים את שמו וטעמו הספרותי של האלגוריתם, אבל הוא מכיר אתכם מצוין.

בין שתי נקודות; הרהורים בעקבות כנס "אלכסון"

באחת ההרצאות שניתנו בכנס "אלכסון" בשבוע שעבר, "מחשבות" כפי שמייסדי הכנס מבקשים לקרוא להן, דן פרופסור גלעד הירשברגר באופן שבו מעצבות מטאפורות את תפישת המציאות. "מטאפורה", הגדיר הירשברגר, "היא תחבולה לשונית, שבה משתמשים בדבר אחד כדי להאיר על תכונותיו של דבר אחר". קשה היה להתחמק מהאירוניה בהגדרה זו, מדויקת ואובייקטיבית ככל שתהיה, על רקע כנס שעסק באמצעי תקשורת, המתווך לקהל באמצעות מלים.

"אלכסון", ככלות הכול, הינו כתב-עת אלקטרוני, כלומר בלוג, המוקם על פלטפורמת   wordpress סטנדרטית ומורכב משילוב של מלים, תמונות ו-plug-ins חברתיים, כמתבקש מכל אמצעי תקשורת המונים במאה ה-21. המילים של כתב-העת הן ביטים, יחידות בשפה, המשתלבות זו בזו לכדי עולם תוכן מורכב ומגוון ובו מאמרים מתחום המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות. חלק ממאמרים אלו הם מקוריים וחלקם מתורגמים, אך לכולם תכלית משותפת, לדברי מייסדי האתר: "לעורר מחשבה, כלומר בהכרח לעודד סקרנות". על מנת להסיר ספק, מבהירים מייסדי כתב-העת, בהמשך דף "האודות" שחולק למשתתפי הכנס:

אנחנו שואפים ליצור אנטיתזה לרעשים ולהפרעות האלימות שהרשת העברית כרגע מלאה בהם, לסיווג האוטומטי ונטול המחשבה, לטוקבקים של מילה אחת ולשנאות של העדר

המלחמה ש"אלכסון" מבקש אפוא להצהיר עליה היא מלחמת מסמן אחד במסמן אחר, מלים כנגד מלים. השאלה הבלתי נמנעת שנובעת מכל זה, היא עבור איזה מסומן. כלומר, איזו תפישת מציאות נובעת מעולם התוכן של כתב-העת, ואילו "תכונות" של הסביבה מוארות דרך השימוש המגוון במקרי מבחן ובמטפורות. מובן שלא מדובר כאן בתפישת מציאות של עיתון או כתב-עת אקטואלי, ומייסדי "אלכסון" לא מבקשים להציג אותו ככזה. הם אינם מעוניינים ללבן את פניה של המציאות או בהכרח להביא לשינוי שלה. יעקב בורק, יו"ר עמותת "מגדלור", אשר מממנת את פעילותו של "אלכסון", מסביר שתחומי העיסוק של כתב-העת נמנעים במכוון מאקטואליה ומספורט משום ש"אנו אזרחי העולם". "המימד הזהותי", דהיינו האינדיבידואליות של "אזרחי העולם", מסביר בורק, נשחקת במרחב היום יומי (כלומר, המסומן) אשר לדבריו של בורק מאופיין בריבוי של הסחות דעת. במלים אחרות, עבור בורק, המציאות כשלעצמה הינה הסחת דעת מהמסמן שלה, המלים. מלים, כפי שהדגים הירשברגר מאוחר יותר, עשויות בהחלט להעניק פרספקטיבה חדשה על דבר ידוע. המטפורה המדברת על המצב המדיני של ישראל, כאילו היה תלוי על "מצוק הקיומי" , עשוי לדוגמה לגלם ביתר מוחשיות את תחושת האימה הקיומית של התושבים. יחד עם זאת, מלים אלו, כפי שציין הירשברגר, עשויות גם לשנות, עד לעוות, את האופן שבו אנו חושבים על המציאות.

