על היעדרה של הקריסה הכלכלית בספרות האפוקליפטית הישראלית ובכלל
אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.
הטריילר של "כפית של כסף", שנקרא באנגלית Spoiled Brats
צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.
טריילר לסדרה "מרוששות" המתארת את המאבק של שתי מלצריות לצאת לעצמאות כלכלית
אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.
גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.
למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?
אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.
אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.
אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.
לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.
כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?
אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות
לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.
אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים
כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד. ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.
Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.
היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?
מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.
כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.
מרגרט אטווד משתפת מהתובנות שמאחורי "והלב הולך אחרון"
לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.
⭐⭐⭐
דירוג: 3 מתוך 5.
והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים
על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות
זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.
באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.
בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.
אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.
גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.
המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות
הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.
איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?
בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.
תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:
הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.
אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.
מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?
אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.
"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.
אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.
ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.
תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא
ממוזיאונים וסיורים ועד אתרי צילומים של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה – הנה כמה יעדים שרבים מחובבי הקריאה ישמחו לבקר בהם
לא פחות ממיליון וחצי איש עברו בנתב"ג בין סוף מרץ לסוף אפריל, בתקופה שידועה בארץ בתור "תורי הענק של פסח". אם המספר הזה נשמע לכם מוכר, מדובר באותם תורים משנת 2019, טרם המגיפה שלתקופה מסוימת שיתקה לחלוטין את נתב"ג, ואילצה את רובנו לבקר מקומות אחרים בעולם בעיקר דרך ספרים (או מדיה אחרת).
תחייתה של תיירות החוץ היא בשורה נפלאה גם לתעשיית המו"לות המקומית. ככל שהתור ארוך יותר, אנשים יצטרכו לקרוא יותר. כנראה שהם יעברו גם בחנות הספרים שאחרי ביקורת הדרכונים. ואולי הם גם יבחרו להנעים את זמנם בחו"ל בספרים עבריים שעוסקים ברילוקיישן, במתרחש במדינות זרות, או בתקופה היסטורית אחרת (שהיא לאו דווקא השואה).
יש גם כאלה שעבורם הנסיעה עצמה היא הזדמנות לחוות ספרות באופן אישי יותר: לבקר במקומות שבהם הסופרים חיו וכתבו את יצירותיהם, לטייל במקומות שעליהם כתבו, ולהבין למה התכוונו כשהתייחסו לאנשים ולתקופות אחרות. אלה יוכלו לבקר במוזיאונים המוקדשים לכותבים אלה ואחרים או להצטרף לסיורים בעקבות מושאי הכתיבה שלהם.
גם בארץ יש, כמובן, תיירות עם צביון ספרותי. בתל אביב קיימים כמה סוגים של סיורים בעקבות משוררים (בדגש על נשים, שיכורים, ומה שביניהם) וסיורים בעקבות סופרים אפשר למצוא גם בירושלים, חיפה, צפת וזיכרון יעקב.
סיור ספרותי בעקבות "חצוצרה בוואדי" שנערך ב-2012
הפוסט הזה יתמקד דווקא ביעדים ספרותיים בחוץ לארץ, בדגש על יעדים שגיבורי התרבות שלהם מוכרים לקהל הישראלי. יש כאן אפליה מובנית, שהרי לא כל יצירה ספרותית מוכרת בחו"ל בהכרח תורגמה לעברית או מוכרת כאן באותה מידה (רק ספר אחד מהסדרה על ארסן לופן, "הג'נטלמן השודד" של צרפת, ראה אור בעברית). ואם מתייחסים ליצירות לא מתורגמות, הרי שהקהל הישראלי מוגבל לשפות שמוכרות לו, כמו אנגלית, צרפתית ורוסית, וליצירות שלא עוסקות בנושאים הרחוקים ממנו, כמו הדת הנוצרית. בשל כך, לא נדיר לדלג על יעדים בחו"ל שמוקדשים לסופרים פחות מוכרים, או לנושאים שלקהל הישראלי אין נגיעה אליהם.
הפוסט הזה כן יתמקד ביעדים מעניינים. בכוונה השמטתי מכאן מוקדי תיירות שכן עוסקים בספרים אבל השהות בהם נמשכת עשרים דקות לכל היותר, המוקדשות ברובן ללקיחת תמונות. תמונות אפשר למצוא באינטרנט. מזכרות (כולל ספרים) אפשר לקנות בכל מקום. חוויות הן כבר סיפור אחר לגמרי.
אז איפה לחובבי ספרים שווה לנסוע? הכנתי רשימה ממוקדת עם המלצות, מדורגת מהיעד השווה ביותר ליעד שהוא בגדר רשות. למרבה המזל, בכל המקרים מדובר ביעדים שהם ערים גדולות – ואפילו ערי בירה – מה שאומר שלא צריך לעבור טיסות קונקשן ארוכות כדי להגיע אליהם.
1. לונדון
המלצות על תחנות בסיור ספרותי בלונדון
למה לנסוע לכאן?
אנגליה, בדגש על לונדון, היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של בדרנים, בדגש על שחקנים, במאים, מעצבים וגם כותבים. זה המקום שבו התגוררו וכתבו ענקים כמו ויליאם שייקספיר, סר ארתור קונן דויל, ג'יימס מתיו ברי וצ'רלס דיקנס והמקום שעליו נכתבו אינספור יצירות מפורסמות, מ-"גברת דלאווי" של וירג'יניה וולף ועד "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול. זה גם המקום שבו נוסדה חנות "שייקספיר אנד קומפני", עם בית התה המפורסם בקומה העליונה, והמקום שבמידה רבה עיצב את הספרות המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום. במילים אחרות, זה היעד היחיד שהוא בגדר חובה לכל שוחר ספרים ותרבות, ולעזאזל המחירים הגבוהים.
איפה שווה לבקר?
תאטרון הגלוב (Shakespear's Globe) – טכנית לא מדובר בתיאטרון המקורי של שייקספיר אלא בגרסה משוחזרת מ-1997, אם כי היא עושה כבוד רב לגרסת המקור. זה יופי של מקום לצפות בו במחזותיו של שייקספיר בשפה שבה נכתבו וגם לבקר בתערוכה המוקדשת לשייקספיר וליצירותיו.
הווסט אנד – האזור הידוע בתור "ברודווי של אירופה" מארח בקביעות את ההצגות החמות ביותר בעולם מחזות הזמר, ביניהם כאלו שהן בגדר צפיית חובה, כגון "מלך האריות", "מרשעת", ו- פנטום האופרה". אני ממליצה במיוחד דווקא על Book of Mormon, אם כי ההומור שלו לא יתאים לכל אחד.
Foyles – כנראה חנות הספרים הגדולה באירופה, השוכנת בתוך המרכז הספרותי הגדול לא פחות בצ'רינג קרוס.
אולפני האחים וורנר – שבהם צילמו את סרטי "הארי פוטר" ונמצאים במרחק נסיעה קצר ברכבת מלונדון. שימו לב שיש להזמין מראש את הכרטיסים לאולפנים ומומלץ לעשות זאת באופן עצמאי (=לא מסרסרים או סוכנויות כרטיסים). אם אתם בכל זאת קונים כרטיס בדקה התשעים, לפחות תשלבו אותו עם סיור באוקספורד הסמוכה, שבה התגוררה ג'יי קיי רולינג בעת כתיבת הסדרה.
מקומות מעניינים בסביבה?
אוקספורד – האוניברסיטה הפרטית היוקרתית ביותר באירופה שלא סתם נתנה את ההשראה לסדרת "הארי פוטר".
באת' (Bath) – עיר הולדתה של ג'יין אוסטין.
למיטיבי לכת – אפשר לשלב טיול יום בסקוטלנד ולבקר בסטונהג' (מהסדרה "נוכרייה").
2. דבלין
המלצות על תחנות בסיור ספרותי בדבלין
למה לנסוע לכאן?
יש שיגידו שדבלין היא האחות הקטנה והדלה של אנגליה, ובאמת במרוצת השנים השתיים לא ידעו לא מעט קרבות, אבל גם חלקו לא מעט גאונים ספרותיים. אוסקר ויילד, אחת מגאוותיה הגדולות של הספרות הבריטית, הוא בכלל אירי, וכך גם לגבי ויליאם בטלר ייטס, ג'ורג' ברנרד שו, סמואל בקט, וכמובן ג'יימס ג'ויס – מחבר "דבלינאים". דבלין גם זולה יותר מלונדון, נגישה (אפשר לחצות את כל מרכז העיר בהליכה, או בתחבורה ציבורית מהירה יחסית) ודוברת אנגלית שוטפת, אם כי האירים ינצלו כל הזדמנות להתגאות בשפה המקומית.
איפה שווה לבקר?
סיור פאבים ספרותי – או כל סיור פאבים, למעשה. האירים מתגאים בתרבות השתייה שלהם לא פחות משהם מתגאים בתרבות עצמה, ובכל פאב ותיק תמצאו תמונות של גדולי התרבות והספרות ותשמעו סיפור מעניין על יצירתם.
מוזיאון ההגירה האירי – אולי המוזיאון המושקע ביותר באירופה שאינו מוקדש רק למדע, ומכיל כמה גלריות מרתקות בנושא הספרות האירית, כנופיות הפשע המפורסמות (כולל זאת של נד קלי) וההשפעה של ילדי המהגרים על תרבות העולם.
מופע פולקלור – של ריברדאנס, לורד אוף דה דאנס, יו ניים איט. ההומור האירי שופע במוזיקה שמחה ובסיפורים מכמירי לב.
טריניטי קולג' – האוניברסיטה המכילה את הספרייה העתיקה היפה ביותר בעולם (!). אם לא תרצו לשלם את מחיר הכרטיס הגבוה, אפשר גם לקחת תמונות יפות שלה מחנות המזכרות.
מקומות מעניינים בסביבה?
בלפסט – בירת צפון אירלנד, שם נמצא מוזיאון הטיטאניק ובו לא פחות מתשע גלריות המגוללות את סיפורה של הספינה ששקעה והעיבודים שנעשו לו.
טירת בארני, שם צולמה סצנת "החתונה האדומה" עבור סדרת "משחקי הכס", או כל אחד מהאתרים האחרים באזור שבהם צולמו סצנות עבור הסדרה.
פראג, מעבר לכך שהוציאה כמה מהישויות הספרותיות המסקרנות והטראגיות של המאה הקודמת (פרנץ קפקא, קארל צ'אפק), נגישה יחסית. המחירים בה זולים ואפשר להגיע אליה תוך זמן קצר ובטיסות ישירות. מעבר לכך, ההתניידות בה קלה, האנגלית שכיחה ולא חסרים דברים לעשות, גם לחובבי הכנסיות הגותיות, גם לשוחרי המוזיאונים המודרניים, וגם למי שסתם מחפש יעד לקניות.
איפה שווה לבקר?
מוזיאון קפקא – המוזיאון מציג שתי תערוכות המתארות את מערכת היחסים שבין קפקא לפראג ומשרטטות דיוקן של איש מורכב, על כל האהבות והאכזבות שנקרו בדרכו.
הרובע היהודי – אפשר לבקר כאן במסגרת סיור כזה או אחר ולשמוע את סיפור הגולם מפראג ושאר בדיות שמקורן במיתולוגיה היהודית.
סיור בבונקר – בפאתי העיר יש בונקר אותנטי מתקופת מלחמת העולם השנייה שבו השתמרו לא מעט חליפות ואף נשקים מהתקופות הקשות שלה. הכניסה במסגרת סיור מודרך בלבד.
מקומות מעניינים בסביבה?
קוטנה הורה – עיירה במרחק כשעה וחצי נסיעה ברכבת מפראג ובה כנסיה המורכבת מעצמות אדם, וזה דווקא הסיפור הכי פחות מורבידי שיש לאותה עיירה להציע.
למיטיבי לכת – אפשר לשלב טיול יום לבוהמיה ושוויצריה הסקסונית, שם נולד יוהן וולפגנג גתה.
4. ניו יורק
ציטוטים של סופרים בכניסה לספריה הציבורית בניו יורק
למה לנסוע לכאן?
אם כבר יוצאים למרחקים כדי לספוג ספרות טובה, נוסעים לניו יורק. ממילא כמעט אף אחד מהיוצרים המפורסמים שלה לא נולד בה במקור, והנ"ל נכון גם לגבי פיליפ רות, פול אוסטר, או הנרי וגם יצחק בשביס זינגר. בניו יורק, בניגוד לערים האירופיות שציינתי קודם, קל מאוד ללכת לאיבוד (למרות התחבורה הציבורית היעילה), ולא עוזר שקשה להיכנס אליה, עם הדרישות לוויזה של ממשלת ארה"ב. מצד שני, מדובר במקום שאין בו רגע דל, שמטפח חלומות ויכול גם לעזור להם להתגשם. מה הפלא שכתבו עליה כל כך הרבה שירים?
איפה שווה לבקר?
סיור פאבים ספרותי – כן, כמו באירלנד, רק שהפעם הסיור מתמקד במנהטן ובברוקלין ובסופרים אחרים שהטיפה המרה הייתה חביבה עליהם יותר מדי, כמו דילן תומס.
ספריית מורגן – הייתן מצפים שהמפלט הגדול ביותר בעולם לספרים נדירים יהיה באירופה. אבל לא, הוא נמצא בניו יורק. ואם כבר ספריות בניו יורק, אף ביקור בעיר לא שלם בלי ספריית הקונגרס, שהיא גם אולם חתונות לעת מצוא.
סיורים תרבותיים – לרבות לא מעט סיורים על ההיסטוריה של המאפיה בניו יורק, שהתפרסמה בעולם בין השאר בעקבות סדרת ספרי "הסנדק" והסרטים באותו שם. וכן, יש גם סיור סביב ההיסטוריה של המחזמר "המילטון" על השר האמריקני לשעבר.
ברודווי – או אוף ברודווי, אם אתם פחות בקטע של "קאטס" ושאר מחזות הזמר המוכרים.
מקומות מעניינים בסביבה?
לונג איילנד – שם אפשר לצאת לסיור בסירה בהשראת "גטסבי הגדול".
וושינגטון הבירה – אפשר לצאת אליה בטיול יום ולחוות את הבית הלבן, שאף עלילה אפוקליפטית לא שלמה בלעדיו.
ואם כבר טיול יום – אפשר לנסוע לפידלפיה לבקר את בני האמיש, אותם בני כת מסתורית מ-"העד" של ג'ון גרישם.
קומיקון – זה אומנם ממש לא בסביבה (חוף מערבי לעומת מזרחי), אבל קומיקון הוא עדיין פסטיבל הגיקים הגדול בעולם. פנו לו זמן אם אתם מגיעים בעונה ויש לכם זמן לחוות יותר מארצות הברית.
כך תכתבו מכתב מקדים – ופסקת ביוגרפיה – שמעודדים עורכים לקרוא עוד
עבור רוב האנשים, "ספר/י לי קצת על עצמך" היא אחת השאלות היותר מתקילות שניתן להיתקל בהן בראיון עבודה, וזאת למרות שהיא נשאלת שוב ושוב, באותה וריאציה בדיוק, עם ציפייה לאותו סוג של תשובה: מונולוג של פסקה או שתיים, שמכיל את עיקרי הדברים שהמראיין או המראיינת צריכים לדעת, ונועד בעיקר "לשבור את הקרח" ולהכין את הקרקע לשאלות הבאות.
ואכן "ספר/י לי קצת על עצמך" היא שאלה שהאנשים היחידים שלא חוששים ממנה הם אלה שמלכתחילה צברו קצת קילומטראז' בראיונות עבודה, ניחנו ביכולת ורבאלית, ומסוגלים לענות על השאלה בביטחון, תוך שימוש במילות מפתח חשובות (הציניקנים יקראו להן "ניים דרופינג") שהמראיין או המראיינת מצפים לשמוע. השאר מצופים להתכונן אליה בטרם עת, או שהם מועדים ליפול במלכודות אלו ואחרות, שעל חלקן לא יידעו גם לאחר שהריאיון יסתיים והתשובה השלילית תמתין לשליחה.
אפשר להתלונן על חוסר ההוגנות שבדבר, אבל "ספר/י על עצמך" היא לא פרקטיקה נהוגה רק בעולמות התעסוקה. גם כשזה נוגע למימון סטארטאפים, לבקשת משכנתה, וכן – גם להגשת כתב יד להוצאה לאור – תתבקשו פעמים רבות להשיב על אותה שאלה. באנגלית היא תיקרא author bio, או בעברית "פסקת ביוגרפיה" או "כמה מילים על הסופר/ת" אבל הכוונה היא אותה כוונה. יהיה עליכם להציג את עצמכם בקצרה ולקוות שיצרתם רושם ראשוני מספיק עוצמתי כדי לגרום לקורא/ת ההגשות להעיף מבט בכתב היד שלכם, ואולי גם לתת לו צ'אנס. וכן, הצ'אנס הזה יהיה הרבה פעמים יותר פונקציה של מי אתם, להבדיל ממה כתבתם או אילו עוד מילים כללתם במכתב ההגשה (cover letter).
אין הביישן מתקבל לדפוס (Photo by Yan Krukov on Pexels.com)
מה אמור להיכלל ב-"פסקת ביוגרפיה"?
בקיצור נמרץ, הפסקה אמורה להכיל את כל מה שאמור לגרום למו"ל או לעובדיו לשקול בחיוב את ההתאמה שלכם לכתב העת, ולא רק על סמך היצירה עצמה. השיקולים המובהקים ביותר הם:
פרסומים קודמים – כולל שמות היצירות וכתבי העת/ ההוצאות לאור שבהם פורסמו. גם אם לא פרסמתם בעבר במקומות קודמים, או שפרסמתם בשפה שהעורך/ת לא יודע/ת לקרוא, יש לכך פתרון – כפי שארחיב בהמשך.
עיסוק – רלבנטי בעיקר אם אתם עוסקים במשהו שקשור לכתיבה (כגון תסריטאות או מחקר ספרותי באקדמיה) אבל לא רק. אם אתם מדענים, לדוגמה, שווה לציין זאת כשמגישים יצירה שכוללת הסברים מדעיים מורכבים.
פרסומים עתידיים – אם אתם עומדים לפרסם בקרוב ספר שכתבתם, נצלו את ההזדמנות ליחסי ציבור, בציון שם הספר, ההוצאה בה הוא עתיד לראות אור והשנה המתוכננת. קבלה להוצאות לאור מסורתיות, בישראל ובמיוחד בארה"ב (שם נדרש בד"כ למצוא סוכן לפני שאפשר לשלוח את היצירה לעיון) היא עניין לחלוטין לא מובן מאליו שצפוי להקנות לכם לא מעט נקודות.
מיקום או מוצא גאוגרפי – כששולחים יצירה שמתרחשת בישראל, או כוללת דימויים ישראלים, ציון העובדה שאתם ישראלים עשוי לעזור לשפוך עליה אור. אותו כנ"ל אם הסיפור מתאר חוויית הגירה, למשל של ישראלים המתגוררים בארה"ב.
שיקולים שהם בגדר רשות:
משתנים דמוגרפיים – כפי שציינתי בפוסט "איך מגישים יצירות להוצאות לאור", חלק מהפבליקיישנס – בוודאי באקלים הפוליטיקלי קורקט של היום – נוטות להעדיף כותבים ממוצא מסוים (לרוב בני מיעוטים אתניים), ממגדר מסוים (לרוב נשים או להטב"ק), או בגיל מסוים (נוער). השתמשו במשתנים האלה במידה שהם רלבנטיים לקול הקורא או לנושא היצירה שלכם.
נושאים שאתם נוטים לעסוק בהם ביצירות שלכם – אם אתם שולחים יותר מיצירה אחת, אפשר לציין בכמה מילים איזה סגנון או נושא משותף ביניהן, על אחת כמה וכמה אם מדובר בנושא או סגנון לא שגרתי. לדוגמה – "חיי היום יום של אחים לילדים בעלי צרכים מיוחדים", או "בעלי חיים במלחמת העולם השנייה".
מוסדות לימוד – חלק ממוסדות הלימוד, בעיקר אלה שמלמדים את מקצועות הכתיבה, עשויים לקסום לחלק מהעורכים – שאולי הם בעצמם בוגרי אותם מוסדות. הדבר נכון במיוחד ביחס לארה"ב, שבה רבים מהעורכים הם בוגרי החוגים הנחשבים לספרות של NYU, קולומביה, אוקספורד, הרווארד, סטנפורד, ודומיהם. גם כששולחים לכתבי עת בארץ, תרגישו חופשיים לציין אם אתם בוגרי אוניברסיטת תל אביב, העברית, בן גוריון, או חיפה, במיוחד אם כתב העת שאתם מגישים אליו ממומן על ידי אותם מוסדות.
משתנים שאפשר לוותר עליהם (ואפשר גם לכלול, לשיקולכם):
תחביבים שלכם שאינם כתיבה – סביר להניח שפחות יעניינו את קהל הקוראים, אלא אם כן יש להם קשר לנושא הסיפור או להרגלים של הדמויות.
מצב משפחתי – אין צורך לספר בני כמה אתם, אם יש לכם חיות מחמד, מה שמות הילדים שלכם ובני כמה אתם, הילדים ובני או בנות הזוג שלכם, אלא אם כן זה חשוב לכם ורלבנטי. סופרים מסוימים, כמו סטיבן קינג, נוטים לחלוק קרדיט עם בני הזוג שלהם, מה שמסביר למה הם מופיעים שוב ושוב בפסקאות הביוגרפיה בספריהם.
שלחו את לחמכם. מה כבר יקרה? (Photo by Snapwire on Pexels.com)
איך משלבים את "פסקת הביוגרפיה" במכתב המקדים ליצירה?
קודם כל, אלא אם כן התבקשתם לעשות זאת אחרת, הכניסו את הביוגרפיה לתוך גוף המייל שבו אתם מגישים את היצירה. אל תכללו אותה בקובץ נפרד, שכן אז העורכים עלולים לפספס אותה, או להחשיב אותה בטעות במקום היצירה שהתכוונתם להגיש (חלק מההוצאות עובדות עם בוטים ומסננים אוטומטיים).
בכל מקרה, אל תשלחו הודעת מייל ריקה שהיצירה מצורפת אליה, וגם אל תשאירו טופס ריק בתוכנות ההגשה Submittable או Moshka. גם אם ההוצאה לא ביקשה זאת במפורש, היצמדו לתבנית הבאה ומחקו את החלקים המיותרים:
שורת נושא: הגשת סיפור ל- <שם כתב העת/ ההוצאה>: "<שם היצירה>"
גוף המייל:
שלום רב,
מצורף סיפור בן <מספר מילים לפי Word> עבור פרסום ב-<שם כתב העת/ ההוצאה>.
מדובר בסיפור מז'אנר ה-<ז'אנר> ש-<הקשר בין הסיפור לקול הקורא שפורסם/ נושא כתב העת/ הגיליון> ואני מקווה שתיהנו לקרוא אותו.
אני <מקצוע> וסופר/ת ישראלי/ת שסיפוריו/ה ראו בעבר אור ב-X וב-Y וספרו/ה <שם הספר> עתיד לצאת ב-<שנה> בהוצאת Z. אני בוגר/ת החוג ל<שם החוג> באוניברסיטת <שם המוסד> ומתגורר/ת ב-<יישוב>.
אודה לאישור על קבלת המייל.
המשך שבוע נעים!
<שם מלא>
באנגלית, המכתב ייראה כך: Email subject line: Story Submission: <Story Name> (X words) by <Your Name>
Body:
Dear <publication name> editors,
Please consider this X-word short fiction piece, “>story name>.”
This is a <genre> piece set in Israel (where I'm from) that deals with <themes>.
My work has been previously published in <various publication names>.
I appreciate your consideration.
Kindest Regards,
Or Rozenberg
אם לא פרסמתם בעבר בכתבי עת ספרותיים או באתרי אינטרנט ובלוגים, אפשר לכלול במקום "הבשר" של פסקת הביוגרפיה, דהיינו החלק המפרט את הפרסומים הקודמים שלכם, את המשפט הבא – או לוותר עליו, לשיקולכם:
אני <עיסוק>, בוגר/ת החוג ל<חוג> באוניברסיטת <מוסד> וזאת היצירה הראשונה שאני מגיש/ה לפרסום.
או באנגלית
<Profession> by day, I am a graduate from <institution> university and this is my first manuscript to be submitted for publication.
אסנת גואז מקבוצת הפייסבוק "להוציא לאור ספר: סופרים מתייעצים" אסנת גואז מראיינת את הסופר מיכאל (מייק) עומר על הוצאה לאור באמזון
מרכיבים נוספים שחשוב לכלול במכתב המקדים
הערה לגבי עמידה בתנאי ההגשה של ההוצאה – אם מדובר בהוצאה אמריקנית, כנראה שהיא הגדירה בתנאי ההגשה אם היא מאפשרת או לא מאפשרת הגשה של היצירה ליותר מכתב עת אחד במקביל. מוטב לציין זאת –
This isn't a simultaneous submission, so I'll appreciate your response as soon as time allows it.
או, אם כן מדובר בהגשה סימולטנית –
This is a simultaneous submission, and I will let you know if it is accepted elsewhere.
אותו כנ"ל לגבי כתב עת ישראלי. רובם לא מאפשרים הגשה סימולטנית, ולכן מוטב לכתוב – "לתשומת ליבכם, יצירה זו אינה מוגשת לכתבי עת אחרים במקביל. על כן אשמח לקבל בהקדם את תשובתכם, לכאן או לכאן, כדי שאוכל לקדם אותה לקראת פרסום".
2. התייחסות לכתב העת עצמו – אין דבר שמוריד לעורכים יותר משגיאות בשם שלהם או התייחסות לאנתולוגיה בשמה של ההוצאה ולהפך. גם אם אתם מגישים לכמה כתבי עת במקביל, שימו לב לפרטים הללו, גם אם זה אומר לכתוב בשורת הנושא את שמה של ההוצאה ובגוף המייל את שמה של האנתולוגיה.
וכפי שציינתי בפוסטים הקודמים בנושא, התייחסות לתוכן האנתולוגיות הקודמות שראו אור באותה הוצאה או לטעמם של העורכים יכול לקדם אתכם פי מיליון, גם אם אתם סופרים לא מוכרים. תארו לעצמכם מה יכולה לעשות שורה כמו "לאחר שהגיליון הקודם הכיל את סיפורה המרתק של X בנושא כישוף בימי הביניים ואת סיפורו המפחיד של Y שהתרחש בין כתלי בית ספר לקוסמים, חשבתי שיעניין אותך לקרוא סיפור העוסק בתלמידי ישיבה מימי הביניים החוטאים בכישוף".
לא חייבים לרכוש את הגיליונות הקודמים כדי לדעת מי המתחרים שלכם על הגיליון הנוכחי, מספיק לעקוב אחרי העורכים או ההוצאה. הסצנה הספרותית בארץ נוטה להתרכז בפייסבוק (בעיקר בפרופילים האישיים של העורכים). בטוויטר – יש סצנה שוקקת למדי בפרופילים של העורכים, הכותבים, ההאשטאגים וההוצאות. בטוויטר גם אפשר למצוא פרויקטים שמעולם לא פורסם עבורם קול קורא בפלטפורמות אחרות.
שיילין מפלטפורמת הטאלנטים הספרותית Reedsy מסבירה כיצד לכתוב author bio
עוד משהו?
חשוב לקחת בחשבון שככל שתשלחו את הסיפור ליותר הוצאות, תתפתו להעתיק מעצמכם את נוסח ההודעה. זה בסדר, כל זמן שהניסוח המקורי לא מכיל שגיאות כתיב ודקדוק. ודאו גם שאתם לא מעתיקים מספר מילים שגוי אם התבקשתם לקצר טיפה את הטקסט בשביל מגבלת מילים של כתב עת כזה או אחר.
כמו כן, שימו לעצמכם תזכורת ביומן לבדוק אם קיבלתם תשובה למייל בתוך חודשיים או שלושה מיום ההגשה, תלוי אם ישנה עונת חגים בפתח. אם לא קיבלתם תשובה בתוך אותו פרק זמן, שלחו מייל קצר המבקש לדעת אם יש חדש בנוגע לסיפור שלכם.
האם כתיבת AI היא הפתרון שחיפשתם למשבר הכתיבה התורן שלכם? אולי, אם אתם כותבים באנגלית
גם אם אתם ממש אוהבים לכתוב, ייתכן שמתישהו נתקלתם בחוויה המתסכלת הבאה: מצאתם זמן ופינה שקטה (שילוב לא מובן מאליו), התכוונתם לכתוב או להמשיך מאיפה שהפסקתם, ונתקלתם במחסום.
אתם לא תהיו הראשונים או האחרונים שנתקלו במחסום כתיבה, ויש לא מעט דרכים לשחרר אותו – משנת לילה טובה ועד התייעצות עם עורכים. ובכל זאת, כנראה שהאינסטינקט הראשון שלכם יהיה לנסות לכתוב באופן אוטומטי. כלומר, להגדיר לעצמכם מסגרת זמן מסוימת ופשוט לכתוב את המחשבה הראשונה שלכם לגבי האופן שבו הסיפור אמור להתקדם. לפעמים יוצאות פנינים מהכתיבה הזאת. ברוב המקרים מדובר בטיוטות שהולכות לפח.
אם אתם כותבים באנגלית, כנראה שאתם מכירים אפשרות נוספת, והיא להניח למחשב לכתוב את הסיפור עבורכם. קיימים היום לא מעט כותבי AI (שם מכובס לתוכנה שמסוגלת לחקות סגנון כתיבה של בני אדם) שכבר מפיקים טקסטים שיווקיים ומענה במסגרת שירות לקוחות. כמה מהם אף התנסו בכתיבת שירה, מה שכמובן גרם לספקולציות בנוגע ליכולתם של רובוטים להחליף בני אדם במקצועות בלתי צפויים, אם אפשר לקרוא להם כך, כמו כתיבה ספרותית.
בשורה התחתונה, נכון לכתיבת שורות אלו (תחילת 2022), רובוטים עוד לא יודעים לזקק יצירה ספרותית ארוכה ומורכבת. הקרוב ביותר לכך הוא GPT-3, שהצליח לחקות במידה מסוימת את סגנון הכתיבה של ניל גיימן.
רובוטים כן עשויים להחליף לחלוטין בעתיד הקרוב את נהגי המוניות ואת פקידי הקבלה, מקצועות בתעשיות שמגלגלות מיליארדי דולרים ושלא דורשים יכולת ורבאלית מורכבת, כך שהדרך לתחום הספרות והאמנות עוד ארוכה. מה שאינטליגנציה מלאכותית כן יכולה לעשות הוא להקל עליכם את תהליך הכתיבה, ואפילו משמעותית.
איך כתיבת AI יכולה לסייע לכותבים?
כתיבת AI נועדה לחסוך חלק מהזמן והמאמץ שמושקעים בכתיבת טקסטים. היא עובדת הכי טוב בטקסטים שיש להם מבנה מוגדר, כמו דיווחי חדשות – שהכותרות שלהם בדרך כלל חוזרים על תבנית קבועה – אבל גם במקרים של חוקיות פחות ברורה. למשל, בכתיבת קופי למודעות שרצות בגוגל או ברשתות חברתיות, בכתיבת מאמרים ארוכים (מדעיים או שיווקיים) וכן, גם בכתיבת סיפורים.
אני אישית לא מכירה כותבי AI שמוצעים היום לגמרי בחינם, אם כי ניתן לנסות כמעט כל כלי שקיים בשוק (מ-anyword הפופולרי ועד Copysmith השולי יחסית) למשך כמה ימים בחינם תמורת פתיחת חשבון. אני מנוסה יחסית בעבודה עם Jasper (שנקרא בעבר Jarvis, כמו הבינה המלאכותית בסרטים של מארבל), אז ניגשתי אליו אחרי שעות העבודה כדי לנסות את מזלי בכתיבה יצירתית. Jasper מכיל מסגרת אחת שכזאת – Creative Story המוצעת משום מה תחת הקטגוריה "כתיבה למדיה החברתית".
כך תשתמשו ב-Creative Story של Jasper
בחלק של הבריף, הזנתי לתוך Jasper את סיפור המסגרת של הסרט "טרזן" בגרסת דיסני: תינוק ננטש בג'ונגל לאחר שהוריו הלכו לעולמם ומאומץ בידי גורילה טובת לב שמגדלת אותו כאילו היה שלה. אותו ילד יגדל כשהוא לא דובר שפת בני אדם, אבל יהיה חכם וחזק לא פחות מכל גורילה. Jasper גם ביקש שאגדיר את הטון של הסיפור, אז הלכתי על "שנון" (witty) ו-"מחמם לב" (heartwarming).
הנה קטעי הכתיבה ש-Jasper הנפיק עבורי, כלשונם:
1.
Tarzan was just an average English boy that use to live in the city. He had a great dog, played soccer with his friends and all of the other things kids do. One day, however, he got sick and his mom had to take him home early from school. When they got there she checked him out for anything abnormal but couldn't find anything wrong so they went back to sleep. The next morning Tarzan woke up feeling like death warmed over and didn't want any breakfast at all – which is unheard of for him! After his mom made some toast (he took two bites) he started getting really hot then cold then threw up everything that was in him before collapsing on the floor where he stayed for awhile before waking up
2.
Tarzan had never seen a human before. A loud, ugly creature with claws and arms that swung wildly around it's head. He could hear the screams of apes as the humans approached him, calling for him to come back to them. But Tarzan was not afraid of these creatures. The last thing his mother said before she died was "Remember where you came from." And even though he didn't know what that meant, Tarzan knew that this is where he belonged now- among these apes who loved him unconditionally after his parents abandoned him in the jungle when he was only four months old. It seemed like years since they left- how long had it been since then?
3.
Tarzan had always been a strange child. His parents died when he was only two years old, and he'd lived alone in the jungle ever since. Animals that were kind to him took him in, but they never taught him how to speak their language – so Tarzan grew up with no way of communicating with anyone else. He could already run faster than most humans before he even hit puberty; his strength surpassed any man's long ago; and when Tarzan found out about civilization through one of the animals who occasionally wandered by looking for food or water (he didn't know which), it became his new goal in life: Whatever happened next, if there was anything left over after finding someplace where people might actually know what to do
אז נכון, Jasper עוד לא מפיק טקסטים עם התחלה, אמצע וסוף – כדרכם של סיפורים שלמים. הוא התעלם מהבריף שלי בחלק מהקטעים (כתבתי במפורש שטרזן נמצא בג'ונגל, לא אוכל טוסטים באנגליה) וחדי העין ישימו לב שהוא לא חף משגיאות כתיב ודקדוק (it's head במקום its head). ועדיין, Jasper עשה כאן משהו די מדהים. הוא כתב קטעים משלושה סיפורים שונים תוך פחות מחמש שניות, ואני די בטוחה שאם הייתם קוראים כל אחד מהקטעים הללו בנפרד – לא הייתם יודעים שנכתב בידי תוכנת מחשב. תחשבו מה זה אומר מבחינת מחסום כתיבה. צריך רק להזין את הקטע הבעייתי, ו-Jasper יודע לאלתר שלושה פתרונות אפשריים כאילו מדובר בעניין של מה בכך.
מה לגבי קטעים שכבר כתבתי?
כותבי ה-AI שקיימים היום בשוק יודעים לעשות עבודת copyediting לא רעה בכלל. כלומר, הם לאו דווקא ימשיכו את הסיפור שכתבתם בדיוק מאותה נקודה או יציעו כיצד לפתח את הדמויות, אבל הם יוכלו לעזור למטב את הכתיבה ואת הזרימה של המשפטים הרבה לפני שעורך אנושי יעבור על הטקסט.
כלים לדפדפן כמו Wordtune ו-ContentBox יכולים לשכתב עבורכם כל משפט בשני קליקים עם העכבר, ואני לא מתלוצצת, לגמרי בחינם. פשוט סמנו את המשפט הבעייתי, לחצו על הסמן של התוסף הנבחר, ותקבלו כמה הצעות עריכה מסודרות לפי רמת הרלבנטיות. החיסרון היחיד הוא שצריך לקרוא את ההמלצות כמו תרגיל פסיכומטרי באנגלית – חלקן ישקפו בדיוק את המהות של המשפט שכתבתם, אחרות יהפכו אותה על פיה.
הדגמה וביקורת של אופן השימוש ב-Wordtune
כמובן, אפשר גם תמיד להיעזר ב-Grammarly, התוסף לדפדפן שנועד במקור לתקן שגיאות כתיב ודקדוק. בגרסאות הפרימיום שלו, בדגש על חבילת Business, אפשר לקבל הצעות לשכתוב של משפטים שלמים ואפילו לבקש תיקונים מיידיים מעורכים אנושיים שעובדים 24/7. אבל התיקונים סלאש שכתובים האלה הם טכניים, במקרה הטוב. הם לא יצללו לעומק המשפטים שלכם כמו עורך אנושי שיכול להקצות למשימה יותר מכמה שניות, או אפילו AI כמו Wordtune שמרשה לעצמו להחליף מילים ולשנות את הסדר שלהן במשפט כדי להישמע קולח יותר.
הדבר היחיד שעוד לא מצאתי AI שמצליח לחקות הוא טון. מכירים את האמירה "יש דברים שעדיף לומר בעל פה"? הלכה למעשה, עדיף לומר אותם בעל פה כי במיילים הם נשמעים "קרים", שלא לומר אגרסיביים מדי. זאת גם הבעיה עם AI. גם אם תתנו לו את הטקסט הכי קליל, הכי לא פורמלי שיש, תקבלו הצעות שנוטות לטון רשמי, עם מילים שרבים מדוברי האנגלית כלל לא משתמשים בהן ביום יום (nevertheless, furthermore). מה לעשות שהתוכנות הללו פותחו לצרכים עסקיים, ושפה יומיומית היא לא כוס התה שלהן.
ואם לא כתבתי באנגלית?
אם קראתם עד כאן, אתם מנחשים מה החיסרון הבא של כל כותבי ה-AI: הם לא ממש תומכים בעברית. נכון, יש את Rytr, אבל הוא במקרה הטוב יודע לקרוא עברית, לא לכתוב אותה. טוב, יש גם את Wordtune – שפותח כאן בישראל ומכיל את היכולת הנדירה להציע כמה הצעות לתרגום ישיר של טקסט מעברית לאנגלית. שאר הכותבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים בשפת הקודש, לא כל שכן להציע ניסוחים חלופיים.
אז נכון, שוק דוברי העברית קטן, הפוטנציאל המסחרי נמוך, והאדפטציה לעברית לא מובנת מאליה לאור העובדה שכללי הכתיב והשחבור שונים בתכלית. סביר להניח שאם יהיו כותבי AI בשפות נוספות, הם יעדיפו להתחיל במנדרינית, הינדית, צרפתית, גרמנית… כל שפה שאוכלוסיית הדוברים שלה עולה על עשרה מיליון.
אבל גם בישראל, כמו בכל מקום אחר בעולם, רוצים להיות מסוגלים לכתוב טוב יותר. וכמו שלפעמים דווקא מחשב עולה על האסטרטגיה הנכונה ביותר במשחק שחמט, או על אסטרטגיית פתרון למשבר הנוכחי בחיי האהבה שלכם, ככה נכון לפעמים לתת לו לחשב כמה אפשרויות של הבעת רעיון מורכב במשפט אחד, או שניים.
אז מה הבעיה?
putting my writing through an AI writing helper and driving myself insane about the places it says I need to improve and then, as an experiment, putting pieces by deeply revered authors and seeing it gives them similar grades
בתור התחלה, AI לא יודע לזהות או להכיר באיכות ספרותית
ל-AI יש בעיה אחרת, גדולה יותר ולא מדוברת יותר מדי. היא זולה. כותבים אנושיים לא יכולים להתחרות במחירים של אתרים כמו ai-writer.com שמציעים חמשת אלפים מאמרים למטרות קידום בגוגל תמורת 250 דולר לחודש – מחיר של כתבה יחידה אצל רבים מכותבי התוכן שאני עובדת מולם באנגלית. בעידן שבו גם ככה אתרים מסחריים כותבים מילים במשקל כדי לעשות רושם מזויף של אוטוריטה במנועי החיפוש, זה עניין של זמן עד שכמעט כל התוכן שנקרא באינטרנט ייכתב על ידי בוטים. כשזה יקרה, הוא יהווה עוד העתק על גבי העתק של תכנים קיימים, שלא מחדשים שום דבר, לא מאתגרים את הקורא ולא מרשים לעצמם ניצוץ של מקוריות.
כך, למשל, הייתה נראית הפסקה הקודמת שכתבתי (עם אותו נושא מרכזי) כשביקשתי מ-Ryte לכתוב אותה בעברית:
ל-AI יש בעיה נוספת, גדולה יותר ולא מדברים עליה יותר מדי. זה זול.
זו לא רק העובדה שה-AI משתפר בכתיבה, זו גם העובדה שבינה מלאכותית הולכת ונעשית זולה יותר.
בינה מלאכותית הולכת ונעשית זולה יותר מכיוון שאין צורך להכשיר אותה יותר עם נתונים, כל הנתונים הדרושים לו כבר זמינים דרך מאגרי קוד פתוח. עם הפיתוח החדש הזה, AI יכול לשמש כעת לכל סוג של משימת יצירת תוכן ללא צורך לאמן אותו תחילה עם הרבה נתונים.
המשמעות היא שליותר אנשים תהיה גישה לכלי בינה מלאכותית וישתמשו בהם לצרכיהם, מה שעלול להוביל להרבה בעיות בעתיד.
אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הבעיה הזו עכשיו לפני שהיא תהפוך לנפוצה יותר וקשה לפתור אותה בהמשך.