             

בנימה אישית אני רוצה להעיד שכמי שעקבה אחר כתב-העת מימיו הראשונים ברשת, מצאתי בו פעמים רבות עניין, אם לא השראה של ממש. גם אם השיח בחלק מהתכנים היה גבוה עבור הציבור הרחב, הרי שעל פי רב ניכר שהנושאים המתפרסמים ב"אלכסון" נבחרו בכתיבה ונכתבו או תורגמו היטב. במקרים רבים נראה היה שהחומרים המתפרסמים ב"אלכסון" אינם נופלים ברמתם מכתבות המגזין, המתפרסמות בכתבי-העת או במוספי סוף השבוע, אשר גם גובים תשלום מקהל קוראיהם.  מאמר כמו "האוכל הבריא האמיתי (ברצינות)", לו היה משותף בתפוצה רחבה, היה ללא ספק זוכה לתגובות נזעמות משוחרי המזון האורגני ומטבעונים, ולאחרים-היה מספק חומר רב למחשבה. בנימה זאת יש גם לציין לחיוב את הנגישות של האתר, את הנכונות שלו להשקיע בפרסום תכנים מעמיקים ואף אליטיסטיים על גבי הרשת, ללא פגיעה בסביבה וללא גביית תשלום מקהל הקוראים.

הסתודדות שלי בחלל הכנס הבהירה שהקהל של "אלכסון", או לפחות הקהל שהגיע מבין 60 אלף המנויים לניוזלטר, אדיב, סבלני וכנראה משכיל, אך גם שקט מאוד. כל כך שקט, שדיבור מרובה נוצר בכנס לראשונה רק כאשר יצא הקהל לעמוד בתור, בהמתנה לבר המשקאות החופשי. יתכן שהסיבה לשקט של הקהל, הגוף שבו מעוניין כתב-העת לעורר סקרנות ומחשבה, הוא הפנייה למכנה המשותף הרחב של הנוסטלגיה למילה היפה, לעומת הסלידה מהמילה הכתובה.

הדובר הראשון בכנס "אלכסון" היה כאמור המו"ל יעקב בורק, אשר הציג עצמו לקהל כאיש עסקים וטען כי הוא "מכיר את הפער בין רעיון מבריק למוצר מתפקד". בורק אומנם לא התייחס בדבריו ל"מוצרים שאינם מתפקדים"—אולם כל מאזין היה יכול לשער לעצמו למה הכוונה: מוצרי צריכה המבוססים על מלים ומכילים אוסף של רעיונות מבריקים, אך נכשלים בשל בעיות מימון וביורוקרטיה. עיתונים וכתבי-עת אחרים, בקיצור. אחריו עלה לדבר הסופר חיים באר, שהרחיב על תהליך הכתיבה, בדגש על האספקט המוסרי שלו ועל חשיבות ההנאה ממנו ("סאדו מאזו" הוא כינה את אותו תהליך). באר סיפר על התרבות שעליה בחר לכתוב בספרו האחרון, התרבות האדמו"רית, ועל הנושא אשר בחר ללוות אותה—נושא הבחירה החופשית. בחירה חופשית פחות ייחס באר לעיתוני האקטואליה היומיים, אותם הוא כינה "אוסף של קומוניקטים", אשר מכאן גם נכתבים על ידי יחצ"נים. מיד אחריו עלה לדבר דב אלפון, עורך "אלכסון" ולשעבר גם עורך ראשי בעיתון "הארץ" ובהוצאת הספרים "כנרת זמורה ביתן". אלפון התייחס בקצרה לאמצעי תקשורת המונים אחרים, שלדבריו מבוססים על תוכן ומבנה הפונה לקהל הרחב. הוא טען כי העיתונים והרומנים מבוססים על מודלים טכנולוגיים וכלכליים שהקהל אינו שותף בעיצובם ולפיכך גורס שבעידן האינטרנט, היציבות שלהם אינה מובטחת עוד. לדבריו, בשנים הקרובות נחזה בעוד ועוד כתבות בעיתונים שמקורן בבדיון, ומנגד בפחות ופחות כותרי עיון בהוצאות הספרים, לרבות כותרי מתכונים ובילויים. "הרעיון תופס את מקומם של כל אלו", אמר אלפון. "האינטרנט מאפשר לנו לשבת ולקרוא על נושאים ספציפיים שמעניינים אותנו".