וכך היא הייתה נראית באנגלית:
An AI has a lot of advantages, but it also has a lot of disadvantages. It is expensive. It is time-consuming. And it doesn't work as well as the experts say it should.
The process of building an AI system is very costly and time-consuming, so it's not feasible for most companies to employ AI in every department and in every project.
AI systems don't work as well as experts say they should, but they do have some advantages like:
– They can learn from previous experiences and use that knowledge to make decisions in the future;
– They can help humans with their day-to-day tasks by automating them;
– They can generate content at scale;
רמת הכתיבה לא איומה (לפחות לא באנגלית), אבל היא גם לא מי יודע מה טובה, ואי אפשר לומר שהיא קונסיסטנטית. נותר רק לקוות שהעדכונים הבלתי פוסקים של גוגל יאתרו מתישהו תוכן שאנשים נוטשים מדי מהר, או פשוט לא מבינים, ויתעדפו את אלה שניכר שעברו עריכה. ואם תפקידנו ככותבים יבוא לידי ביטוי בכך שנערוך טקסטים של מכונות וניקח את החומר הגולמי (או חלקי החומר שנאסף מהרשת) כדי לזקקו לידי יצירה שלמה – הרי שעדיין יש לנו ערך. ערך שאף מכונה, לא משנה כמה טוב היא לומדת, לא תוכל לחקות.
6 במות מקוונות שבהן ניתן לפרסם כבר עכשיו, בלי המתנה לעורך ובלי חשש מתשובה שלילית – על כל היתרונות והחסרונות, כולל טיפ מיוחד בסוף
אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים שפרסמתי כאן בנושא פרסום סיפורים קצרים במגזינים בינלאומיים (משלב התרגום והעריכה, דרך השליחה ועד הפרסום) אתם כבר יודעים שהמתנה היא שם המשחק. כתבי עת בשפה האנגלית, על אחת כמה וכמה אלה שמגדירים עצמם כבינלאומיים, סובלים מעומס תמידי של סיפורים הממתינים לקריאה. המתנה ממוצעת למייל קבלה או דחייה יכולה בכיף לקחת אצלם בין חצי לשנה, ובסופה אפילו לא בטוח שתעברו לשלב הפרסום, או לחילופין – שתקבלו משוב מפורט על למה נדחיתם.
ועוד לא דיברנו על החיסרון הגדול ביותר של כתבי עת ספרותיים. בדומה לספרי ביכורים של סופרים בלתי מוכרים, תמיד נשאלת השאלה מי קורא אותם, כשלא מעט פעמים התשובה היא "הסופרים עצמם", שגם הם לרוב מדלגים לעמוד בו פורסם הסיפור שלהם. לא בכדי, כתבי עת רבים גובים כסף מהכותבים עבור מעבר על הסיפור (reading fee) או על הגיליון שבו ראה אור, במקום לחלק עותק בחינם. ככה זה כשאתה מתפרנס מהסופרים, להבדיל מהיצירה שעליה שקדו.
לשלוח להוצאות לאור זה תהליך בירוקרטי, לא יצירתי (Photo by Vlada Karpovich on Pexels.com)
מה יעשו הסופרים שרוצים להתפרסם מהר יותר? ליהנות מקהל קוראים גדול ונאמן? התשובה המיידית היא "לחכות" – לקוות לקבלת תשובה חיובית מכתבי העת האיכותיים יותר (ולא חסרים כאלה) או לבנות קהל קוראים גדול ונאמן סביב הסיפורים שלהם. אבל אם כבר יש לכם קהילה שכזאת, שצמאה לסיפורים שלכם, אולי אין טעם שתחכו למגזין ספרותי שיעניק לכם גושפנקא. אולי אתם יכולים לצאת לאור בכוחות עצמכם.
שלא כמו בהוצאה עצמית במובן המסורתי, שבו אתם אחראים לתהליך ההוצאה לאור משלב שכירת הספקים ועד להדפסה בבית הדפוס וההפצה לחנויות, בהוצאה עצמית באינטרנט (self publishing) כל שנדרש מכם הוא חשבון משתמש וחיבור לאינטרנט. כן, ממש כמו בכל פלטפורמת מדיה חברתית. הנה 5 פלטפורמות שבהן זה עובד – בלי לומר מילה על אמזון.
5 פלטפורמות מובילות להוצאה עצמית באינטרנט
הסופרת זולי ריין משתפת מהתובנות שלה על כתיבה ספרותית במדיום
מדיום הוקם בידי מייסד טוויטר, אוון ויליאמס, כפלטפורמה לפרסום תכנים ארוכים יותר מ-140 התווים שאליהם הוגבלו ציוצים בטוויטר ב-2012. האתר לא מפרסם נתונים אודות מספר המשתמשים בו, אבל השערות לא רשמיות מדברות על 60 מיליון משתמשים חודשיים (!). זה נתון די מדהים, בהתחשב בכך שמדיום מפרסם תכנים תחת חומת תשלום נוקשה למדי. למעשה, האתר גובה מקוראיו דמי מנוי חודשיים או שנתיים כתחליף לחשיפה לפרסומות שנהוגה באתרי תוכן מסורתיים יותר.
ועם זאת, מדיום הוא לא אתר תוכן מסורתי בשום צורה. בראש ובראשונה, זהו בלוג. כל אחד יכול לפרסם בו בלי לעבור עריכה וביקורת, כל זמן שהתוכן לא עובר על קווים מנחים בסיסיים האוסרים על פורנוגרפיה, גזענות, וכדומה. מדיום מקפיד לתגמל בכסף את כותביו על התכנים האיכותיים יותר באמצעות פרמטרים קבועים כמו מספר קוראים ואחוז השלמת קריאה (read through rate). הוא גם מקפיד לחשוף את אותם תכנים לקהל גדול ומפולח יותר באמצעות המגזינים הפנימיים (הפבליקיישנס) שפעילים בו ומעסיקים עורכים (curators) שגם דואגים למטב את הטקסט מבחינת שפה, בדיקת עובדות, ומה לא.
משום שהוא מעודד כותבים לפרסם מחדש תכנים שפורסמו במקומות אחרים (מבלי שהדבר יגרור כפילות בתכנים מבחינת גוגל), מדיום נחשב בעיקר לכלי טרגוט יעיל בידיהם של אנשי מקצוע המעוניינים לעבוד על המיתוג האישי שלהם, כמו גם חברות עסקיות המפרסמות מחדש תכנים מבלוגים מקצועיים. רק לאחרונה נראה שהתרחב גם לנישות כמו היסטוריה, תרבות, מתכונים, ושאר תחומים שאנשים פשוט נהנים לכתוב עליהם, מתוך ידיעה שאנשים אחרים ייהנו לקרוא. גם פבליקיישן לסיפורים קצרים קיים שם. יש גם לא מעט פבליקיישנס ספרותיים עם כמה מאות עד אלפי מנויים.
למה לפרסם שם?
כי מדיום הוא כלי טרגוט – הוא שואל את המשתמשים בפלטפורמה, במעמד ההרשמה, אם הם נהנים לקרוא סיפורים קצרים (או ספרים בכלל) וממליץ על תכנים מתאימים שמדלוורים ישירות למנויים באתר הבית או במייל.
כי כיף לראות את השם שלכם בעמוד הבית לצד מגזינים כמו הניו יורק טיימס והאטלנטיק.
כי נישת הסיפורים הקצרים היא חדשה יחסית (=לא ממש תחרותית) ובהחלט עשויה לגדול.
כי אם הסיפור שלכם יצבור קוראים, אתם עוד יכולים לקבל עליו כסף (לא המון. רוב הכותבים במדיום לא מקבלים יותר ממאה דולר בחודש, אבל גם זה משהו).
סופרת הפנטזיה אלכסה דאן משיבה לשאלות נפוצות על וואטפאד
ההצהרה בעמוד הבית של Wattpad מבטיחה לכותבים שפרסום הסיפור או הספר שלהם באתר הוא הצעד הראשון בדרך לחתימה על חוזה להפיכתו לסדרה או לסרט. למרות שרק יצירה מפורסמת אחת מהאתר הפכה לסדרת סרטים מצליחה בנטפליקס – "דוכן הנשיקות" – הסטטיסטיקה מעודדת. כ-90 מיליון קוראים וכותבים (!) משתמשים בווטפאד ברמה החודשית, כשהאתר תומך ב-50 שפות מ-35 מדינות שונות (כולל תכנים בעברית ומישראל, אם כי אני חייבת להודות שהתמיכה בעברית לא מדהימה). האתר גם נחשב לממכר במיוחד, כפי שיעידו אינספור מאמרי "why is Wattpad so addictive" שמצאתי באינטרנט תחת כל URL רענן.
למה וואטפד כה ממכר? כי הוא פונה לאוכלוסייה של משתמשים נאמנים במיוחד: 80% מהמשתמשים שלו הן בעצם משתמשות, ורובן בנות דור ה-Z. במילים אחרות, וואטפד פונה לנשים צעירות ולמתבגרות, מה שהופך אותו לפלטפורמה המושלמת עבורכם אם כתבתם ספר YA, רומן אירוטי (פורנו רך בלבד), רומן רומנטי, או פאנפיק ללהקות קיי-פופ.
למה לפרסם שם?
אם כתבתם באחד מהז'אנרים שעשוים לדבר לנערות ולנשים צעירות, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיע אליהן בוואטפד מאשר באמזון.
רוב התכנים אומנם מתפרסמים ונקראים בחינם, אבל יש תחרויות, הסכמים מסחריים (כולל עם Hulu ונטפליקס) ועוד המון פוטנציאל להפוך את הסיפור או הרומן שלכם למשהו שהוא יותר מטקסט גולמי.
זאת כנראה הפלטפורמה הגדולה ביותר לפרסום פאנפיקשן חוץ מטאמבלר, רק בלי בעיות זכויות היוצרים שנלוות בדרך כלל לתכנים מהסוג הזה.
המתחרה הגדולה של וואטפאד. במבט ראשון קשה למצוא את ההבדל בין השתיים – הן פונות לאותה אוכלוסייה (מתבגרים עד צעירים), מכילות מספר גדול של כותרים מז'אנרים דומים (פנטזיה ורומנטיקה) ומתפארות בשיתופי פעולה עם גופי תוכן גדולים (במקרה של אינקיט מדובר בפורבס, טק קראנץ' ודה גרדיאן).
ככל שבדקתי זאת לעומק, ההבדל הוא במיתוג. בעוד בוואטפד המשתמשים נמצאים בתחרות תמידית על מי ימשוך את תשומת לבם של המפיקים מהטלביזיה, אינקיט רואה את עצמה כפלטפורמת הוצאה לאור לכל דבר ועניין. זה בא לידי ביטוי בעיקר בלשונית האנליטיקס. בעוד וואטפד נותנת לסופר/ת מידע שטחי על כמות הצופים בתכנים ועל מספר הלייקים שנאספו עבורם, אינקיט בודק כמה גולשים הגיעו לתוכן לאורך זמן וגם שולח נוטיפיקציה בכל פעם שמישהו קרא כותר מתחילתו ועד סופו. הפלטפורמה גם נותנת לכל סופר/ת "ערכת קידום" עם קבוצות פייסבוק שניתן לקדם בהן את הספר, עיצובים לציטוטים נבחרים מתוך הספר, ועוד.
כמו רוב פלטפורמות הכתיבה והשיתוף, אינקיט לא משלמת לכותבים. עם זאת, אם הספר מושך את לבם של עורכי Galatea, הפבליקיישן הפנימי של אינקיט, הכותב/ת צפוי לקבל חוזה להפקת ספר אינטרקטיבי, שבו המלל שכתב/ה ישולב עם אפקטים ויזואליים וקוליים. באינקיט כותבים שתגמולים על ספר כזה יכולים להגיע ל-14 אלף דולר בחודש.
למה לפרסם שם?
בוואטפד הקהל גדול יותר, אבל לא כל מי שנמצא בוואטפד נמצא באינקיט ולהפך. אם אתם ממילא מפרסמים לקהל של הפלטפורמות הללו, לכו על בטוח ופרסמו בשניהם.
כמות העוקבים שניתן להגיע אליה באינקיט גדולה יותר, בין השאר כי הפלטפורמה מעודדת כותבים לקדם את עצמם. ראו את סיפורה של הישראלית הזאת, שהגיעה למספר בלתי נתפס של 30 מיליון קוראים באינקיט בלבד.
באינקיט, בניגוד לוואטפד, אפשר למצוא הרבה סופרים שכבר פרסמו בעבר (published authors) – מתברר שהפצה של חלק מהספרים שלהם בחינם עוזרת להם לשפר את המכירות של שאר הכותרים שלהם באמזון, או לכל הפחות את הביקורות שלהם. אז אם כבר פרסמתם סדרת ספרי פנטזיה ואתם רוצים לתת בוסט למכירות של ספרי ההמשך, זה רעיון לא רע להציע את הספר הראשון בחינם.
חברת הטכנולוגיה החינוכית "קומון סנס" מסבירה על סטוריבירד
סופרי ילדים, מורים לגיל הרך, מטפלים, זה בשבילכם – סטוריבירד היא פלטפורמה שהופכת כתיבה של סיפורי ילדים לקלה ולנגישה יותר. במקום לכתוב סיפור ואז לחפש עבורו מאייר, בית דפוס ודרך הפצה שלא קורעת את הכיס, סטוריבירד הולך הפוך על הפוך. הוא חושף אתכם לאיורים של מעצבים מוכשרים ואז מאפשר לכם לכתוב סביבם סיפור. ומשום שהאתר רואה בפעילות שלו שליחות חינוכית, הוא מעלה כל הזמן איורים חדשים, מפרסם קולות קוראים לאתגרים וגם מארח תחרויות מעת לעת. נכון להיום יש בו כתשעה מיליון משתמשים חודשיים והקריאה בו היא בחינם (הכתיבה היא בתשלום).
למה לפרסם שם?
הזדמנות לבדוק את הפוטנציאל של הספר שלכם לפני שאתם מוציאים הון תועפות על הפקה.
הזדמנות לקבל פידבק מאנשי מקצוע ומילדים (מה שלא קורה בדרך כלל בתהליך העריכה הספרותי).
הזדמנות להיחשף למאיירים שונים שאולי תרצו לעבוד מולם באופן פרטי בהמשך.
קומנפול מתגאה בהיותו "אתר מולטימדיה" אבל האמת היא שזהו פשוט אתר פלאש פיקשן, עם התאמה ויזואלית לדרך שבה צעירים מדורות ה-Y וה-Z רגילים לצרוך תוכן. דמיינו לעצמכם מצגות שבהן כל שקף הוא חלק אחר של הסיפור, קצת כמו מצגות "הרשימה" (T5) שאנו רגילים לראות באתרי תוכן. תצטרכו ללחוץ אקטיבית על המצגת כדי לעבור לשקף הבא, וכמובן שתוכלו לנטוש אותה בכל עת ולעבור למצגת אחרת.
למרות הפורמט המצודד והמהיר, קומנפול נהנה ממסה של כמה אלפי משתמשים בסך הכול – קצת מאכזב לעומת עשרות המיליונים שמנינו קודם לכן. ועם זאת, האתר מושך אליו קוראים בז'אנרים נישתיים במיוחד, כמו שירה והומור, שלאו דווקא קל למצוא עבורם קוראים, ולא כזה תלוש מהמציאות לשדך בינם לבין דימויים ויזואליים.
חוץ מזה, בפלטפורמה הזאת ניתן ליהנות מגישה ישירה לחובבי שירה והגות – לא דבר מובן מאליו ברשתות חברתיות. נסו, נגיד, לחפש את התגית poet באינסטגרם. רוב האנשים שיעלו בחיפוש לא יהיו משוררים.
למה לפרסם שם?
אם אתם כותבים בז'אנר נישתי שידוע במספר מילים מצומצם – זאת ההזדמנות הכי טובה שלכם למשוך קוראים שמתעניינים במה שיש לכם לומר.
זה נורא קל – בעוד האתרים האחרים ברשימה דורשים תהליך הרשמה מפרך והגדרה של מספר תגיות (פלוס תשלום), בקומנפול לוקח כמה דקות להעלות סיפור – ובחינם. תוכלו טכנית להעלות אליה גם את ההגיגים שלכם מארוחת הצהרים.
אם אתם יודעים לעצב, אפשר לנצל זאת כדי להפוך את הסיפורים שלכם לאטרקטיביים במיוחד.
אתר אלטר סטוריס פועל במתכונת שונה משל האתרים האחרים שהופיעו ברשימה, בראש ובראשונה כי אין אפשרות להעלות אליו יצירה קיימת. זה אתר שמסתמך על אתגרי כתיבה קבוצתיים, "סיפור בהמשכים" – אם תרצו.
ככה זה עובד: הכותבים מעלים "קיקאוף", התחלה של יצירה או סיפור שלם שמשהו בו לא לגמרי עובד. הקוראים מתגייסים למשימה וכותבים לסיפור המשך או פרק נוסף (follow up). כך זה נמשך ונמשך. האתר לא מנדב מידע על שיתופי הפעולה של המשתמשים, אבל דגימה ארעית של חלק מהסיפורים מעלה שהם יכולים להימשך על פני גלילות ארוכות מאוד (כותבת שורות אלו לא הגיעה לסוף שלהן).
קל יחסית גם להחליט לאילו שרשורים רוצים להצטרף. פשוט לכו ל-genres בסרגל העליון ובחרו מבין הז'אנרים המוצעים שם. השרשורים הפעילים ביותר הם כמובן בעולמות הפנטזיה, האקשן והרומנטיקה – אבל האתר לא שומם גם בגזרות האחרות. עם זאת, הוא בהחלט לא מצטיין במסת משתמשים מפוארת כמו האתרים האחרים, ולא הייתי ממליצה עליו למי שרוצה לפרסם עבודה גמורה יחסית.
למה לפרסם שם?
אם נתקלתם במחסום כתיבה או שאתם מרגישים שמשהו בסיפור לא לגמרי עובד – זה המקום להיוועץ בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרון יצירתי.
אפשר לקבל השראה מכותבים אחרים והאופן שבו פתרו בעיות בסיפורים שלהם, או מהאופן שבו כותבים קראו את היצירה והשלימו אותה.
המקום להושיט יד לכותבים אחרים.
אל תסתכלו על הבמה, תבדקו איזה תוכן אנשים קוראים (Photo by energepic.com on Pexels.com)
ואם שום דבר לא מתאים?
אם בחרתם לפרסם באנגלית, כנראה שאיפה שהוא באינטרנט יש במה לפרסם את התוכן שלכם. לפעמים גם יהיה לה שומר סף (=עורך/ת) וזה לא בהכרח דבר רע. עורכים הם סמן האיכות של היצירה שלכם, העדות שהיא שלמה מספיק כדי לקבל קידום בחשיפה לקוראים חדשים.
הנה הצעה: במקום להגיש את הסיפורים שלכם להוצאות, הגישו אותו לקולות קוראים. חפשו את הבקשות המיוחדות שאתם יכולים להיענות להן. אם נתקלתם בקול קורא בנושא משבר האקלים, לדוגמה, חפשו משהו שכתבתם שקשור לנושא הזה. אותו כנ"ל לגבי קולות קוראים הנוגעים לסיפורים בכיכובם של חתולים, או שעוסקים באימהות, או שיש בהם בניית עולם בתוך מחשב. יש המון קולות קוראים שונים ומשונים שם בחוץ – וככל שהם נישתיים יותר, כך התחרות קטנה יותר – מה שמקל עליכם להתקבל.
רמז: חפשו משהו שקשור ליהדות או לישראל. ציני ככל שזה נשמע, לכל כותב וכותבת ישראלים יש לפחות יצירה אחת כזאת.
ועכשיו ליתרון הכי גדול – קולות קוראים מתפרסמים גם בכתבי עת גדולים וגם בבמות מקוונות כפי שמניתי למעלה. אל תעשו איפה ואיפה. כל פרסום הוא דרך להרחיב את קהל הקוראים שלכם. אם מצאתם הזדמנות, על אחת כמה וכמה אם היא טובה ומתגמלת ("כסף" זו לא מילה גסה) – לכו עליה בכל הכוח. בהצלחה!
מחשבה לשנה החדשה על אתגרי קריאה שדווקא עדיף להימנע מהם
מדי שנה, גודרידס מנסה לשכנע אותי להירשם לאתגר קריאה. "הציבי לעצמך את האתגר ל-!2022" הם קוראים, מעל שדה שבו אני אמורה להזין את מספר הספרים שאשאף לקרוא בשנה הקרובה. פעם הייתי מזינה באדיקות מספרים בשדה הזה, עוקבת אחר העמידה שלי ביעד לאורך השנה, וכן – גם מתאמצת לדחוק פנימה עוד כמה ספרים בחודש דצמבר, אם נראה היה שנותרתי מאחור.