הכותבים והקהל של "אלכסון" הם, אם כן, מקשה אחת. זהו קהל משכיל ובעל אוצר מלים נרחב, שמעריץ את המילה כיחידת תוכן, ומכאן גם מעוניין להעמיק לתוכה, לחקור אותה, לעתים תוך בידוד מוחלט מהשדה הסמנטי אשר סובב אותה ואשר אחראי למשמעויות אשר מיוחסות לה בשפה. חבל שכך, משום שיתכן שדווקא בפנייה לטריטוריות שנויות במחלוקת, מאקטואליה ופוליטיקה ועד לספורט ועסקים, כמו גם בחשיפתן של מניפולציות קוגניטיביות ושיווקיות בשפה, יש כדי לערער באופן משמעותי הרבה יותר על תפישת העולם של קהל הקוראים. בפעולות גרילה שכאלה, אותן ניתן לבצע רק בהיעדר מודלים כלכליים וטכנולוגיים מסואבים, אפשר ליצור עניין וסקרנות, לעורר מחשבה ואפילו להביא אותה לרמה של פעולה. במלים אחרות, ל"אלכסון" ישנו כוח שאינו מוטל בספק להפוך את המסמנים שלו למסומנים, באמצעות חשיפת השקר שב"הסחות הדעת" להן לכאורה חשוף הקהל שלו והצעת חשיבה אלטרנטיבית ורציונלית יותר. הדרך למיצוי של הכוח אינה עוברת רק בתווי "הוואלס" של מוריס ראוול, כפי שניגן אותם באופן מופלא הפסנתרן בוריס גילטבורג. היא עוברת בתרגומן של יחידות המידע למחשבות הנגישות לתודעתם של בני אדם, מחשבות החושפות את מבנה העומק של השפה ולפיכך, גם של הביטוי האמנותי והתרבותי העשוי ממנה. הקהל שנשאר לצפות בגילטבורג זכה לשמוע כיצד הוא חושף את מבנה עומק זה, דרך סיפור חיים של המלחין ראוול וההשפעה שהייתה למלחמת העולם הראשונה על השקפתו ויצירתו.

מסיבה פוסט מורטם

הוא נראה וגורר את עצמו כמו בן אדם, אבל נוהם ומדיף ריח חזק של ריקבון. "הזומבי", או יותר נכון לומר "המת המהלך", הוא יותר מסתם טרנד של סרטי אימה. הוא הגלגול ההוליוודי לאחד המיתוסים העתיקים בתרבות העולם: המת שקם מקברו והחל ללכת שוב על פני האדמה, תר אחר ביתו ואחר עניינים שעליו להביא לידי סיומם. זאת, בין אם מדובר בכלה שנרצחה טרם חתונתה, בחייל שננטש למות בשדה הקרב, או במשפחת קניבלים שנטבחה בבקתה ביער.

ל"מתים המהלכים" באשר הם, ישנם מספר מאפיינים משותפים: הם אינם נבונים במיוחד (אם כי המוח שלהם עדיין מתפקד), הם מתים במלוא מובן המילה ולא ניתן להשיב את האישיות הייחודית שהייתה להם בעודם בחיים. הם גם נעים בקבוצות ונוהגים לקיים ביניהם אינטראקציות של למידה ושיתוף פעולה. לא סתם נוטים לבלבל אותם פעמים רבות עם בני אדם. ה-"מתים המהלכים" נראים ומתנהגים כמו בני אדם במובנים רבים, ולא רק משום שהם יודעים לפתוח דלתות ולטפס במדרגות. "המתים", בהווייתם העדרית והאומללה- דומים לנו גם כשהם לאו דווקא בצורת בני אדם קונקרטיים, ויעידו על כך ה"קרנפים" של יוג'ין יונסקו.

מראַם של "המתים" אמור בכל מקרה לעורר בנו שעשוע, ורצוי שגם מעט רחמים- אך בפועל אנו פוחדים מהם. ה"מתים מהלכים", גם בטרם נהפכו ל"זומבים" שרצים מהר ואוכלים בני אדם, היו ויהיו המפלצות הכי מפחידות בעולם. הם מעוררים בנו פחד קמאי מפני אבדן אותו סממן אצילי, שמייחד אותנו כבני אדם בהשוואה ליתר בעלי החיים- היותנו בעלי יכולת חשיבה, בעלי עצמיות משלנו, בעלי תדמית חיצונית ובעלי שליטה על גורלנו. ה"מתים המהלכים" מזכירים לנו שאנו בסך הכול אורגניזם ביולוגי, רגיש ופגיע, נוטה לחלות ומועד להזדקנות.