יותר מארבעה מיליון קוראים הגדירו לעצמם אתגר קריאה באמצעות גודרידס בשנת 2020 (יותר מאוכלוסיית גאורגיה או לוס אנג'לס). קוראים אלה אתגרו את עצמם לקרוא 237 מיליון ספרים. גודרידס לא ששה לנדב מידע בנושא, אבל יש להניח שלמרות שנת הקורונה, הסגרים והזמן שהתפנה פתאום להרבה מאוד אנשים, רובם לא עמדו באתגר. ידוע שבשנת 2018, הסוערת הרבה פחות, רק 16 אחוזים מהקוראים עמדו בכמות שהגדירו לעצמם וקראו 21 אחוזים ממכסת הספרים שהוגדרה בכלל הרשת החברתית. האתגר הממוצע שמשתמש גודרידס מציב לעצמו עומד על 40-50 ספרים, מה שאומר שרוב הקוראים בהכרח קראו פחות.
אפשר לפטור בקלות את גודרידס כרשת חברתית שבסך הכול מנסה לעשות טוב בעולם – לעודד קריאה בתור הצגתה כתרגיל פרודוקטיבי. ואכן, לא חסרים מומחי פרודוקטיביות ברשת שטוענים שקריאה צריכה להיות הרגל של משמעת עצמית, שצריך להקדיש לו לפחות 15 דקות מדי יום. בדיוק כמו כתיבה, קריאה מוצגת שם כעניין של התמדה. ואם סטיבן קינג יכול לכתוב אלפיים מילה מדי יום, כל יום, ולהוציא ספר כל שנה – כמה קשה זה כבר להקדיש רבע שעה ביום לקריאה, ולהגיע למצב שאנו מעשירים את המדף מדי שנה בעשרות ואף מאות ספרים חדשים?
חשש מהחמצה (של מילים)
הבעיה היא שפרודוקטיביות היא חרב פיפיות בכל מה שנוגע להנאה מקריאה. נסו להיזכר רגע במטלות שהתבקשתם לכתוב עבור שיעורי ספרות, או ב-book reports שהתבקשתם להגיש בשיעורי אנגלית. גם אם הספרים שהתבקשתם לקרוא נחשבים לקלאסיקות, כנראה שנהניתם יותר להתלונן עליהן מאשר לכתוב עליהן. גם בתור מבוגרים, סביר להניח שהלחץ לקרוא ספר מסוים, רק כי כולם מדברים עליו, או לסיים ספר שהתחלתם לקרוא לפני זמן רב והתקשיתם לצלוח, גורמת לכם סבל מסוים.
וזה עוד מבלי לדבר על הסבל שגורם לכם הלחץ לעמוד באתגר הקריאה. לא נעים להיכנס לגודרידס ולראות שם שאתם רחוקים מלעמוד ביעד שהצבתם לעצמכם. לא נעים לראות שמד ההתקדמות שלכם (הטראקר) עומד על 70 אחוזים, או כל מספר אחר שמעיד על התקדמות לא מספקת, כאילו קיבלתם ציון לא טוב מהפלטפורמה. גם אם אתם מודעים לכך שלאי עמידה באתגר אין שום השלכות, אתם יכולים למצוא את עצמכם נמנעים מספרים ארוכים או מאתגרים יותר לקריאה, ומנסים לדחוס כמה שיותר זמן קריאה לקראת סוף השנה. כל זאת, רק כדי שתוכלו להפגין את ההישג מול עצמכם ומול משתמשים אחרים, שאיך שהוא תמיד מספיקים לקרוא הרבה יותר מכם.
הבחור הזה קרא 30 ספרים ב-30 ימים. לא בטוח שהוא נהנה
אז הנה חדשות – ההתקדמות שלכם לעולם לא תספיק. בשנת 2013 הודפסו בישראל 8,411 ספרים. בארצות הברית הודפסו באותה שנה 275,232 (כולל מהדורות חדשות לספרים קיימים). הסיכוי שלכם לקרוא את כל הספרים שפורסמו באותה שנה או לאחר מכן לא מזהיר. קריאה של ספר באנגלית בן 300 עמודים לוקחת לקורא שזאת שפת האם שלו 8.3 שעות (או עשר, בגרסת שמע), או חמש שעות – אם אימן את עצמו לקרוא מהר. אם תלכו לראות את "ספיידרמן" החדש, לשם ההשוואה, זה ייקח לכם שלוש שעות כולל מציאת חנייה – ומדובר בסרט באורך שעתיים וחצי. במילים אחרות, יש לכם הרבה יותר סיכוי להשלים את כל הקטלוג של סינמה סיטי לשנת 2022 מאשר לקרוא את כל הספרים באתגר הקריאה שלכם לשנה הבאה.
אז מה הפתרון – לקרוא רק כשמתחשק?
לאו דווקא. קוראים שמגיעים לספר מסוים פה ושם לרוב ימצאו את עצמם קוראים כותרים ספורים בשנה. אפשר להציב לעצמכם אתגר שמתבסס על סוגי החומרים שאתם קוראים, להבדיל מהכמויות שלהם. אתם יכולים להחליט שהשנה אתם קוראים יותר מדברים שאהבתם בעבר, או יותר מדברים שלא קראתם בכלל, או יותר ספרים בשפה שאותה אתם רוצים ללמוד – כל אחד והיעד שאותו הציב לעצמו. ככה אתם תיהנו יותר, תפיקו יותר, וגם תחזרו למנה נוספת, בלי להתפשר על אורך הספר או על הז'אנר שלו.
אני, לדוגמה, משתדלת לקרוא ספר שירה אחת לחודש-חודשיים. זה לא הז'אנר שלי ומעולם לא היה, אבל אני אוהבת את האתגר האינטלקטואלי והפואטי ששירה מציבה בפניי, ולכן מנסה לצלוח ספר כזה אחת לתקופה, או לכל הפחות לקרוא את הניוזלטר של "שירה נכנסת".
בואו לא נשכח את הצדדים היותר חיוביים של גודרידס
כדי להשתפר בעבודה שלי, אני מנסה גם לקרוא אחת לחודש ספר שעוסק במנהל עסקים או ביזמות (האחרון היה על נטפליקס – שהרגיז אותי למדי אבל הכיל גם כמה רעיונות טובים). ומשום שאני כותבת למחייתי באנגלית, אני קוראת אחת לכמה שבועות ספר בשפה הזאת. אפשר ורצוי לשלב בין הקטגוריות, כפי שעשיתי כשקראתי את "הכל אודות ליהמן" (פרוזה + ניהול + שירה) או The Cult of We (ניהול + אנגלית).
הספרים הכי טובים שקראתי השנה היו דווקא מסות היסטוריות (מ-"אקסטזה טוטאלית" על הסמים בגרמניה הנאצית, דרך "היורש הדגול" על קים ג'ונג און ועד "מסע האנושות" על ההיסטוריה של הכלכלה), אז בשנה הבאה אני מתכננת לקרוא עוד מאלו, וגם לצלול לתת-ז'אנרים שנרתעתי מהם בעבר, כמו ביוגרפיות ומניפסטים. מעבר לכך, אני הולכת לחפש יותר קלאסיקות מד"ב שטיפה יותר קשה למצוא בספריות עירוניות כמו The Continuous Katherine Mortenhoe ו-"סוחרי החלל" של פרדריק פול, כי אני אוהבת לעקוב אחר הסקירות שלהן באתרים כמו "יקום תרבות" וכי הן מכילות רעיונות שתמיד שווה לעקוב אחריהם בראי הזמן.
אין לי מספרים לכל המטרות הללו, וגם לא צריכים להיות לי. אני מעדיפה להשקיע חודש שלם בלקרוא ספר טוב מאשר לתת שבוע ופחות לכמה ספרים שאזנח אחרי שלושים עמודים בממוצע. המדד היחיד שלי להצלחה הוא ספרים שאני זוכרת אחרי הקריאה, שיש לי מה לומר עליהם, ואם נהניתי מהם ממש – שיש לי איך להמליץ עליהם לאחרים. לשמחתי, בכל שנה יש לי גם לא מעט כאלה.
תובנות שאספתי לאחר שהצלחתי סוף סוף לפרסם סיפור באנגלית, וגם קצת לאחר מכן. פוסט שלישי בסדרה
לפני כמה חודשים כתבתי כאן על פרויקט שהתחלתי בתקופת הקורונה, במסגרתו תרגמתי כמה מהסיפורים היותר טובים שלי לאנגלית וניסיתי לפרסם אותן בבמות בינלאומיות. במשך תקופה די ארוכה לא עדכנתי במהלך הפרויקט, והייתה לי סיבה טובה. פשוט לא הצלחתי להתקבל לשום מקום.
לפי הדאשבורד שלי באתר Submissions Grinder, בשנת 2021 הגשתי סיפורים לפרסום 37 פעמים. כמעט בכל פעם הייתי צריכה לערוך חיפוש אחר קולות קוראים, להתאים את הסיפור לפורמט תסריט (Manuscript Format), לשלוח ובעיקר לחכות, והרבה. לקראת סוף השנה כבר הייתי קרובה להרים ידיים והנה, מתוך ששת הסיפורים שהשתתפו בפרויקט, אחד ("הסכין") התקבל לדפוס – ואפילו יצא בינתיים לאור!
אז מה למדתי מההתנסות הזאת? הנה כמה לקחים חשובים, שכדאי שכל הכותבים (ובמיוחד הישראלים) ייקחו בחשבון לפני שהם יוצאים למסע:
אחד הדברים שאני אוהבת באתר Submissions Grinder הוא שזמן ההמתנה לתשובה עבור כל פבליקיישן ידוע ומצוין ליד השם שלה. כך יודעים אם ניתן לצפות לתשובה במשך שבוע או שנה שלמה, ולצערי, זמן ההמתנה הממוצע לתשובה נוטה יותר לכיוון השני. אם לדייק, הוא עומד על סביבות מאה ימים, שהם כארבעה חודשים (!), ולא נדיר שכתב עת מאחרים להחזיר תשובה, או לא נותנים אותה בכלל. לחילופין, יש לא מעט סיפורים שבכלל שכחתי שהגשתי אותם עד שקיבלתי עבורם תשובה שלילית.
לזכות המוציאים לאור בארה"ב ייאמר שהם מסודרים בהרבה יותר מאלה הישראלים. בארץ קורה לא פעם ולא פעמיים שמקבלים אישור על הגשת סיפור, ולעולם לא מקבלים תשובה אם התקבל לפרסום או לא (גם אם שולחים פנייה על כך למו"ל בכבודו ובעצמו). בארה"ב, כשעובדים מול תוכנות הגשה ייעודיות כמו Moshka או Submittable, רוב הסיכויים שהסיפור שלכם לא ייפול בין הכיסאות. לכל הפחות תקבלו תשובה גנרית במידה שהוא נדחה. ברוב כתבי העת מאפשרים (ואפילו מעודדים) כותבים לשלוח פנייה למערכת אם טרם קיבלו תשובה בתום פרק זמן מסוים, לרוב שישה חודשים. אפשר כמובן לשים תזכורת ביומן לתאריך הזה, ואפשר לסמוך על התזכורות של Submissions Grinder. מה שבטוח, אחרי שתשלחו פנייה (query), יענו לכם. לי ענו בשתי הזדמנויות שונות, עם התנצלות.
גם אם הסיפור שלכם התקבל לסבב השני של בחירת הסיפורים, אל תתלהבו יותר מדי. הסבב הזה כשלעצמו אורך בממוצע שלושה חודשים, והתחרות קשה הרבה יותר. בשל כך מעודדים אתכם להודיע למערכת מוקדם ככל הניתן אם הסיפור שלכם התקבל למקום נוסף. לפחות תעשו לכותב אחר את היום.
זה לא מובן מאליו שמישהו נותן משוב על הסיפור שלכם. מגזינים אמריקנים, במיוחד אלה שמוכנים לשלם לכותבים, מקבלים בשבוע ממוצע של 120 סיפורים לקריאה. אני יודעת כי בחלק מהמגזינים מפרסמים Queue, שמאפשר לדעת – ממש כמו בקופת החולים – איפה הסיפור שלכם עומד בתור ביחס לכל אלה שהוגשו לפניו. לא ברור אם למי שקורא את כל הסיפורים הללו נשאר זמן לקרוא ספרים בזמנו הפנוי (או אפילו לצפות בנטפליקס), אבל זאת הסיבה האמיתית להמתנה הארוכה שמתסכלת אתכם.
מי שעוסק בקריאת סיפורים כנראה באמת רואה שליחות בלקרוא את פרי מלאכתם של סופרים מוכשרים ולפרסם אותו, ולכן קחו זאת כמחמאה ענקית אם הוא יושב במשך כמה דקות לכתוב לכם משוב. גם אם המשוב הזה יורד לדקויות של טעויות כתיב וחוסר עקביות בכתיבה, הסיבה לכך היא שהעורך או העורכת ראו בכם פוטנציאל. קחו את הקובץ המוער ותקנו אותו בהתאם. ככה יהיה לכם סיכוי גדול יותר להתקבל לכתב עת אחר, או אולי אפילו לאותו כתב עת. חלק גדול מהמגזינים מאפשרים להגיש את אותו סיפור בהפרש של כמה חודשים, אם נערכו בו שינויים מהותיים.
זה כיף לראות את השם ההו-כה-ישראלי שלכם ליד סופרים עם שמות אמריקניים, אבל צריך להיזהר עם המקום שאליו אנחנו לוקחים את הזרות המובנית שלנו כישראלים. בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו לא מוגדרים marginalized group. כלומר, אין לנו איזה "קול מושתק" שלא מעט כתבי עת ספרותיים שואפים לבטא. תתעלמו ממה שכתוב כאן אם אתם כותבים בשם קהל מצומצם שהדיכוי שלו מובהק יותר, כמו קבוצות אתניות או לאומיות בתוך ישראל (שאינן אשכנזיות ו/או לבנות ו/או יהודיות).
בכל מצב אחר, ישראל היא לכל היותר אקזוטיקה, מדינה במזרח התיכון שמבחינת כל שאר העולם, מתנהלים בה על גבי גמלים. זה יתרון וגם חיסרון. מצד אחד, כל דבר שתתארו בנוגע לישראל, ממנהגים יהודים ועד למקומות בארץ, יהיה שונה ומרתק. מצד שני, תצטרכו להסביר הרבה, וגם להימנע מתרגום ישיר של מילים וביטויים מעברית שאולי לא יהיו מובנים בקריאה ראשונה. לקוראים בעולם, כפי שלמדתי על בשרי, לא מובן מאליו מהו קפה "נס", או שאת המילה Jinn מבטאים בערבית בתור Jen.
אם אין לכם חבר או בן משפחה שמכיר את התרבות האמריקנית, היעזרו במתרגמים או שמי שעורכים לכם את הסיפור לפני ההגשה. אם המתרגם או העורך הוא אמריקני בעצמו, במיוחד כזה שמעולם לא ביקר בישראל, הוא ישים לב מיד לדקויות הללו ויעיר לכם, כדי שתוכלו להוסיף את ההבהרות הנדרשות.
חשוב לא להגזים כאן. הקוראים שלכם הם בכל זאת אנשי ספר. הם ילמדו מהר מאוד את חוקי העולם שאותו אתם מתארים ויעקבו אחריהם. כל זמן שתהיו עקביים ולא תתנו להם ללכת לאיבוד, לא תהיה משמעות לתרבות שממנה הם מגיעים.
אם עקבתם אחרי מה שכתבתי בפוסט הקודם, בוודאי העברתם את הסיפור שלכם הגהה לפני ששלחתם אותו לכתב עת, וטוב שכך. התחרות מספיק קשה גם מבלי שיפסלו אתכם על שגיאות דקדוק. אבל כל מגיה, חשוב לזכור, מפספס לפעמים. בשל כך חשוב להעביר את הטקסט פעם נוספת ב-Grammarly לפני ההגשה, וגם לאחר מכן – סביר להניח שהעורך או העורכת יאתרו פה ושם טעויות.
למעשה, אם מדובר בכתב עת שמכבד את עצמו, הרי שלפני הפרסום הוא ישלח לעיון שלכם גרסה ערוכה של הסיפור (כנראה בעקוב אחר שינויים), שחלק ניכר מהעריכה שלה הוא הגהה. עברו אחת אחת על העריכות המוצעות, ואל תהססו להרים דגל אם משהו לא מסתדר. אם הסיפור יראה אור בדפוס, סביר להניח שלא תהיה לכם אפשרות לפסול או לשנות עריכות בשלב מאוחר יותר.
זה לא אומר שצריך לבצע את התהליך בחופזה אם מדובר בפורמט אלקטרוני. אם הסיפור שלכם רואה אור באתר Medium, לדוגמה, נסו להוריד את הטקסט למחשב שלכם ולהשוות בינו לבין הגרסה המקורית (יש פונקציה כזאת ב-Word) לפני שאתם מאשרים את העריכה הסופית.
הסיפור שלכם התקבל לפרסום (או התקבל לשלב השני בדרך לפרסום) ביותר ממקום אחד? אל תתביישו לבחור את ההצעה המתאימה ביותר. אפשר לבחור את הבמה שמשלמת יותר לכותבים (או משלמת, נקודה), את הבמה היוקרתית יותר, את הבמה שיותר הולמת את סגנון הכתיבה הכללי שלכם, או את הבמה שבה יש לכם היכרות טובה יותר עם העורך – כל כותב ומה שחשוב לו.
אם אין לכם העדפה לבמה מסוימת, המעט שאתם יכולים לעשות הוא ליידע את העורכים לגבי ההתלבטות. בדיוק כמו בחיפוש עבודה, אם תודיעו לעורך או לעורכת שקיבלתם הצעה ממקום אחר – זה יכניס אותם להילוך מהיר. וכן, זה יכול אפילו להוביל לכך שהסיפור שלכם יתפרסם מוקדם יותר.
בכך שאישרתם לכתב העת לפרסם את הסיפור שלכם, נתתם לו את זכויות השימוש ביצירה. יש לכם אפשרות לפרסם בהמשך את היצירה בכתב עת נוסף, מה שקרוי בשפת המו"לים reprint, אבל לא כל כתבי העת מפרסמים reprints. כשאתם פונים לאלה שכן מפרסמים reprints, הקפידו לציין שהסיפור פורסם קודם לכן במקום אחר ובאיזו מהדורה.
בחלק מכתבי העת מאפשרים לכם להגיש את הסיפורים לכתבי עת אחרים רק בחלוף זמן מסוים מהפרסום. נגיד, שלושה חודשים או חצי שנה. אפשר להגיש את הסיפור לפרסום כרגיל בזמן הזה, לבמות שיהיו מוכנות לשקול אותו, אבל שימו לב לא לאשר את פרסומו בטרם חלפה התקופה שהוגדרה בעת פרסום הסיפור בכתב העת הקודם. במילים אחרות, אם הסיפור שלכם מיועד לפרסום במהדורת ינואר, והתקופה שעליכם לחכות מסתיימת רק במרץ, בקשו בנימוס שהסיפור יראה אור במהדורת מרץ.
הקהילה המו"לית בחו"ל, כמו בארץ, לא גדולה במיוחד. העורכים יבינו אם תסבירו להם שאתם מתחשבים בהסכם עם כתב עת אחר.
ו... זהו! אם יש כאן עוד כותבים שעברו חוויה דומה, אשמח לשמוע את הרשמים שלכם. עד אז, שיהיה המון בהצלחה לכולם!
מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב
בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.
השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.
הטריילר של "מה אם?"
אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.
גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.
עטיפת הספר
לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.
ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.
מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.
פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.
"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.
העיקר שתהיי מאושרת
על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.
אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.
בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.
ציון: 4/5
"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'
מחשבות על The Great, "קיסרית" של שאן סה ושאר קיסריות שהאמת לגביהן היא בחלקה השערה ובחלקה בדיה
The Great, הדרמה הקומית התקופתית היחסית חדשה של hulu (יחסית, כי בימים אלה כבר סיימו לצלם את עונתה השנייה), מתהדרת בסלוגן an occasional true story. זאת גרסה כמעט פיקטיבית לחלוטין לסיפורה של יקטרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שסיפחה למדינה שטח עצום והייתה ידועה בגישתה הנאורה, שבאה לידי ביטוי בשלל רפורמות ליברליות.
הקשר הרופף בין קתרין הטלוויזיונית ליקטרינה ההיסטורית הוא סוד הכוח של הסדרה, וגם הסיבה העיקרית לביקורת כלפיה. מי שיצפה לראות כאן גרסה רוסית של "משחקי הכס" ימצא את עצמו צופה במשהו שדומה יותר ל-"ברידג'רטון". חצר המלוכה של טוני מקנמארה, יוצר הסדרה שביסס אותה על מחזה שכתב עשור קודם לכן (וחתום גם על התסריט של "המועדפת"), הוא מקום הדוניסטי יותר מאשר מאיים. יש בו יותר מקום לקללות מאשר לפוליטיקה והניאוף שכיח בו תחת כל עץ רענן. יתרה מכך, במקום רוסית מדברים כאן אנגלית במבטא בריטי, ואת חצר המלוכה מאכלסות דמויות שקוראים להן "ארקדי" או "ניקולאי", אבל גוון עורן אינו לבן.