יתר על כן, "הזומבים" בצורתם המודרנית מזכירים לנו עד כמה בלתי חושבים, בלתי ייחודיים, חסרי תועלת ופסיביים אנו כבני אדם חיים המתנהלים בהתאם לתרבות הצריכה. בכריכה האחורית לסדרת הרומנים הגרפיים האולטרה מצליחה שלו, "The Walking Dead", כותב רוברט קירקמן (בתרגום חופשי): "העולם שהכרנו איננו עוד… בלי ממשלה, בלי חנויות מכולת, בלי דואר ובלי טלוויזיה בכבלים. בעולם שנשלט על ידי המתים, אנחנו נאלצים להתחיל סוף סוף לחיות".

ה"חיים", בעידן שנידון לאפוקליפסה תרבותית- משמעם אנרכיה. "זומבים" שמשתלטים על מרחבים אורבניים הם תנועה מסיבית, בלתי נשלטת, שאינה סוגדת למסכים שחורים ואינה עוצרת בתמרור אדום. היא גם אינה מתקשרת במסגרת מגבלות השפה ואינה מהססת להביע את עצמה באלימות משולחת רסן כלפי עוברי אורח תמימים. לא בכדי יצא "ליל המתים החיים", הסרט שכונן את דימוי "הזומבים" המוכר כיום, ב-1968, זמן קצר לאחר משפט ה-chicago 10 והמהומות והאבל שבאו בעקבות רצח מרתין לותר קינג.

האם מסיבת פורים, כפי שנצפתה בסוף השבוע בצעדת הזומבים המסורתית של תל אביב, יכולה להיחשב כאנרכיה? במובן מסוים כן. אלפי צעירים נהו ברחובות, בתחפושות מטילות אימה של אייקונים תרבותיים מדממים, מרקדניות בלט ועד לטרזן ודרדסית. הם צלעו ברחוב ובכביש, התנפלו על מכוניות, נהמו לעבר צלמים ונשכו שאריות דם סינתטי. זאת, בהתרסה על תפישות יופי מקובלות, על תחושות של השתקה ומבוכה ואפילו על הפחד כשלעצמו. אלא, שלצעירים אלו, שלא כמו ל"מתים המהלכים" המקוריים, ניתנה הפריבילגיה של לשוב ולהיות בני אדם בסיום הצעדה-בני אדם שהתמודדו עם פחדיהם הראשוניים ביותר בדרך המפגינה יצירתיות, דמיון והומור בריא.

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון. בעריכת מיא שם-אור.  "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי: http://megafon-news.co.il/ כל הזכויות שמורות ©

"חשופה לעיניך" / ביקורת ספרות

"את חושבת על קשירות ועל כאב. אני מדבר על חילופי כוח בהסכמה" – גידאון קרוס, מתוך "חשופה לעיניך", עמ' 249

מסתמן שלא ניתן לדבר על "חשופה לעיניך" מבלי להזכיר באותה נשימה טרילוגיה עצומת מכר אחרת, ודומה מבחינות רבות: "חמישים גוונים" מאת הסופרת האמריקאית אי. אל ג'יימס. ההשוואה בין השניים מתבקשת: שלושה חודשים בלבד לאחר שהתרגום ל"חמישים גוונים של אפור" נחטף ממדפי חנויות הספרים בישראל, מצטופף לצדו התרגום לספרה של סילביה דיי, שהיה הראשון להדיח את אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי מרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ההשוואה בין היצירות עולה גם ברמת התוכן: מדובר בסיפורים על אובססיה של נשים צעירות לגברים יפים, אפלים ובעיקר עשירים יותר מהן. בשני הרומנים באה האובססיה לידי ביטוי במערכת יחסים אכזרית, נצלנית ומינית במיוחד המבוססת על יחסי שולט- נשלט בין בני הזוג, כמובן בהסכמתן המסויגת של הנשים.

מבחינה ז'אנרית מדובר ברומנים רומנטיים, והכריכה האחורית אינה מהססת להצביע עליהם ככאלה. באופן אישי אני קצת מסתייגת מהסיווג, שמייחס לרומנים פונקציות פטריארכליות כמו הכפפת נשים לתפישות שמרניות. זוהי הגדרה מיושנת, שאולי יפה לתקופה שבה רומנים מסוג זה נמכרו בפרוטה, אבל רחוקה מאוד מהכרה במקום המשמעותי שהז'אנר משחק כיום בספרות הפנטסיה, הנוער והמבוגרים.

יש לציין שמיטב המוסכמות של הרומן הרומנטי אכן באות בשני הספרים לידי ביטוי. יש דמות גבר יפיפייה ומסתורית, אך דוחה לחלוטין בכל היבט אחר, שמתקשה לפתח זוגיות יציבה בגלל סיבות אישיות. יש דמות אישה צעירה וחסרת ביטחון, שנוטה לפסיביות ולהתעלפויות מרובות, ונמשכת לאותו גבר בכבלים של תשוקה וייאוש. יש היררכיה חברתית, שבאה לידי ביטוי בריבוי ממון אצל הגבר, לעומת מעמד כלכלי נמוך אצל האישה (סטודנטית או מתמחה). יש אפילו שפה לא תקנית ודלילה, מרובת סימני קריאה ושמות תואר קיצוניים (מהמם, מדהים, מושלם) שנועדה לפצות על היעדר רגשות אותנטיים אצל דמות האישה המספרת, כמיטב המסורת של הרומנים הרומנטיים המסורתיים. לסיכום ישנו תהליך, שבסיומו הגבר נפתח אל בת זוגו ומשיב לה אהבה. כל זה כמו מתנהל ביקום מקביל, נטול היסטוריה, נטול פוליטיקה ונטול נורמות בסיסיות ביחסי עבודה – שבו הגבר והאישה הם, מילולית, הדמויות היחידות בהתרחשות.

אבל אותו "יקום" שבו מתרחשת עלילת הרומנים הרומנטיים עבר לא מעט תהפוכות. בראש ובראשונה, יציאת הנשים מ"הבית" ומעברן לחיים והתנהלות בעולם דומה לעולם הגברי – עולם אמריקאי קפיטליסטי של תאגידים וביצועים, של מסיבות קוקטייל ולבוש מחויט. בעולם הזה אין משמעות רבה למעמדה הכלכלי של האישה, שכן הוא נתון לשינוי ולקידום. בנוסף, הפסקת החיפוש אחר אהבה, בית וילדים, כדי כך שהמילים הללו אינן מצוינות בגוף הספרים. לחילופין, החיפוש מתנהל אחר מין מספק, או "זיון פרוע", בדיוק כפי שמחפשים בני המגדר הגברי. על רקע זה מובנת גמישותן של גיבורות הרומנים לנסות "סקס אחר", מין שהוא אומנם מאוד יוצא דופן, אבל עדיין כרוך בהסכמתן ובגבולות שאותן הן מוכנות ולא מוכנות לחצות.

"חשופה לעיניך" הוא רומן מתעתע, בדיוק מכל הסיבות שצוינו כאן. הוא מתחיל כמו רומן רומנטי מהסוג הזול ביותר: הגיבורה שלו, אווה טרמל, מתהלכת בעולם על עקבי הסטילטו שלה מתוך התמקדות בהופעתה החיצונית, אותה היא מתארת בשמות תואר ריקים כמו "מהמם", "מדהים" ו"מופלא". ביומה הראשון לעבודה היא כמעט ומתעלפת למראה הבוס שלה, גידאון קרוס, גבר מרהיב ביופיו וחלאת אדם מכל בחינה אפשרית. רק כדי לסבר את האוזן: בפרקים הראשונים מספיק אדון קרוס להטריד את אווה אינספור פעמים הן מינית והן בצורה מאיימת, להפריע לה בשגרת העבודה החדשה במשרד, לכלוא אותה במרחבים סגורים, לחדור לפרטיותה באמצעים שלא היו מביישים אשפי סייבר טרור ולבסוף לבצע בה מעשה מגונה – כל זה עוד לפני שהסכימה לקיים אתו מערכת יחסים, ואף התנגדה לה בתוקף.