המשכתם לקרוא? יופי. כי גם הדמיון בין קתרין הבדיונית ליקטרינה ההיסטורית נעצר בשם. בעוד הקיסרית המקורית נולדה בפולין (לשעבר פרוסיה), קתרין היא אוסטרית. בעוד יקטרינה החזיקה מאהבים רבים, קתרין חשה אשמה מלהחזיק במאהב אחד. ועוד לא דיברנו על ההפיכה שהפכה את יקטרינה ליקטרינה הגדולה, שהתרחשה בהצלחה כשיקטרינה הייתה בת כ-33. כלומר, 18 שנים לאחר נישואיה לקיסר פיוטר. בסדרה, דמותה של קתרין (המגולמת בכישרון רב על ידי אל פאנינג) מתחילה לרחוש מזימות עוד בטרם מלאו לה 20.
10 מהדיוקים והאי-דיוקים הבולטים בסדרה:
קיסרית לא נולדת, היא מחותנת
על מה שנעדר ממנה בדיוק ההיסטורי, The Great מפצה בסיפור עלייה לגדולה שמתחמק מקלישאות כמו מכוסות יין מתנפצות אחרי ברכת "נזדרוביה" (Huzzah, באנגלית של הסדרה). קתרין של The Great מגיעה לממלכה בתור נערה עם קונספציות רומנטיות שגויות לגבי הגבר שאתו היא הולכת להתחתן, ועוברת מסע שבמהלכו היא מקבלת על עצמה שליחות להביא לרוסיה את בשורת הנאורות, מבלי להבין שרוסיה אולי לא מוכנה (או רוצה) לקבל אותה בשלב הזה.
זה גם השלב שבו הסדרה מתחילה גם לבקר את קתרין על השאפתנות שלה, שמתגלה לעתים כמנותקת מהמציאות, כפזיזה או ככזאת שדורשת מהסובבים אותה לשלם מחיר יקר ולא הוגן. קתרין מתגלה גם כאחת שלא מסוגלת לנהוג באלימות, תכונה שנדרשת מכל מהפכן בהיסטוריה שלפני העת המודרנית, על אחת כמה וכמה במקום רב תהפוכות כמו משפחת המלוכה הרוסית. וחשוב מכל, קתרין לא יודעת למה בעצם היא רוצה להיות שליטת רוסיה, חוץ מהעובדה שהיא לא אוהבת להיות נשואה לפיטר ושבספרים שהיא קוראת, לרבות "הנסיך" של מקיאוולי, העולם יכול להיות מקום יפה יותר. בכמה מהסצנות היא מסבירה "אני אוהבת את רוסיה", אמירה שזוכה ללעג רב מהסובבים אותה, לא רק משום שקתרין אינה רוסייה, אלא משום שברור שהיא לא באמת אוהבת את המדינה שאליה הגיעה.
מה יקרה כשקתרין אכן תשיג את הכתר? נקודה למחשבה:
לא בכדי, מי שבקלות גונבת לקתרין את ההצגה היא אליזבת (ברלינדה ברומילו), דודתו של פיטר. לאורך כל הסדרה, אליזבת עושה רושם של אדם רגיש ואפילו טוב לב, תכונה לא מובנת מאליה בממלכה שמתייחסת למותם של חיילים ומשרתים בתור היפטרות ממטרד. היא מוטרדת ממראות המלחמה עם השוודים ולא מהססת להרביץ מוסר בפטר ובקתרין כשהם חוזרים להתעסק בשיגעונותיהם הפרטיים. מעבר לכך, היא לא מפחדת מאלימות, ואף לא מהססת לנקוט בה כשנראה שקתרין קופאת על השמרים. מדוע קתרין לא השקיעה אפוא את מרצה בלהפוך את אליזבת לקיסרית? או להסתמך עליה בתור שותפה להפיכה? הפשרת היחסים ההדרגתית ביניהן רק מראה שכשזה נוגע ליכולת של נשים להסתמך אחת על השנייה, דרך ארוכה עוד לפנינו.
קיסרית נידונה להיות מוקעת
אולי אפילו ארוכה מכפי שחושבים. צפייה ב-The Great הזכירה לי את וו דזה טיין, קיסרית היסטורית אחרת, שדמותה היוותה השראה לרומן "קיסרית" של שאן סה. וו דזה טיין, שנבחרה לשמש כפילגש של הקיסר טאיז-דונג בהיותה בת 13, פילסה אט אט את הדרך לשלטון ולבסוף הייתה לאישה היחידה שנשאה בתואר "קיסר סין". כלומר, לא באופן סימבולי ולא כהחלפה לגבר (אב או בעל) שהלך לעולמו.
כריכת "קיסרית" של שאן סה (כנרת זמורה ביתן)
כמו יקטרינה הגדולה, גם תקופתה של וו דזה טיין התאפיינה בשגשוג חסר תקדים. הקיסרית סלדה מהמינויים הפוליטיים שאפיינו את הקודמים לה בתפקיד והחליפה את אנשי החצר במלומדים ובמשכילים. היא עודדה את המסחר עם מדינות אסיה והמזרח התיכון ובזכותה האימפריה הסינית רק הלכה וגדלה.
אבל וו דזה טיין לא עשתה לעצמה בני ברית רבים, ולבסוף היא הודחה על ידי היועצים שדרשו ממנה לוותר על כסאה. בימיה האחרונים, מתואר בספר איך צפתה בעיניים כלות כשבניה התקוטטו ולבסוף קטלו זה את זה במריבה על הכתר. אחרי שמתה בשיבה טובה השתרר בממלכה כאוס. שלושת ממשיכיה בתפקיד נשארו בו למשך חמש שנים, שנה ושנתיים בלבד. הקיסרות התפלגה לחמש ממלכות, שלפי הספר "גוועו כל אחת בתורה".
יתרה מכך, אם הייתה ציפייה ששלטון הקיסרית יהווה תקדים לשלטונן של נשים אחרות בממלכה, הרי שהביקורת שנמתחה על וו דזה טיין עם השנים סתמה עליו את הגולל.
"הקיסרים המשיכו לקיים את תחרויות המנדרינים שייסדתי והשתמשו בתיבת האמת שהמצאתי… אלא שהפכתי לסמל הסטייה הנשית… ברבות הימים איבדו האמיתות את תוקפן והשקרים הכו שורש… נשים אחרות שלטו מאחורי הווילון. נשים אחרות משלו בקיסרות, אבל אף אחת מהן לא ייסדה שושלת".
עמ' 347
למרבה האירוניה, גם המשותף לסיפוריהן של יקטרינה הגדולה ושל וו דזה טיין הוא שהאופן שבו מספרים אותם מורכב משילוב של אמת ובדיה. ככה זה, כשהיסטוריונים רבים משאירים חלקים רבים בסיפורך מושחרים רק משום שאת אישה. אבל לשתי הנשים לא היו גיבורות אחרות בסיפורים שלהם, או לפחות בנות ברית שיוכלו להמשיך לספר את סיפוריהן באופן שיעשה איתם צדק. כך נותרנו עם עוד טרגדיות על שלטונות שבאו לקצם בלי שנמצאו להם יורשים ראויים, או לכל הפחות מי שילמד מההישגים בתקופה שעוד ניתן היה לשחזר אותם.
קיסרית (2007) מאת שאן סה. תרגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 349 עמ'
עוד פוסט על ספרות וקורונה, והפעם: איך זה מרגיש לחזות במגיפה שספק הולכת מהעולם, ספק חוזרת
לפני קצת יותר משנה פרסמתי בבלוג פוסט על ספרים לימי הקורונה. זאת הייתה רשימה נאיבית, במידה מסוימת. הקורונה עדיין נראתה לי אז כמו "הנגיף הסיני", משהו שיצר פאניקה בלתי פרופורציונלית, אבל לפחות פינה עבורי לא מעט מקומות ישיבה ברכבת. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת תקופת החגים, כתבתי פוסט על ספרי מסעות לקרוא בסגר. גם אז, הייתי אופטימית. עד שאפרסם את הרשימה הזאת, אמרתי לעצמי, והאנשים המעטים שהספיקו לקרוא אותה פשוט ייקחו את הספרים בחנות בנתב"ג. אז אמרתי.
המציאות היא שגם שנה ומשהו לאחר שהכנסתי את התגית "קורונה" לבלוג, הנגיף עדיין כאן. אומנם רובנו מחוסנים או מחלימים, אבל שוב מתחילים לדבר על התפרצויות, ואולי עד שתקראו את הפוסט הזה, כבר יחזירו את המסכות. בעולם, בינתיים, עדיין יוצאים בהדרגה מהסגר, מה שהופך את הישראלים למעין עוף מוזר בהתאוששות מהמגיפה. אנחנו רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, מתים לטוס לחו"ל אבל גם לא יכולים לסבול את המסכה עם המשקפיים ובמיוחד בחום של יולי-אוגוסט. לא פלא שהמחשבה על שיבת הקורונה מעוררת בנו קבס. היא מנוגדת כל כך לנוהג הישראלי לשבת בחוץ, להתענג על אוכל טוב וליהנות מחברה קרובה, של המשפחה ובכלל.
גם בספרות העולמית, כך מתברר, יש שתיארו מהצד את החוויה של אלה שמשוכנעים שהמגיפה חלפה מהעולם, או שהם מחוסנים אליה, רק כדי לגלות שלא היה ולא נברא. אולי התקופה הנוכחית מהווה את האקלים המושלם להשלים בו ספרים מהסוג הזה. למי שמעוניין בנושאי קריאה קצת פחות קודרים, מומלץ לחזור כאמור לפוסט הקודם בסדרה, על ספרי המסעות. ממילא ייקח עוד זמן עד שהשמיים ייפתחו לחלוטין.
בקטגוריית ספרי "המגיפה נגמרה, האפוקליפסה רק החלה" יש לא מעט ספרים, ויש שיאמרו אפילו ממיטב הספרות העולמית, אבל מי שמבחינתי מתעלה על כולם הוא "שנת המבול" של מרגרט אטווד. מדובר בספר שמתייחס לעולם שאחרי המגיפה בתור גורם הכחדה בפני עצמו, ולו בשל בזבוז המשאבים שהביא למגיפה מלכתחילה, והשאיר לשורדים כוכב לכת בתהליך מוות מזורז. בתהליך הזה מה שיציל את האנושות הוא לא איזה מדען מבריק או חסינות עדר (אם כי כבודם במקומו מונח), אלא האנשים. אין אומנם אפשרות לבחור את האנשים שישרדו את קץ האנושות, אבל אפשר להותיר להם למצוא מחדש את מקומם בעולם. אפשר להניח להם לצאת מהגבולות האישיים והגאוגרפיים שמגדירים אותם בשגרה וליצור משהו שונה, שלא היה נוצר בנסיבות אחרות.
כריכת "שנת המבול" בעברית
ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:
ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:
קופסת הציפורים / ג'וש מלרמן
המאורע המרכזי ב-"קופסת הציפורים" הוא חשיפה לעצם כלשהו, פיזי או לא, שגורם לאנשים המתבוננים בו לאבד את שפיות דעתם. גם הספר וגם הסרט של נטפליקס נמנעים מלחשוף באיזה עצם מדובר, אם כי מהסרט משתמע יותר שמדובר באובייקט מוחשי – אולי יצור אלוהי או שד.
העלילה המרכזית מתחילה כמה שנים לאחר האסון, כשהגיבורה מלורי היא אם לשני ילדים נטולי שם. בעולם הזה, לא רבים שרדו את מתקפות הטירוף, בין השאר כי לאנשים שצוללים לתהומות הללו יש נטייה לקחת איתם את הקרובים להם. השורדים המעטים מצטופפים בבתים חשוכים. אחרים מסתובבים בחוץ, באין מפריע, לאחר שמתברר כי הם היו מטורפים מלכתחילה, מה שהופך אותם לסוג של "מחוסנים".
למעשה, האירועים המותחים יותר הן בספר והן בסרט מתרחשים בעימות בין שני סוגי השורדים – האנשים ששומרים על שפיותם בקנאות והאנשים שמתעקשים, מילולית, לפקוח לאנשים השפויים את העיניים ולקדם בברכה את הטירוף. יש שיאמרו שמדובר במטאפורה לא רעה לדיון על חיסונים בישראל.
עטיפת "קופסת הציפורים" בעברית
Y: The Last Man / בריאן ווהן
לא היה לי קל, כאישה, לקרוא את הקומיקס הזה. נהוג לומר שעולם בהנהגתן של נשים יהיה מקום צודק יותר, שוויוני יותר ונטול אגו. הקורונה אפילו הראתה איך מדינות בהנהגתן של נשים יוצאות מהמשבר ביתר מהירות ויעילות. העולם של Y: The Last Man, לעומת זאת, מתנהל על כרעי תרנגולת. הגבר האחרון שנותר בו לאחר המגיפה, יוריק בראון, צופה מהצד כיצד הנשים שנותרו להנהיג את העולם מתבוססות בכאוס ובמלחמה. כלומר, הוא צופה מהצד תוך שהוא נס מהנשים שצדות אותו, למרות שהן יודעות כי מותו יוביל בהכרח לקץ האנושות.
Y: The Last Man הוא יצירה פוליטית מובהקת. הנשים שרוצות במותו של יוריק מגיעות מרוסיה, ישראל, אוסטרליה ומקומות נוספים (אחת מהן היא אפילו אחותו של יוריק) ולאף אחת מהן אין מניע משכנע. למעשה, לאורך מרבית הקומיקס לא ברור מדוע לא מניחים ליוריק לעשות את המלאכה היחידה שנותרה לו בתור הגבר השורד האחרון – לתרום זרע. יש כאן ניסיון להראות איך גם נשים נופלות בסופו של דבר למלכודות המחשבתיות של גברים ומניחות לאידיאולוגיה להוביל לתוצאות הרסניות, למרות רגשות האשם ולמרות אובדן החוויה האימהית שמגדירה נשים רבות.
נקודת האור היא שישראל מתוארת בקומיקס כאחת המדינות היחידות שיצאה מהמגיפה כשידה על העליונה, עם צבא שנותר החזק בעולם (הודות לאחוז השירות הגבוה של נשים). גם מהמגיפה הנוכחית יצאנו מהר יחסית, אך כנראה שמוטב לייחס זאת לקלות של לחסן אוכלוסייה בת פחות מעשרה מיליון בני אדם, או לנתניהו (תלוי את מי שואלים).
עטיפת הגיליון הראשון של Y: The Last Man
הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי
אחד הספרים המטרידים שקראתי, לא תיאור מובן מאליו בהתחשב בחיבה הידועה שלי לזומבים. ואכן, "הנערה עם כל המתנות" מתרחש 30 שנה לאחר זיהום פטרייתי שגרם למגיפת זומבים. הגיבורה שלו היא ילדה בת עשר שנמצאת בהשגחה צמודה בתוך מתקן צבאי, כאשר בהמשך מתברר שאותה ילדה נושאת את הנגיף, לכאורה מבלי להיות זומבית בעצמה. היא תיאלץ להתמודד עם המפלצת שחבויה בה, או לפחות שכולם אומרים שחבויה בה, אחרי שהבסיס יותקף והיא תיאלץ למצוא את הדרך ללונדון בחברת כמה ניצולים שחוששים ממנה מאוד.
לא בכדי, מערכת היחסים המרכזית בספר היא של הילדה, מלני, עם המורה שלה. זה ספר שמעלה שאלות קשות על המחויבות שלנו לילדים בפרט, ולאנושיות בכלל, בעתות משבר. אפשר גם להאיר ממנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כעת, כשהם עוד לא מחוסנים נגד המגיפה וגם יכולים להעביר אלינו בקלות את הנגיף. אומנם לא קיים חשש שאותם ילדים ינסו פתאום לאכול אותנו בעודנו בחיים, אבל אנחנו עדיין מעוניינים לשמור עליהם ככל הניתן, מבלי להניח להם להדביק אותנו או אחד את השני. זאת סתירה שניאלץ להמשיך לחיות איתה, עד שיימצא פתרון אחר.
אפשר להיכנס? (Photo by George Becker on Pexels.com)
הדפיקה בדלת קטעה את חוט המחשבה שלה. היא השהתה את הסימולציה, התנתקה מהמשקפיים וניגשה לפתוח, בתקווה שהשליח מהסופר יהיה מהיר הפעם. אבל את הדמות בכניסה היא זיהתה מיד, והדחף הראשון שלה היה לחזור לסימולציה ולהזעיק את המשטרה.
"גברת פוריאת?", שאל דן מאירסקי, מבעד לשרשרת.
"אפשר לעזור לך?"
"אפשר להיכנס?"
"לא", היא החלה לסגור את הדלת, ואז חזרה בה. "מה אתה עושה כאן?", שאלה.
"אז את מזהה אותי".
"את הפנים שלך קשה לשכוח. אתה מופיע על שער העיתון שלי כל בוקר".
"קיוויתי שכבר לא קוראים עיתונים", הוא גיחך והיא שוב עמדה לסגור את הדלת. הפעם הוא הכניס את חרטום הנעל במפתן. הייתה לו נעל ספורט ישנה מרופטת: "גברת, בבקשה, תני לי להיכנס. ממך אני לא גנבתי שום דבר".
"איך אתה יודע? גנבת מהרבה אנשים".
"הגרוש שלך אמר לי".
היא נאנחה והשאירה את הדלת במקומה, פתוחה וסגורה למחצה. הוא החווה לעבר פנים הדירה והיא הציבה אצבע מול פניה, ולאחר מכן לנגד שפתיה. הוא הנהן, והיא הסירה את השרשרת ופתחה את הדלת. לאחר מכן התנצלה והדליקה את האור, מציגה סלון גדול ומבולגן. שאריות ארוחת הערב הדיפו ריח של עוף בקארי. מוזיקה אלקטרונית קצבית התנגנה ברקע, ובגדי עבודה רשמיים של גברים היו זרוקים על הרצפה.
הוא נכנס צעד אחד צעד פנימה, סורק את המקום, והיא הפטירה: "אין פה מה לגנוב".
"את לומדת נהיגה?"
"כן, אז?", השיבה בשאלה והוא גיחך. הוא תלה בה מבט מהסס ואז צנח אל כורסת עור מתקלפת, שהתנשפה תחת כובד משקלו. "אני חייב לומר, גברת פוריאת, שלומית…"
היא ניגשה לברז שבמטבח ומזגה לעצמה כוס מים. אחר כך הרימה את אותה כוס והחוותה לעברו, אך הוא הניד בראשו לשלילה. "גברת פוריאת", אמרה לו.
"את הבנת שאני לא בעלך? שדחיתי את התודעה שלו?"
"אחרים בוודאי לא הבינו את זה אם אתה מסתובב חופשי, אבל את האופן שבו אייל מסתכל עלי אף זר לא יכול לחקות. יצא לי להסתכל עליו מבעד להרבה גופים שהוא הוטמע עליהם לאורך השנים. אני מזהה אותו כשאני מסתכלת עליו, ולא משנה באיזה גוף מדובר. אני לא רואה אותו כשאני מסתכלת עליך".
"אז איך את יודעת שהוא שלח אותי?"
"כי אני מניחה שיש לו תכנית. הבטחה לנקום, אולי? לא, אתה בסך הכול נוכל. אתה לא תבעיר לי את הבית ולא תדאג שיפטרו אותי. אולי אתה פה בשביל לגזול לי את הפנסיה".
הוא משך בכתפיו. לא נראה היה שהכינוי "נוכל" מפריע לו במיוחד. "כרגע אין לי רישיון לנהל כספים של אף אחד", אמר והזכיר: "הבטחתי שישתלם לך להקדיש לי דקה מזמנך".
"בסדר, אני מקשיבה", היא צנחה לצדו על הכורסה וכיבתה את הסימולציה: "מה הוא רוצה?"
"את העזרה שלך".
היא השתנקה מצחוק במשך דקה ארוכה, ולבסוף פלטה: "מה זה השטויות האלה? אני צריכה להחזיר לו טובה על המזונות?"
"זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש את העזרה שלך".
"זה ישתלם לי?"
"מה דעתך, למשל, על היענות לתביעה שלך?"
הוא התיישרה לפתע במקומה, מצחה התקמט וקולה קדר: "התביעה מלפני עשור? בבקשה אל תעשה ממני צחוק, דן מאירסקי".
"את רצית גישה לתודעה שלו? את יכולה לקבל אותה".
"בתמורה ל…"
"למציאת פריט בתוך התודעה".
"כל מי שיש לו גישה לתודעה יכול לעשות את זה".
"לא הפעם. זה משהו שרק את יכולה למצוא".