ההתנגדות של אווה חוזרת ומתעצמת לאורך הרומן, באקט שנהפך למרכז ההתרחשות ולמוקד עניין מרכזי. היא מסרבת בעקשנות לקיים מערכת יחסים עם גידאון, וגם כשהיא לבסוף מסכימה – היא מוכנה שזו תתקיים רק בתנאים שהיא הכתיבה מראש. תנאים שדורשים מבן זוגה להעניק לה תשומת לב, להימנע מחברת נשים אחרות ואפילו, רחמנא לצלן, להיות רומנטי. כשהוא אינו נענה לאותם תנאים, היא איננה מהססת להתעמת אתו, לתבוע ממנו אינטימיות או פשוט להסתלק. התגובות שלה מצליחות לבלבל את הגבר הרודני, הרכושני וההפכפך, שמתקשה בצורה מעוררת רחמים להשתלט על יצרו. גידאון מנסה אפוא להשתנות למען אווה. כתוצאה מכך יחסי הכוח מתהפכים ובמסגרתם אווה היא שקובעת את מהלך העניינים ואפילו את המתרחש בחדר המיטות. למעשה קטעי הסקס הטובים ביותר ברומן, ויש לא מעט כאלה, מיוחסים לרגעים שבהם אווה נוטלת את השליטה ומותירה את גידאון מבולבל, קצר נשימה ומתחנן לעוד.

אין ספק שבכך עדיפה אווה טרמל בהרבה על דמותן הפסיבית, התלותית והמשעממת של גיבורות רומנטיות דוגמת אנסטסיה סטיל. חבל רק שהטיפול בה אינו עקבי, והכתיבה המרושלת בגוף הטקסט אף מנסה לייחס לה מניעים נסתרים וסותרים. התקשיתי מאוד להאמין לאווה כשדחתה בתוקף את "חיזוריו" של גידאון, ואף הזהירה אותו בל ייצור עמה קשר בעתיד, ובמקביל הצהירה בינה לבין עצמה שהיא "מעריצה אותו" ו"נהנית מכל הדיבורים האלה". ההנאה מגבר שפוגע, מעליב ומטריד אותך בטלפון היא מבחינתי בגדר פנטזיה גברית ותו לא. באותו אופן נמאס עליי בשלב מסוים מנהגה של אווה "לוותר" לגידאון על מגוון מעלליו ואף להיענות לו מבחינה מינית בכל פעם שהוא מנשק אותה. המנהג התמוה הזה, שנגוע בנטייה מסוכנת להרס עצמי, נהפך לסוג של מעגל קסמים ברומן ומונע מהדמויות התמודדות ישירה וכנה זו עם זו.

"חשופה לעיניך" פונה לקהל שמרן מזה של "חמישים גוונים", ועל כן גם הסקס שהוא מציג מתון יותר, פומבי פחות ונרתע מכל נטייה מינית חריגה או סטייה. לעתים הרתיעה היא מילולית, ונוכחת בטקסט דרך אזכור טראומה מינית זו או אחרת של הדמויות מילדותן. על פניו דווקא בכוחה של בחירה שמרנית זו לעשות את הרומן אמין ונגיש יותר. בפועל, מדובר בבחירה אירונית ברומן שמכיל סצנות סקס רבות מספור, פגישות עם פסיכולוגים ודמות משנה ביסקסואלית.

זאת ועוד, גם הסצנות שמצאו את דרכן לרומן מזכירות יותר פורנו רך מאשר ארוטיקה ספרותית, בעלות פירוטכניקה מושלמת שתחילתה בזקפה בלתי פוסקת, המשכה בהתנפלות חייתית וסיומה בשיא עוצמתי, קולני ורטוב במיוחד. חיי מין שכאלה, לא זאת בלבד שאינם מוכרים לרבים במציאות אלא שאינם מאתגרים את הדמויות בשום שלב. יתרה מכך, המוכנות המופלאה של הדמויות לקיים סקס בכל מצב היא כה גרוטסקית, שבשלב מסוים גם הן עצמן מתבדחות עליה ("זה נראה כאילו נוצרת בשבילי, אווה!"). גם על רקע זה מעניין לראות כמה סצנות מעטות של אינטימיות קיימות ברומן, ועד כמה אלו שקועות בטון מלודרמטי של זעם, דמעות ועוד מין. מלאכותיות זו מסבירה מדוע בשלב מאוחר יותר בהתרחשות "מתייאשת" המחברת מתיאורי המין החוזרים על עצמם ומסכמת אקטים של הדמויות בפעלים מתמצתים כמו "התעלסנו" או "הזדיינו", בהתאם לאופייה המיני או הרומנטי של ההתרחשות.

לסיכום – "חשופה לעיניך", הראשון בטרילוגיית "קרוספייר" מאת סילביה דיי, הוא רומן רומנטי ארוטי שמתאים עצמו לרוח התקופה, וטוב שכך. הפנטסיה הרומנטית שהוא יוצר מתמקמת בבנייני התאגידים במנהטן ומקיימת מאזן מעניין ביחסי הכוח המגדריים והחברתיים, שנעדר מיצירות דומות דוגמת "חמישים גוונים". זהו מאזן שתורם גם לאופייה המיני של ההתרחשות והופך את הרומן כולו לקולח ומהנה. אף על פי כן, כתיבה רהוטה והקפדה על קוהרנטיות היו מצילים את הרומן ממכשלות בסיסיות יותר, כגון מלאכותיות, חזרתיות ופשטניות בתיאור הדמויות וההתרחשויות.

חשופה לעיניך, הוצאת מטר, מאת: סילביה דיי, מאנגלית: מיכל רביד, 336 עמ', 2012

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון. בעריכת מיא שם-אור.  "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי: http://megafon-news.co.il/ כל הזכויות שמורות ©

הקדמת המְחַבּרת

ברוכים הבאים למליצה!

מליצה הוא בלוג אישי שיעסוק בספרות וברעיונות. בין היתר יתפרסמו בו המלצות וביקורות, וידויים וחוויות- אך בראש ובראשונה זהו בלוג שעוסק בספרים, באהבת הקריאה (ובאהבה מסוימת למלאכת הכתיבה, הסיזיפית הרבה יותר) ובעיקר באהבה לדבר על זה עם אנשים אחרים.

אז בואו נדבר על זה! הבלוג עתיד לעסוק בספרות במגוון ז'אנרים, מהפרוזה ועד לעיון, מספרות הילדים ועד למוצרים כרוכים שהקשר בינם לבין חנות הספרים מקרי בהחלט. זאת, בהסתייגות של העדפה מסוימת לספרות ישראלית מקורית.

בנוסף לכך, הבלוג יעסוק במחשבות על כתיבה, במחשבות על חלומות, אנשים ומפלצות ומדי פעם גם בהגיגים או השיגעונות האישיים שלי. אני מגדירה עצמי כמספרת סיפורים, צעירה ואובדת עצות, וסיפורים, שירים וציטוטים ארעיים פרי עטי צפויים להתפרסם כאן, להתעדכן ולעבור תהליכים ושינויים כמרוצת הביטים על פני סיב אופטי תועה. אני רואה את התהליך כטבעי בהתחשב בכך שגם הספרות עצמה עוברת תהפוכות במרוצת השנים, ומתעצבת באקלים משתנה של הוצאות לאור וחנויות ענק או קבוצות דיון באינטרנט וקוראי ספרים אלקטרוניים.

זה אולי המקום לציין שוב שזהו בלוג אישי וכל הדעות הנכתבות בו באות מתום לב ומייצגות את דעתי הפרטית בלבד. גם היצירות הרואות כאן אור נכונות להקשר בו נכתבו, באות להעיד על רעיונות יותר מאשר על אנשים מסוימים, ומותנות בחתימה הפרטית שלי בכל מקום אחר בו הן מתפרסמות ברשת.

ועוד דבר קטן וטוב לסיום- "מליצה" אפשר לומר גם במלעיל. זהו בלוג פתוח לדיון ולתגובות, לשיתוף ולהצעות. אשמח לקבל מכל אחד ואחת מכם תגובות שייסייעו בקבלת עדכונים חשובים, בהנגשת האתר, בהוספת תכנים מעניינים או סתם ביצירת קשר בין אנשים.

מאחלת לכם קריאה נעימה!
אור