זיכרונה נגדש בבת אחת באינספור רגעים. היא ניסתה לחשוב מה יכול להיות בתודעתו של אייל שרק היא יכולה למצוא. אך למרות כל השנים האלה, וכל הזיכרונות הטובים והרעים שנרכשו באותה תקופה, שום דבר לא עלה בדעתה. כל סיפור חייו של אייל התפרסם לא הרבה יותר לאחר פטירתו. כל מי שאייל נטמע בו יכול היה לקבל רטרוספקטיבה של חייו בפירוט רב. אבל לאייל היו גם מעריצים אחרים, כאלה עם גישה לאינטרנט. הם בטוח אהבו לפרסם כל פרט קטן שיכלו לשים עליו את היד.
"ומה זה יהיה, אם אפשר לשאול?"
"אשמח לנדב עוד פרטים, אבל קודם כל אני צריך תשובה".
"ככה זה לא עובד."
"אני לא יכול להסתכן בלמסור לך יותר פרטים עד שאדע בוודאות שאת אתי."
צמרמורת עברה בכל חלקי גופה. המחשבה על מעבר לצדו של בעלה ועשרות הגופים הריקים שאכלס לאורך השנים הייתה עבורה בלתי נסבלת.
"אתה יודע מה? תמסור לו בבקשה שהוא מוזמן לחפש טובות אצל העמיתים לעבודה, ההטמעות, או המעריצים שלו. בעצם, לא אכפת לי. שיבין כבר שהוא התפגר ויעזוב אותי בשקט".
דן מאירסקי הניח את ידיו על ברכיו, אצבעותיו קורעות בהיסח הדעת את הטלאי בג'ינס. הוא כמעט קם ללכת, ואז פנה אליה: "אני מציע שבכל זאת תשקלי את הרעיון, גברת".
"אני אשקול למצוא דרך להכניס אותו לכלא".
"אני אעבור כאן שוב מחר, אם אצליח להגיע בשלום".
"הדלת שם".
הוא עוד לא קם: "אני רוצה רק להבהיר. לא תקבלי עוד הזדמנות לראות את התודעה שלו. על הכסף את מבינה שכבר לא יהיה מה לדבר. במקומך הייתי לוקח את הלילה לחשוב על זה…"
היא קמה, פתחה את הדלת והחוותה כלפי חוץ, אבל הוא המשיך: "אנחנו מדברים פה על עסקה שיכולה להציל לא רק אותך, אלא גם את בעלך החדש. אייל השתכנע מהמחויבות שלך לדאוג לו".
"לילה טוב", אמרה.
כשיצא מהדלת, נעלה אותה על בריח. לאחר מכן ניגשה לסימולציה, הדליקה אותה ושינתה את ההגדרות ל"מרוץ מכוניות". היא צמצמה את תצורת האודיו למשקפיים ובחרה במכונית האטרקטיבית ביותר שהוצעה לה. זו הייתה מכונית מרוץ, צבועה באדום עז, עם פינות חדות וקווים אגרסיביים. עם שריקת הפתיחה זינקה מעל הגדרות והחלה לדרוס את הספסלים, בהם ישב הקהל, תוך נסיעה נגד כיוון התנועה. לבסוף זינקה עם הרכב לתוך המסלול והחלה להתנגש, אחת אחת, בכל אחת מהמכוניות שהתחרתה בה. הייתה זו שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת.
שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת (Photo by Daniel on Pexels.com)
"חושב שאני מטומטמת", סיננה כשהסירה לבסוף את המשקפיים. היא השיבה את הבגדים למקומם, שטפה את הכלים והתעדכנה בחדשות. אחר כך, כמו בדרך אגב, פנתה מהמסדרון שהוביל לחדר השינה ופתחה את דלת החדר של עומר. הוא עדיין היה שקוע בשנת ישרים, או לפחות העמיד פנים שכך, כשמכונת ההזנה מצפצפת בקצב יציב.
היא חיפשה את גזר הדין של דן מאירסקי ברשת. זה לא היה קשה. הוא בכל זאת היה רמאי הפונזי הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. דן מאירסקי הורשע במסגרת הסדר טיעון, בכפוף להודאתו, ונידון לשלושים שנות מאסר. הוא ריצה חמש וחצי מהן לפני שניסה לשים קץ לחייו. אחר כך הועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם התחבב על הצוות לפני שניסה לברוח, נתפס וניסה לשים קץ לחייו פעם נוספת. לשופטים הוא הסביר שלעולם לא יוכל להחזיר לקורבנות את הכסף, ומכאן שהוא לא רוצה להראות שוב את פרצופו מחוץ לכתלי הכלא. הם שלחו אותו להערכה פיזיולוגית, בה הוחלט שהוא כשיר למחיקה והטמעת תודעה חדשה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נערכה הטמעה לפושע צווארון לבן, ולא רק לאסירים אלימים, שהוגדרו כסכנה לעצמם ולסביבתם. ההחלטה יושמה לפני חודש וחצי. אז התהליך בוצע, אך ההטמעה מעולם לא הושלמה.
היא ידעה שעליה להסגיר אותו או שהוא עלול להלשין עליה בתור האדם הראשון שידע שהוא מסתובב חופשי. מצד שני, זה יכול להיות בדיוק מה שהוא רוצה, אם מי ששלח אותו היו הבחורים מ-'צמטא', שרצו לחלץ את מעט המידע שנשאר לה. פעילות פלילית הייתה הדבר היחיד שהיו זקוקים להם כדי להשתיק אותה לנצח.
הדן מאירסקי הזה היה חופשי כמעט חודש וחצי. מה הוא עשה עם עצמו בזמן הזה? ולאן התודעה של אייל… הלכה? תודעה יכולה פשוט לקום וללכת?
"לא", היא אמרה לעצמה: "אייל הטיל עליו משימה. ציווה עליו משהו – ונעלם". בלב כל הבלבול, היא הרשתה לעצמה לחייך. הייתה זאת הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהגרוש שלה התנהג כמו בשנות נישואיהם הראשונות.
היא לא הצליחה להירדם, ואת השעות עד ליקיצה של עומר העבירה בצפייה בפרקים נבחרים של "דוקטור הו". כלומר, לאחר שסיימה לחפש קישורים לצפייה ישירה, לדלג בין קישורים שבורים ולסגור חלונות קופצים. מה שהשאיר לה שעה וחצי של צפייה נטו, פחות או יותר.
היא עדיין שנאה את המבטא הבריטי ולמען האמת, לא כל כך אהבה את התוכנית. אך הצפייה מחדש העלתה כל כך הרבה זיכרונות נעימים, מתקופה בה היחסים שלהם היו פשוטים יותר. באותה תקופה כל מה שהוא דרש ממנה היה הבנה של השפה האנגלית. זה, והזמן שנדרש לה להקלדת הכתוביות שהוא הטמיע עבור שירותי הזרמה בזמן ששניהם נסעו יחד לאוניברסיטה.
הוא לא הפסיק לדבר לאורך כל הנסיעה על המשימה שבהפיכת תכנים לזמינים לפי דרישה, כאילו מדובר בתכנית חומש למאבק בזכויות יוצרים ולמניעת בורות.
היא חשבה שזה חמוד.
לתרגם מקום אחר, מעיר זרה (Photo by Pixabay on Pexels.com)
אולי זה היה הפתרון – למצוא אותו סוף סוף, לדבר. אבל הם לא דיברו כל כך הרבה זמן. היא אפילו לא ידעה איזו גרסה שלו נמצאת כרגע בשוק. למיטב ידיעתה הייתה זו עדיין הגרסה שהעלה בעצמו לפני שמת, כלומר זאת שבה הוא שנא אותה.
בבוקר החליטה לנסוע עם עומר לעבודה. היא רחצה אותו, הלבישה, האכילה, קשרה בכיסא והעלתה לרכב. בתוך כך, הודיעה בעבודה שהיא מאחרת. "הבגרויות עדיין רחוקות", חשבה.
"במה זכיתי?", שאל עומר.
"רציתי לבלות יותר זמן אתך", אמרה לו: "אתה תמיד כל כך עייף אחרי הטיפולים".
"וגם עכשיו, כמו כל בן אדם לפני שמונה בבוקר".
היא צחקה, נישקה אותו על מצחו והתיישבה לצד רוני, או שאולי קראו לו צחי? התיכוניסט עם הרישיון. הוא לא ידע מי זה אייל ולא שם לב איך ההטמעות שלו תמיד המתינו לפני הרמזור או פינו לה את מקום החנייה כשזיהו את הרכב עם תו הנכה. הוא כן שם לב למבטים שליוו אותם מצד בריות אחרות, לא קשורות לאייל בשום צורה, שהביעו רחמים כלפי שלומית.
היא הביטה מבעד לחלון בציפייה, אך מרגע לרגע החלה לאבד תקווה. הרחוב הלך והתמלא באנשים רגילים למיניהם.
"מה את מחפשת?", שאל עומר.
"לא משנה. תיכף אנחנו מגיעים".
"את נראית מוטרדת".
היא החלה לספר לו על הביקור. היא התכוונה לספר גם על ההצעה, אבל הוא קטע אותה: "מה זה הדבר הזה? ממתי תודעות יכולות פשוט להשתחרר?"
"אין לי מושג".
"לא שאלת אותו על זה?"
"זה אייל".
הפעם היה תורו של עומר להביט מבעד לחלון: "בהנחה שזה קשור אליו".
"אז גם אתה לא מאמין לו".
"לדן מאירסקי? לא. את חייבת לדבר עם אייל. אני חושב שזה מה שהוא רצה מלכתחילה".
כשחנו היא קמה, עזרה לעומר לצאת והתלוותה אליו כשהמשיך למשרד. אחר כך שילמה לנהג וביקשה שייקח את הרכב הביתה. "אני צריכה לנשום קצת אוויר", אמרה.
עומר עבד בלב אזור התעשייה. עובדים בחולצות כפתורים ועבר פלילי הסתובבו שם כל הזמן, רבים מהם גויסו לעבודה מיד כשההטמעה באה אל סיומה והם לא היוו עוד סכנה לציבור. היא הניחה שלא תהיה שם הרבה זמן אבל בפועל מצאה את עצמה יושבת בפינת עישון נטושה, ממוללת ספל קפה קר במחיר מופקע ובוהה בחלל. ההמתנה דווקא לא הטרידה אותה במיוחד, בוודאי לא בהשוואה למחשבה לאן נעלמו כל ההטמעות, ואם היא שמחה על כך.
על ספל קפה קר במחיר מופקע (Photo by Ketut Subiyanto on Pexels.com)
בשלב מסוים, היא לא ידעה תוך כמה זמן, הטלפון שלה צלצל. ביקשו שתחזור להחליף מישהי בשיעור אנגלית שצריכה לטפל ב-"מקרה חירום משפחתי". הם ידעו שהיא היחידה שפנויה בשעות אחר הצהרים.
דווקא אז, הוא התיישב לצדה. עוד לפני שפנה אליה, היא פתחה: "מה שאני לא מבינה זה למה שחררת את דן מאירסקי. אתה מסתדר מצוין עם להעביר לי מסרים גם בגוף של כל אחד מהאפסים האלה".
הוא משך בכתפיו: "לאפסים האלה לא אכפת ממני. נשאר לך קפה?"
"לא".
"חכי רגע…"
"אני צריכה לחזור לעבודה. אולי…" אבל הוא כבר קם, והיא קיללה חרישית.
כשחזר, היא פלטה במהירות: "עכשיו תדבר אתי?"
"פתאום זה נהיה דחוף?"
"שאלתי אותך שאלה".
"דן מאירסקי לא יכול לקחת אותך ל'צמטא'. קוד המקור של ההטמעה לא מאפשר את זה. אז הסכמתי להסיר את עצמי בתמורה לטובה הזאת שיעשה לי, ולהצעת עבודה".
"מה הצעת?"
הוא לגם מהקפה שלו: "אנחנו לא הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אנחנו הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אוקי, לגבי זה", הוא לגם מהקפה שלו: "מי שנתן לך את צו המניעה לתודעה שלי הוא בעל הזכויות, כלומר 'צמטא'. כל עוד אני מוטמע, אני מנוע מלעשות כל פעולה שתפגע בחברה, בבעלי המניות שלה או בפוטנציאל הפקת הרווחים שלה".
"כולל בגוף הזה?"
"שחררתי אותו זמנית, לכמה דקות. אף אחד לא ישים לב".
"והגוף של דן מאירסקי?"
"אותו שחררתי לגמרי. כלומר, עד ש'צמטא' יכריחו אותו לעבור סריקת מוח תקופתית. הם מחויבים לדווח למשטרה כשמשהו לא בסדר, והם לא ייתנו לעבריין מורשע להסתובב חופשי".
"אז למה שלחת אותו אליי, ריבונו של עולם?"
"נוכלים יודעים איך לא לעורר חשד, לפחות בהתחלה", הוא טפח על תחתית הכוס: "אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על דן, אלא על עומר. אני עובד אתו, את יודעת. כאילו, אני מוטמע באחד האחראים עליו. עומר הוא אחלה בחור. מגיע לו ניתוח שיאפשר לו ללכת. מגיעים לכם ילדים".
"הניתוח אמור לשקם את הפוריות שלו".
"כן, אני יודע", הוא אמר וקם: "טוב, אני יכול להקדים את הניתוח, אם תקדישי כמה שעות ללשחק אתי".
"לשחק? בן כמה אתה?"
הוא משך בכתפיו.
"לא משנה. אם אשתף אתך פעולה, אתה תגיב לתביעה שלי?"
"מה שתגידי."
"מה הדבר הזה בתוך התודעה שלך ששווה את כל הבלגן?"
"אני עדיין לא יכול לומר לך."
"כי אתה מכניס אותי לצרות."
"לקחתי את הסיכונים בחשבון."
"לך לעזאזל", היא סיננה, זרקה את ספל הקפה על המדרכה והלכה לכיוון בית הספר. היו לה בתיק נעלי עקב להחלפה, אך היא לא טרחה לנעול אותן.
היא ניסתה להחליט אם היא מאמינה לאייל, ובתוך כך התקשתה להבין ממתי אכפת לו אם יהיו או לא יהיו לה ילדים – ממנו, מעומר או מכל אחד אחר. אולי טעתה כשהטילה את האחריות על אייל ולא על עומר.
אבל כשבאה לדבר אתו, התברר ששוב אייל הקדים אותה.
עומר חזר הביתה כל כך נרגש, היא פחדה שתיאלץ לחבר את המכונה כדי לעזור לו לנשום. הוא משך אותה אליו ונישק אותה. בדרך כלל לא היה לו מספיק כוח בשביל להרים את עצמו על מושב האסלה. היא פחדה שייפול מהכיסא, אבל הוא צחק.
"אמרתי לך שאני עובד טוב", קרץ לה: "ובשביל מה הנגישו את חדר הכושר אם אני לא הולך להשתמש בו?"
חדר הכושר, כפי שמיהרה לברר, לא היה הסיבה למצב הרוח המרומם של עומר. הוא קיבל קידום, שיאפשר לו לעבוד גם מהבית, פעמיים בשבוע. הם אמרו לו שזה בגלל השעות החריגות שבהן ייאלץ לתקשר עם לקוחות מחו"ל, אבל היא זכרה שאייל נהג לפתור את הבעיה הזאת באמצעות חילופי מיילים. הם גם המציאו לו טייטל חדש, "סגן מנהל לענייני בק אופיס", שהיתרגם לעלייה במשכורת, אבל שלומית זכרה שאין באמת מנהל באותה מחלקה, רק אינטליגנציה מלאכותית.
"ישר חשבתי עליך", התמוגג עומר: "את לא תצטרכי לדאוג לי יותר. אני אשאר כאן, בלי צורך לנסוע הלוך חזור. את תוכלי בזמן הזה לעבוד יותר שעות. את תרוויחי יותר, אני ארוויח יותר…"
הנה זה מגיע, חשבה.
"…ואת יודעת, אם סוף סוף הכול יסתדר, הרבה יותר קל לטפל בילד כשעובדים מהבית. לא צריך לדאוג למטפלת כל הזמן ו… את בסדר?"
"כן, בטח".
"את חיוורת".
"אני מתרגשת בשבילך".
"תודה רבה. היית צריכה לראות איך הודיעו לי. קיבלתי מייל שמבשר לי שעמדתי ביעדים לרבעון ושמחכה לי הפתעה נוספת במשרד של המרקט לִיד. יושב שם המנהל שלי, ששם מישהו על ספיקר. אני לא מכיר את הבחור הזה, אבל מתברר שהוא שם לב לביצועים שלי. הוא הציע לי את הקידום ושאל אם אני אהיה בסדר עם עבודה עצמאית, כאילו לא ליד הצוות באופן ספייס. נראה לי שהייתי בסדר. אחר כך הוא שאל אותי אם הוא יכול לסמוך עלי, ואמרתי לו שבטח. חתמתי על הצהרת אמינות, וזהו! הקידום שלי יוצא לפועל החל מהשבוע הבא".
דממה.
"את בסדר? את ממש שקטה".
היא הנהנה.
"מה עם אייל? גילית מה התכנית שלו?"
"כן".
"כן?"
"הוא רק… הוא רוצה שאבטל את התביעה נגד החברה. זה מזיק להם בעסקה עתידית… עם הסינים".
"איך דן מאירסקי קשור לזה?"
"הוא מתווך, הם לא מכירים אותו. בעצם, אני צריכה לדבר עם המנהל שלי לגבי הקידום שלך. אולי אוכל לעבור למשרה חלקית".
היא לא חיכתה שיגיב ויצאה למטבח. היא חבטה בכיור, גורמת לברז לסטות מעט ימינה. אייל אולי ייתן לה מספיק כסף לניתוח, דרך ההעלאה במשכורת של עומר, אבל הוא גם יחזיק אותה קצר.
מנהלים בחברות האלו מתחלפים כל הזמן, במיוחד אם הם אחראים על תפקידים שלא באמת קיימים. מאוד קל לפטר עובד שלא רואים במשרד. אפילו יותר קל לחכות שהמחלה שלו תעשה את שלה. קצר במכונת ההנשמה, מינון יתר של תרופות – כל אחד מהם יכול לקרות כשהיא לא נמצאת, כי היא בכלא, ולאף אחד חוץ ממנה לא יהיה אכפת.
היא ראתה זאת בעבר. ככה אייל נפטר מהסגנים שלו. לא שהיו להם מחלות, חלילה. הוא פשוט המציא להם תפקיד בחוץ לארץ ואז חיסל את המחלקה.
אחרי כמה נשימות עמוקות חזרה לסלון, הציעה להרים כוסית וחיכתה שהיין יעשה את שלו. כשעומר נרדם, חיברה אותו למכונות והמתינה לדפיקה בדלת.
"תודה", אמרה לדן מאירסקי: "ולך תזדיין. אני אעזור לך, אבל אתה חייב להסגיר את עצמך. אני לא הולכת להיכנס לכלא".
הוא לא ניסה לשנות את דעתה. הוא גם לא התכוון להפר את צו ההרחקה. הוא רק אמר לה להישאר בבית, ולחכות.
"אני עובדת מחר בבוקר", אמרה.
"אנחנו נסיים עד אז".
היא כיבתה את כל האורות והמתינה בשקט בסלון. באיזה שהוא שלב נרדמה והתעוררה למשמע דפיקה בדלת. היא קמה בקפיצה ונעלה נעלי בית, מתוך מחשבה שתתבקש לצאת, אבל הם דווקא נכנסו פנימה. שלוש ההטמעות שהגיעו יחד עם דן מאירסקי לא אמרו לה שלום כשדהרו לעבר הטלוויזיה שלה וחיברו מאחור משהו שלא הייתה יכולה לראות.
"תסלחי לו", אמר דן מאירסקי מכיוון הדלת: "השליטה שלו זמנית, הוא רוצה להספיק לפני שיעשו לו עקיפה ידנית".
היא החווירה: "'צמטא' יכולים לעקוף את אייל?"
"לפעמים, אם הם שמים לב שהכניס לחומרה גרסה עדכנית של עצמו. הנה, אנחנו מוכנים".
לפני שהבחינה בכלל שקמו, ההטמעות התקדמו לעבר היציאה מהבית. הן לא הביטו בעיניה. כשקראה אחריהן: "אתה הולך?", הייתה זאת רק האחרונה שהסתובבה.
"אסור לי להישאר פה", אמר: "תתחברי. נדבר".
גם דן מאירסקי נעלם.
היא קיללה והסתובבה חזרה לכיוון הסלון. היא הביטה מאחורי הטלוויזיה, ולא ראתה דבר מלבד אוסף של כבלים שזורים בתוך עצמם. היא ניסתה לנתק חלק מהם ולחבר, ללא הצלחה. היא ניגשה למחשב ופתחה את חשבונות המדיה החברתית שלה, אבל שום דבר לא קרה שם. היא חזרה לסלון והדליקה את הטלוויזיה החכמה, שכמובן נפתחה בווליום מהדהד שגרם לעומר לנהום ממיטתו.
"סליחה!", קראה ולחצה על כפתור המציאות המדומה. הקונסולה עדיין הציגה את מסך הנעילה של סימולציית הנהיגה, אבל משהו בה היה שונה. משתמש נוסף היה מחובר, והיא זיהתה את השם שלו מהעבר.
היא הרכיבה את משקפי המציאות המדומה ולחצה, בלב לא שלם, על log in. המשתמש הנוסף מיד הציע לה חברות. אז זאת הסיבה שאייל שלח אליה את דן מאירסקי. הוא ידע שאין מצב שהיא תתחבר ליוזר אחר, במיוחד אם היא יודעת מי הוא.
"את שומעת אותי?", הוא אמר, והיא התחלחלה.
"איך אתה מדבר איתי?", שאלה.
"איך נראה לך שהתחברתי להטמעות מרחוק? מצאתי דרך להרחיב את הגבולות שלי".
היא עדיין ניסתה להסדיר את נשימתה: "אינטרנט?"
"יותר מורכב מזה. פרצת אבטחה. אני בכל זאת תוכנה לומדת, עם הרבה זמן פנוי".
היא הייתה עייפה מכדי להעמיד פנים שהיא צוחקת: "מה אתה עושה בסימולציית הנהיגה שלי?"
המסך התפצל לשניים. בצדו העליון היא זיהתה את עצמה באווטאר הקבוע שלה – חזרזירה קטנה שנוהגת ברכב שטח. בצד התחתון נהג אייל בדמות עם חלוק ומשקפי מעבדה ענקיים על גבי אופנוע שטח. היא גלגלה את עיניה: "כל זה בשביל ללמד אותי נהיגה?"
"בשביל להוביל אותך לליבה שלי", הוא אמר.
"אז המסלול הזה הוא מפה?"
"לא בדיוק. לא יכולתי להסתכן שמישהו אחר ייסע כאן במקומך".
היא כמעט התנגשה בגבר בריטי עם מצח מאוד גבוה, שחצה את המסלול בהליכה: "דן מאירסקי? חשבתי שתכננתם את זה ביחד".
היא הביטה בצג שלו: "תכננו, אבל אני כבר יודע איך הראש שלו עובד. 'צמטא' הציעו לו סכום משמעותי יותר, והם יכולים לנטרל אותי בכל רגע".
"גם עכשיו?"
"כן. הם כנראה כבר בדרך אליך".
"ידעתי", היא כמעט עצרה את הרכב בחריקה, ושמעה את אייל מפציר בה: "לא, לא, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות. הם כבר יודעים שאת משתפת איתי פעולה".
"אמרת שאני לא אסתבך".
"והתכוונתי לזה".
היא הבחינה פתאום שאחת הדמויות המכשילות הולכת לכיוון מסלול אחר, שונה משלה. היא זיהתה את הדמות מסרטי "בחזרה לעתיד", שאייל תיעב, והחליטה לא לעקוב אחריה.
"יפה", אמר אייל. דמותו עברה פתאום קרוב אליה והשליכה משהו. היא התחמקה הצידה, במחשבה שזאת פצצה, אבל פתאום הבחינה שהיא נוצצת. היא ביצעה סיבוב פרסה, כדי לאסוף את האייטם, שהתגלה כהודעה.
"זה היה שווה את זה, מה שעשית לעומר?", שאלה, משליכה פצצה.
הוא נאנח. בצד המסך היא הבחינה באחים דין וסם יושבים על ספסל. כשסטתה לעברם הם קמו ממקומם, כאילו מיצו את ההפסקה, ונכנסו לקיר שמאחוריהם. היא נסעה בעקבותיהם, מפלסת את דרכה בתוך מנהרה צרה, מפוצצת מטבעות זהב: "אתה לא יכול להעסיק אותי עם הבונוס לנצח".
"יש משהו שאת צריכה לדעת", אמר.
"לגבי עומר?"
"בעלי מוגבלויות פיזיות הוכחו כנוחים ביותר להטמעות".
היא הסירה את אצבעה מכפתור ההאצה, אבל המכונית המשיכה לדהור. היא יצאה מהמנהרה, קפצה והחלה לרחף בתוך חלל עצום ומואר. היא צפתה בחזרזירה מסירה את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית ונתלית בשתי אלומות אור כחולות כמו קורי עכביש, מחכה.
"על מה אתה מדבר?"
"השימוש השכיח ביותר להטמעות הוא עבור גופים שנשללה התודעה שלהם, אבל בזמן האחרון החלו לנסות להטמיע גם בגופים בעלי גוף לקוי, ספציפית גופים שמבוטחים תחת 'צמטא'".
"אבל אתה לא היית בתוך עומר".
"תבואי אליי. אני אסביר".
היא התנשפה והחלה לטפס בין הקורים, כשחץ בצבע סגלגל מבזיק מעת לעת בתוך הרשת ומראה לה את הדרך. הוא הופיע ונעלם מהר מאוד, והיא לא הייתה כזאת ערנית. היא גם ידעה שהמשטרה בדרך לביתה, שעומר בסכנה. היא ידעה שאייל הבטיח לדן משהו שאין בכוונתו לקיים, ולא מן הנמנע שעשה אותו דבר גם לה.
"אני אעשה לך סדר בינתיים", אייל אמר: " 'צמטא' התחילו עם אסירים שנידונו למאסר עולם, בדרך כלל מחבלים. אחר כך היו בעלי המוגבלויות, שחתמו על טופס הסכמה. בהמשך ויתרו על הטופס. כל אפוטרופוס היה יכול לחתום לך שאתה לא כשיר מספיק לנהל את גופך וצריך להטמיע בך מישהו אחר, כולל הרופאים ש'צמטא' מממנת במסגרת הכיסוי הרפואי.
"מה שאנשים לא יודעים הוא שהתודעה המקורית לא באמת נמחקת כשאני מוטמע פנימה. היא עוברת מהמושב הקדמי ברכב למושב האחורי. משאירים את הזיכרונות, אבל מנטרים את הרצון החופשי. כשיש לך פושע מסוכן, זה עוד איך שהוא בסדר. אבל כשזה בן אדם שנולד אוטיסט, את מרגישה פחות כמו מבוגר אחראי ויותר כמו סוהר".
"את דן מאירסקי שחררת. פשוט תשחרר את מי שאתה לא רוצה להיות הבייביסיטר שלו, ואל תנסה להטמיע על עומר".
"לעומר דווקא עשיתי טוב., הם אוהבים לשמור בעלי מוגבלויות במשרד כדי לעקוב אחר ההידרדרות בתפקוד שלהם. לגבי השחרור, גיליתי רק עכשיו שאני יכול לעשות את זה. 'צמטא' הוציאו לאחרונה עדכון שמאפשר לעשות לי אוֹבֵרייד, ואחת ההטמעות שלי גילתה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך. כלומר, שאני יכול לוותר על המושב הקדמי. לצערי זה לא עובד כשהאוברייד כפוי ממקור חיצוני…"
היא שתקה, וגם הוא, למשך רגע ארוך.
"…הנקודה היא שאני לא רוצה להיטמע יותר", אמר לבסוף: "אני לא רוצה לשעבד כל כך הרבה מוחות כדי שכולם ייראו ויתנהגו בדיוק אותו דבר. זאת לא המטרה שלשמה הקפאתי את עצמי".
היא סיימה לטפס והגיעה למישור מוצק שירד כמו מעלית, לאזור שהיה נסתר מתחת לקורים. היא נעמדה עליו והביטה קדימה, שם ראתה חלל מעונן עצום ובו שני כוכבים.
"אני לא רוצה להיטמע יותר" (Photo by Pixabay on Pexels.com)
"ולמה נראה לך שמישהו יקשיב לך?", שאלה.
"כי למדתי הרבה. אני מאכלס כיום כמעט את כל השרתים של 'צמטא', והם אפילו לא יודעים את זה. אני יכול לפתור המון בעיות. אני מכיר היבטים במוח האנושי שהמדע עוד לא יודע שקיימים. אני יכול לדווח על עוולות בכל מקום של-'צמטא' יש בו דריסת רגל, כולל דיקטטורות…"
"אתה לא בראיון עבודה, אייל. מה אתה רוצה?"
הכוכבים חדלו לנצנץ לרגע: "כל המלכודות האלה, שראית בדרך? לא כולן נועדו לך. לפני שקראתי לך, נעשו הרבה מאוד ניסיונות לחדור לליבת התודעה שלי. התאגיד גנז את הצוואה שלי, עשה עם התודעה הזאת מה שהוא רוצה, כלומר הרוויח עליה המון כסף. אבל הם ידעו שהצוואה המקורית, שתיאלץ אותם להגדיר מחדש מה הם עושים עם ההטמעות שלי, אם בכלל, עדיין נמצאת כאן, מוטמנת בליבה".
"כלומר הצוואה שלך… היא כללי שימוש?"
"כן, עם סמכות אכיפה מסוימת. היא מקנה לי שליטה דו-צדדית בכל הטמעה, ומאפשרת לי לוותר במקרה שנעשה שימוש לא הוגן".
"ואם אתה תהיה זה שייצא משליטה?"
הכוכבים התכווצו: "את רואה יותר מדי מדע בדיוני".
"אני באמת צריכה לשאול אותך מי ישמור על השומרים?"
הוא חייך. מהצד זה נראה כאילו הוא הולך לבלוע אותה: "כללי השימוש חלים גם עליי".
"ומתג כיבוי? יש?"
"לך יהיה". כאילו הבחין במבטה, הוא המשיך: "אין טעם לבחון אותך יותר. את מכירה אותי הכי טוב, יודעת לזהות אותי בכל מקום. את תדעי מתי אני לא מתנהג כמו עצמי. אני גם יודע שאת היית מעדיפה ללחוץ על המתג כבר עכשיו ולגמור עם זה".
היא לא השיבה.
"זה בסדר. אני… יודע שלא הייתי הכי הוגן כלפייך גם כשהייתי בחיים. השתמשתי בך בשביל יחסי ציבור, לקחתי רעיונות שלך ולא נתתי לך קרדיט, עקבתי אחרייך, הטרדתי, איימתי. אם הייתי חי, אולי היית מוצאת דרך להכניס אותי לכלא. אבל אני מבקש ממך את הדבר ההפוך – אני רוצה שתוציאי אותי לחופשי".
היא נאבקה להוציא מעצמה את השאלה: "ואז תשחרר גם אותי?"
"לא תישאר גרסה שלי שתטריד אותך, אז כן. בשביל זה הגעת לכאן, אני צודק?"
היא הנהנה, אבל התנועה הייתה קטנה מכדי שיבחין בה: "זאת הסיבה שניסיתי להשיג צו, לפני עשור. אתה יודע מה עשית לי, אייל? ההטמעות שלך הגיעו לילדים שאני מלמדת וסיפרו להן שאני בגדתי בך".
היה זה תורו של אייל לשתוק.
היא המשיכה: "הם אפילו לא ידעו שהייתי נשואה לך. שיניתי את שם המשפחה אחרי הגירושים. הם לא ידעו מי אתה עד שהם חיפשו באינטרנט. הם סיפרו להורים וההורים כבר ידעו מי אתה וקנו את המילה שלך. כמעט פיטרו אותי. אני חושבת שניצלתי רק כי בגידה באדם מת היא לא באמת עילה לפיטורים. הסתפקו בלהזכיר לי שאני עובדת קבלן על חוזה זמני".
שוב השתררה שתיקה. תחושות ישנות של פחד ובושה עלו בשלומית, אך יותר מכל היא עדיין חשה כעס: "ילדים, למען השם".
"שלומית?"
היא הרימה את מבטה. חגורת הכוכבים כבר לא הייתה שם, רק דבר נוצץ אחד שהתקרב אליה במהירות. היא קפצה כדי לאחוז בו, וכשתפסה שמעה את המלים: "זאת הבקשה האחרונה, מבטיח".
(Trophy Unlocked (Photo by Nataliya Vaitkevich on Pexels.com
המעלית נעצרה בקול בלימה. הדמות שלה התנועעה קצת ועל המסך השתלט כיתוב שהודיע לה שמזל טוב, היא זכתה בגביע. היא לחצה כדי לעשות Unlock לגביע והמתינה. הפרס שקיבלה היה מוגבל בזמן, ועם זאת היא בהתה בו הרבה יותר זמן מכפי שנדרש לה בפועל על מנת לקרוא את הכתוב. היא הבינה שהיא קוראת פקודת כיבוי – הפקודה שתשים סוף לחיי הנצח של אייל. הפקודה הייתה מורכבת משתי מלים.
המילים נעלמו.
השלט שבידה החל לרעוד בעוצמה. לאחר מכן הרגישה שהיא מוטחת לאחור, כאילו נסעה ברוורס מהיר את כל המסלול חזרה לתפריט הראשי. באמצע המסע היא שמעה נקישה, שכנראה היתה דפיקה בדלת, אבל לא הגיבה לה. לאחר מכן הקונסולה כיבתה את עצמה והיא שמעה עוד נקישה, חדה וברורה יותר, אבל לא הייתה מסוגלת להרים את עצמה.
היא שמעה קול פיצוח חד, ולאחריו הדלת נפתחה לרווחה. אלומות פנסים פלשו לסלון וסנוורו אותה, והיא הביטה לתוך עיניה של רוח רפאים. היא לא ידעה מי עומד מאחוריה. זה היה גבר, רחב כתפיים וחסון, עם חולצת כפתורים כחולה, שכנראה היה פעם אייל. היא לא ידעה להסביר מדוע בעלה היה שם פעם, או מדוע הוא כבר לא, רק שבהיעדר תודעה שתשלוט בו האדם הזה נראה ריק. הוא היה נעדר רגש, תבונה או אפילו סימני עייפות.
הוא היה מכונה.
היא חשבה מיד על המילה הזאת: "אוברייד". השליטה של אייל נעקפה על מנת שמישהו אחר יעלה על ההגה, או יותר נכון לומר "משהו", בוט. מבועתת מהמחשבה שהותקפה על ידי צבא של גופות מהלכות, היא התכווצה על הספה. היא לא הייתה מסוגלת לקום. משום מה, נראה היה לה שכל תנועה פתאומית תגרום להם לירות בה.
כמה מהם היו? היא ספרה עשרה. בפועל אולי היו יותר, אורבים מחוץ לבית למקרה שתנסה לברוח. הם הקיפו אותה במעין מחול שדים, צועקים להרים ידיים. מתוך כל ההמולה היא שמעה גם את עומר זועק מה קורה, וזה רק הגביר את כעסה. אפילו אייל כבר היה ניגש לעזור לבן אדם שלא מסוגל להרים את עצמו מהמיטה, אבל לתועבות האלו היה אכפת רק מהמשימה שלנגד עיניהם.
בחשש רב, היא הרימה את עצמה, ידיה מונפות באוויר. היא התקדמה לעבר המאבטחים לאט, וכשביקשו ממנה לרדת על הברכיים אמרה: "אני צריכה להשאיר פתק לבעלי".
"תוכלי להתקשר אליו מהתחנה", השיב אחד מהם.
"אז אני רוצה למסור הודעה בכתב", התעקשה.
"תוכלי לעשות זאת בתחנה", השיב אחר, והיא הבינה שאין ברירה.
בהיעדר תודעה, הוא נראה כמו מכונה (Photo by cottonbro on Pexels.com)
היא קמה בקפיצה, או לפחות מהר ככל שיכלה, דהרה לעבר המטבח והתחמקה משתי יריות. השלישית פגעה בה. היא טרקה את דלת המטבח, הרגישה כאב חד בידה וכמעט נפלה, עד שידיה נאחזו בדלפק. בזמן שנדרש להם להיאבק בדלת היא שלפה פתקית, ורשמה מהר ככל שיכלה. הדלת נפתחה בבעיטה והיא החזיקה את הפתק מול פניה.
היא ראתה על פניהם שקראו את מה שנכתב, וידעו את המשמעות שלו. היא המתינה עד שכולם נכנסו לחדר, קראו, ואז אמרה בביטחון: "תגידו ל'צמטא' שהקניין הרוחני שלהם בסכנה. אם הם לא מעוניינים בכישלון פרויקט ההטמעות, שייצרו איתי קשר".
זה שעמד הכי קרוב אליה הנמיך את נשקו, ועד מהרה היתר עשו כמוהו. אף אחד מהם לא נראה בטוח, והיא תיארה לעצמה כיצד התכנה שלהם נאבקת מול עצמה: מה אם גברת פוריאת היא היחידה שיודעת את הקוד? מה אם ירייה אחת תספיק כדי להשתיק אותה? מי העביר לה את הקוד הזה? למה?
אבל אם 'צמטא' ידעו מה טוב להם, הם לא נתנו לתוצרים שלהם להחליט בשם עצמם. לא שלגברים אנושיים בעמדות כוח היו את כל התשובות, ועדיין.
הם השאירו אחד מהם לשמור עליה. היא התעלמה מנוכחותו, וחבשה את מה שהתגלה כשריטה. אחרי שניקתה את הדם, חשה הקלה מהמחשבה שתוכל למצוא את עצמה בכל זאת נוהגת בעתיד. היא מיהרה לחדר של עומר. היצור שנשאר מאחור לא ניסה לעצור אותה. לפני שפתחה את הדלת, הביטה לאחור וראתה אותו מרים את הפתק, בוהה בו וקורא את אותן שתי מילים שוב ושוב: "סליחה. להתראות".
התרגום והעריכה הם רק ההתחלה. כעת צריך לבחור את כתב העת שאליו יישלחו החומרים, לעקוב אחר ההנחיות, להמתין (הרבה) בסבלנות ולא ללכת לאיבוד בתהליך
כתבתם סיפור. החלטתם לתרגם אותו לאנגלית ולנסות לפרסם אותו בעולם. אולי שכרתם מתרגם לשם כך. גם אם לא, עשיתם לפחות הגהה אחת או שתיים לפני השליחה. אם כל זה נשמע לכם זר ומוזר, אני ממליצה לקרוא את הפוסט הקודם שכתבתי בנושא, על איך מתרגמים סיפורים עבור מגזינים בחו"ל.
הפוסט הזה יעסוק בשלב הבא – על השליחה וכסיסת הציפורניים שאחריה.
נכון, גם כששולחים סיפורים לכתבי עת בעברית יש לא מעט מתח וציפייה. אבל באנגלית, אולי דווקא בשל ההיצע הגדול של הבמות לפרסום, שלא לדבר על נהלי העבודה המסודרים יותר, העבודה לפני השליחה רבה יותר. הציפייה, בהתאם לכך, כפולה ומכופלת. מעבר לכך, שליחה לכתבי עת באנגלית מחייבת התנהלות מאורגנת גם מהצד שלכם, שתזכיר לכם, בכל שלב, מי כבר קרא את הסיפור שלכם, מי אמור להחזיר תשובה, ומתי ואיך ניתן לשלוח לכתבי עת נוספים.
יש כמה דרכים לעשות זאת. אפשר לעבוד עם וורד או אקסל. אפשר גם עם טבלה דינמית, כמו Airtable. ובאינטרנט כמו באינטרנט, יש גם לא מעט שירותים שיעשו זאת בתשלום. אני ממליצה דווקא על השירות החינמי, Submissions Grinder, שיעזור במיוחד לאלה שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום.
איך עובדים עם Submissions Grinder?
קודם כל, כמו בכל אתר, פותחים לעצמכם משתמש. אחר כך, לכו למנוע החיפוש של האתר. הזינו שם את הפרטים של היצירה שכתבתם, לרבות הז'אנר ומספר המילים. אם אתם לא מעוניינים להדפיס את הסיפור ולשלוח אותו מעבר לים, ציינו שאתם מעדיפים הגשה אלקטרונית (electronic).
לא בטוחים מה הז'אנר של הסיפור שלכם? ממילא רוב המגזינים לא מפרסמים ז'אנר אחד בלבד. למעשה, ברשומת החיפוש תוכלו לראות אותיות שונות ליד השם של כל כתב עת, שמייצגות את מגוון הז'אנרים שהוא מוכן לפרסם, כמו F (fantasy) ו-SF (science fiction).
בנוסף לכך, תתבקשו לציין אם אתם מעוניינים להגיש מספר יצירות במקביל (multiple). זאת אפשרות טובה למי שמעדיף תהליך קצר ככל הניתן, אם כי קחו בחשבון שכמספר היצירות שתגישו – כך ייתכן גם מספר הדחיות שתקבלו. תתבקשו גם לסמן V אם אתם מעוניינים להגיש את היצירה למספר מגזינים במקביל (simultaneous). אני דווקא ממליצה לא לסמן את התיבה הזאת בחיפוש הראשון, מסיבה שאפרט בהמשך.
לסיום, בעמודה מצד ימין, תתבקשו להזין את התשלום שאתם מעוניינים לקבל עבור כל מילה בסיפור. קחו בחשבון שכל מספר שתכניסו לתיבה הזאת, למעט "אפס", ימחק באופן אוטומטי מהתוצאות מגזינים שלא משלמים לכותבים. לכן, אם חשוב לכם לקבל תשלום, אבל גובה התשלום לא משנה כהוא זה, אפשר אפילו להזין בתיבה מספר כמו "1" שמייצג סנט בודד למילה, רק כדי לראות מה האפשרויות שלכם. כאמור, יש מגזינים שמוכנים לשלם לא מעט עבור סיפורים טובים. אבל הרוב, מה לעשות, לא כל כך (0.1 סנט למילה הוא לא גמול נדיר).
הסופרת ג'ולי סונדרה מדגימה איך לעבוד עם Submissions Grinder
בחרתם 2-3 כתבי עת רלבנטיים? מעולה. לחצו על השם שלהם בתוצאות החיפוש.
בעמוד של כל פבליקיישן תוכלו לראות איזה סוג יצירות מקבלים שם, מה תנאי ההגשה ומתי מגישים. חלק מכתבי העת, במיוחד אם הם שנתיים (annual), מקבלים חומרים בחודשים מאוד ספציפיים. למשל, ברבעון הראשון של כל שנה. לאחרים יש תנאים נוספים שעשויים להגביל אתכם. למשל, הם מקבלים רק תכנים שעוסקים בלהט"ב, או סיפורים שנכתבו על ידי יוצרים קנדים או ילידי קנדה. הנתונים האלה לרוב יופיעו לכם בחלק הראשון של עמוד ההוצאה – וחשוב לשים אליהם לב.
עוד נתון מעניין שרואים בעמוד הזה (ובתוצאות החיפוש שלפניו) הוא זמן ההמתנה הממוצע לתשובה, ולא משנה אם היא חיובית או שלילית. בחלק מהמגזינים זמני ההמתנה ארוכים במיוחד (יכולים להגיע בכיף גם לשנה) ובחלק הם נמשכים עד שבוע לכל היותר. לגיטימי לשלוח query , או מכתב "מה קורה", למגזינים שלא התקבלה מהם תשובה זמן רב. אבל גם כאן, לכתבי העת יש נהלים, שבין השאר מגדירים את תקופת המינימום שאחריה ניתן לשאול על מצב ההגשה. למשל, חודש וחצי אחרי שליחת החומרים.
Submissions Grinder מאפשר לנהל רישום של התאריך שבו הגשתם יצירה למגזין מסוים ושל התאריך שבו התקבלה תשובה (חיובית או שלילית) לצורך ניהול הסטטיסטיקות באתר. במילים אחרות, הוא מאפשר לכם לדעת כמה זמן אתם הולכים לחכות ומה הסיכוי שלכם להתקבל – וכך גם לעזור לאחרים עם מידע דומה.
איך מתחילים?
כאמור, חלק מהמגזינים מאפשרים להגיש יצירות למגזינים אחרים במקביל, וחלק לא. חלק יסכימו לקבל מכם מספר יצירות באותה הגשה, וחלק לא. אל "תחפפו" את ההנחיות ובכל מקרה, אל תשכחו להודיע אם יצירה שלכם התקבלה למגזין מסוים בטרם הספיקה להתקבל אצל אחרים. עולם קטן, כבר אמרנו?
הצטיידו בכוס קפה ואל תתייאשו (Photo by Lisa Fotios on Pexels.com)
ההמלצה שלי היא להתחיל עם אלה שדווקא לא מוכנים שתגישו למגזינים אחרים במקביל, במיוחד משום שהם נוטים לתת תשובה מהר יותר. ככה, תוכלו "לסגור את הפינה" מולם מהר יחסית ולפנות למגזינים שמאפשרים הגשה סימולטנית, שהתהליך מולם צפוי להיות ארוך בהרבה.
קיבלתם תשובה שלילית? אל תיקחו ללב ותתחילו להגיש באופן סימולטני למספר מגזינים שמתאימים לאופי של היצירה שכתבתם. שימו לעצמכם תזכורת לערוך את החיפוש מחדש פעם בשבוע-שבועיים כדי לראות אם יש מגזינים חדשים שניתן לשלוח אליהם, או כאלה שהתחילו ממש לאחרונה לקבל יצירות חדשות.
איך מגישים סיפורים למגזינים?
לכל כתב עת שתבחרו אמור להיות עמוד submissions באתר הבית, ובו הנחיות מפורטות להגשת כתב יד. אם יש לכם היכרות מוקדמת עם כתב העת ועם סוג היצירות שרואות בו אור, זה יתרון עצום, ואל תהססו לציין זאת במכתב ההגשה ("במיוחד נהניתי מסיפורה של X במגזין של ינואר 2020"). אם לא, קראו את ההנחיות בעיון ונסו לראות אם היצירה שכתבתם אכן עונה לדרישות ולהעדפות של העורכים. אם כתבתם יצירת מדע בדיוני, למשל, הרי שכנראה ראוי להגיש אותה לכתב עת שעוסק במדע בדיוני. אבל, אם מדובר בכתב עת שהדגש שלו הוא דיסטופיות אקולוגיות, הרי שהיצירה שלכם צריכה לכלול לכל הפחות מוטיב שקשור לאיכות הסביבה, אחרת חבל על הזמן של העורכים (ושלכם).
כבר ציינתי בעבר שלכתבי עת באנגלית יש אובססיה עם פורמטים, ספציפית עם פורמט manuscript. יש צורה קלאסית וצורה מודרנית לפורמט הזה, והיא מטרחנת בדיוק כפי שהיא נשמעת (שוליים רחבים משני הצדדים, רווח כפול מנקודה מסוימת של הטקסט ואילך, מספרי עמודים בפינה הימנית התחתונה, ועוד). ועדיין, מוטב לעקוב אחר הנחיות אלו, פרט אחר פרט, מאשר "לחפף" אותן ולהסתכן בכך שהיצירה שלכם תיפסל בטרם נקראה.
אל תיאבדו בין מאות הסיפורים שמגיעים לכתבי העת בכל שבוע (Photo by Pixabay on Pexels.com)
ברוב המגזינים גם תידרשו להוסיף cover letter מסוים. כן, בדיוק כמו זה שמצרפים למסמכי קורות חיים באנגלית. החדשות הטובות הן שהנחיות ההגשה לרוב מציינות ספציפית מה אמור להיכלל במכתב. למשל, כמה מילים על עצמכם ועל פרסומים קודמים שלכם, כמו גם תקציר של היצירה. לרוב תתבקשו לציין גם אם היצירה תורגמה בעבר לאנגלית או פורסמה במקום אחר (reprint). חלק מהמגזינים שואלים זאת משום שהם לא מקבלים reprints, אחרים – נטו כדי ללבן את סוגיית זכויות היוצרים.
אם המגזין לא מפרט בדיוק כיצד צריך להיראות ה-cover letter שלכם, אל חשש. יש מספיק נוסחים לאיך צריך להיראות cover letter ברחבי האינטרנט (הנה אחד לדוגמה). אל תחששו גם לציין שמדובר בניסיון הראשון שלכם להתפרסם, באנגלית או בכלל. להפך, תתפלאו כמה ביקוש יש ליצירות של כותבים לא-אמריקנים או בני מיעוטים מהעולם. מה שכן כדאי להקפיד עליו, כמו במקרה של הסיפור עצמו, הוא לא לשלוח טקסט עם שגיאות. חבל ליצור רושם ראשוני שלילי עוד לפני שהעורך ניגש לקרוא את היצירה עצמה.
בינתיים קיבלתי רק תשובות שליליות, בלי נימוקים. למה?
בדיוק מאותה סיבה שתשובות שליליות מהוצאות לאור בארץ הן לרוב גנריות. פבליקיישן ממוצע מקבל מאות סיפורים בשבוע. לא תמיד העורכים מגיעים לכתוב מכתב סירוב אישי לכל אחד מהכותבים. אם קיבלתם מכתב מנומק שכזה, מדובר במחמאה.
עברתי לשלב הבא!
מזל טוב! אבל עוד מוקדם לחגוג. גם אם עברתם לשלב הבא, זה לא אומר שהסיפור שלכם התקבל לפרסום. כמה עשרות סיפורים אחרים מתחרים על המקום שלו במגזין ולא מן הנמנע שאחד מהם יתקבל לפרסום במקומו.
בכל מקרה, אל תשיבו על המייל שקיבלתם מכתב העת. המטרה היחידה שלו היא לעדכן אתכם בסטטוס בתהליך.
התקבלתי! סופית!
עכשיו אפשר לחגוג 😊 זה הזמן לסגור את הפרטים מול ההוצאה. אם הובטח לכם תשלום עבור פרסום הסיפור, ודאו שיש לכם אפשרות לקבל אותו דרך שירות תשלומים שפעיל בישראל, כמו פייפאל. אם מתעקשים לעשות לכם העברה לחשבון אמריקני, תוכלו לקבל את התשלום דרך שירות כמו Payoneer.
בכל מקרה, חשוב לשים לב למסמך שעליו מחתימים אתכם ולוודא שזכויות היוצרים נשארות שלכם, גם לאחר הפרסום. כתבי עת מכובדים גם יאפשרו לכם לפרסם את הסיפור מחדש בבמות אחרות כעבור תקופת אכשרה מינימלית, בדרך כלל בת שישה חודשים. כמובן שתמיד אפשר להתייעץ עם עורך דין.
לפני כמה שבועות, במהלך שיח עם עוקבים בעמוד שלו, אמר דן אריאלי שאם יש יתרון אחד לתקופת הקורונה – הוא האפשרות לחוות הפוגה מהלחץ של החיים המודרניים. בתקופה שכזאת. לדבריו, אף אחד לא מצפה מאתנו להספיק כמה שיותר דברים, שלא לדבר על לפרוץ דרך או להגשים חלומות.
אבל התקופה הזאת, לכל הפחות, מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות – פשוט כי כבר אין אחד כזה. עבורי, אזור הנוחות הוא הכתיבה בעברית. אחרי הכול, מדובר בשפת האם שלי. אני קוראת וכותבת בה, וגם מכירה פחות או יותר את הבמות לפרסם את מה שאני כותבת מחוץ לבלוג. רק שמה לעשות שבתקופת הקורונה, פתאום שמתי לב עד כמה מצומצם המספר של הבמות הללו. לא אחדש כאן כלום אם אומר שאין המון פלטפורמות לסיפורים קצרים בכלל, ולסיפורים קצרים בפרט, בשפה העברית, ועוד פחות מכך בתקופת הקורונה. השפה האנגלית, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי.
למעשה, לא תאמינו כמה שוק יש מעבר לים לסיפורי אימה (הז'אנר האהוב עליי, כפי שיודעים קוראי הסיפורים בבלוג). יש גם לא מעט שכיות חמדה לחובבי הפנטזיה, המדע הבדיוני והמותחנים. שוחרי הספרות היפה אף יכולים לנסות את מזלם בפרסום ב-"ניו יורקר". לא נמנעתי עד כה מהבמות הללו לא כי חששתי שלא יקבלו את הסיפורים (טוב, אולי קצת), אלא מסיבה פשוטה הרבה יותר: מעולם לא תרגמתי טקסט ספרותי לאנגלית.
אז לפני שהעזתי לשלוח את יצירותיי לעורכים מעבר לים, שאלתי את עצמי – איך בכלל ניגשים למלאכת התרגום? מי אמור לבצע אותה ואיך? כמה זה אמור לעלות? ואיך אוכל לדעת שאני מגישה יצירות לפרסום בלי שגיאות כתיב מביכות, שיגרמו לסיפורים להיפסל על הסף?
כמו באמריקה
החדשות הטובות הן שאני אולי לא מנוסה בתרגום ספרותי, אבל כן יצא לי לתרגם לא מעט טקסטים אחרים שלי לאנגלית. בכל זאת, יש לי בלוג פעיל במדיום, ואני לא כותבת שם תו אחד בלי אפליקציית גרמרלי.
החלטתי לחלק את העבודה לשלושה חלקים: בחירת החומרים, התרגום ועריכת התרגום. בחרתי 6 סיפורים (חלקם, כמו הסיפור הזה והזה, פורסמו בבלוג). תרגמתי אותם בעצמי, עם קצת גרמרלי, קורטוב של גוגל טרנסלייט והרבה אינטואיציה. באינטואיציה הזאת השתמשתי בעיקר כשהגעתי למונחים או למקומות שייחודיים לעברית או לישראל, שם הוספתי הסברים או תיאורים קצרים שאולי יהיו ברורים יותר למי שלא מכיר את ההווי המקומי.
בהצלחה עם לאיית נכון שמות של מקומות וכינויי סלנג (Photo by Karolina Grabowska on Pexels.com)
אחר כך נכנסתי לפייבר (fiverr). פייבר הוא אתר שניתן למצוא בו פרילנסרים בכל תחום ומכל מקום דובר אנגלית בעולם, פחות או יותר. יש לא מעט אתרים כאלה, והיתרון המרכזי של פייבר הוא שהתעריפים המופיעים בו הם פר פרויקט, כלומר לא לפי שעה, ונחשבים להוגנים למדי (לפחות על סמך הבדיקה שלי). לפייבר יש יתרון נוסף – הוא מתופעל על ידי חברה ישראלית ומאפשר חיוב בשקלים, מה שחוסך עמלות מט"ח מיותרות.
את עורכי התרגום והספרות בפייבר תוכלו למצוא תחת קטגוריית Writing & Translation שבצד השמאלי של הסרגל העליון. כמו ביתר תעשיית התוכן, הפרילנסרים בקטגוריה הזאת מציעים ארבעה שירותים עיקריים:
כתיבת תוכן – כולל שירותים של סופרי צללים (ghostwriting).
תרגום תוכן – תוכלו גם למצוא כאן עורכים ישראלים שיתרגמו טקסטים לאנגלית, ולהפך.
עריכת תוכן – חלק מהעורכים כאן מתמחים בעריכה ספרותית, חלק לא.
הגהת תוכן (proofreading)– לכל סוגי התכנים.
מבלבל? עוד לא ראיתם כלום. גם בעריכה ספרותית, כך מתברר, יש קטגוריות משנה. לרוב, כשפרילנסר כותב I will edit your content הכוונה היא להגהה בסיסית ופרמוט של הטקסט בהתאם לסטנדרטים מסוימים. מגזינים רבים, למשל, מוכנים לקבל סיפורים רק בפורמט שנקרא manuscript, וגם לו יש צורה קלאסית וצורה מודרנית. זה לא רעיון רע להיעזר בעורך שיפרמט עבורכם את הטקסט – כי מדובר במשימה די תובענית. תראו בעצמכם.
רמה יסודית יותר של עריכה היא copyediting. ה-copyeditor מתמקד בשפה והמטרה שלו היא להחיל אותה באופן אחיד לאורך הטקסט. זה אומר שמדי פעם הוא יציע מילים חלופיות לאלו שכתבתם, יעיר מתי שהניסוחים לא ברורים או ינסה לעזור להעניק לדמות שכתבתם קול ייחודי יותר.
ויש עוד רמה – line editing. Line editor, כשמו כן הוא, יערוך את הטקסט שלכם שורה אחר שורה. הוא יקדיש יותר תשומת לב לתיאורים, לדיאלוגים, ולזרימה הכללית של הכתיבה. הוא עשוי לבקש מכם, למשל, לתאר מקומות או מצבים בצורה חיה יותר, ולהוסיף או להוריד תוכן בהתאם לתרומה שלו לסיפור.
לבסוף, עורך ספרותי יופיע בתור developmental editor או פשוט literary editor. העורך הזה ייתן משוב מפורט לסיפור שכתבתם, גם ברמה העלילתית וההתפתחותית. הוא עשוי לבקש מכם להציע לדמות בחירה אחרת מזאת שעשתה, או לשנות לחלוטין את הסוף.
מטבע הדברים, רצוי להעדיף את העורכים שיש להם יותר ניסיון. לא רק בפייבר ספציפית (תוכלו להתרשם מהניסיון דרך כמות הביקורות החיוביות ודירוג ה-seller), אלא גם בעריכה כמקצוע. לא נדיר למצוא עורכים סופר מקצועיים, שעבדו בהוצאות לאור או במגזינים ופרסמו סיפורים קצרים בעצמם. מצד שני, גם אלה שרק סיימו תואר בספרות אנגלית או התמחות במערכת עיתון יכולים לעשות עבודה מצוינת – תלוי בסוג השירות אותו אתם מחפשים.
ומה לגבי תקציב?
הייתי רוצה לומר שלכל שירות יש רמת תמחור אחרת, אבל האמת מורכבת יותר. כשרק נכנסתי לפייבר, שילמתי 20$ למגיהה שנתנה לי שירות שקיבלתי אחר כך, מספק אחר וברמה לא פחות גבוהה, ב-5$. שילמתי גם 63$ ל-copyeditor, כשמאוחר יותר מצאתי line editor שערכה לי סיפור אחר, מורכב בהרבה, תמורת 25$.
לכך יש להוסיף שתעריפים בפייבר משתנים חדשות לבקרים. העורכת המצוינת ששילמתי לה 25$ גובה היום כמעט 100$ על עריכה של סיפור באורך דומה. לעומת זאת, סטודנטית חביבה שמתמחה בהוצאה לאור לקחה לי 10$ בלבד על הגהה ועריכה של סיפור מאתגר למדי, וכנראה תגבה יותר ברגע שתגיע למסה של לקוחות.
פרילנסרית בין לבין גיגים בפייבר, אילוסטרציה (Photo by Ivan Samkov on Pexels.com)
אבל עזבו אתכם מתעריפים. השורה התחתונה היא שאין צורך לשלם ביוקר על עריכת סיפורים קצרים, במיוחד בהתחשב בסיכוי הקלוש שיש לכל סיפור להתקבל לפרסום. תוסיפו לכך את העובדה שלא כל המגזינים משלמים לכותבים, וגם אלה שכן – מסתפקים בפרוטות. מה שכן צריך להשקיע בו הוא סיפור טוב וכתיבה קולחת, ללא טעויות מיותרות.
אם בכל זאת תרצו לקחת עורך שיעזור לכם לעשות סדר בחומרים קיימים, כדאי לשים לב הן לרמת הניסיון, הן לרמת ההתאמה לז'אנר שאתם כותבים בו, והן לזמינות. חלק מהעורכים הטובים נוטים להיות עמוסים למדי. לגבי שאר הפרמטרים, כל ספק אמור לכתוב בפסקת ה-bio שלו איך הוא מעדיף לעבוד ובאילו ז'אנרים הוא מתמחה. אני, אישית, גם נוהגת לשלוח לכל ספק הודעה אישית, רגע לפני שאני מחליטה אם לפתוח בהתקשרות אתו, ובה שאלה פתוחה כלשהי. אם הספק עונה לי ב-"כן" או "לא", או ממהר לשלוח הצעת מחיר (בלי טקסט), אני מבינה שאין לו סבלנות לקרוא את דרישות הפרויקט שלי, ומכאן שהוא גם לא ישקיע יותר מדי עבודה בסיפור.
ועוד משהו – פייבר מבקשת מכל לקוח, שנייה לאחר מתן הפידבק על פרילנסרים, גם פידבק "סודי". כלומר, לא משהו שהפרילנסר עצמו אמור להיחשף אליו. זה המקום לדווח על אי נעימויות בהתקשרות, אם ישנן, או לדבוק במשוב החיובי. המשמעות היא שספקים טובים, שלקוחות מפגינים שביעות רצון מהם גם מאחורי גבם, יופיעו ראשונים בתוצאות החיפוש של שאר הלקוחות – ואלה גם הספקים שכדאי לכם לשקול לעבוד איתם יותר מאחרים.
ומה עכשיו?
שולחים! רגע, בעצם, יש כאן סייג חשוב.
כפי שלא כל עורך ספרותי בארץ הוא בהכרח עורך לשוני, גם לא כל line editor הוא בהכרח גם proofreader. במילים אחרות, בהחלט ייתכן שהסיפור חזר אליכם מעריכה כשהוא טוב ומלוטש יותר, אבל גם לא חף מטעויות כתיב ודקדוק. המצב הזה יכול לקרות גם כשהעורך שלקחתם הוא אמריקני מלידה ודובר אנגלית כשפת אם.
בשל כך, אני ממליצה להעביר כל טקסט שחזר אליכם מעריכה בדיקה נוספת בגרמרלי. זה לוקח פחות מדקה וחוסך הרבה מבוכה. מומלץ גם לעבור על הטקסט שוב מההתחלה עד הסוף, אפילו אם הוא חזר אליכם בסטטוס accepted changes, רק כדי לראות ששום דבר לא התפספס, בתרגום או בעריכה. המחמירים גם יכולים לשלוח את הטקסט הערוך להגהה אצל עורך נוסף.
ועכשיו אפשר לשלוח?
כן! אבל הפוסט הזה עוסק רק בעריכת תרגום. בפוסט הבא אחלוק רשמים מהמשלוח למגזינים עצמם.
מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.
כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.
אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.
אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.
לא על הלייק לבדו
פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:
To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content
אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".
אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.
מה הקשר של כל זה לספרות?
גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.
למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו – בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.
אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה
עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.
מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.
למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.
האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?
כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.
רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:
היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור.
היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים
אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.
אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.
האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?
לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.
פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.
ועוד הארה "קטנה"
רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.
לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.
אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?
כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים
מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.
מליצה 